60 שנה ליסוד התאחדות התימנים בארץ-ישראל (חלק ב)

[מאמר זה פורסם ב'אפיקים' גיליון פב, טבת תשמ"ד, עמ' 18–21].

מאבקה של ההתאחדות לזכויות יהודי תימן לאחר קום המדינה

את תולדות "התאחדות התימנים" ניתן לחלק לשני חלקים: לפני קום המדינה, ולאחריה. בדיוננו הקודם (אפיקים פא) התחקינו אחרי פעילויותיה של ההתאחדות בתקופה הגורלית של טרם-מדינה, והראינו לדעת היאך לחמו בציפורניים ובשיניים להשגת זכויותיהם של יוצאי-תימן, הן אלה שכבר היו ותיקים בארץ והן אלה שעדיין ציפו לגאולתם בחוץ-לארץ. ובמידה מסוימת אף השיגו הישגים ניכרים.

היום, ממרחק של שנות-דור אנו עומדים ומשתאים על עוז-רוחם, התעצומות והמרץ הבלתי נדלים שהשקיעו ביישום האמת, הצדק וההגינות ביחסי עדוֹת בארץ-ישראל כמו ביחסי אנוש בכלל. גם מעמדם הציבורי היה סביר, פחות או יותר – הם נשענו על עורף ציבורי יציב ופעלתן: יוצאי תימן אז, עדיין לא נבלעו על-ידי המפלגות האשכנזיות כבימינו, והזיקה לארגונם (ההתאחדות) ולעדתם היו עדיין חזקים. אבל מעל לכל, המנהיגות שעמדה בראש ארגונם הייתה ראויה לאמון ולתמיכה של הציבור הרחב ביישוב.

אך הנה קמה ונהייתה תקוות הדורות – קמה מדינת ישראל, ומעתה החל מצב המנהיגות להתערער. כשהתכוננה המדינה לבחירות לכנסת הראשונה – ציפו מנהיגי ההתאחדות לזכות בשלושה או ארבעה צירים לכנסת. ציפייה זו הייתה מוצדקת לאור מספרם היחסי של יוצאי תימן בארץ באותה תקופה. אך התוצאות של אותן בחירות היו מאכזבות: ההתאחדות זכתה רק בציר אחד, הלא הוא מר זכריה גלוסקא ז"ל. פירושו של דבר שהציפייה מציבורם שלא נתממשה, הנחילה למנהיגות ההתאחדות, על כל חלקיה, מרירות עזה וצורבת. ואכן לאור כל החומר שאנו קוראים היום, בהקשר לפעילותה של מנהיגות זו באותם ימים, גם אנו חשים ומרגישים במרירות העזה ובהרגשת האכזבה שנפלו אז בחלקם.

רגשות האכזבה והמרירות נבעו מכמה טעמים: האחת, היא העמל והיגיעה הבלתי נלאים שעשתה ההתאחדות במשך שנים לפני קום המדינה, הן בהשגת רישיונות עלייה לעולים מתימן, והן בהשגת "מעט אדמה" לשם הקמת מושבים לוותיקי תימן בארץ, שהושגו רק לאחר מאמצים רבים ומלחמה מתמדת עם הממסד הציוני ששלט אז ב"סוכנות היהודית".

השנייה, הן ההתרוצצויות שלפני הבחירות ממושב למושב, ממעברה למעברה ומשכונה לשכונה, שבשבילם נחלצו חברי ההתאחדות בהסברים, התראות, תוכחות וכל זה ללא אמצעים כספיים, ללא כלֵי תקשורת, ללא אמצעֵי הסברה, בקיצור ללא יכולת לבטא את עצמה ואת חומרת בעיותיה של העדה. המנהיגות הזאת פעלה בכוח הרצון האדיר לשבור את העוולות הנוראות. היא הלכה ברגליים ממש ממקום למקום להסביר לבני העדה את חומרת מצבם ואת הקיפוח המחכה להם אצל הממסד המפלגתי הקיים בארץ, ושכל דרכיהן כהבטחותיהן – שווא, ואינן תואמות את אופיו ומוסרו של העם היהודי המתקבץ במולדתו. אך כל עמלם היה לשווא – המנגנון העצום של הממסד המפלגתי הכשיל את מנהיגי ההתאחדות, וגם המצביעים בני העדה יצאו מרומים, כי כל ההבטחות שניתנו להם על-ידי נציגי המפלגות שמבני-תימן, בנוסף לאיומים מוסווים – היו הבטחות סרק! (ביחס לאיומים המוסווים, פעילי המפלגה מאותם ימים מסרו: שאיימו על העולים, שאם לא ישלשלו לקלפי את 'הפתק הנכון', תישלל מהם הזכות: לעבודה, למזון, לדיור וכו'. וכי למפלגה יש מכשיר מסוים המבחין: מי בחר במה? והללו התמימים חששו לפרנסתם ובחרו ב... מפלגת הנציג המאיים).

