בעקבות המאמר: "ביקורת משורש פורה ראש ולענה", כתב הכותב מכתב נוסף, שמו הבדוי הוא דוד כהן, אך הנני חושד שמדובר בלא פחות מרצון ערוסי הידוע בציבור אשר כותב לי ומנסה להשפיע עלי בדרך עקיפה ובשם בדוי – כי נכלוליות שכזו, נכלוליות ברמות כל-כך מפותחות ומתוחכמות לא ראיתי אצל שום אדם למעט אצלו. לבן הארמי בהתגלמותו. הפעם אביא את דבריו בשלמותם, ושימו לב לחלקלקותו של הנוכל, וכמעט שנפלתי בפח יקושו!
וזה לשונו:
רבי אדיר היקר, הרי אני מוחל וסולח לך על כל חיצי הגנאי שהפנית כלפי. ולא רק על מה שהיה [רמז על דרך ארוכה שעברנו הוא ואנכי, ונכשל בלשונו], אלא גם על מה שיבוא בעתיד – סברתי וקיבלתי [האמנם קיבל?]. כל זה לא מפני שאני מזוכיסט – אין בי קורטוב כזה – אלא מפני שאני לא חדש באתר וכבר ידעתי סגנונך ודרכיך. אני יודע שכל מעשיך ודבריך הם לשם שמים, לפיכך אני מקבל עלי את כל תוצאת לוואי של הסגנון הזה ויצא הפסדי בשכרנו.
אני מעריך ומודה לך שהבאת את דברי והשבת עליהם בארוכה, למרות שהשמטת חלק מדברי בתואנת עטיפה עדיין לכבוד הוא לי. כיוון שהתארכו הדברים, בין בתגובתי המקורית ולבין תשובתך לא אשיב כאן דבר-דבר אלא רק אביא נקודות קלות.
כל טענתי הייתה שיש דרך אמצע בין הנחרצות האשכנזית ולבין הנחמדות הדתית-לאומית. הנחרצות האשכנזית גורסת שכל מי שסוטה, אפילו בערקתא דמסאנא, דינו ברותחין, ונראה בעיניי שהאתר שלכם הולך בדרך זו. אתה בטוח יודע שגם להם יש מדרשים, פסקים ופסוקים, כמו לכם [=היש מקום להשוות?] ולדעתי אין זו דרך נכונה ללכת בה. האמת צריכה להיאמר, שגם אני, בשנים עברו, נהגתי כדרככם ושלחתי לשוני וכתבי בכל מי שהיה בעיני שורש פורה ראש ולענה. אך השנים חינכוני והניסיון לימדני [=ביטוי ידוע של רבנו באגרתו, והוא פונה אלי כאילו הוא הרמב"ם ואנכי תלמידו ר' יוסף] שדרך זאת עקלקלה, דווקא לאותם יחידים שיכולים להפיק תועלת ממני ומשכמותי. אין זה אומר שאני מאמץ את הדרך הנחמדה והחנפנית של הדתיים-לאומיים – כלל וכלל לא. את מלחמת ה' יש להילחם בכל לבבנו, בכל נפשנו ובכל מאודנו אך יש לנהוג בשיקול ולפי ההלכה. ולפעמים איפוק הוא גם מרכיב של כוח.
טעית בהבנת דברי – לא חרה אפי על כבודם של הרמב"ן ורש"י – לא חרה אפי כלל ולא כעסתי. חרה לי והצטערתי על כבודכם וכבוד הרמב"ם שאתם נציגיו [פשש... מאד חשוב לו כבודי], שאין זה כבוד שמים לנהוג בלא דעת ולהשתלח בלי רסן בראש כל חוצות [הזו היא דרכי?].
סוף דבר, אני תפילה שתפקחנה עיניכם ותחזרו לראות לנכון את הדרך לפנות להמון – להנהיג ולהדריך אותם, כמו שעשה רבנו [האמנם רבנו לא נקט בלשונות חריפים מאד? גם בפיהמ"ש וגם במשנה-תורה וברור שאלה ספרים שנועדו לכלל עם-ישראל]. ושתרחקו מדרך הישיבות האשכנזיות שהרע יריעו והיטב אין עמם לא למי שנמנה עם חסידיהם ולא למי שלא.
