CC BY-SA 3.0.התמונה מאת אלי סגל, רישיון

ההזיה לפיה צאצאי המינים מתירים להתפלל וללמוד תורה בבית הקברות נשענת בעיקר על עיוות דרשה דחויה במסכת ברכות (יח ע"א), ואיך הנני יודע שמדובר בדרשה דחויה? ובכן, כפי שנראה לקמן, חכמי התלמוד ע"ה הם אלה שדחו אותה במסקנה ההלכתית שמובאת שם. הבה נחל אפוא, בתלמוד מסכת ברכות שם (יח ע"א) נאמר כך: "והתניא: לא יהלך אדם בבית הקברות ותפילין בראשו וספר תורה בזרועו ויקרא בו, ואם עושה כן עובר משום: 'לֹעֵג לָרָשׁ חֵרֵף עֹשֵׂהוּ'! [מש' יז, ה]. התם – [כשחכמים אסרו להניח תפילין ולקרוא בתורה בבית הקב

ב חלקו הראשון של המאמר ראינו את תחילת דברי המקלל – תלמידו של נחמן הכלבי. מתוך בליל הקללות והחרפות הנאצות והגידופים, הצלחנו לדלות טענה אחת מתעתעת ועליה השבנו בחלקו הראשון של המאמר. ב חלק השני  עסקנו בטענת המקלל שרבנו "טעה בענק" בעניין תפישׂת השדים שבאגדות חז"ל. רבנו סבר שלא קיימים שדים במציאות האמיתית למעט בדמיון ההוזים, ושכל השדים שנזכרו באגדות חז"ל הם משלים או פטומי מילי בעלמא, וכדרכן של האגדות לתבל את ענייניהן בפולקלור המקומי והאלילי שרווח מאד באותם הימים. וכאמור, הוכחנו א

בעבר תקף אותי אוויל אורתודוקסי באופן קשה ועקשני מאד. מדובר ביושב ישיבות לשעבר, אשר זיהם את נפשו וטימא את מחשבתו בהזיות המינים השחורים עובדי האלילים האילמים. מנפשו נותרו צללים עכורים ואפלים ובהם הוא נדמה לסובבים אותו כאדם שחי ונושם, אך לפי האמת הוא מת מהלך. עקשנותו ומשׂטמתו כלפיי המָמוּני באותם הימים, כי טרם הבנתי אז את עומק התהום החשוכה שבה מתבוססים הרשעים, ואת עוצמת שנאתם לדרך האמת. משׂטמתו של יובב נדלקה והתעוררה בעקבות המאמר בעניין גלגולי הנשמות . יובב טען טענות בעקשנות פגא

ב חלקו הראשון של המאמר ראינו את תחילת דברי המקלל – תלמידו של נחמן הכלבי. מתוך בליל הקללות והחרפות הנאצות והגידופים, הצלחנו לדלות טענה אחת ואליה השבנו ב חלקו הראשון של המאמר. ב חלק השני עסקנו בטענתו של המקלל שרבנו "טעה בענק" בעניין תפישת השדים באגדות חז"ל. רבנו סבר שלא קיימים שדים במציאות האמיתית למעט בדמיון ההוזים וחולי הנפשות, ושכל השדים שנזכרו באגדות חז"ל הם משלים או אפילו סתם פטומי מילי בעלמא, כדרכן של האגדות לתבל את ענייניהן בפולקלור המאגי והאלילי שפשׂה מאד באותם ימים

ב חלקו הראשון של המאמר ראינו את תחילת דברי המקלל – תלמידו של נחמן הכלבי. מתוך בליל הקללות החרפות הנאצות והגידופים, הצלחנו לדלות טענה אחת ועליה השבנו בחלקו הראשון של המאמר. נמשיך עתה לעיין בהמשך דברי המקלל כדי ללמוד עד כמה סכלים הם תלמידיו של נחמן הכלבי, עד כמה שקועים הם בהזיות, ועד כמה חולים הם בנפשם. והנה המשך דבריו של המקלל בעניין דעת הרמב"ם שהשדים הם דמיונות כוזבים: "ראשית, הרמב"ם טעה בענק וכל בר-דעת רואה זאת מיד, הפירוש של הרמב"ם לגבי דברי חז"ל על השדים [=כוונתו לדעת רבנ

