CC BY-SA 3.0.התמונה מאת אלי סגל, רישיון

בחול המועד סוכות תשפ"ז, ביום שני, יז בתשרי ה'תשפ"ז עלינו אני וידידי א' דחוח-הלוי להר-הבית – זוהי ללא ספק "עליה" הואיל ומדובר באירוע חגיגי ומרגש, מרומם נפש באמת. ואיני יכול שלא לציין את חולֵי הנפש מישראל ש"עולים" לקברים, יש רבים שבשבילם לרדת לקבר טמא זה אשכרה בילוי. סיפר לי חבר שהזמין קרובים ל"על האש" וכשסיימו לאכול הציעו לו ולילדיו להצטרף אליהם לקבר רחל, כאילו מדובר ביום כיף לכל המשפחה... ומי שמכיר את האורתודוקסים יודע שהתנהגותם הזויה והשקפותיהם מעוררות בחילה. העיקר, במאמר זה

שלום לכולם, הסכמתי לקחת על עצמי הוצאה לאור של הסידורים (לחצו כאן לגרסה הדיגיטלית). מי שמעוניין, המינימום זה חמישה סידורים. המחיר כרגע לא ידוע מאחר וכמה שנוציא יותר המחיר ירד; אבל, הוא כנראה לא יעלה על שמונים ש״ח לסידור, ואני שואף לשישים. אין לי שום רווח בזה, אז אין להתייחס אלי כאילו אני עובד אצלכם. אני הנדסאי אזרחי עם עבודה טובה. לא יתבצע משלוח בדואר אלא יהיה מקום איסוף מאזור השרון ומחדרה. במידה ויהיו לא מעט פניות, המקום איסוף יהיה אירוע מפגש צנוע באזור המרכז או השרון, אנו חש

בראש חודש ניסן תשפ"ד (9.4.24) פרסם ארבל ביוטיוב שיעור שכותרתו: "קרדום לחפור בהם – אברכי הכוללים הנהנים מכספי ציבור", תמצית שיעורו מתוך תיאור הסרטון היא כדלהלן: "מאריך ומבאר האם מותר לאברכי כוללים ללמוד ולהתפרנס מכספי הציבור, מהי דעתו האמיתית של הרמב"ם בזה [=דעתו הידועה היא שקר?]; מה היה המנהג הפשוט בעם-ישראל בזמן הגמרא ובזמן הראשונים והאחרונים לאחר-מכן; האם יש מצוה וחסידות היום שלא ללמוד תורה ולהתפרנס מכספי ציבור; האם הציבור מחויב לתמוך בתלמידי חכמים, האם אפשר לסמוך על כל 'רב

בהמשך שיעורו ארבל מתחיל להביא "ראיות" לכך שמותר ליהנות מדברי תורה: "הרשב"ץ האריך [...] לחלוק מאד על הרמב"ם וכתב כמה סימנים נגד מה שכתב הרמב"ם. בתחילה האריך הרשב"ץ להוכיח מהש"ס והביא עשרות-עשרות של ראיות: מהש"ס, מהמדרש, מדברי רבותינו, מדברי הראשונים, הגאונים, שאין זה נכון מה שאומר הרמב"ם שלא היה הרגל בישראל, [כלומר] הוא [=הרמב"ם] כתב שלא היה דבר כזה בש"ס שנתנו אספקה לתלמידי חכמים, הדבר הזה הוא אסור וברור לאסור – ואין הדבר כן, הרשב"ץ האריך מאד בראיות נגד הרמב"ם, ראיות מכריעות מ

בהמשך שיעורו, ארבל עובר מהתשר"ץ לקארו הקראי, וזה לשונו (דקה 28:00 ואילך): "גם הכסף-משנה, במקום [=בהלכה שם], עִם שהיה נאמן ביתו של הרמב"ם, האריך להוכיח מהש"ס, מהתלמוד, מהמדרשים, נגד דברי הרמב"ם. והב"ח, ועוד כל האחרונים שבאו אחר-כך, כולם הוכיחו מדברי רבותינו בגמרא, באמת, בראיות מכריעות מאד, נגד דברי הרמב"ם, עד שייפלא הדבר שהרמב"ם כתב שהדבר הזה אסור ושלא נעשה כן בישראל עד עתה". ובכן, קארו לא היה "נאמן ביתו של הרמב"ם", מדובר במין ואפיקורוס שהחטיא את הרבים לחלל-שם-שמים, החדיר את ה

