CC BY-SA 3.0.התמונה מאת אלי סגל, רישיון

דוגמה שיט בבראשית (מד, כט) נאמר כך: "וּלְקַחְתֶּם גַּם אֶת זֶה מֵעִם פָּנַי וְקָרָהוּ אָסוֹן וְהוֹרַדְתֶּם אֶת שֵׂיבָתִי בְּרָעָה שְׁאֹלָה", ושם פירש רש"י: "וְקָרָהוּ אָסוֹן – שהשטן מקטרג בשעת הסכנה". מקור דברי רש"י הינו בהבנה משובשת של פשט מדרש בראשית רבה (צא, ט; לפי כת"י): "וקראהו אסון – בדרך, הא בבית – לא? אמר ר' אליעזר: מיכן שאין השטן מקטרג אלא בשעת הסכנה". ושוב, בפעם המי-יודע-כמה רש"י-שר"י מחדיר את הזיות פשטי המדרשים לתוך פירושי התורה הפשטניים, כאילו קיימת ישות שטנית על-

במאמר זה נעיין במאמר מדרשי מסוים שנכתב על-ידי חז"ל, ובו תיארו, כפי שראו בעיני רוחם, את אופני הפעולה של המן בחָרשו רעה להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים. העיון במדרש נועד לשפוך אור על הרעיון שעומד מאחורי מנהג מסוים שנהגו בו יהודי-תימן בעת הלוויה. המנהג הוא אמירת קינה בנעימת-בוכים בנוסח "אהוב ירחמוֹ שוכן שמים" וכו', בעת לוויית המת למנוחת-עולם. נפתח אפוא בציטוט המקור ממגילת-אסתר שאליו מתייחס המדרש: "וַיַּרְא הָמָן כִּי אֵין מָרְדֳּכַי כֹּרֵעַ וּמִשְׁתַּחֲוֶה לוֹ וַיִּמָּלֵא הָמָן

נשאלתי כך: שלום, לא מצאתי בכתבי הרמב"ם חיוב שמיעת פרשיית זכור בשבת זכור, מעבר לחיוב הרגיל של כל פרשה. האם יש בסיס להקפדה היתרה בנושא? האם יש "מועד מיוחד" בו עלינו לזכור את אשר עשה לנו עמלק או שזו מצוה מתמשכת? ובמלים אחרות, האם המצוה לזכור את אשר עשה לנו עמלק הינה דווקא בשמיעת הפרשייה ודווקא בשבת זכור? שבוע טוב. תשובה: שלום וברכה, מדובר במצוה כללית שחלה בכל עת ובכל זמן, וצמצומה אך ורק לשעת קריאת פרשת זכור הוא עוול גדול, עיוות סילוף וזיוף דיני התורה, ואף בגדר של: "לֹא תֹסֵף עָל

דוגמה שו בבראשית (מב, ט) נאמר כך: "וַיִּזְכֹּר יוֹסֵף אֵת הַחֲלֹמוֹת אֲשֶׁר חָלַם לָהֶם וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מְרַגְּלִים אַתֶּם לִרְאוֹת אֶת עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם", ושם פירש רש"י: "עֶרְוַת הָאָרֶץ – גילוי הארץ, מהיכן היא נוחה להיכבש, כמו: 'אֶת מְקֹרָהּ הֶעֱרָה' [ויקרא כ, יח], וכמו: 'עֵרֹם וְעֶרְיָה' [יחזקאל טז, ז ועוד], וכן כל ערוה שבמקרא לשון גילוי". ובכן, לפי רש"י המונח "ערוה" הוא גילוי: "וכן כל ערוה שבמקרא לשון גילוי". ברם, עיקר משמעותו של המונח "ערוה" בפסוקי המקרא הוא שׂער

בהקדמת רבנו למורה (עמ' ה–ו) הוא מונה את מטרות הספר, בין המטרות רבנו משיב לשאלה: למי נכתב "מורה-הנבוכים"? הרמב"ם קובע שהספר נועד לאדם "שכבר נקבע בליבו והושָּׂג בדעתו [=דעה שנתגבשה מתוך חקירה יסודית] אמיתת תורתנו, שלם בדתו ומידותיו". כלומר, ספר זה נועד לאדם שאין לו ספק באמיתת דת משה, ואף שִׁכלל את מידותיו בהתאם לערכי המוסר שנצטווינו בהם בתורת משה. יחד עם זאת, אותו אדם גם עיין במדעים הפילוסופיים, ולמד את יסודותיהם וכלליהם, וכדברי רבנו שם: "ועיין במדעי הפילוסופים ויָדע ענייניהם".

אחת המצוות שהמינים סילפו וזייפו ואף רתמו אותה כדי להחדיר את שיטותיהם ולהלעיט אותנו בהזיותיהם, היא מצות לא תעשה שלא לשרוט או לחבול בעצמנו על המתים או לשם עבודה-זרה. לאו זה נאמר בפסוקים הבאים: "בָּנִים אַתֶּם לַייָ אֱלֹהֵיכֶם לֹא תִתְגֹּדְדוּ [...] לָמֵת, כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַייָ אֱלֹהֶיךָ וּבְךָ בָּחַר יְיָ לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (דב' יד, א–ב). בנוסף ללאו הזה יש איסור נוסף שקבעו לנו חכמים והוא האיסור אשר אותו סילפו וזייפו