על אף כישלונה של ההתאחדות בבחירות לכנסת, לא פסקו מנהיגיה לפעול לטובת בני העדה ולתבוע את זכויותיהם מאנשי הממסד המפלגתי הציוני, שאנשיו הפכו זה עתה לשליטי המדינה. אך עתה בכל מקום שפנו הם נתקלים בעסקנים, במנכ"לים, במזכ"לים, אבל נתקלו לא בבני אדם. הם חיפשו את האדם בקרב הפקידות החדשה הזאת ולא מצאו אותו. תקוותם הייתה, כי עם קום המדינה ישתנה המצב לטובה. אולם תקוותם זו נגוזה. השחצנות גאתה וגדלה, ועמה החריפו הנוקשות והקשיחות, שלעתים הגיעו עד כדי דריסת כבוד האדם באשר הוא אדם. הפקידות המפלגתית-העדתית הזאת החזיקה את המדינה ומשאביה הלאומיים כאילו היו שלה. ואף יכולת לשמוע אותם אומרים: "אנו עשינו", "אנו הקמנו את המדינה", "אנו... ואנו..." ('אנו' – הכוונה ליוצאי מזרח-אירופה). ואם עד לפני קום המדינה "השתדלו" לקרב את יוצאי תימן, ואף נהנו לא מעט מהתקרבות זאת – הרי עתה, לאחר שנטלו את ההגמוניה בזרוע ובמרמה, התכחשו לכל הידידים מאתמול, אם כי המשיכו ליהנות מקולותיהם בימי בחירות כנ"ל. למרות זאת, כשמדובר בקבלת פקיד או נציג במוסד כלשהו מקרב יוצאי תימן – מיד ננעלו כל הדלתות! ומה שיותר חמור הוא, שאפילו פקידים שכבר שירתו בימי המנדט – הודחו ממשרותיהם בימי שלטון מפא"י תיכף לאחר קום המדינה. והרי דברים מתוך דו"ח ההתאחדות בנדון: "בטיפולנו בשטח זה עסקנו גם בהסדרת עניינם של פקידים מבני עדתנו שהיו בתקופת המנדט ונתגלו קשיים בהחזרתם לעבודתם. בדרך כלל המשא והמתן בשטח זה היה מייגע ומדכא מאד" (דו"ח מעשי קצר של מרכז התאחדות התימנים בישראל, ניסן תש"י אפריל 1950). ועוד באותו דו"ח בפרק "ההרכב החדש של הסוכנות היהודית", נאמר: "השינוי הכביר הזה בחבר מנהלי המחלקות של הסוכנות היהודית הביא את התאחדות התימנים לידי אכזבה מרה". הנה כי כן, רואים אנו, שמיד עם קום המדינה הקשיחו ליבם כל מנגנוני המפלגות הציוניות, החל בממשלה וכלה בהנהלת הסוכנות היהודית, תחילה כנגד התימנים הוותיקים מהם ולבסוף כנגד כלל עדות המזרח.

היום, כשאנו מסתכלים לאחור, לאותם ימים, יכולים אנו לחוש יותר כמה מטעני כוח הושקעו על-ידי פעילי ההתאחדות למען בני עדתם, ואף חשים את הכאב הצורב שכאבו למען ענייניהם של עולי תימן, הראשונים והאחרונים. ואנו עומדים ומשתאים למראה מאבקיהם ותוהים: מה בעצם רצו אנשים אלה? מה היה המניע שדחף אותם למאמצים כבירים אלה, שבסופו של דבר עלה לטובים שבהם בבריאותם? ובכן הם רצו רק דבר אחד: חיסול העוולות וקצת שוויון מתוך יושר והגינות. את זה דרשו ועל אלה הם נלחמו.

ומן הראוי להזכיר: כי בשנים האחרונות לחייו היה מר זכריה גלוסקא מתהלך שבור ורצוץ כשידו תומכת בחזהו. ומדובר באדם שמטבעו היה חסון, רם-קומה ורב-כוח.

