האם עלינו לזרוק את השכל כדברי הכומרים?

"בְּדֶרֶךְ חָכְמָה הֹרֵתִיךָ הִדְרַכְתִּיךָ בְּמַעְגְּלֵי יֹשֶׁר" (משלי ד, יא), "כִּי לְאָדָם שֶׁטּוֹב לְפָנָיו נָתַן חָכְמָה וְדַעַת וְשִׂמְחָה" (קהלת ב, כו), "כִּי תָבוֹא חָכְמָה בְלִבֶּךָ וְדַעַת לְנַפְשְׁךָ יִנְעָם" (משלי ב, י).

הואיל ובימינו רבים תועים לסבור שיש לזרוק את השכל, ושצריך להישמע לאליל דמיוני מזוקן או לאיזה גס רוח ממגדל השן, ראיתי לנכון להביא את דברי רס"ג בהקדמתו לספר משלי. מדבריו נלמד שאסור בשום-פנים-ואופן "לזרוק את השכל" כי השכל הוא פאר יצירת האדם, ובעיטה בו איננה רק סכלות חמורה אלא גם חירוף וגידוף השם הנכבד והנורא: הקב"ה נתן לנו כוח רוחני שכלי שבו נתקרב אליו, ומי שכופר בטובה הגדולה הזו, ובוחר בתוהו בהבל ובאלילות, טוב היה לו שלא בא לעולם. וכֹה דברי רס"ג בהקדמת פירושו לספר משלי (עמ' ח–יא):

"אין יתרון בני האדם על יתר בעלי החיים כי אם בהגיון אשר להם [=לבני האדם] שהוא הידיעה [=כוח המחשבה וההבחנה] – כמו שכל בעלי החיים אין יתרונם על שאר הגדֵלים [כל מיני הצומח] כי אם בעניין החִיות אשר בהם, וכמו שכל גָּדֵל אין יתרונו על זולתו משאר הגופים [הדוממים] כי אם בגדילה אשר בו. ודבר זה, על-אף שהוא ברור [כשמש] למתבונן, הרי אמרוהו כתבי-הקודש, שהרי הנביא אומר: 'מַלְּפֵנוּ מִבַּהֲמוֹת אָרֶץ וּמֵעוֹף הַשָּׁמַיִם יְחַכְּמֵנוּ' [איוב לה, יא], ביאור הדבר, שהוא מלמדנו במיוחד למעלה מן הבהמות, ולמעלה מן העופות יחכמנו.

ולפי שהאדם משותף עם הבהמות בטבע בעלי-החיים ומידותיהם [=שאיפת הנאות החומר], אלא שהוא נכבד מהם במדע ובהבחנה [השכלית] שיש בו – נתחייב שתהא ההגדרה הנעלה שבהגדרותיו [אשר מבדילה אותו מיתר בעלי-החיים], מנהיגה את השפל שבהן, כלומר שיהא השכל מנהיג את הטבע, לפי שהשכל הוא הנעלה והטבע הוא השפל [שהרי הטבע משותף לאדם ולבהמות וליתר בעלי החיים]. ואם נהג האדם בצדק והשליט את שכלו על טבעו תתגלה עליונות אנושיותו, ואם נהג בעוול והשליט את טבעו על שכלו תהיה פעולתו כבהמות.

ועניין זה, על-אף שנכונותו ברורה למתבונן, הרי ה' יתרומם ויתהדר אמר בו בספרו: 'אַשְׂכִּילְךָ וְאוֹרְךָ בְּדֶרֶךְ זוּ תֵלֵךְ אִיעֲצָה עָלֶיךָ עֵינִי, אַל תִּהְיוּ כְּסוּס כְּפֶרֶד אֵין הָבִין בְּמֶתֶג וָרֶסֶן עֶדְיוֹ לִבְלוֹם בַּל קְרֹב אֵלֶיךָ' [תהלים לב, ח–ט; לשיטתו של רס"ג תהלים נאמר לדוד המלך בנבואה]. וביאור שני הפסוקים: אני אשכילך ואורך על דרך אשר תלך בו ואיעצה עליך בהשגחתי, ולכן אל תהיה כבהמות שאין בהן תבונה וזקוקות למתג ורסן לרסנן בו לבל יקרבו אליך להזיק.

והעולה על לב כל בני אדם תחילה מענייניהם, הוא כל שהוא מענייני הטבע [=שאיפתם הראשונה ובדרך כלל גם היחידה של בני האדם, היא לרַצות ולמלא את דרישות הנאות החומר הגוף והדמיון], לפי שהוא הקודם בבניינם ובתכונתם. ולכן, כאשר יעלה על ליבם דבר מזה [מן הדברים שהטבע מתאווה ומשתוקק להם], ראוי להם שלא יחשבו עליו למעשה ולא יבצעוהו בפועל עד אשר יציגוהו לפני השכל: אם יחייב השכל עשייתו – יעשוהו, ואם יחייב עזיבתו – יעזבוהו, ובזה אמר הכתוב: 'בְּדֶרֶךְ חָכְמָה הֹרֵתִיךָ הִדְרַכְתִּיךָ בְּמַעְגְּלֵי יֹשֶׁר' [מש' ד, יא].