עד כאן דבריו, ועתה אתייחס לטענות שבתוך דבריו, וזה לשונו כאמור:
"כל טענתי הייתה שיש דרך אמצע בין הנחרצות האשכנזית ולבין הנחמדות הדתית-לאומית. הנחרצות האשכנזית גורסת שכל מי שסוטה, אפילו בערקתא דמסאנא, דינו ברותחין, ונראה בעיניי שהאתר שלכם הולך בדרך זו. אתה בטוח יודע שגם להם יש מדרשים, פסקים ופסוקים, כמו לכם. ולדעתי אין זו דרך נכונה ללכת בה. האמת צריכה להיאמר שגם אני, בשנים עברו, נהגתי כדרככם ושלחתי לשוני וכתבי בכל מי שהיה בעיני שורש פורה ראש ולענה".
ובכן, אין שום דרך אמצע בכל מה שנוגע למינות ולעבודה-זרה. הדרך האשכנזית גורסת, שכל מי שסוטה מדרכי מינותם נידון ברותחין, כגון מי שמתגייס לצבא או עוזב את הישיבה או חורג ממנהגי לבושי מינותם הארורים – אך אין שום קשר בין דורסנותם לבין דין האמת והצדק שבתורה לפיו חובה להתייחס באכזריות כלפי עובדי האלילים, מסיבה פשוטה: הם מגינים על דרך של שקר שממיטה אסון וחורבן; ואילו תורת-האמת מגינה על דרך האמת אשר מצילה את עמֵּנו מאסון וחורבן, ואף מרוממת את עמֵּנו למלא את ייעודו: לכונן ממלכת כהנים וגוי קדוש.
עוד שקר שכתבת לעיל הוא: "שגם להם יש מדרשים, פסקים ופסוקים, כמו לכם". ובכן, איך אתה מעז להשוות? וכי אתה משווה בין תפישׂת אגדות חז"ל כפשוטן, ובין פסקי המינות של חברת התועבה האשכנזית – לבין התורה-שבעל-פה שמסר לנו רבנו איש-מפי-איש עד משה רבנו בהר סיני? אכן, יש בך שורש פורה ראש ולענה, שהרי השווית בין הטמא לבין הטהור.
אתה מוסיף וטוען שגם אתה "בשנים עברו, נהגתי כדרככם ושלחתי לשוני וכתבי בכל מי שהיה בעיני שורש פורה ראש ולענה". ובכן, איני יודע כלפי מי שלחת את לשונך, כלפי המינים או כלפי אנשי האמת, אך לפי ההלכה שקיבלנו מאת משה רבנו בסיני כך יש לנהוג. ואולי לא הייתה בך את התבונה והדעת כיצד לשלב בין תוכחה מושׂכלת לבין דברים קשים כאש.
והואיל ולא קראת את המאמרים שהפניתי אותך אליהם הנני נאלץ להעתיק לפניך שני קטעים מתוך דברי רבנו הנכוחים, אשר מוכיחים נאמנה שיש מצוה רבה לגנות את הרשעים ומגרעותיהם בשמותם, וכך אומר רבנו בפירושו לאבות (עמ' רעג): "והחלק הרביעי [מחלקי הדיבור] הוא הרצוי [...] [ובתוכו נכללת המצוה החשובה] לגנות את הרשעים ומגרעותיהם כדי להמאיס את מעשיהם וזכרם בעיני בני האדם וייבדלו מהם ולא ילכו באורחותיהם".
וכן אומר רבנו בהקדמתו שם (עמ' רנז): "וכן דברי האדם כולם לא יזדקק לדבֵּר אלא במה שיביא לעצמו בו תועלת [...] או בשבח מעלה או אדם גדול, או בגנות מגרעת או רשע – לפי שקללת בעלי המגרעות וגינוי זכרם, אם הייתה המטרה בכך להשפילם בעיני בני אדם כדי שייקחו בהם תוכחות ולא יעשו כמעשיהם – הרי זו חובה וזו מעלה, הלא תראה אמרו יתעלה: כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה וכמעשה ארץ כנען, וסיפור הסדומיים, וכל מה שבא במקרא בגנות האנשים בעלי הרעות והמגרעות וגינוי זכרם, ושבח הצדיקים ורוממותם, אין הכוונה בהם אלא כמו שאמרתי לך: כדי שילכו בני אדם בדרכם של אלו ויתרחקו מדרכם של אלה".