בשולחן הגילולים (גו"ח קמה) אומר הקראי: "בימי חכמי הגמרא היו נוהגים לתרגם כדי שיבינו העם [...] האידנא לא נהגו לתרגם, משום דמה תועלת בתרגום כיוון שאין מבינים אותו". ורק מין מסוגל לטעון שמטרת התרגום היא אך ורק תרגום המלים, ובמלים אחרות, אין שום תועלת אחרת בתרגום אונקלוס – שהוא מסורת תורה-שבעל-פה וכדברי רבנו בספר-המצוות (לאווין קכח): "והוא אמרוֹ יתעלה: 'כָּל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּוֹ' [שמ' יב], אמר המבאר את הקבלה [=מסורת התורה-שבעל-פה]: 'כָּל בַּר יִשְׂרָאֵל דְּיִשְׁתַּמַּד' [או

קיבלתי תגובה נזעמת במייל ממישהי בשם ליאל, וכך היא אומרת: תבטלו לי את בקשת החברות. אחרי שקראתי את הסירחון באתר שלכם אני מוותרת. בושה שאתם משתמשים בשם של הרמב"ם בשביל סיפורים ושׂנאוֹת אישיות שלכם. אז הרמב"ם ביקר כמה לומדי תורה, והיה תקיף בשפתו נגד מי שלא היו בדעותיו, אבל אתם? מי שׂמכם? בשם מי? לא בטוחה שזאת המורשת שלו וזה מה שעושה לו נחת רוח, כל הגידופים שלכם על גדולי ישראל. על גוי איך אפשר לדבר ככה אז על אדם מבוגר שהמית עצמו באוהלה של תורה?! מי אתם??? אנשי אמת, שרק מקללים ומחר

אחד מהחברים שלח אלי הקלטה בת 11 דקות שבה מדבר כסיל אורתודוקסי בשם סעדון. בהקלטה סעדון מדבר על עין הרע ומבקש להוכיח שהיא אכן קיימת בהיבט המאגי. נתבקשתי להתייחס ל"ראיות" שהביא סעדון וכן באופן כללי לדברים שהוא אומר. ובכן, סעדון פותח את שיעורו הקצר במלים הבאות: "עין הרע, חוץ מהמיסטיקה שיש בדבר [...] יש בזה גם הלכות, זאת אומרת, יש הלכות עין הרע, אנשים לא יודעים את זה", והוא מוסיף ומביא ראיה מהכומר הפגאני הידוע בציבור בשם "בן איש מוות", וכמו שאין לי צורך להתייחס להזיות של כומרי הבו

"כִּי יְחַנֵּן קוֹלוֹ אַל תַּאֲמֶן בּוֹ כִּי שֶׁבַע תּוֹעֵבוֹת בְּלִבּוֹ" (מש' כו, כה). בעקבות המאמר: "ספר יצירה – כמה אפשר להיות מטומטם?", נשלחה אלי תגובה וז"ל: אחי, אני מאוד מזדהה עם התיעוב שלך את העולם החרדי וכל האמונות התפלות וההזויות שיש בעולם התורני היום, ולא פעם כולם לוקחים אותי ככופר גמור [אכן הנך], כי אני רציונליסט קיצוני, חובב פילוסופיה (לא נראה לי שיש פילוסוף גדול שאני לא מכיר בעל-פה את שיטתו). אז על זה באמת יישר כוח. אבל בכל זאת, אני ממש לא מצליח להבין איך אתה יכו

"הִנֵּה אַתֶּם בֹּטְחִים לָכֶם עַל דִּבְרֵי הַשָּׁקֶר לְבִלְתִּי הוֹעִיל [...] וְקַטֵּר לַבָּעַל וְהָלֹךְ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם [...] וְעַתָּה יַעַן עֲשׂוֹתְכֶם אֶת כָּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה נְאֻם יְיָ וָאֲדַבֵּר אֲלֵיכֶם הַשְׁכֵּם וְדַבֵּר וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וָאֶקְרָא אֶתְכֶם וְלֹא עֲנִיתֶם [...] וְהִשְׁלַכְתִּי אֶתְכֶם מֵעַל פָּנָי כַּאֲשֶׁר הִשְׁלַכְתִּי אֶת כָּל אֲחֵיכֶם. הַאֹתִי הֵם מַכְעִסִים נְאֻם יְיָ? הֲלוֹא אֹתָם לְמַעַן בֹּשֶׁת פְּנֵיהֶם!"