העלמת תרומתם של יוצאי תימן לבניין הארץ

זכריה גלוסקא, בהיותו איש היושר וההדר, לא התכחש לתרומתם ופעלם החלוצי של אחינו יוצאי מזרח אירופה, אך לעומת זה היה גם מציג את תרומתם של אחיו החלוצים יוצאי תימן, ואף היה עורך השוואה בין סבלם ותרומתם של אלה לבין סבלם ותרומתם של אלה: אם נֹאמר, שיוצאי מזרח אירופה עלו ארצה, עברו את הקשיים והסכנות שמידי שמים ומידי אדם: נשדדו ונרצחו, מתו בקדחת ועמדו בכל תלאות הזמן בארץ – הרי אותם האירועים ממש עברו גם על יוצאי תימן בארץ. אלא שהיה כאן הבדל יסודי לטובת יוצאי מזרח אירופה – להם היה פטרון: הממסד הציוני על כל שלוחותיו, ואם עמלו וסבלו, דבר עיקרי הובטח להם: פרוסת הלחם וקורת הגג מעל לראשיהם. שני דברים יסודיים אלה לא היו לאחיהם יוצאי תימן. הללו, עוד בהגיעם ארצה נעזבו לנפשם ולגורלם ובעייתם הראשונית הייתה קורת גג ופרוסת לחם.

עולי תימן מהעלייה השנייה שהגיעו למושבות הברון התגוררו בסוכות וברפתות של האיכרים היהודים, שֶׁרָדוּ בהם בפרך ורובם ללא רחם; ילדים התהלכו כצללים והמוות קצר בהם באין מושיע ומרפא; גם בהורים הפילה הקדחת חללים רבים: בכינרת, במושבות השרון וגם ביישובי הדרום. עם כל זאת, תרומתם לבניין הארץ ובעבודה החלוצית, עלתה בהרבה מונים על תרומתם של אחיהם ממזרח אירופה: מרבית בנייני ירושלים – נבנו על-ידי סתתים ובנאים מיוצאי תימן הוותיקים מהעלייה הראשונה (תרמ"ב; וראו אפיקים גיליון עח עמ' 14, 'באין כנפי נשרים', מאת ש' מדינה), ואילו עולי תימן מהעלייה השנייה – השקיעו את תמצית נפשם בעבודה חלוצית והם שהחזיקו את העבודה העברית במושבות (צחוק הגורל הוא, שכל כיבושיהם ופעלם החלוצי של יוצאי תימן – זקפה תנועת העבודה של מזרח אירופה לזכותה היא, והעלימה בשיטתיות ובחוצפה את תרומת יוצאי תימן לבניין הארץ והגנתה בכלל, אף מספרי הלימוד). עובדות אלה ואחרות, שהזדקרו לעיני מנהיגי ההתאחדות, החדירו בהם את ההכרה: שאמנם ישנן על התימנים חובות, אך ללא זכויות. ועל זה הם נלחמו ונאבקו ומכאן מקור מרירותם.

מדוע רק ציר אחד לכנסת?

כאמור לעיל, קיבלה ההתאחדות רק ציר אחד לכנסת הראשונה (זכריה גלוסקא), ודבר זה הוא בלי ספק כישלון חמור. הסיבות לכישלון זה, חלקו יש לזקוף לתמימותם של העולים החדשים שזה עתה עלו מתימן, ונפתו להבטחותיהם של נציגי מפלגות תימניים המלֻוות באיומים נסתרים, וחלקו יש לזקוף לחובתם של עסקני המפלגות למיניהם שבין ציריהם אין אף תימני אחד שהבטיחו גם הם הבטחות סרק שונות, והדברים ידועים. ואולם, התרמית הגדולה שנתחדשה במדינת ישראל הצעירה, היא הטענה: שהמפלגות הציוניות שמימין ושמשמאל, מייצגות, כביכול, מעמדות ואידיאות חברתיות ומדיניוֹת, שמטרתן לאחד את העם. ומכאן, שהתבדלות עדתית ואפילו היא מפלגה עדתית המייצגת ציבור מקופח, אין לה זכות קיום. ובכלל, כל התארגנות עדתית תיחשב לחריגה ומביאה לפילוג בעם. מאוחר יותר טענו אותן מפלגות: שאם ישנו קיפוח, יש להילחם לסילוקו בתוך המפלגות עצמן על-ידי נציגי העדות שבתוך המפלגות המזרח אירופאיות. לעומתם טענו אנשי ההתאחדות: כי אותם נציגי עדות שמבני תימן המצויים במפלגות השונות, שבויים הם בתוך מפלגותיהם ואינם מעזים לפצות פה. ועובדה היא, שכל העוולות והקיפוחים וההפליות שרירים וקיימים. ושכל המשרות שמעניקות המפלגות לפעיליהם המזרחיים אין מטרתן אלא סתימת פה וכסות עיניים. ושכל הטיעונים על אידיאות סרק של עובדים ומעבידים – מסולפות ומופרכות הן מעיקרן, שהרי המפלגה הגדולה, מפא"י עם ההסתדרות – הינה המוסד המעביד הגדול ביותר במדינה, ואשר ל"חירות" (הליכוד בימינו), הרי עיקרו הוא מקפיטליסטים (שולט), ומפרולטריון עובד ונשלט. וכאלה כן אלה, מפלגות עדתיות הן, כלומר עדות מזרח אירופה.