והנה לפנינו גם פסק חז"ל ורבנו בהלכות דעות (ו, יב):
"במה דברים אמורים [שאסור להכלים את חברו] – בדברים שבין אדם לחברו, אבל בדברי-שמים אם [הוכיחוֹ בנועם ו]לא חזר בו בסתר מכלימין אותו ברבים, ומפרסמין חטאו, ומחרפין אותו בפניו, ומבזין ומקללין אותו, עד שיחזור למוטב, כמו שעשו כל הנביאים לישראל".
וכל הדברים הללו נאמרו ביחס לסתם בעלי-מגרעות שעוברים על מצוות שבין אדם למקום וסירבו לקבל תוכחה, ואפילו אותם מצוה להוקיע ולפרסם! כל-שכן ביחס לכומרים שכירים רודפי בצע אשר מחללים-שם-שמים ביד רמה כירבעם ומתעים את העם אחרי השקפות מינות ומדוחים, ומכשירים את שרץ ההנאה מדברי תורה – אלה, מצוה לפרסם את חטאם, ולחרף אותם בפניהם, ולבזות ולקלל אותם, עד שיחזרו למוטב או עד שהשפעתם על הציבור תתפוגג, והנזק העצום שהם המיטו על עמֵּנו יגליד ויתרפא. וכמו שעשו כל הנביאים לישראל! וכל-שכן המינים הארורים שדינם הוא מורידין ולא מעלין, וכֹה דברי רבנו בשלושה-עשר יסודות דתנו:
"וכאשר יפקפק [אפילו רק יפקפק] אדם ביסוד [אחד] מאלו [שלושה-עשר] היסודות הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשׂנוא אותו ולהשמידו, ועליו הוא אומר: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' [תה' קלט, כא]".
וכל-שכן המינים הארורים שמתעים את עמֵּנו אחרי ההבל, וכֹה דברי חכמים ורבנו בהלכות סנהדרין (יא, ו): "האכזריות על אלו שמטעין את העם אחר ההבל רחמים היא בעולם, שנאמר: 'לְמַעַן יָשׁוּב יְיָ מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים [וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ' (דב' יג, יח)]".
"לֹא תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט [...] לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא" (דב' א, יז).
***
ולאור כל הדברים שהעתקתי לעיל, הבה נבחן את המשך דבריך, וכך כתבת:
"אך השנים חינכוני והניסיון למדני שדרך זאת עקלקלה, דווקא לאותם יחידים שיכולים להפיק תועלת ממני ומשכמותי. אין זה אומר שאני מאמץ את הדרך הנחמדה והחנפנית של הדתיים-לאומיים – כלל וכלל לא. את מלחמת ה' יש להילחם בכל לבבנו, בכל נפשנו ובכל מאודנו אך יש לנהוג בשיקול ולפי ההלכה. ולפעמים איפוק הוא גם מרכיב של כוח".
טענת ש"השנים חינכו אותך והניסיון לימד אותך", ובכן, גם אם תחיה אלף שנה עדיין לא יהיה כוח לחינוך שחונכת ולניסיון שצברת כדי לגבור על דברי תורה, ודרכה של תורה איננה "דרך עקלקלה" כפי שטענת, אלא זו היא דרך האמת והחיים, רק בדרך זו, בדרך של מלחמת חורמה במינות ובעבודה-הזרה נזכה להשיב עטרה ליושנה ולכונן ממלכת כהנים וגוי קדוש. ואין זו דרך רק "ליחידים" כלשונך, כי ההלכות שראינו לעיל לא נאמרו ליחידים, וחובת התוכחה הקשה והחדה לא נאמרה בסיני רק ליחידי סגולה שכמותך... אלא הדברים הללו נאמרו לכל אדם ואדם מישראל, גדול וקטן, חכם וסכל, נבון ונבער, כולם, כולנו, מחויבים לתורת האמת שקיבלנו.
וגם אתה, ששנותיך מרובות וניסיונך רב, עדיין מחויב אתה לתורת משה. "וּלְאֵלֶּה [למלאכי המשחית] אָמַר בְּאָזְנַי: עִבְרוּ בָעִיר אַחֲרָיו וְהַכּוּ אַל תָּחֹס עֵינְכֶם וְאַל תַּחְמֹלוּ, זָקֵן בָּחוּר וּבְתוּלָה וְטַף וְנָשִׁים תַּהַרְגוּ לְמַשְׁחִית [...] וַיָּחֵלּוּ בָּאֲנָשִׁים הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר לִפְנֵי הַבָּיִת" (יח' ט, ה–ו).