"אֵיךְ נֶחְפְּשׂוּ עֵשָׂו נִבְעוּ מַצְפֻּנָיו" (עובדיה א, ו). "יְיָ עֻזִּי וּמָעֻזִּי וּמְנוּסִי בְּיוֹם צָרָה אֵלֶיךָ גּוֹיִם יָבֹאוּ מֵאַפְסֵי אָרֶץ וְיֹאמְרוּ אַךְ שֶׁקֶר נָחֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ הֶבֶל וְאֵין בָּם מוֹעִיל" (ירמיה טז, יט). איך עד היום במשך אלף השנים האחרונות, אף-לא-אחד מאלפי "חכמי ישראל" זיהה את מינותו וסכלותו של שר"י? כך נשאלתי באתר אור הרמב"ם, והנה תשובתי לשואל לפניכם: הסיבה המרכזית להעדר ביקורת על רש"י-שר"י היא רמתם המחשבתית (ואף ההלכתית והמדעית) האפסית של הנ

"וַיְהִי כִּרְאוֹת אַחְאָב אֶת אֵלִיָּהוּ וַיֹּאמֶר אַחְאָב אֵלָיו הַאַתָּה זֶה עֹכֵר יִשְׂרָאֵל? וַיֹּאמֶר לֹא עָכַרְתִּי אֶת יִשְׂרָאֵל כִּי אִם אַתָּה וּבֵית אָבִיךָ בַּעֲזָבְכֶם אֶת מִצְו‍ֹת יְיָ וַתֵּלֶךְ אַחֲרֵי הַבְּעָלִים" (מ"א יח, יז–יח). ביום רביעי ה' באב תשפ"א קיבלתי מכתב שׂטנה מלא ארס קללות נאצות חרפות וגידופים, החלטתי לשתף עמכם את המכתב הזה משתי סיבות: האחת,  כדי להראות עד כמה רחוקים התועים מדרך חיים ועד כמה הם שקעו בתהו ובהבל; והשנייה,  כדי להשיב לאותו מקלל עז פ

ביום שני יח בכסלו תשפ"ב נשאלתי בפורום אור הרמב"ם את השאלה הבאה: [כותר הפוסט:] אדיר שלום, אדיר דחוח-הלוי, ראשית כל אתה בכלל לא צריך לקבל את הצומי [אגב, בעברית תקנית כותבים 'תשומת הלב'] שאתה רוצה, ואני לא מתכוון לתת לך אותו. אך [לאחר] שראיתי שיש פה כמה אנשים טועים שהולכים בעצת רשעים ומקשיבים לך אני מפרסם את זה. ביחס אליך איני אדם כופר כמוך, אבל עליך אני לא אכתוב דברים כגון [הדברים] שאתה כותב על התנא האלוקי רבנו שמעון בר יוחאי ועל ספרו הקדוש "הזוהר" [אלה הם דברי התחסדות וצביעות,

זוכרים את כומרי הדת האורתודוקסית הממסדיים למיניהם, מטיפים לנו השכם והערב על חשיבות השלום? "גדול השלום", "האחדות חשובה יותר מן הכל", "אהבת ישראל", "חובה לאהוב כל יהודי", ועוד-ועוד קלישאות אשר יצאו מפיהם של רודפי בצע ושלמונים, שההטפות לרדיפת השלום היו אצלם אמצעי להתחנף להמונים ולחזק את שׂררתם כבודם ומעמדם – שׂררה שבצידה כמובן משכורות נפוחות, מענקים, הערצה עיוורת, שוחד ומעטפות מתחת לשולחן, ואינסוף טובות-הנאה מהממסד ומההמון כלפי אותם כומרי ממסד אורתודוקסים. אך עתה, לאחר כשנתיים מ