היום, ממרחק של עשרות בשנים, אם נבוא לשפוט בין שתי העמדות והתנהגותן של המפלגות, נמצא שגלוסקא וחבריו צדקו במאבקיהם והעובדות מדברות בעד עצמן.

עליית "על כנפי נשרים"

באותם ימי העלייה של "על כנפי נשרים", פעלה ההתאחדות למען העלייה מתימן על אף ההפרעות והקשיים. אמנם הפעם לא הייתה קיימת הבעיה של הקצבת רישיונות עלייה, שהרי שערי המדינה פתוחים לרווחה לכל יהודי. אך הפעם עמדה על הפרק בעיה יותר חמורה ויותר גורלית – העלאתם של המוני העולים המתדפקים על שערי המדינה וזעקתם העולה ממחנות חאשד שבשערי עדן. ההתאחדות באותם הימים הייתה מעודכנת יותר מכל מוסדות המדינה בכל המתרחש בתימן: עוד מלפני כן, סייעה ההתאחדות במשלוח עזרה כספית לפנים-תימן החל משנת תש"ח–תש"ט, וכן קבלת תשובות ומכתבים הן על קבלת הכספים וחלוקתם והן על מצבם של היהודים, אם זה בתימן ואם זה במחנות השונים שבסביבת עדן ('למען יהודי תימן', מאת זכריה גלוסקא, עמ' 293). לכן לחצו מנהיגי ההתאחדות על נציגי הג'וינט בארה"ב וכן על מוסדות המדינה הצעירה, להציל את יהודי תימן, בייחוד לאחר שממשלת תימן התירה את יציאתם ההמונית. בדו"ח שהזכרנו לעיל, צוינו אישים בארץ שפעלו גם הם בנדון, ביניהם דוד בן-גוריון ויצחק רפאל, אשר בזכות דרבונם של אנשי ההתאחדות, סייעו לג'וינט במעשיהם למען עולי "על כנפי נשרים" (וראה 'יהודי תימן', מאת משה צדוק, עמ' 258, שם מציין שחיים בדיחי היה ראש המדברים).

התקופה הזאת, שבין 1949–1951 ראויה שתיכתב באותיות של זהב לזכותה של ההתאחדות, לזכות אישים ומוסדות במדינה הצעירה ולזכות מספר פעילים תימנים מקרב מפלגת השלטון בזמנו, וכן לזכות פעילים מקרב העלייה החדשה עצמה.

חברי מפא"י בכנסת – השמיצו

ההתאחדות וראשה מר זכריה גלוסקא ז"ל, הושמצו על-ידי נציגי הממסד הסוציאליסטי וגם על-ידי נציגי הימין-הדתי והחילוני ושליחיהם. דברי זלזול וביטול נאמרו בכנסת כנגד נציג התימנים, גלוסקא, מפי אנשים שנחשבו רמי-מעלה באותם ימים, ללא כל הצדקה וללא כל התגרות כמעט. באחד מנאומיו של זכריה גלוסקא בכנסת, התריע נגד ההשתלטות על עולי תימן החדשים ובראשם מפלגת השלטון מפא"י. הוא נימק דבריו בראיות שאין עליהן עוררין ובמסמכים כתובים. והנה, באחת הישיבות התפרץ דוד בן-גוריון ז"ל כלפי גלוסקא בקריאת ביניים לאמר: "אתה משקר כפי ששיקרת בארצות הברית!", וגלוסקא הגיב: "אדוני ראש הממשלה אני מצטט את נאומך, האם תכחיש את דבריך?".