עוד תעתעת ואמרת: "אין זה אומר שאני מאמץ את הדרך הנחמדה והחנפנית של הדתיים-לאומיים – כלל וכלל לא. את מלחמת ה' יש להילחם בכל לבבנו, בכל נפשנו ובכל מאודנו אך יש לנהוג בשיקול ולפי ההלכה. ולפעמים איפוק הוא גם מרכיב של כוח".
ובכן, דרכך גרועה בהרבה מדרך החנֵפים של הדתיים הלאומיים (ואיני יודע על איזו דרך חנפנית אתה מדבר, גם הם די דורסנים ובדומה לאחיהם המינים השחורים הארורים), מפני שאתה מאמץ דרך גרועה בהרבה, דרך הצבועים, ואסביר: מצד אחד אתה טוען ש"את מלחמת ה' יש להילחם בכל לבבנו ובכל נפשנו ובכל מאודנו", אך מצד שני ומיד לאחר-מכן אתה טוען ש"יש לנהוג בשיקול ולפי ההלכה", ובכן, הצגתי בפניך לעיל את ההלכה, חדל לטמטם את עצמך.
זאת ועוד, טענת ש"איפוק הוא גם מרכיב של כוח", ובכן אלה הם כבר דברי התנשאות, שהרי הנך מתנשא לאמר שדרכי ללחום את מלחמות ה' נובעת מחוסר שליטה עצמית, מחוסר יכולת להתאפק ולשלוט ברוחי. ובכן, אל תתנשא, הנני מכיר היטב את כללי ההלכה אימתי יש להתאפק ואימתי יש להשיב, ולפני יומיים שלח לי מאן-דהו הודעת משטמה שבה כינה אותי בשמות גנאי, והואיל ולא היה בה טיעון ענייני שתקתי, וכן היו עוד לא מעטים כמותו. כלומר, כאשר יש צורך לשתוק הנני יודע מצוין לשתוק, אך כאשר הנני רואה עוול או צביעות – לא אשתוק כי זו דרכה של תורה, לסלק את העוול ואת הצביעות ואת החנפנות מדרך ישראל.
***
עוד כתבת כך: "טעית בהבנת דברי – לא חרה אפי על כבודם של הרמב"ן ורש"י – לא חרה אפי כלל ולא כעסתי. חרה לי והצטערתי על כבודכם וכבוד הרמב"ם שאתם נציגיו, שאין זה כבוד שמיים לנהוג בלא דעת ולהשתלח בלי רסן בראש כל חוצות".
ודבריך אלה הם דברי צביעות, שהרי מדוע חרה לך על כבודי וכבוד הרמב"ם כביכול?! והרי אנכי נוהג לפי ההלכה, לפי דרכה של תורה, ואיך העזת את פניך לומר "שאין זה כבוד שמים לנהוג בלא דעת ולהשתלח בלי רסן בראש כל חוצות"? איך?! וכי אנכי אדיר הקטן "נוהג בלא דעת", האמנם תוכחתי הינה תוכחה נבובה וריקה? והוספת שהנני "משתלח בלא רסן", וכי חמור ובהמה אנכי בכך שהנני נוהג לפי דרכה של תורת האמת? שים לב לאיזו תהום של צביעות התדרדרת! ולא אתפלא אם אתה הוא רצון ערוסי, כי קרוב אתה מאד לנוכלותו.
ולא על כבודי ולא על כבוד הרמב"ם חרה אפך, אלא על כבוד המינים הארורים, שהרי הגנת עליהם בחירוף נפש במכתב הקודם, ואף טענת שהם "האמינו בכל לבבם ובכל נפשם שהם מחזקים את מסורת חז"ל והנביאים", ואף כינית אותם חכמים וזקנים ונשיאים... כמו כן, טענת ש"במישור האמוני הם היו בורים ועמי הארצות", אך מה עם המישור ההלכתי? וכי במישור ההלכתי הם היו חכמים? והלא גם במישור ההלכתי הם היו בורים ועמי ארצות, ומחשבתי שאינך אלא רצון ערוסי בשם בדוי הולכת ומתחזקת, או מי שהוא שקרוב אליו מאד. כי מכיר אנכי היטב את ערוסי הנוכל, אשר מפתה בדברים נעימים ומכה בשבט המינות, וזו דרכך.