וכן אם חִיֵּיב השכל פעולה מסוימת והטבע מתעב את אותה הפעולה ומסרב לה, ראוי לעשותה בלי להתחשב בתיעוב הטבע. וכן אם הזהיר השכל מפעולה מסוימת והיה הטבע נוטה לאותה הפעולה ושואף לה, ראוי לעוזבה ואין להתחשב במה שהטבע מחבּבהּ. וכפי שידוע מדרכי שופט הצדק, שאין מטרתו כי אם למה שתואם את האמת ואף אם אינו רצוי ליריבים, ודוחה מה שהאמת מסרב לו ואף אם הוא רצוי ליריבים, וכבר נאמר בכגון זה: 'אָז תָּבִין צֶדֶק וּמִשְׁפָּט וּמֵישָׁרִים כָּל מַעְגַּל טוֹב' [משלי ב, ט]. וראוי שישמח האדם במה שרצוי לשכל ואף-על-פי שהטבע מתעבו, ויתרחק ממה שהשכל מסרב לו ואף-על-פי שהטבע רוצה אותו, ובזה נאמר: 'שִׂמְחָה לַצַּדִּיק עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וּמְחִתָּה לְפֹעֲלֵי אָוֶן' [משלי כא, טו].

והעיקר המונח כציר לעניינים הללו אשר הם סובבים עליו, הוא שהטבע להוט אחר כל הנאה מיידית ואינו שׂם לב אם תהיה תכליתה מזיקה. והשכל נרתע משמחה מיידית אם יידע שהיא מביאה צער לעתיד. וכך הטבע נרתע מצער מידי ואף-על-פי שנחת ושמחה יבואו בעקבותיו. והשכל מעדיף יגיעה וצער מידיים אם נתברר לו כי טובה ותועלת יהיו בעקבותיהם.

[...] ואומר, כי כל מה שהטבע נרתע ממנו הוא מה שמייגעו ומצערו לאלתר, לפי שיש במידותיו סוג נקרא העצלות; וכל מה שהוא נוטה אליו ושואף לו הוא מה שמשמחו ומענגו מיד, לפי שיש במידותיו סוג נקרא התאווה. ולפיכך זקוק האדם לניהול [של אדם] חכם שיגלה לו תכלית מה שמשמח את הטבע ורע בעיני השכל [כלומר שתכליתו רעה], ואחרית מה שמזיק לטבע ומועיל לשכל [שאחריתו טובה], ואז יסבול את היגיעה וישתדל במה שתכליתו טובה כאמרוֹ: 'כִּי אִם יֵשׁ אַחֲרִית' [משלי כג, יח]. ויימנע ממה שמושכת אותו אליו התאווה מחמת רוע תכליתו, כאמרוֹ: 'יֵשׁ דֶּרֶךְ יָשָׁר לִפְנֵי אִישׁ וְאַחֲרִיתָהּ דַּרְכֵי מָוֶת' [משלי יד, יב].

וכיוון שביחס להנהגה זו, אילו הוזנחו בני אדם כפי מצב בחירתם [ללא הדרכת הכתוב לבחוֹר בדרך הטובה] [...] היה אפשר שֶׁיַטֶּה אותם הטבע ממנה [כלומר, ייתכן שהם לא היו מצליחים להתגבר על טבעם שנוטה מראשיתו לתאוות החומר]. לפיכך, חִיֵּיב החכם יתרומם ויתהדר לקבוע בה [בהנהגת בני האדם לדרך האמת] ספר בלשון החכם שלמה בן דוד ע"ה, מגלה בו תכלית העניינים שהטבע קָץ מהם, ומפרסם תהילתם ויקרם וכבודם [של הדברים שהטבע קץ בהם] כדי שישתדל האדם בהם, אם עמד נגדם [=התנגד לעשייתם] חלק העצלות שבו; ויגלה [בספר זה] תכליות הדברים שהטבע נוטה אליהם, ופורֵשׂ [בספר זה] מרירותם ורעתם ונזקם, כדי שיירתע האדם מהם, אם יעמוד נגדם [=ישתוקק לעשייתם] חלק מן התאווה שבו".

"לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ כִּי טַח מֵרְאוֹת עֵינֵיהֶם מֵהַשְׂכִּיל לִבֹּתָם, וְלֹא יָשִׁיב אֶל לִבּוֹ וְלֹא דַעַת וְלֹא תְבוּנָה [...] וְלֹא יַצִּיל אֶת נַפְשׁוֹ וְלֹא יֹאמַר הֲלוֹא שֶׁקֶר בִּימִינִי" (יש' מד, יח–יט).

"לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ בַּחֲשֵׁכָה יִתְהַלָּכוּ" (תה' פב, ה), ואחתום בתהלים מזמור מט:

"קָרְאוּ בִשְׁמוֹתָם עֲלֵי אֲדָמוֹת [=עשו להם שם בארץ: 'גדוילי עוילם'], וְאָדָם בִּיקָר בַּל יָלִין [=אך הולך על שתיים שאינו בוחר ללון ביקר שכלו] נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ, זֶה דַרְכָּם כֵּסֶל לָמוֹ [=זו דרך הכסילות של אנשי השחץ הללו] וְאַחֲרֵיהֶם בְּפִיהֶם יִרְצוּ סֶלָה [=ואחריהם צאצאיהם ירוצו לדרכי ההבל], כַּצֹּאן לִשְׁאוֹל שַׁתּוּ [=כצאן לטבח ילכו] מָוֶת יִרְעֵם [=המוות ירעֵם בדרכם לטבח]".