בישיבה אחרת בכנסת הייתה שוב התנפלות מדהימה על גלוסקא, והפעם דווקא מצד האיש המתון במפא"י, מר משה שרת (שרתוק), בדבר הערתו של גלוסקא: שהרכב הממשלה הוא על טהרת אנשי מפא"י. שרת התפרץ כלפיו ואמר: "אתה תשתוק! כמוך כמו מיקוניס, חבר הכנסת מטעם מק"י". גם הגב' גולדה מאיר (מאירסון), הלכה בעקבות חבריה הקודמים ונזפה בגלוסקא כפי שנוזפים בילד: "לך לארצות הברית!", גלוסקא הגיב בזעם: "אני בארץ. נמצא בארץ יותר מכפליים ממה שאת נמצאת בה, ונתתי לארץ הזאת יותר ממה שאת נתת. ואם יש מישהו שצריך ללכת, תלכי את!" (שם ושם).

להלן קטע מתגובתו של גלוסקא בכנסת

באחת מישיבות הכנסת הראשונה, קם גרבובסקי (ח"כ, מפא"י) ודיבר על התימנים דברים שהקפיצו את גלוסקא. אותו גרבובסקי הציג את עצמו ואת מפלגתו כמושיעים שהצילו את יהודי תימן ואף הגדיר את גולת תימן: "הגולה הגלמודה ביותר, העלובה ביותר, הבזויה ביותר". ביטויים נואלים אלו לא הקפיצו אף לא אחד מאותם עסקני-כנסת אשר רוממות כבוד האדם בגרונם. ועוד התיימר אותו גרבובסקי: "שהוא הבריא את התימנים מבחינה רוחנית ולשונית". תגובתו של גלוסקא לא איחרה לבוא, והרי קטע מנאומו (דברי הכנסת, כרך ה כנסת ראשונה, עמ' 28, הדיון על התפטרות הכנסת):

"חבר הכנסת מר גרבובסקי, מונה בין שאר הדברים הטובים שעשתה ממשלתו את דבר גאולת יהודי תימן. והוא קורא לה: 'הגולה הגלמודה ביותר, העלובה ביותר, הבזויה ביותר'. ולא שמעתי שמישהו ימחה נגד ביטוי מעליב כזה. הוא מתיימר שהבריא אותם מבחינה רוחנית ולשונית ומבחינה פיסית. אדוני מר גרבובסקי, הֱיֵה בטוח שלא הבראת אף תימני אחד מבחינה רוחנית ולשונית. הרוחניות שיש בהם עולה פי מאה ואחד על הרוחניות שיש בך. לא אסכים גם ל'בריאות הלשונית' שלך; הם ידעו ויודעים עברית טוב ממך, עברית מקורית ששמרו עליה אלפיים וחמש מאות שנה. ואל תתייהר גם בשאלת 'מרבד הקסמים' (עליית 'על כנפי נשרים'). לא אתה הבאת אותם. עבודתנו בארצות הברית היא אשר לחצה על הג'וינט שיטיס אותם על כנפי נשרים. דמותם האנושית ולשונם העברית היו להם גם לפני שראו אותך. ומכל מקום – אין אתם עושים זאת לשם שמים. אתם דואגים לכך שיהיו חברי מפא"י, כדי שתזכו בקולותיהם עוד בטרם ידעו מה פירוש מפלגה. אתם מתייהרים שנתתם להם במחנות אוכל יותר טוב מזה שניתן לעולים אחרים, ואין זה אמת.

עכשיו אתם מעבירים אותם למעברות ומעמידים עליהם שומרים שלא יבוא חס ושלום מישהו לדבר איתם. רק לפני שבוע קרה מקרה: שתימני שנסע לגבע נעצר על-ידי המדריך בבואו למחנה זה, ונדרש להראות תעודת זהות. בהראותו את כרטיס החברות של התאחדות התימנים, התחיל המדריך שלכם עוקב אחריו. וכששמע המדריך שהתימנים מספרים לו על מצבם ומתלוננים, בא בשעה 12:30 ודרש ממנו ללכת אתו לבית הוועד. התימני האורח הלך אתו ובהגיעוֹ לבית הוועד הושיב אותו על כיסא ומאחורי גבו כיוון המדריך את הסטן, לאחר שטען את המחסנית בכדורים ודרש ממנו שיעמוד וירים את ידיו. מיד אחרי זה קרא לשומר שיזמין את המשטרה מירושלים מיד. בבוא המשטרה מירושלים טען המדריך בפניהם שהתימני חשוד. הסמל בירר את העניין ומצא שאין מקום לחשוד בו ולבסוף ביקש את סליחתו.