במאמר: "כשרות ספרי התורה לדעת הרמב"ם" למדנו על זיופים שונים לפיהם כל ספרי התורה הקלפים שבימינו הם ספרי-תורה פסולים, ובמלים אחרות, למעט בודדים ונדירים, כל ספרי-התורה שבימינו פסולים לכתחילה ובדיעבד, ואסור לברך עליהם את ברכות התורה. הגורם הראשון שנידון במאמר שנזכר הוא שיבוש הקלף והדוכסוסטוס, ולשם הבנת העניין אחזור על חלק מן הדברים שהובאו במאמר שנזכר: "כשרות ספרי התורה לדעת הרמב"ם": הרמב"ם מלמד שיש שלושה סוגי עורות: גוויל, קלף ודוכסוסטוס. הגוויל הוא העור של הבהמה לאחר שהסירו ממנו

ובכן, בעבר אחד מצאצאי דתן ואבירם נהג לתקוף אותי באופן כפייתי, הוא קילל וחירף וגידף אותי במלים קשות ביותר, כאשר מִבֵּין כל מטר הקללות והנאצות עלתה טענה אחת ויחידה: אין לאדיר הקטן שום הצדקה לחרף ולגדף את קאפַּח הדיין השׂכיר הואיל והוא למד ממנו. זכורני שניסיתי להשיב לדתן בן אבירם אך גיליתי שעליו נאמר "אל תען כסיל כאיוולתו", ולכן, במקום לשחק לידיו, להתגושש עמו ולהתבוסס עמו ברפש סכלותו ונבלותו, בחרתי למחוק את גידופיו וחירופיו ולחסום אותו מן האתר. אך מדי פעם, כאשר הנני רואה במייל א

ביום שני כב במרחשוון תשס"ז (13.11.06) פורסמה שאלה חשובה שנשאל ערוסי. כותרת השאלה היא: "הדרדעים ואמונת השם". שאלה זו נזכרת גם בדף של "רצון ערוסי" בוויקיפדיה, כלומר היא בהחלט מתשובותיו החשובות, והנה לשון השאלה והתשובה באתר "מורשת": "מה דעתך על הנושא של הדרדעים היום? האם הדרדעים, תלמידי הרב קאפח, ראויים לנידוי כיום עקב אי-אמונתם בזוהר?". וכך השיב ערוסי: "אין היום בישראל דרדעים ואין עיקשים. המציאות שהייתה בתימן השתנתה בישראל לבלי היכר. בתימן בזמן פרוץ המחלוקת על קדושת הזוהר, נתמע

המצוה הראשונה והדיבר הראשון שנצטווינו עליו בהר סיני הוא ידיעת ה'. מצוה זו מחייבת את האדם מישראל להכיר במציאותו של בורא-עולם ולחתור כל ימי חייו להשׂגתו כפי יכולת האדם, ובלשון חכמים: "להכיר את מי שאמר והיה העולם". הדרך הראשונה והמרכזית לידיעת ה' היא באמצעות לימוד והתבוננות בבריאה ובנבראים, כלומר מהתבוננות בפעולות נלמד על פועל הפעולות, וכמו שאומר הנביא ישעיה: "שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה" (יש' מ, כו). א. שני אופני ידיעת ה' במורה (א, מו) רבנו מסביר על ההבדל ה

