נשאלתי כך:
עלה דיון ביני לבין חבר לדרך האמת: כיום אין מייחסים חשיבות לדיני טומאה וטהרה כיוון שבית המקדש אינו קיים, ולכן אין אנו טובלים לצורך טהרה. אולם, טבילת נידה קיימת גם היום. ועולה השאלה, לכאורה, מדוע היא צריכה לטבול? אם אין בית-המקדש קיים, היה עליה להתנקות מטינוף הדמים ולאחר-מכן תהיה מותרת לבעלה. חשוב לי לחדד נקודה זו מכיוון שחבר מדומיין של חברי הקשה לו מכאן, ורצה "להוכיח" לו שטומאת הנידה היא טומאה "רוחנית".
תשובה:
להבנתי טבילת אשה לבעלה נועדה בראש ובראשונה לחזק ולבצר את הרחקות האשה מבעלה בימי נידתה, דהיינו כדי לשמור על דיני התורה ועל היות עם-ישראל עם קדוש, ואסביר:
1) אם לא היה נקבע בתורה שהטבילה תהיה הסימן לכך שהאשה מותרת לבעלה, היו עלולים לזלזל בזמני הנידות, שהרי כל מה שמבחין ביניהן לזמני הטהרה הוא ניקיון בעלמא.
2) כמו כן, נצטווינו בתורה שהאשה תטבול לפני שהיא תהיה מותרת לבעלה, כדי לחנך את האדם לאיפוק ולריסון התאוות, וכך יבוא על אשתו לשם שמים לפי כל כללי ההלכה, ולא מתוך פרץ של בהמיות כמעשה הגויים "אֲשֶׁר בְּשַׂר חֲמוֹרִים בְּשָׂרָם וְזִרְמַת סוּסִים זִרְמָתָם" (יח' כג, כ) – ולכן האשה אינה מותרת אלא לאחר הטבילה שיש בה טורח לא קטן, וכל זאת כדי לרסן את היצרים ולדחות את הביאה עוד קצת לשם חינוך ועידון הנפש, כי אלמלא הטבילה האדם היה בא על אשתו מיד לאחר שחדלה מלראות דם, וללא ריסון התאוות בקיום מצוה נעלה.
והנה דברי רבנו בהקדמתו לאבות (עמ' רנד) ובמורה (ג, ח), אשר מוכיחים את דבריי:
"התורה לא אסרה מה שאסרה וציוותה מה שציוותה כי אם מסיבה זו [...] כי איסור כל המאכלות האסורות ואיסור הביאות האסורות [...] כל זה לא ציווה ה' עלינו אלא כדי שנתרחק מגבול התאוותנות הרחקה גדולה [...] כדי שתתחזק בנפשנו תכונת הפרישות [...] וכן כל מה שבא בתורה מנתינת המעשרות, והלקט, והשכחה, והפאה, והפרט, והעוללות, ודין השמיטה והיובל, והצדקה די מחסורו, כל זה [...] כדי שנתרחק מגבול הכיליות מרחק גדול ונתקרב לגבול הפזרנות, כדי שתתחזק בנו מידת הנדיבות. ועל דרך זו התבונן ברוב המצוות תמצא שכולן מכשירות את כוחות הנפש [וחלילה מלסבור שהן נועדו לשמש כסגולות מאגיות אליליות]".
"יש מבני אדם אנשים כמו שאמרנו [=האישים הנעלים שוחרי האמת הצדק והחכמה], כל הכרחֵי החומר [=דרישות החומר ההכרחיות לקיום האדם] אצלם חרפה וגנאי ומגרעות שההכרח מחייבם, ובפרט חוש המישוש [=ההנאה החושנית] אשר הוא חרפה לנו כפי שאמר אריסטו, אשר בו מתאווים אנו את האכילה והשתייה והתשמיש, שראוי למעט בו ככל האפשר, ולהסתתר בו ולהצטער בעשייתו [שהרי הוא נובע מן הצד הבהמי שבאדם]. [...] אלא יהיה האדם שולט על כל הצרכים הללו, וממעט בהם ככל יכולתו, ולא ייקח מהם כי אם מה שאי אפשר בלעדיו [...] אבל [...] עדת הסכלים [...] עשו תכליתם אותו החוש אשר הוא חרפתנו הגדולה, כלומר חוש המישוש, ואין להם מחשבה ולא רעיון כי אם באכילה ותשמיש לא יותר.
