CC BY-SA 3.0.התמונה מאת אלי סגל, רישיון

לאחר כתיבת חלק נה בסדרת המאמרים על רש"י נשלחה אלי תגובה, וזה לשונה: יישר כוחך על מאמריך בעניינוֹ של רש"י, ירדת עד תהום הבנת הפסיכולוגיה שמסתתרת מאחורי מאמיני העשיריות ומגשימי האלוהים! מאמריך מרתקים ומצמררים בו זמנית. חשבתי שאראה עשרות ומאות תגובות על מאמריך, הן לחיוב, הן לשלילה, אך עצם השתיקה הרועמת וחוסר התגובות המוחלט מכיוון הרבנות האורתודוקסית, רק מוכיחים עד כמה הנך צודק! חשבתי למצוא למשל תגובה מאיזה רב שׂכיר חשוב ובעל שם שיסתור את דבריך, או אולי איזה ראש ישיבה בעל שם שיקו

דוגמה שנה בשמות (א, א) נאמר כך: "וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה" וכו', ושם פירש רש"י: "וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל – אף-על-פי שמנאן בחייהן בשמותן חזר ומנאן במיתתן, להודיע חיבתן שנמשלו לכוכבים שמוציאן ומכניסן במספר ובשמותם, שנאמר: 'הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא' [יש' מ, כו]". ופירושו של רש"י סכלות, שהרי הפסוק בישעיה כלל לא מבקש ללמדנו שהקב"ה סוֹפר או קורא בשמות – אלא זהו משל לכך שהקב"ה שולט באופן מוחלט בכל הבריאה העצומה

היום, ב-טז בסיוון תשפ"ו, שוב פערה את פיה הלטאה הליטאית המוגלתית, וכך נאמר בכותרת שפורסמה באתר החדשות i24 אשר מצטטת את דברי המין המוגלתי והמבחיל דב לנדו: "האמירה המקוממת של הרב לנדו: 'ליבנו שותת דם על החרדה של האימהות והרעיות'". ואכן, ליבנו שותת דם על החרדה של האימהות והרעיות של בנינו אשר משרתים היום בגבול הצפון והדרום וביהודה ושומרון, אשר מסכנים את נפשם כדי שעם-ישראל יוכל לחיות בבטחה, וכדי שנוכל לקיים שגרת חיים בריאה ושמחה. על האימהות והרעיות אשר אינן יודעות את נפשן מחרדה מקו

במאמר זה הנני ממשיך לסקור את מבואו של קאפח למורה-הנבוכים מהדורתו, וכבר הסברתי במאמרים הקודמים בסדרה זו את מניעיי הראשונים והאחרונים לסקירת מבואו של קאפח למורה-הנבוכים מהדורתו. ובכן, בהמשך מבואו של קאפח למורה, הוא מקדיש פרק לתיאור כתבי-היד של המורה שהיו לפניו ומותח ביקורת על תרגומֵי המורה המשובשים שקדמו לו. א. כתבי היד שהיו לפני קאפח נוסח המקור המרכזי שקאפח נעזר בו הוא נוסח המקור שהוציא לאור ד"ר יששכר יואל (תרצ"א, 1931), נוסח זה מיוסד על מהדורתו של ד"ר שלמה מונק (תרט"ז, 1856).

העניין הראשון שרבנו עוסק בו בהלכות תשובה הוא מצות הווידוי. מדובר במצות עשה וכפי שנאמר בכרוז שם: "הלכות תשובה – מצות עשה אחת, והיא שישוב החוטא מחטאו לפני ה' ויתוודה". בהמשך, בביאור הפרקים הבאים נעסוק בעז"ה בהרחבה במקומה של התשובה ביחס למצות הווידוי, כלומר בהמשך נלמד שהתשובה הינה למעשה תהליך והכנה הכרחית לקיום מצות הווידוי, וכל המתוודה בלא שעשה תשובה באופנים המוגדרים בהלכה, למעשה טובל ושרץ בידו, דהיינו מוסיף טומאה על טומאתו. ודרך אגב, בימינו הפכו את העיקר, דהיינו את הווידוי, לט

