לאחרונה שיתף אותי אחד מן החברים בעניינו של כומר אורתודוקסי ושמו אברהם ארבל. בעבר נכנסתי לאחד מן השיעורים שלו ביוטיוב, ודי היה לי לראות את ספריית המינים שמאחוריו כדי להבין שמדובר בכומר אורתודוקסי אשר מתחזה לאיש אמת – כי לא יעלה על הדעת שמי שמֵּרים על נס את כל רשעי אשכנז הראשונים והאחרונים וכן את עבדיהם, הספרדים הנרצעים כהרמב"ן ודומיו, לא ייתכן שכומר שחור שכזה יהיה איש אמת, אך שמרתי את הדבר בליבי. ברם, יודע אנכי כי יש שיתמהו עלי, שהרי ארבֵּל יוצא חוצץ כנגד ספר-האופל, ואפילו כנג

לפני כמאה וחמישים שנה החלה מחלוקת גדולה בתימן בעניין ספר-האופל, מחלוקת עזה זו הולידה את הספר "מלחמות השם" שחיבר ר' יחיא קאפח כנגד ספר-האופל. דרכו של ר' יחיא קאפח כנגד ספר-האופל, וכן ספרו "מלחמות השם" שבו הוא מוכיח שמדובר בעבודה-זרה, היו לאבן-נגף לנכדו קאפח השׂכיר וכן לממשיך דרכו ערוסי רודף הבצע. קאפח ג'וניור הצייקן וכן ערוסי חובב השלמונים ביקשו להתערות בכומרים האורתודוקסים, וליהנות ממנעמי שׂררת הכמורה הראשית לישראל. אך דא עקא, עם המשכורות הנפוחות ושלל טובות-ההנאה, הכבוד וההער

רבים הם עלוני המינים אשר יוצאים מדי שבת בשבתו, אחד מהם נקרא: "מאמר שבועי בדרכי עבודת ד' וענייני הזמן, מפי רבן של ישראל מרן פוסק הדור, הגאון רבי משה שטרנבוך שליט"א – גאב"ד ירושלים ומרא דארעא קדישא", זוהי כותרתו הארוכה שכל כולה פולחן פגאני לאליל כעור ונקלה במיוחד. על-כל-פנים, לקראת פרשת חיי שרה תשפ"ד פורסמו דבריו של שטרנבוך באחת משיחותיו באותו שבוע, כותרת הדברים היא: "בזמננו שהוא זמן מלחמה צריכים להשיב מלחמה שערה ולהוסיף שעות בלימוד התורה בפרט בלילי שבתות חורף הארוכים". ובכן, ה

אחת האִמרות הנפוצות ביותר בעולם היהדות האורתודוקסי המהובל היא: "מנהג ישראל תורה הוא" ויש גורסים: "מנהג ישראל דין הוא". וזכורני שהיה דרדעי אחד חסר חוליות אשר הטיף לקיים את מנהגי ההבל של המינים מכוח האִמרה הזו, כאילו מדובר בהוראה שניתנה לנו מאת משה רבנו בהר סיני! ובכן, מהו מקור האִמרה? האם מקורה הוא באמת קדום ואמיתי? א. מנהג ישראל תורה הוא? ובכן, בדקנו, האִמרה "מנהג ישראל תורה הוא" או "מנהג ישראל דין הוא" איננה קיימת בשום מקום בספרות חז"ל! לעומת זאת, מצאנו אִמרה דומה אשר היא כנ

יא. ישיבת אבלים ומנחמים על הארץ בהלכות אבל הרמב"ם פוסק כך: [יג, ג] "האבל מסב בראש, ואין המנחמין רשאין לישב אלא על-גבי קרקע, שנאמר: 'וַיֵּשְׁבוּ אִתּוֹ לָאָרֶץ' [איוב ב, יג]"; [ז, ו] "האבל בשלושה ימים הראשונים אינו הולך אפילו לבית אבל אחר. מכאן ואילך הולך ואינו יושב במקום המנחמין אלא במקום המתנחמין"; [שם, ז–ט] "כהן גדול [...] וכשמברין אותו, כל העם מסבין על הארץ, והוא מסב על הספסל [...] אין אדם נכנס למלך לנחמו [...] וכשמברין אותו, כל העם מסבין על הארץ והוא מסב על הדרגש". מפסקי

אחת האגדות המפורסמות ביותר בעולם היהודי היא האגדה על משה רבנו, שבה מסופר כיצד הוא הפך להיות מגמגם. על-פי התורה, הקב"ה מורה למשה להנהיג את עם-ישראל ולהוציא את אבותינו מהשעבוד הקשה במצרים. ברם, משה רבנו חושש משליחותו בטענה שהוא "כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן", והנה לפניכם תשובתו במלואה (שמ' ד, י): "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְיָ, בִּי אֲדֹנָי, לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי, גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם, גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ, כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי ". מ

לאחרונה שמעתי טענה מפי דרדעי חסר חוליות אשר משמש כרב בית-כנסת. הוא טען שיש לנהוג במנהגי צאצאי המינים השוטים, מן הטעם ש"לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות". השבתי לו תשובה קצרה על המקום: "לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות הנבונים, לא עם השוטים והתועים". ברם, סיסמאות טובות לשעתן בלבד, והן אינן פוטרות מעיון מקיף ומעמיק לחשיפת האמת בעניין ההשקפה הזו שהעלה הדרדעי הלז. חשוב להבין שאִמרה זו משמשת כהטעיה אורתודוקסית פרו-נוצרית. הטעיה שנועדה לטשטש את האמת ולהצדיק את חדירתם ש

י. קבורת אשה סמוך למיתתה בהלכות אבל (יב, ו) הרמב"ם פוסק כך: "ומספידין את הנשים כאנשים בכל מקום. אבל אין מניחין מיטת האשה ברחוב לעולם, שזה גנאי לאשה, אלא סמוך למיתתה קבורתה". משנה מועד קטן (ג, ח) והסוגייה בגמרא שם כח ע"א "אֵין מַנִּיחִין אַת הַמִּטָּה בָּרְחוֹב [=בחול המועד, כדי] שַׁלֹּא לְהַרגִיל אַת הַסֵּפַד [=ההספד, שהרי אין מספידין במועד, וכפי שפוסקים חז"ל ורבנו בהלכות אבל (יא, ג): 'ואין מניחין את המיטה ברחוב שלא להרגיל את הַסֵּפַד במועד, שהמועד אסור בִּסְפָד ותענית'], וְל

אמרו חכמים במסכת סוטה (כב ע"ב): "אמר לה ינאי מלכא לדביתיה: אל תתייראי מן הפרושין ולא ממי שאינן פרושין, אלא מן הצבועין שדומין לפרושין, שמעשיהן כמעשה זמרי ומבקשין שכר כפנחס". רציתי לשתף את החברים בהודעת SMS שקיבלתי בעבר מאיזה תימני חכם בעיניו, מתלמידיו של לייבוביץ' הכופר ודומיו, ושמו מָאוּס רענן מנתניה, או שמא עלי לומר רענונוביץ', וז"ל: שלום לך, גזרתי על עצמי שלא ליצור קשר אתך, אלא שבליל שבת האחרון ניגש אלי הרב של בית-הכנסת הרב בראונשטיין ואמר לי, קיבלתי משהו שנקרא אור הרמב"ם.