אחת המצוות שנמחקו מספר התורה באלף השנים האחרונות היא מצות התוכחה. מי לא מכיר את הוראות הכומרים השׂכירים בימינו שאין להוכיח הלכה למעשה, וכן שלא קיים מישהו שמסוגל להוכיח וכו'. ולי הדברים נראים ברורים ופשוטים: מצוַת "הוכח תוכיח את עמיתך" נמחקה במכֻוון  מתורת משה! כי למצוה זו ישנה חשיבות עליונה בשיבה של עם-ישראל לדרך האמת, והיא למעשה האיום הגדול ביותר על הדת החדשה הפרו-נוצרית שקמה עלינו לכלותנו. ובמלים אחרות, הדת האורתודוקסית מרחיקה את עם-ישראל ממצות התוכחה, כדי לשׁמֵּר את שקריה

ביום שני כח בתשרי תשפ"ו, פורסם ביוטיוב סרטון שבו אבן עבדאללה מלהֵג. בדברי הבלע שלו הוא מחזק את השתמטותם של החרדים מגיוס לצה"ל ואפילו בשעת מלחמה קשה ועקובה מדם, והנה דברי הספרדעי הנרצע ( youtube.com/watch?v=PongXNErO3c ): "ראש עיר אחד [...] קצין בצבא, כשנכנסתי אליו ישר הוא התחיל: 'למה אתם לא מתגייסים לצבא? למה אתם לא מתגייסים?' [...] השתקתי את כולם ואמרתי לו: [...] יהודי אחד מארה"ב תרם בר-מצוה גדולה [...] להרבה ילדים יתומים של המלחמה. [...] הוא [...] עשה להם הנחת תפילין בכותל,

במאמר "מהי השותפות של יששכר וזבולון?" הוּכח שאין שחר להסכם שמנפנפים בו צאצאי המינים כדי להצדיק את העובדה שהם לא מקיימים את חובתם האנושית הבסיסית, והיא הבאת פרנסה לביתם – חובה שחכמים ע"ה עיגנו מפורשות בכתובה שהחתן מוסר לכלתו. איני מתכוון אפוא לפתוח את הנושא, אלא אך ורק לעמוד על נקודה אחת מעניינת שעלתה במחשבתי לאחר שיחה עם "אברך" כויילל תימני כבן ארבעים, בעל משפחה וילדים לא מעטים ב"ה. בשיחה עמו ניסיתי לשווא לעוררוֹ ברמזים לדרך האמת, ושאלתי אותו האם הוא לא מרגיש מתוסכל מבחינה כ

נשאלתי את השאלה הבאה:  מדוע חכמים אסרו להתאבל ולהספיד וכו' את מי שמאבד עצמו לדעת, ויחד עם זאת הם לא אסרו להתאבל ולהספיד את מי שרוצח את חברו במזיד? תשובה:  טרם שנבחן את השאלה הזו הבה נבחן את ההלכה בעניין המאבד עצמו לדעת ונסיק ממנה כמה מסקנות: ובכן, בסוף הלכות אבל פרק א (ח–ט), חז"ל ורבנו פוסקים כך: [ח] "המאבד עצמו לדעת – אין מתעסקין עמו לכל דבר ולא מתאבלין עליו ולא מספידין אותו, אבל עומדין עליו בשורה ואומרין עליו ברכת אבלים וכל דבר שהוא כבוד לחיים. ואי זה הוא המאבד עצמו לדעת? ל