בעניין ספר-האופל נשאלתי כך: ראיתי את תלונותיכם על דברי ספר הזוהר בכמה נושאים (רוממות האל, ברכת הלבנה ועוד) וציפיתי למעט יושר אינטלקטואלי שהרי כל מה שכתוב בספר הזוהר מופיע בגמרא ובמדרשים באין-ספור מקומות [האמנם?] ולכן לא הבנתי: האם אתם כופרים בדברי חז"ל או שמא אתם מסבירים את דבריהם בצורה אחרת (כדעת הרמב"ם) – ואם כך, מדוע לא ניתן לקרוא את ספר הזוהר באותו אופן?! ולהבנתי זאת הייתה דרכו של הרב יוסף קאפח ז"ל. דברי חכמים וחידותם. שאם לא כן נמצאתם מוציאים שם רע לכל דברי חז"ל שתואמים

דוגמה שסט בשמות (לג, יא) נאמר: "וְדִבֶּר יְיָ אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וְשָׁב אֶל הַמַּחֲנֶה וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל", מפשט הפסוק המינים עלולים לתעתע שהקב"ה ומשה דיברו כאשר פניהם זה כנגד זה, דהיינו יש להקב"ה לפי דמיונם הנואל פנים כבני האדם – ולכן אונקלוס, שהוא ממוסרֵי התורה-שבעל-פה, תרגם שם כך: "פָּנִים אֶל פָּנִים" – "מַמְלַל עִם מַמְלַל", דהיינו דיבור עם דיבור, ומטרתו בזה ללמד על ייחודיו

"וְאֶל לֵב שִׁקּוּצֵיהֶם וְתוֹעֲבוֹתֵיהֶם לִבָּם הֹלֵךְ דַּרְכָּם בְּרֹאשָׁם נָתַתִּי נְאֻם אֲדֹנָי יְיִ" (יח' יא, כא). טרם שאמשיך בסקירת הפירוש, אבקש ברשותכם לחזור להקדמת הפירוש לספר יצירה שבה הזייפן סוקר את תשע השיטות בעניין מציאות העולם. ובכן, שמתי לב לכך שהזייפן שחיבר את הפירוש לספר יצירה העתיק את ההקדמה הזו מפירושו הארוך של רס"ג לתורה שאינו נמצא בידינו, תוך שהוא תוקע בה את הזיותיו. וכיצד הנני יודע זאת? ובכן, בראש פירוש רס"ג לתורה (עמ' טו), קאפח מעתיק בהערה את דברי רס"ג ש

המעמד המכונן ביותר בהיסטוריית העם היהודי הוא מעמד הר סיני, ובמאמר זה נעמוד על מאפייניו הייחודיים שלא חזרו ולא יחזרו עוד לעולם. במעמד אדיר זה, נכרתה ברית-עולם בין הקב"ה לבין עם-ישראל. בזכות קבלת התורה, עם-ישראל, שהיה עם של עבדים נרצעים שפלים וּמוּכִּים, התרומם ונהיה לאומה נשׂגבה חדוּרת מטרה: לקרוא בשם ה' אל עולם ולפרסם את מציאותו וייחוד שמו לכל באי עולם. כמו כן, במעמד אפוּף הוֹד זה, ניתנו לעם-ישראל עשרת הדיברות, ולאחריהן משה רבנו עלה אל הר סיני, ובמשך ארבעים יום וארבעים לילה ק

ידוע המנהג להישאר ערים בליל שבועות ולעסוק בתורה. מנהג זה, כמנהגים רבים נוספים, אינו קדום כפי שטועים לחשוב, אלא חדש לגמרי. זו הסיבה שהוא לא נזכר בכתבי חז"ל, לא בכתבי הגאונים והרמב"ם, לא בדברי הראשונים ואף לא בדברי האחרונים. מנהג זה החל להתפשט כאש בשדה קוצים החל מהמאה הי"ז, לפני כשלוש מאות וחמישים שנה בלבד! תופשי אגדות חז"ל כפשוטן אשר החריבו את דתנו ושקעו בהשקפות מינות ומדוחים, החליטו להביא ראיה למנהג הזה לאור דברי המדרש בשיר השירים רבה (א, ב), שם נאמר שעם ישראל ישן ונחר ולא נו

ביום שלישי כה באדר א תשפ"ד (5.3.24) פורסמה כתבה ב"יתד נאמן", שכותרתה: "ואנשכנו כחמור". כבר מתוך הכותרת של הכתבה ניתן להבין לא מעט על שחץ וגאון ליבה של חברת המינות החרדית הפרו-נוצרית. וכך נאמר בתלמוד מסכת פסחים (מט ע"ב): "תניא, אמר רבי עקיבא: כשהייתי עם-הארץ אמרתי: מי ייתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור. אמרו לו תלמידיו: רבי, אמור ככלב! אמר להן: זה [החמור] – נושך ושובר עצם, וזה – נושך ואינו שובר עצם". כלומר, נדמה להם לחרדים שעם-ישראל שונא אותם בגלל שהם "תלמידי חכמים" וכל עם-ישראל

במוצאי שבת פרשת ויקהל תשפ"ד (9.3.24) פתחה האתון את פיה, לא אתונו של בלעם, אלא אתונם הנרצעת של המינים האשכנזים. לא יצחק כי אם ישמעאל אִבְּן עבדאללה שר"י, החמור התורן של שושלת העבדים הספרדים למשפחת יוסוף, פער את פיו. ישמעאל איים בבית-הכנסת של הרשעים (היזדים, הזֵּדים), שאם יגייסו את יושבי הישיבות הם יעזבו לחו"ל. דבריו חוללו סערה גדולה וגרמו לחילול-שם-שמים עצום, והנה לפניכם דבריו מתוך כתבה ב-Ynet, שכותרתה: הרב הראשי יצחק יוסף: "אם יכריחו אותנו ללכת לצבא, ניסע כולנו לחוץ לארץ": על

לאחרונה נחשף אחד מיושבי הישיבות לאתר אור הרמב"ם ותהיות החלו להתעורר במחשבתו. הוא החל להתווכח עם הכומרים שבישיבתו, ואחד מהם החליט להגיב. אותו כומר אשר כמובן אוכל מן התורה, מפחד לחשוף את שמו כדי שלא יפָּגע שמו הטוב כ"אחד שמגיב בבלוגים". וכבר על זאת הנני תמה, והלא אם אכן לפי דבריו הנני כופר בתורה-שבעל-פה, איך הוא מעז שלא לחשוף את שמו?! וכי הוא עושה את מלאכת ה' רמיה? והלא מצוה גדולה ורבה היא להשיב לאפיקורוסים (שהרי לשיטתו אדיר הקטן כופר ואפיקורוס), מדוע אפוא הוא מפחד? ואין לי ספק

נשאלתי כך: מישהו שאל אותי למה בבית-המקדש היו מקריבים שעיר אחד לחטאת ואחד לעזאזל? אני שואל כי הוא מביא מכך ראיה לעניין השׂערות שבתפילין והמים האחרונים ל"סטרא אחרא". תשובה: טרם שאסביר את טעמו של השעיר לעזאזל לאור משנת רבנו ולאור דרך האמת, הנני מרגיש צורך לשאול שאלה אשר זועקת ומהדהדת במחשבתי: גם אם אדם אינו מבין את טעמו של השעיר המשתלח, איך הוא מרשה לעצמו להחליט שמדובר בקרבן שנועד לפייס ישות אלהית מרושעת אשר שוכנת בעליונים לצד בורא-עולם?! ואיך העדר ידיעה הופך להוכחה שיש אמת בעבו

