CC BY-SA 3.0.התמונה מאת אלי סגל, רישיון

המצוה האחרונה שבהלכות עבודה-זרה היא מצות לא תעשה שלא לתלוש שׂער הראש על המתים. לפי מצוה זו, כל אדם, כהן או ישראל, אשר תלש שׂיער מראשו ועשה לעצמו "קרחה", דהיינו חשׂף בראשו שטח כשטח ריבוע שצלעו 1.7 ס"מ (שהוא כ'גריס') – לוקה מן התורה אם הייתה שם התראה, וחייב על כל קרחה וקרחה כאשר הִתרו בו על כל אחת ואחת. אין הרבה מה להוסיף לכן נעבור ברשותכם להגדרת המצוה שבספר המצוות (לאווין קעא): "והמצוה האחת ושבעים ומאה, האזהרה שהוזהרנו מלמרוט [=לתלוש] שׂער הראש על המתים כדרך שעושים הסכלים, והו

במאמר זה הנני ממשיך בעריכת הסקירה שעשיתי בעבר למבואו של קאפח למורה-הנבוכים, וכבר הסברתי בחלקים הקודמים בסדרה זו מדוע כתבתיהָ ומדוע הנני עתה חוזר ועורך את הסקירה הזו, שהיא חלק מסדרת המאמרים המקיפה על הספר הכביר "מורה הנבוכים". ובכן, בהמשך מבואו למורה מהדורתו, קאפח מקדיש פרק לשאלה: מתי נכתב המורה? בתשובתו, הוא משחזר את ימי חיי רבנו וסדר כתיבת ספריו, וכך הוא כותב בפתיחת דבריו (עמ' 20): "אשר לקביעת זמן כתיבתו של הספר 'מורה הנבוכים', חייב אני לשחזר את ימי חיי רבנו וסדר כתיבתו". נע

אחד הצרפתים אשר מוחזק בשגגה כחכם אמיתי הינו מנחם המאירי (פרובנס, המאה הי"ג). די היה לי לעיין מעט בלשונו העקושה, בסגנונו הירוד, בתכניו הקלושים, וכן בהעדר ביקורת על רבותיו המינים הצרפתים הארורים – כדי להבין שמדובר בעוד הוזה הזיות אורתודוקסי מבתי המדרשות של האירופים למיניהם. עצם העובדה שהוא בחר לפרש את הש"ס, מוכיחה כאלף עדים על-כך שמדובר בפרשן צרפתי אורתודוקסי מחוסר דעת אשר נצמד פה ושם לדברי רבנו, וגם זאת אך ורק למחצה לשליש ולרביע – שהרי רבנו הרמב"ם הרחיק מלימוד התלמוד בהקדמתו ל

דוגמה רפח בהמשך ספר-האופל (מו ע"א) שורבט כך: "וישראל שדבקים בקדוש-ברוך-הוא [...] הם דבקים בו ומעלים אותו למעלה,  שכתוב: 'וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּייָ אֱלֹהֵיכֶם' וגו' [דב' ד, ד]". אחת ההזיות הרווחות בספר-האופל היא הזייתם של מכשפי האופל שהם מֵטיבים עם הקב"ה. בקטע לעיל אנחנו רואים ביטוי נוסף להזיה זו שהרי לפיה עם-ישראל "מעלים אותו למעלה". הוי אומר, הנבראים מרוממים את בוראם לשלמות! ואיך יעלה על הדעת ששוכני-בתי-חומר מרוממים את בוראם "למעלה"? והנה פסק רבנו בהלכות יסודי התורה (א, א)

לפי דת האמת ימי ספירת העומר הם ימי שמחה והודיה וקרבה לה' יתעלה. תחילתם בהבאת קורבן העומר למחרת יום טוב ראשון של פסח, ומאותה העת הננו סופרים את הימים כדי לבטא את האהבה לתורת-האמת שציפינו לקבלתה מיום צאתנו ממצרים מבית עבדים ועד לנתינתה בסיני. יהדות המינות האירופית החליטה שיש להתאבל בימי השמחה הללו בשל פרעות שחלו בהם בשנת תתנ"ו (1096, וזאת בעקבות ריחוקם מדרך ה' והליכתם בדרכי השקר והמינות). ברם, כדי לכפות על עם-ישראל את אבילותם הם מכזבים שהם מתאבלים בגלל שמתו 24,000 תלמידיו של רב

דוגמה שנט בשמות (לב, כג) נאמר: "וַיֹּאמְרוּ לִי עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ", ושם תרגם אונקלוס: " אֱלֹהִים" – "דַּחְלָן", דהיינו "יִרְאָה", ולא כבכל מקום "יְיָ", כדי להורות שמדובר בעבודה-זרה ולא חלילה באלהי אמת. דוגמה שס בשמות (לב, כו) נאמר: "וַיַּעֲמֹד מֹשֶׁה בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמֶר מִי לַייָ אֵלָי וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל בְּנֵי לֵוִי", ושם תרגם אונקלוס: "מִי לַ