אחל בסיפור קצר, זכורני כי בתחילת דרכי המחשבתית נסעתי ברכב עם אחד מאנשי השֵּׁם, מגדולי הדרדעים השׂכירים. ברכב נסעו איתנו יחד עוד כמה אנשים. ישבתי מאחור והר"ב ישב לפניי במושב הקדמי לצד הנהג. במהלך הנסיעה שוחחו יושבי הרכב עם הר"ב על ענייני הלכה ושאלו אותו שאלות. אחת השאלות נגעה לאחד ממנהגי אשכנז המשובשים, והר"ב החלקלק ענה להם תשובה מתחמקת אשר כנראה לא סיפקה את תשוקתי לשמוע תשובת-אמת. לאחר שהר"ב סיים את תשובתו, שאלתי אותו מדוע הוא מתייחס לחכמי אשכנז בכפפות של משי? מדוע הוא מתאמץ

מאמר זה נכתב במקורו בשנות עלומיי בהיותי תלמיד ומעריץ של קאפח הנוכל. הלכתי אחריו בעיניים עיוורות, אם בשל העובדה שטרם עמדתי על דעתי, ואם בשל ההערצה הרבה כלפי קאפח אשר הקיפתני מכל עבר וכבלה אותי אליה בעבותות עבים, מטמטמים ומעיקים. באותם ימים כלל לא הבנתי את חומרת ההנאה מדברי תורה, ומכיוון שהתבוננתי על קאפח בעיניים מעריצות נתעוורתי לחלוטין מלהבין את שלל שגיאותיו וכל-שכן את נכלוליו ומעלליו. והנה עתה, לאחר שעמדתי על דעתי וכבר חשׂפתי רבות משגיאותיו ותעלוליו של רב-הנוכלים הלז, ולאחר

בדברים (כב, ה) נאמר: "לֹא יִהְיֶה כְלִי גֶבֶר עַל אִשָּׁה וְלֹא יִלְבַּשׁ גֶּבֶר שִׂמְלַת אִשָּׁה כִּי תוֹעֲבַת יְיָ אֱלֹהֶיךָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה", ומסוף הפסוק: "כִּי תוֹעֲבַת יְיָ אֱלֹהֶיךָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה" למדנו על חומרת ערבוב לבושי האיש והאשה, דהיינו לבישת האיש עדיי הנשים ולבושיהן וכן לבישת האשה עדיי הגברים ולבושיהם. אמנם, נראה שבימינו בעוונותינו לבישת האשה מכנסיים כבר אינו בגדר של "לֹא יִהְיֶה כְלִי גֶבֶר עַל אִשָּׁה", מפני שבימינו המכנסיים למיניהם הפכו להיות גם מלבושי

בספר ויקרא (כ, כ–כא) ישנם שני פסוקים אשר מעוררים קושיה עצומה כנגד היסוד האחד-עשר משלושה-עשר יסודות תורתנו המכוננים אשר עוסק בצדק האלהי, והנה הוא לפניכם: "והיסוד האחד עשר, שהוא יתעלה משלם גמול טוב למי שמקיים את מצוות התורה, ומעניש את מי שעובר על אזהרותיה, ושגמולו הגדול הוא העולם-הבא, ועונשו החמור הכרת. וכבר אמרנו בעניין זה מה שיש בו די. והפסוק המורה על היסוד הזה הוא אמרוֹ: 'אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ' [שמ' לב, לב], והשיבוֹ יתעלה: 'מִי אֲשֶׁר חָט

טרם שאחל אצרף תשובה שכותרתה: "דיון על ספר-האופל והקבלה הפגאנית", ובכן, היה אחד שפנה אלי ושאל:   האם תהיה מוכן לדון עם מישהו בפומבי על הזוהר ותורת הקבלה? וכך השבתי לו: אסור באיסור חמור להתדיין עם המינים, וכפסק חז"ל ורבנו בהלכות עבודה-זרה (ב, ט): "ואסור לספר עמהן ולהשיב עליהן תשובה כלל". ומי שמוכן להתדיין בפרהסיה כנגד תורת ה' ולהצדיק את ספר-האופל הוא מין גמור, שדינו מורידין ולא מעלין. ומי שדוחף לקיים דיון כזה חשוד על המינות (ובזה רמזתי לאותו שואל נוכל אשר מנסה להסית אותי לפעול