"כל חייל שניצל זה בזכות דף גמרא שלמדתי", כך אומר יושב בישיבה חרדי בכתבה שפורסמה ב-YNET ביום כד באדר א תשפ"ד (4.3.24), וזו היא ההזיה שמחדירים ומלעיטים המינים, הלא המה גדולי-טחורי-האסלה, את צאן מרעיתם מעת היותם תינוקות בחיק אימותיהם. הזייתם השחצנית הזו לפיה תורת מינותם "מגינה ומצילה" היא מן המפורסמות, וכבר כתבתי בעניינה מאמרים לא מעטים (ראו נא: 'משרתם של מינים' שם ריכזתי הפניות למאמרים בעניין זה). מה ניתן וראוי להוסיף על כל מה שנאמר? ובכן, יש עניין אחד שחשוב להבין ודומני שטרם ה

אחד המנהגים המפורסמים כיום בקרב יהדות המינות האורתודוקסית הספרדית הוא המנהג לומר בשעת כריכת רצועת התפילין סביב האמה שני פסוקים מהושע (ב, כא–כב): "וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים, וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעַתְּ אֶת יְיָ", ונשאלתי בעניין מקורו. ובכן, לאחר חיפוש מפרך דומני שמצאתי את המקור המרכזי למנהג הזה, והוא בספר קיצור לספר של מין כעור ושחצן במיוחד הידוע בציבור בשם השל"ה (אשכנזי בשם ישעיה הורביץ שנקרא

על המאמר "אין משיבין את הארי לאחר מיתה", הגיב מאן-דהו חכם בעיניו, וזה לשונו: אחי, אתה כותב כאלו שטויות שאפשר להשתגע... לעצם העניין, אליבא דהרמב"ם אין כל איסור על תלמיד חכם שמציעים לו לקבל כסף כדי שילמד, וקל וחומר כדי שיכהן בתפקיד שדורש מאמץ והמון עבודה – אלא שזה לא מומלץ, כדי שבעלי-הבתים לא ירגישו שהרב בכיסם לכל אשר יאמרו לו כי הוא זה (ראה באגרת הרמב"ם לר' יוסף תלמידו בתשובה לשאלתו אם יוכל לפתוח ישיבה משלו). זאת מלבד מה שיש להקל הרבה יותר במדינה דמוקרטית, מאשר בקהילה שעליה די

ביום שני, י באדר א תשפ"ד (19.2.24) התראיין שר התקשורת באולפן N12 בעניין גיוס יושבי הישיבות (דקה 6:12 עד 9:00), והנה דבריו ודברי המראיין (עופר חדד), כפי שהובאו בכתבה (mako.co.il/news-diplomatic/2024_q1/Article-63ba094f042cd81026.htm): [חדד:] כמי ששירת בצבא וכחלק ממפלגת הליכוד שמצביעיה משרתים בצבא, איך אתה מרגיש עם הכוונה להעמיס על ציבור המשרתים, ובזמן הזה להאריך את הפטור לציבור גדול? [קרעי:] הלוחמים שלנו שנמצאים בעזה ובצפון נאמנים למורשת ישראל. עומדות היו רגלינו במלחמה בזכות ש

אחד העניינים שגורמים בימינו לחילול השם הגדול ביותר הוא עניין העגונות. בשל חומרות פרו-נוצריות שונות, בתי הדינים האורתודוקסים בימינו מסרבים לכפות את הבעלים לשחרר את נשותיהם העגונות. אולם לפי דין תורה, כאשר אשה מואסת בבעלה מכל סיבה שהיא, על בית-הדין לכפות את הבעל לשחררה בגט מיד, והאשה מצידה מוותרת על כתובתה לחלוטין, דהיינו על האשה לוותר על כל נכסיה למעט הנכסים שהביאה עמה כאשר התחתנה. וכך פסקו חז"ל ורבנו בהלכות אישות (יד, י): "האישה שמנעה בעלה מתשמיש המיטה היא הנקראת 'מורדת', ושו

בעקבות הפרק החמישי שבמאמר: "דיני ומנהגי כתיבת ספר תורה", שבו הנני מערער על ייחוס התשובה בעניין התגין לרבנו הרמב"ם (סימן קנד), נשלחו אלי השאלות הבאות: 1) ניתן לקבוע שתשובות רבות שיוחסו לרבנו הן מזויפות, אך יש לעשות זאת באופן מחקרי ומדעי. לשיטתך רבות מהתשובות שיוחסו לרבנו הן מזויפות, ורבנו כלל לא כתבן, לעומת זאת, קאפח פסל אך ורק את התשובות לאנשי לוניל, מדוע הוא לא פסל גם תשובות אחרות? 2) זאת ועוד, רבים מאד מבתי-הכנסת בימינו לא יקראו בספר שאינו מתויג (ולאחרונה ראיתי זאת גם אצל ת

במשלי (יג, כג) נאמר: "וְיֵשׁ נִסְפֶּה בְּלֹא מִשְׁפָּט", ונשאלת השאלה: הייתכן שה' יתעלה-שמו יעניש אדם בלא משפט? ועוד בעונש המוות והכיליון הסופי? והלא אחד מיסודות תורתנו הוא שכל מעשי ה' בצדק ובאמת, במשפט ובמידה, וכמו שנאמר בדברים (לב, ד): "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא", ובדברי הנביאים: "אֲנִי יְיָ חֹקֵר לֵב בֹּחֵן כְּלָיוֹת וְלָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָיו כִּפְרִי מַעֲלָלָיו", "גְּדֹל הָעֵצָה וְרַב הָעֲלִילִי

צאצאי המינים בימינו מחמירים מאד-מאד בדין טבילת כלים, כאילו שימוש בכלים שלא הוטבלו חמור כאכילת טָרֵף או כחילול שבת. רבים מהם נוהגים לפרק כלים חשמליים לחלקים קטנים ולהטביל אותם במקווה. מדהים אותי לראות כיצד הם גם מחללים-שֵׁם-שמים באופנים חמורים בהפיכת תורת אלהים חיים לקורדום-חוצבים, גם מחרפים ומגדפים את השֵּׁם הנכבד והנורא בדבקותם באמונות-הבל מתועבות ובאימּוּת הזיות אליליות, גם שוגים בעבודה-זרה גופה כגון בהפיכת גדוליהם החיים והמתים לשיקוצים, וגם מוחקים את כל יסודות הדת המחשבתיי

ביום ראשון, כג באייר תשפ"ו, פער את פיו אחד המינים המכוערים והשחצנים ביותר שקמו לעדת המינות החרדית בשנים האחרונות, והגן במילים חריפות על השתמטותם של החרדים מהגנה על ארץ-ישראל ועל היהודים היושבים בה. למעלה משנתיים וחצי מאז ההתקפה של החמס בשבת שמחת-תורה, ועדיין חברת המינות החרדית מתגוללת בטומאת גילוליה. אלפי הנרצחים ההרוגים והפצועים לא חדרו את ליבה הערֵל, והיא עדיין אוחזת בדבקות במינותה. למרות כל הסבל והייסורים שעברו ועוברים על עם-ישראל במלחמה הקשה מאז הטבח, החברה החרדית נסגרת ב

בימינו רווחת מאד ההשקפה שהייסורים שחלים באדם, כולם או חלקם, הם ייסורים של אהבה, במאמר זה נלמד שאפילו ההשקפה שמיעוט מן הייסורים הם "ייסורים של אהבה" הינה השקפה שגויה, ושכל הייסורים נובעים מחטא ועוון, דהיינו: אין ייסורים בלא עוון – והשקפה זו נפוצה מאד בדברי הנביאים: "עַל רֹב עֲוֹנֵךְ עָצְמוּ חַטֹּאתַיִךְ עָשִׂיתִי אֵלֶּה לָךְ" (יר' לו, טו). עוד נלמד כיצד עיוותו את ההשקפה השגויה הזו אשר מייחסת לה' עָוול, והפכו אותה להזיית מינות חמורה מאד, אשר חוסמת את ההתבוננות האמיתית בייסורים,