חבר הכנסת גרבובסקי, האם אתה וחבריך חושבים שתסגרו את העולים במעברות כדי שלא יפָּגשו עם תימנים אחרים שאינם רצויים לכם? אתם טועים טעות חמורה. אל תחשבו שהם כבר קניינכם הפרטי. לא ולא! אנו לא נסכים לדרכים האלה ועל התנהגות כזו נמחה בכל הזדמנות. לא נוותר על הטיפול באחינו, כמו שטיפלנו בהם באותם הזמנים שהפרעתם לעלייתם, כלומר בין השנים 1922–1939, בשעה שהיינו מוכרחים להילחם איתכם על כל סרטיפיקט ליהודי תימן...".

העלבת התימנים ומנהיגם היו מכֻוונות

דבריו הנ"ל של זכריה גלוסקא בכנסת ממחישים במעט את האווירה ששררה אז במחנות העולים ובמעברות. "ההסגר" שנכפה עליהם ללא ידיעתם על-ידי הממסד הסוציאליסטי, היה חלק מתוכנית שמטרתה: הריסת מסגרות חברתיות ושלילת ערכים המקודשים לעם-ישראל מדורות, ערכים שיהדות תימן הייתה דבֵקה בהם כל ימי היותה בגולה. מפא"י שהייתה הדומיננטית בחינוך החילוני – השתמשה בהסגר הנ"ל כדי לכפות את תרבותה החילונית. לגבי המבוגרים – לא קל היה לה לבצע את זממה, לעקור אותם ממורשתם הרוחנית-הדתית. ואז הִפנו את מזימתם לעבר ילדי העולים: שליחי מפא"י לא נרתעו מלארגן גזיזת פאות המוניות לילדי תימן במסתרים (אגב, באותם ימים החלו להיעלם תינוקות מהמרפאות של המעברות, אך הדבר נשמר בסודי-סודות עד לגילויו בשנת 1966, ראה 'דו"ח ועדת חקירה לגילוי ילדי תימן', יצא לאור על-ידי משטרת ישראל 1968, במבוא ואילך). ומכאן ההתרעה של אנשי ההתאחדות כנגד מעשיהם הנלוזים של ראשי השלטון. ואולם, על אף העלבונות וההתכחשות של אנשי מפא"י – נשאו ההתרעות הללו פרי: המפלגות הדתיות שהיו בקואליציה עם מפא"י התעוררו לפעולה, והתוצאה הייתה נפילת הממשלה והכרזת בחירות חדשות לכנסת.

הנה כי כן, רואים אנו מדוע הטיחו אנשי מפא"י עלבונות בלתי-סבירים ובלתי-הוגנים כלפי גלוסקא וחבריו. מחד רצו לכסות ב"רעש" את המעשים הנפשעים שעשו שלוחיהם; ומאידך חרה לה למנהיגות המפלגתית המזרח-אירופית של אז, כוח עמידתו העצמאית וזקיפות קומתו האנושית-מוסרית [של גלוסקא]. כי כל זקיפות קומה וכל מחשבה עצמאית היו לצנינים בעיניהם, בייחוד כשהמדובר בתימנים גאים ובני עדות המזרח בכלל, והם חיפשו דרכים היאך לפורר את עוצמתה של ההתאחדות.

"ההסכם" עם ההסתדרות

עוד ב-1944 נפתו חלק מחברי המנהיגות של ההתאחדות, תוך סכסוכים פנימיים, להסתפח אל ההסתדרות-מפא"י, מתוך כוונה שבדרך זו יוכלו לפתור מצוקות ובעיות של התימנים, הן אלה שבארץ ובעיקר אלו שבחוץ-לארץ. הפעילים בסיפוח זה היו שפרינצק וישראל ישעיהו. ואכן הקימה להם ההסתדרות לשכה באחד מחדרי בית הוועד-הפועל, בה ישבו לסירוגין החברים החדשים: אברהם טביב, הרב זכריה אביגד, יעקב כהן, והרמתי, כשישראל ישעיהו יושב לנגדם באותו חדר. דבר זה נעשה תוך חתימת "הסכם" בין הצדדים ועם ברכתו של ז' גלוסקא שהתנער ממנו לאחר ששינו ארבעה סעיפים בהסכם, וגם הללו, בראותם שה"הסכם" מתרוקן מתכנו וכל אותן מטרות שלשמן נעשה אינן מתבצעות – החלו להתחמק לבתיהם אחד אחד: הרב אביגד, פרש והשקיע עצמו בכתיבת חיבור הלכתי חשוב, שמעטים דוגמתו. ואילו י' שלמה כהן, שהיה פעיל עז נפש ונואם מחונן, הועמד בצל. ואילו אברהם טביב – זכה עוד להיות ח"כ בכנסת הראשונה מטעם מפא"י.