אחד ממנהגי הגויים הידועים ביותר בימינו הוא הנחת זרי וגלגלי פרחים על-גבי הקברים למיניהם. לפי ה-ChatGPT, המקור הראשון למנהג זה הינו בימי יוון ורומא הקדומות, שם הנחת צמחים, עלים ופרחים על הקברים הייתה חלק מטקסי פיוס לאלים או לרוחות המתים. כמו כן, בהזיה הזו האדם ביקש "להאכיל" או להרגיע את רוח המת, או להביע את המשך הקשר עמו. זהו אפוא שורש פגאני מובהק, שממנו נולדו מאוחר יותר המנהגים האירופיים. בהמשך השתלשלותו של המנהג הוא חדר למיסטיקה הנוצרית, שם הפרח נחשב סמל לנשמה הטהורה. לדוגמה,

בפרשת בראשית מובא סיפור מופלא על גן-העדן שהיה משכנם הראשון של אדם וחווה. בתוך גן-העדן הצמיח אלהים לאדם ולחווה עצים נפלאים מרהיבים ביופיים ובעלי פירות משובחים שאין כמותם, וכך נאמר בתורה: "וַיִּטַּע יְיָ אֱלֹהִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם וַיָּשֶׂם שָׁם אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר, וַיַּצְמַח יְיָ אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל" (בר' ב, ח–ט). ברם, בהמשך הפסוק צוינה כבדרך אגב עובדה רבת משמעות: "וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָר

ה. סודו של עץ הדעת הרמב"ם מבאר, שהאכילה מעץ הדעת לא העניקה לאדם "דעת"   במובן השכלי והמדעי, אלא היא השפילה את האדם לשקיעה בהבחנה שבין "טוב" לבין "רע". ולכן נאמר בתורה "וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים  יֹדְעֵי טוֹב וָרָע" , ולא נאמר והייתם כאלהים "יודעי דעת", כי לא הדעת נקנתה באכילה מעץ הדעת, אלא האכילה מעץ הדעת היא משל לנטיית האדם אחרי תאוות לבו. כלומר, כאשר האדם מרד בבוראו ונהה אחרי תאוות לבו, נענש שירד ממעלתו הנשׂגבה: שבה היה כל כולו אחוז ודבוק במושׂכלות, מאושר בשכלו ובמעלתו הרוחנית

גדולי האסלה נוהגים לזייף את פסוקי התורה, והנה דוגמה: הם מצטטים פסוק מספר במדבר (לא, ד) אשר לפי דמיונם עוסק בציווי אלהי להעביר אלף לצבא ואלף ללימוד התורה. ובכן, טרם שנמשיך חשוב לציין שתורתם של המינים איננה תורת אמת אלא תורת הבל פרו-נוצרית – מפני שתפישׂתם את אגדות חז"ל כפשוטן גרמה להם לסטות אחרי המאגיה הפגאנית ולהפוך את תורתנו לתורה פרו-נוצרית עקושה ויקושה, והדוגמה הטובה ביותר לכך היא השתמטותם ממלחמת מצוה שהיא מצוה נעלה מאד, ונוגעת ביסוד היסודות של קיום החברה והארץ. אולם, לצורך

דוגמה שכב בשמות (כה, כב) נאמר: "וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל אֲרוֹן הָעֵדֻת אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". מפשט הפסוק עלול להשתמע שהקב"ה נועד דהיינו נפגש עם משה בקודש הקדשים מעל הכפורת מבין שני הכרובים וכו', והואיל ומפרשנות זו של מינות עולה הגשמה ברורה, אונקלוס נחלץ לתרגם שלא הקב"ה הוא זה שנפגש עם משה במשכן, ולכן אונקלוס מתרגם שם: "וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם" – "וַאֲזָמֵין מֵימְרִי

מצות הנחת תפילין היא מצוה גדולה וחשובה, וכך נאמר בתורה על מצוה זו (שמ' יג, ט–י): "וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין...