אחת ההזיות המזיקות ביותר שהחדירו המינים וצאצאיהם לעם-ישראל היא אמירת "כל נדרי". הנזק של ההזיה הפרו-נוצרית הזו פשוט בלתי נתפשׂ: בִּמקום שבני האדם יכו על חטא, הם מגיעים למועדון בית-הכנסת כדי לקנות תעודת ביטוח להמשיך וללכת בדרכי תעתועים! ואסביר: לא רק שהטקסט הזה מסית ומדיח את המחשבה מעיקרו של יום-הכיפורים, שהוא הכנעת הלב ותשובה כֵּנה לפני ה' יתעלה בלב נשבר ונדכה, אלא שהנוסח הזה מחדיר להמון את ההזיה שהם רשאים לשקר ולרמות, להבטיח הבטחות, להישבע לשקר, ובעיקר למלא את פיהם בהטעיות כז

בעבר הלא רחוק גם אני נפלתי שולל ביד האופנה החדשה והקלוקלת שהתפשטה בעולם – נסיעה לאומן בראש-השנה לקבר של נחמן הברסלבי. פעמיים נסעתי עם עוד עשרות אלפי יהודים מכל העדות והחוגים ושהיתי באומן שבאוקראינה בשני ימים-טובים של ראש-השנה. אך כיום, אחר שפקח השם את עיניי וקירבני לדרך האמת, ללמוד ולהשכיל את יסודות הדת, איני מבין כיצד הייתי כל-כך פתי וכיצד נפלתי ברשת הסכלות והטמטום, שהרי כל בר-דעת מבין שמנהג זה הוא פשוט עבודה-זרה בהתגלמותה. וכמה חבל שמאות אלפי יהודים נכשלים בכך ודווקא ביום ה

זכורני שניסיתי בעבר להתחקות אחר עומק השקיעה של ההמון בסימני ראש-השנה. כלומר, רציתי לבדוק האם מדובר רק בסמלים גרידא שנלוות להם תפילות לה' יתעלה, או שמא מדובר בטקס פגאני אשר נובע מאמונה עמוקה מאד שללא קיומו יבואו עלינו ייסורים וחולאים. ובכן, זכורני שביקשתי מבני משפחתי במעגלים הרחבים לבטל רק אחד מסימני ראש-השנה... התגובה הייתה קשה וכואבת, תגובתם החריפה העידה על-כך שהם מאמינים בכל ליבם, כמו רובו המכריע של עמֵּנו שמקיימים את הטקס הפגאני הזה, שבסימנים הללו תלויה הצלחתם במשך השנה! ו

מנהג פגאני נוסף שמקיימים המינים וצאצאיהם הוא מנהג התשליך, בראש השנה הולכים צאצאי המינים למקורות מים שונים ואפילו לבריכות המים הקטנות או למזרקות שבגנים הציבוריים הגדולים. שם הם מדמיינים שהם משליכים את כל מעלליהם ופשעיהם וחטאיהם למים, ויש אפילו ש"מהדרין" לזרוק אבנים לתוך המים, כדי להמחיש את השלכת העוונות. מקור המנהג הוא בדברי מוסא איסרלשלשת (הלכות ראש השנה תקפג), וזה לשונו: "והולכין אל הנהר לומר פסוק: 'ותשליך במצולות ים כל חטאתינו' וגומר". במשך הזמן הוסיפו עוד פסוק לפניו ולאחרי

בליל ראש השנה נאמרת בבית-הכנסת בחרדת קודש ובדבקות עילאית "תפילת הפרנסה". קריאתה הפכה למנהג קבוע כאילו הייתה יסוד מיסודות דתנו בבחינת ייהרג ואל יעבור! זכורני שהתארחתי פעם באחד מבתי-הכנסת של עמי הארצות (בעצם כולם כאלה...) ובעת קריאת "תפילת הפרנסה" (שנמכרת בסכומים הגבוהים ביותר), החזן הטיפש בגלימת הכומרים קרא אותה בקול מבעית ומחריש אוזניים, ואף עצר שניות ארוכות לפני המלה "דיקרנוסא" כדי "להרהר" בה כמו שכתוב בתכלאל של נתי העזתי. המקור לתפילה זו הוא בספר "פרי עץ חיים" (שער העמידה,

בחודש אלול פשטה בעמֵּנו הזית-מינות שכותרתה "המלך בשדה". בעבר ניגשה אלי בתי בהתרגשות כשהיא מחזיקה בידה ציור שציירה בגן חובה. בראש הציור הייתה כתובת גדולה: "המלך בשדה" ובציור עצמו היו מצוירים עצים ושיחים ושאר מאפייני תמונת טבע. ברם, במרכז התמונה צוירה דמות גדולה בדמות אדם בעלת רגליים וידיים ארוכות, ראש, עיניים, פה וכיו"ב. כאשר שאלתי את בתי מי האיש הגדול שבתמונה היא השיבה – הקב"ה. כאשר ראיתי ושמעתי זאת מיהרתי להזכיר לה בעדינות את מה שלמדנו בעבר והוא שאין לה' גוף ודמות הגוף. הילד

"קְרָא בְגָרוֹן אַל תַּחְשֹׂךְ כַּשּׁוֹפָר הָרֵם קוֹלֶךָ וְהַגֵּד לְעַמִּי פִּשְׁעָם וּלְבֵית יַעֲקֹב חַטֹּאתָם" (יש' נח, א). הקב"ה ציווה עלינו בתורה הקדושה לשמוע קול שופר בראש השנה, וכך נאמר בספר במדבר (כט, א): "וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי [=תשרי] בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ, מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם, כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם". רבנו הרמב"ם ב"ספר המצוות" ביאר מצוה זו (עשין קע), וכֹה דבריו: "הציווי שנצטווינו לשמוע קול שופר ביום האחד בתשרי, והוא אמר

אחד ממנהגי המינות המפורסמים הוא שלא לישון בראש השנה, וזאת על-פי דברי מוסא איסר-לשלשלת בשולחן הגילולים (אורח המינים, הלכות ר"ה תקפג), וכך אומר הלשלשת שם: "וגם נוהגים שלא לישן ביום ראש-השנה (ירושלמי), ומנהג נכון הוא". בעקבות הלשלשת אומר שם משנה-ארורה, כך: "שלא לישן וכו' – משום דאיתא בירושלמי: 'מאן דדמיך בריש שתא דמיך מזליה'. והאר"י ז"ל [=המכשף הפגאני] אמר, שאחר חצות מותר לישן שכבר נתעורר המלאך על-ידי תפילות ותקיעות [כלומר התקיעות נועדו לעורר את המלאך ולא לעורר אותנו לתשובה! והפ

דוגמה תז בויקרא (א, ב) נאמר: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל [...] אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַייָ", ושם תורגם: "לַייָ" – "קֳדָם יְיָ", וכבר ראינו בשלל דוגמות שאונקלוס אינו מותיר בתרגומו את למ"ד היחס: "לַייָ" כשהיא נאמרת בפסוק קמי שמיא. בדרך-כלל הוא מחליפהּ במילה "קֳדָם" ולעתים רחוקות מאד במילה אחרת כמו "לִשְׁמָא". העקביות הזו בשינוי תרגום אות היחס למ"ד מיוחדת אך ורק להקב"ה, והיא נועדה לייחד את אמיתתו יתעלה משוכני-בתי-החומר. כלומר, בשינוי תרגומה של אות היחס למ"ד, אונ