כל מי שהשתתף בהלוויה שמארגנים ה"חברה קדישא" וודאי יראה שבשלב מסוים של ההלוויה, טרם הולכת המת לקבורה, אחד מהכומרים האורתודוקסים מודיע לקהל שיש להקיף את גופת המת שבע הקפות. מקור המנהג הרווח הזה הוא בהזיה פגאנית שנזכרה בספר-האופל ואשר נתעוותה עוד על-ידי הוזי הזיות שנקראים "מקובלים", עובדי אלילים אילמים. להלן נלמד, שההקפות הפגאניות הללו שמקיפים בהן את גופת המת נובעות מן ההזיה, שלפני הקבורה נצמדות למת רוחות רעות אשר מזיקות לו. הרוחות הרעות הללו נוצרו מטיפות שכבת זרע שהמת השחית והו

"אֵיכָה תֹאמְרוּ חֲכָמִים אֲנַחְנוּ וְתוֹרַת יְיָ אִתָּנוּ? אָכֵן הִנֵּה לַשֶּׁקֶר עָשָׂה, עֵט שֶׁקֶר סֹפְרִים! הֹבִישׁוּ חֲכָמִים חַתּוּ וַיִּלָּכֵדוּ, הִנֵּה בִדְבַר יְיָ מָאָסוּ וְחָכְמַת מֶה לָהֶם" (ירמיה ח, ח–ט), "הוֹי חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם וְנֶגֶד פְּנֵיהֶם נְבֹנִים" (ישעיה ה, כא), "חֲכָמִים הֵמָּה לְהָרַע וּלְהֵיטִיב לֹא יָדָעוּ" (ירמיה ד, כב), "הֲלוֹא בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם יְיָ וְהַאֲבַדְתִּי חֲכָמִים מֵאֱדוֹם וּתְבוּנָה מֵהַר עֵשָׂו" (עובדיה א, ח). במאמר זה הנני מבקש

"לְהַצִּילְךָ מִדֶּרֶךְ רָע מֵאִישׁ מְדַבֵּר תַּהְפֻּכוֹת" (מש' ב, יב), ושם פירש רס"ג: "לְהַצִּילְךָ – [החכמה והדעת והתבונה] יצילוך מדרך רע ומאיש מדבר בתהפוכות", ובפירושו הארוך הוסיף: "והנה ממה שביאר החכם שזה יהיה מפירות החכמה: [ומה הם פירות החכמה?] שבעליה ישׂנא את אנשי הרע, בין שהם אנשים או נשים, אשר לאנשים אמר בהם: 'לְהַצִּילְךָ מִדֶּרֶךְ רָע מֵאִישׁ מְדַבֵּר תַּהְפֻּכוֹת', ייחס דרך רע אל האנשים דווקא לפי שהם בעלי ההשקפות במיוחד והם נוצריהם ונושאיהם. והנה ראשית מה שיתעב ממע

[מאמר זה פורסם ב'אפיקים' גיליון פג, סיוון תשמ"ד, עמ' 3]. זה עשרים שנה מתריע עיתון אפיקים, חזור והתרע, על השתרשותה של קבוצה בעלת דעות קדומות בצמרת הממסד הישראלי, המורכבת רובה ככולה מיוצאי מזרח-אירופה. קבוצה זו, מאז ראשית צמיחתה, שלטה שלטון בלי-מצרים על מרכזי הכוח במדינה: החברתי, הכלכלי והפוליטי והיא-היא שתכננה במכֻוון את ההפליה כלפי יהדות המזרח, הן לפני קום המדינה וביתר שאת נקטה בהפליה כשיטה לביסוס שלטונה עם קום המדינה, כלומר מאז שנת 1949, והיוותה השאור המבאיש לפער החברתי ולשס

למיטב ידיעתי, זוהו באופן בוטני שני זנים של אתרוגים אמיתיים, דהיינו שני זנים טבעיים שלא הורכבו והושחתו במהלך הדורות, והם התימני והמרוקאי, וראוי לשאול: איזה מהם עדיף? ובכן, לשם כך הבה נעיין בקטע מתוך המאמר: "מהו אתרוג כשר?", וכך נאמר שם: ואחתום בעניין גדלוֹ של האתרוג, וכך פוסק רבנו בהלכות לולב (ז, ח): "ושעור אתרוג אין פחות מכביצה, ואם היה גדול כל שהוא – כשר". ובסוכה (לו ע"ב) נאמר בעניין גדלוֹ: "תניא, אמר רבי יוסי: מעשה ברבי עקיבא שבא לבית-הכנסת ואתרוגו על כתפו. אמר לו רבי יהודה