מובן מאליו, שצעדם זה של אחדים מראשי ההתאחדות – עוררו בו בזמן את יוזמתם של החוגים הימניים בהתאחדות, שהקימו את הגוף החדש: "התאחדות התימנים העצמאית" ('למען יהודי תימן', הנ"ל, עמ' 252–254), כשיושב הראש מר זכריה גלוסקא, שהה אותו זמן בארה"ב בטיפול בענייני העדה.

"ידי מושטת לשלום"

לאחר אותם עלבונות והתקפות-נגד שעמדנו עליהם לעיל, ניסו אותם מאנשי מפא"י לספח את גלוסקא אליהם, או כדבריו: "פנו אלי אנשי מפא"י והציעו לי שלום בית. עניתי כי ידי מושטת לשלום, ולא אני שפתחתי בהתקפות. אבל הצטרפות למפא"י – לא באה בחשבון בהחלט" ('למען יהודי תימן', מאת זכריה גלוסקא, עמ' 293). דחיית הצטרפותו למפלגת השלטון, מוכיחה שאיש עקרונות היה גלוסקא. הוא ידע מה פירושה של הצטרפות זו למפלגה ש"הסכם" איתה אינו הסכם, וכל מטרתם היא לשתק אותו, ולהביא להתפוררותה המוחלטת של ההתאחדות. ועובדה היא, שכל זמן שגלוסקא היה בחיים – ההתאחדות עדיין החזיקה מעמד, אך לאחר שהלך לעולמו – שבקה גם ההתאחדות חיים.

מפלגת השלטון (מפא"י) בזמנו, עשתה הכל כדי להרוס את התאחדות התימנים, ואכן הצליחה. ההתאחדות אמנם נעלמה כלא הייתה, אבל התנאים שהיו סיבת קיומה – נשארו שרירים וקיימים, ובלי ההתאחדות ממשיכים לפעול את פעולתם ההרסנית. וכל אותן התופעות שבהפליה, אם זה במרקם החברתי-תרבותי ואם זה בעיצוב דמותה החינוכית, הערכית והמדינית, שנגדן לחמו אנשי ההתאחדות – הפכו למכת מדינה, והמרירות שקיננה בלבבות במשך השנים, הפכה לעוינות כנגד הממסד הסוציאליסטי והיא הגורם העיקרי לסילוק מפא"י מן השלטון.

ישראל ישעיהו וה"אמת" המרה

בין הפעילים שהביאו לחיסולה של "ההתאחדות", היה כידוע, ישראל ישעיהו ז"ל. איש זה שהיה בן טיפוחיה של מפא"י, הגיע גם הוא – לאחר כמה משרות נכבדות – לרגעים של אמת-מרה. בזמנו, בראיון עם רפאל בשן מ"מעריב" (12.12.69) הוא מודה ומתוודה: שבמשך שנות פעילותו במסגרת מפלגתו לא השיג מאומה בעבור בני עדתו, או כלשונו:

"העובדה שדואגים שיהיו אחד או שניים מבני עדות המזרח (בכנסת, י"ד), זה מזכיר לי מעין 'נוֹמרוּס קלאוזוּס'. זו עובדה שמדכאת אותי. כי כאשר צריכים לקחת את האחד הזה מחפשים אותו מתוך העדה הכי גדולה מבין עדות המזרח. ויש לי הרגשה של 'היהודי האחד' בממשלה מסוימת! (בסערה) אני כל ארבעים שנותיי בארץ נלחמתי נגד ה'קוּריה'. המאמר הראשון שפרסמתי בשנת 1930 ב'דבר' היה נגד ה'קוריה'. הייתי צעיר ומרדן. במשך ארבעים השנים האלה נלחמתי נגד קיומן של מחיצות עדתיות נפשיות וארגוניות ועשיתי לא מעט להריסתן בפועל. ההצלחה האירה לי פנים בתוך העדות עצמן, והגענו למצב שכל אלה הנחשבים עדות המזרח, רוצים בכל ליבם להיות ממוזגים ומשולבים עם שאר הציבור, ללא הבדל ומחיצה.

לעומת זאת אחרי ארבעים שנה, מתברר לי, שהעדה האקסקלוסיבית ביותר שעדיין לא וויתרה על מחיצותיה (בדגש חזק) זו העדה האשכנזית! הנה הולכת ומוקמת ממשלת ליכוד לאומי... כאשר מתוך 24 שרים יש רק אחד שהוא מבטא או מסמל כמחצית האוכלוסייה היהודית בארץ. וכבר למדנו שליכוד בין המפלגות איננו עדיין ליכוד האומה".

הנה כי כן ראינו עדוּת בעל הדבר עצמו. רק חבל שהתפכח מאוחר מדי! אבל אומרים: "אחרי מות קדושים אמור".

[אגב, המילה 'קוּרְיָה' (Curia) בהקשר שבו משתמש בה י' ישעיהו, היא מונח פוליטי-משפטי שמשמעותו שיטת בחירות המבוססת על הצבעה לקבוצות אתניות נפרדות. כאשר הוא אומר שהוא נלחם נגד ה'קוריה' ומקשר זאת ל'נומרוס קלאוזוס' (מכסות מוגבלות), הוא מתכוון לכך שהוא מתנגד לחלוקת הציבור לקבוצות עדתיות קבועות ומסוגרות לצורך ייצוג פוליטי. ועוד הערה, נוח היה לו לעסקן הלז למתוח ביקורת על הליכוד אך כנגד מפא"י שתק והחריש].

ההתאחדות ממרחק של דורות

ההתאחדות, כפי שאנו יכולים היום לשפוט, היה לה זכות קיום וזכות ייצוג בתקופת המדינה, לא רק בגלל פעלה ההיסטורי בתקופה שלפני קום המדינה, אלא בזכות המטען התרבותי ומצעה התואם את ההוויה של יהודי תימן.

היום, ממרחק של עשרות שנים, אנו עומדים משתאים ונדהמים נוכח השבר שהסבו המפלגות המזרח-אירופיות ליוצאי המזרח, בייחוד בתחום החינוך. היאך אנשים המדברים גבוהה-גבוהה על ערכים, על מוסר ועל דמוקרטיה משתמשים בכוח השלטון אשר בידם וכופים על עדה עתיקת-יומין חינוך חילוני חסר ערכים ושורשים, שהיהדות הניתנת בו על קצה המזלג, ניתנת רק מתוך שיקולי בחירות מפלגתיות צרוֹת אופק. המפלגות ללא יוצא מן הכלל, הרסו מסגרות חברתיות מקודשות של יהודי המזרח: בזו למנהיגיהם ולרבניהם והשחיתו כל חלקה טובה במבנה החברתי והמוסרי שלהם. והתוצאה – לא איחרה לבוא: צמיחת הניוון והעבריינות באותן עיירות-פיתוח, שהשתלט עליהן המכבש המפלגתי ההרסני.

אמנם, אנשים כנים וישרים שעוד נותרו באותן מפלגות, הבינו ברבות הימים את תוצאות העוול המשווע שהמיטו חבריהם למפלגה על יוצאי תימן והמזרח. שהרי שללו מהם את תרבותם ודמותם הרוחנית והאנושית, מבלי שלא היה בידם לתת להם מאומה במקומן. היש לאל ידם לתקן עוד משהו?

סיכום ביניים

אמרנו את כל הדברים, רובם בשם אומרם, לא כדי לקנטר או לפגוע במאן-דהו, אלא כדי לעצב לעצמנו מנגנון חשיבה חדש, ביחד עם כל גאולי ישראל שנקבצו לכאן, על אדמת האבות.

נוכח המתחים העדתיים החריפים הקיימים כיום בתוכנו, עלינו ללבן שגיאות: ללמוד לקחים מהעבר וגם מההווה ולתכן דרכים אשר יאירו את הדרך לעתידנו ולעתיד המדינה. ועלינו לזכור ולהזכיר, שאנו היום בראשית שנת תשמ"ד, שנה בה מלאו 36 שנים לתקומת עמנו בארצו.

בתמונת שער הרשומה, משמאל לימין: ס' דמארי, בן דוד גלוסקא, זכריה גלוסקא, מ' מינס, שמעון גריידי.