[...] וציוויי התורה ואזהרותיה אינם אלא להכנעת כל דרישות החומר [ולא חלילה כישופים וקמיעות וסגולות דמיוניות כדרכן של הנצרות והיהדות האורתודוקסית ושאר דתות העמים עובדי האלילים]. ולכן ראוי למי שהעדיף להיות אדם באמת, לא בהמה בתבנית אדם ותארו, לשׂוּם כל מאודו בהשפלת כל דרישות החומר, מאכילה ושתיה ותשמיש ויתר המידות הנספחות לתאווה ולכעס, וייבוש בהם. ויעשה להם מגבלות בנפשו מה שאי אפשר בלעדיו, כגון האכילה והשתייה, יצטמצם בהם על היותר מועיל וכפי צורך התזונה לא כפי ההנאה".
נמצא, שציוויי התורה בענייני העולם-הזה ובפרט בענייני התשמיש כולם נועדו "להכנעת כל דרישות החומר", דהיינו כדי לרסן את תאוותינו וכדי לרומם אותנו למעלת בני אדם אשר שכלם הוא זה שמנחה אותם ולא בהמיותם – וזו היא משמעותה של הקדושה והטהרה האמיתית. קצרו של דבר, נצטווינו בתורה על טבילת האשה לבעלה, כדי לרוממנו למעלת אדם!
דרך אגב, הטומאה איננה עניין מאגי (המתווכח קורא לו 'רוחני' אך כוונתו הברורה היא לעניין מאגי דמיוני), אלא חוק שקבעה התורה לפיו האשה בימי נדתה מוגדרת כטמאה. לא מפני שיש בה שינוי רוחני או מאגי, אלא כאמור כדי להרחיקהּ מבעלה ולרסן את תאוות המין. והואיל והתורה הגדירה את האשה כטמאה בימי נידתה, יש צורך לשנות את הגדרתה על-ידי טבילתה, לא מפני שחל שינוי במעמדה הרוחני, אלא מפני שחל שינוי במעמדה הגופני וההלכתי.
ובענייני תכלית האדם ורוממות ריסון התאוות, ראו: "ריסון התאוות – השער לחכמה", "האם מותר לאשה ולבעלה להושיט מיד ליד בעת נידתה?", "'מיטה יהודית' – חובה או חומרה?", "מדוע נאסרו המאכלות האסורות?", "תכלית האדם ותוכחה לכהן משובש", ועוד.
ולסיום אוסיף את דברי רבנו במורה (ג, מט), וכֹה דבריו: "אבל טעם איסור ביאת הנידה ואשת איש, הרי הוא ברור מכדי לחפש לו טעם". כלומר, לא מדובר בסודות מסודות התורה, אלא בעניינים פשוטים וקלים להבנה, עניינים אשר ההיגיון והשכל הישר מחייבם. ברם, מי שמוחו התטנף בהזיות המאגיות ובדמיונות המחליאים, כבר יתקשה מאד לראות את האמת נכוחה.
וכדברי רבנו בצוואתו למורה-הנבוכים:
אבל המבולבלים [=הוזי ההזיות המאגיות לריבוי מיניהן וסוגיהן] אשר כבר נִתְטַנְּפוּ מוחותיהם בדעות הבלתי נכונות ובדרכים המטעים, ויחשבו אותם מדעים אמיתיים, ומדמים שהם בעלי עיון [ושהם 'חכמי ישראל'] ואין להם ידיעה כלל בשום דבר הנקרא 'מדע' באמת [ואף הינם 'יותר תועים מהבהמות', כלשון רבנו ב'מאמר תחיית המתים'] – הם יירתעו מפרקים רבים ממנו [מפרקי 'מורה הנבוכים'], ומה מאד יקשו עליהם כי לא יבינו להם עניין. ועוד, כי מהם [=מלימוד החכמה ומקניית הדעת] תתגלה פסולת הסיגים שבידם [ולכן התנגדו למורה, כדי שלא תֵּחָשֵׂפְנָה תרמיתם, סכלותם ונבלותם], שהן סגולתם ורכושם המיועד לאידם".