מצות הנחת תפילין היא מצוה גדולה וחשובה, וכך נאמר בתורה על מצוה זו (שמ' יג, ט–י): "וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ, לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת יְיָ בְּפִיךָ, כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ יְיָ מִמִּצְרָיִם. וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת לְמוֹעֲדָהּ מִיָּמִים יָמִימָה" – בשל חשיבותה, נקשרה מצות הנחת התפילין בתורה ללימוד התורה: "לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת יְיָ בְּפִיךָ", ולזכירת יציאת מצרים: "כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ יְיָ מִמִּצְרָיִם", ונצטווינו

ו. פסיקת הגאונים בספרות הגאונים לא מצאתי התייחסות להנחת תפילין בחול-המועד, למעט בשני מקומות: בסדר המיוחס לרב עמרם גאון אשר זויף והושחת על-ידי המינים וצאצאיהם (ראו: "כתר או נקדישך" שם הוּכח זיופו), וכן בספר "הלכות גדולות". שני החכמים הללו חיו ופעלו במאה התשיעית. בברכות-השחר שב"סדר רב עמרם גאון" (הרפנס), נאמר כך: "ומצות תפילין אינה בלילה ולא בשבתות ולא בימים-טובים"; ובספר "הלכות גדולות" (ונציה ש"ח) בהלכות תפילין סימן כה, נאמר כך: "תניא, רבי עקיבא אומר: יכול יניח אדם תפילין בשבת

בחוה"מ תשפ"ב הגיב מאן-דהו על המאמר בעניין חובת הנחת תפילין בחול המועד, וז"ל: היה לי המון מה להידיין על המאמר אודות תפילין בחול המועד, אבל ברגע שראיתי איך אתה קורא למרן הבית יוסף, הבנתי שלא אוהבי תורה וגם לא שוחרי משנת הרמב"ם יש פה... ממש לא. ממילא אין לי מה להידיין איתכם. יש תופעה בפסיכולוגיה שנקראת "השלכה". בהשלכה אדם לוקח משהו שהוא מרגיש על מישהו אחד ומעביר אותו למישהו אחר שדומה לו. כנראה יש לכם רגשי נחיתות מסוימים כלפי גדולי תורה תימנים ספרדים ואשכנזים ועכשיו אתם מוציאים ע

בהלכות שביתת-יום-טוב ישנן שלוש הלכות בסך-הכל אשר נוגעות לכתיבה בחול-המועד (ז, יב–יד), וכפי שנראה לקמן הכלל העולה משלוש ההלכות הללו הוא: שכל כתיבה שיש בה צורך קל – מותרת, למעט כתיבה אמנותית, כגון בדיו וקולמוס או בשבלונות וכיו"ב שנזהר בתיקונן. ועתה אחל להסביר את הכלל שניסחתי, בהלכות שביתת יום-טוב (ז, יב) פוסק רבנו כך: "וכשם שדנין במועד כך כותבין מעשה-בית-דין וכל הדומה לו. כיצד? כותבין הדיינין אגרות שום ששמו לבעל-חוב, ואגרות שמכרו בהן למזון האשה והבנות, ושטרי חליצה ומיאונין, וכל

קאפח השׂכיר החלקלק נפטר בשנת תש"ס, ומאז ועד שנת תשפ"ה קיימו מדי חג הפסח וחג הסוכות כנס "הקבלת פני המרדעת" בבית-הכנסת שבו הוא התפלל בירושלים. כנס מסוג זה הוּגדר כ"הקבלת פני רב", שהוא ביסודו התקבצות של תלמידים לכבוד הרב החי ולשמוע תורה מפיו. ברם אף-על-פי שקאפַּח כבר התפגר, במשך 24 שנה המשיכו הדרדעים לערוך לכבודו, פעמיים בשנה מדי חול-המועד, כנס "הקבלת פני המרדעת" בבית-הכנסת שבו הוא התפלל. לבסוף, בעקבות מאמר זה חדלו המארגנים מלהגדיר את הכנס כ"הקבלת פני המרדעת", אך עדיין הם ממשיכי