ויתרה מזאת, וכי סכלות במישור האמוני איננה מובילה באופן ישיר להגדרתם כמינים וכופרים? וכי לא למדת ממרום שנותיך וניסיונך את שלושה-עשר יסודות דתנו? הקץ לדברי רוח!
***
בסוף דבריך כתבת כך: "סוף דבר, אני תפילה שתפקחנה עיניכם ותחזרו לראות לנכון את הדרך לפנות להמון – להנהיג ולהדריך אותם, כמו שעשה רבנו. ושתרחקו מדרך הישיבות האשכנזיות שהרע יריעו והיטב אין עמם לא למי שנמנה עם חסידיהם ולא למי שלא".
ובכן, במתק לשונך המתעתעת הנך טוען עתה שהנני עיוור ושדרכי תהו ואפלה, כי לפי דבריך אין זו הדרך לפנות להמון, ושוב הנך כופר בפסקים מפורשים שקיבלנו בתורה-שבעל-פה, וכן בדרכה המוסרית הנחרצת של התורה ושל הנביאים ע"ה, וכמו שהוסבר בתשובתי הקודמת לך. וכפירתך המחודשת הזו מוכיחה, שלא קיבלת מאומה מדבריי ומהוכחותיי במאמר הראשון, כלומר הדברים עברו ליד אוזניך הערֵלות כמשב רוח צונן ותו לא. ומזאת הנני מסיק שהנך שקוע מאד בהנאה מדברי תורה, כי עיוורון חמור שכזה אצל המשׂכילים נובע רק מטמטום השוחד.
עוד טענת בעזות פניך כי רָבָּה, שהנני הולך ב"דרך הישיבות האשכנזיות", ואיך עלתה בקרבך התועבה הזו?! וכי הנני הולך בדרך הישיבות האשכנזיות? וכי הנני מחרף ומגדף מתוך מינות וכפירה? וכי לא אקבל את האמת לאמיתה אם אראה אותה לנגד עיניי? וכי יש משהו אחד שבו הנני דומה לדרך התועבה והמינות של הישיבות האשכנזיות?! ודבריך אלה הם דברי נאצה וחרפה חמורים מאד, והעובדה שתיבלת את דבריך בדברי נועם איננה אלא צביעות, וזו דרכו של ערוסי, ולא אתפלא אם אתה הוא ערוסי הנכלולי המחליק בלשונו אשר כותב בשם בדוי.
ולמה דבריך דומים? למי שיַשווה בין הטיפול האכזרי של עובדי האלילים בכופרים ביראתם, וכמו שנהגו הנוצרים במסעות הצלב הידועים לשמצה באכזריותם, לבין הוראות התורה להשמיד את עמלק, או את שבעת עמי כנען, או את בני עיר הנידחת, או את הכופרים די בכל אתר ואתר – היש מה להשוות בין הוראות תורת האמת לבין הוראות עובדי האלילים? והלא מטרת אכזריותם היא להשיג את תועבותיהם וזימותיהם, ואילו מטרת התורה היא לסלק נזקים חמורים מדרכו של עמֵּנו ומדרכה של האנושות כולה, כדי שנזכה לחיים טובים ומאושרים, וכדי להניס יגון ואנחה ונאקה וכן ייסורי אימים מחרידים אשר ממיטים עלינו המינים והכופרים.
***
ולסיום, אביא את ראש דבריך, הפעם לא אשמיט מהם מאומה, כדי ללמד את אנשי האמת צביעות מהי, ונכלוליות מהי, וחלקלקות לשון מהי, וכדי שייזהרו מפיתויי הלשון, וכך כתבת:
"רבי אדיר היקר [אנכי רבך? האמנם?], הרי אני מוחל וסולח לך על כל חיצי הגנאי שהפנית כלפי [פשש... איזה אדם נעלה אתה, מוחל וסולח, וכך אתה מפיל בפח את הפתאים, וכבר נחשפה לעיל חלקלקותך ואף מינותך וצביעותך]. ולא רק על מה שהיה, אלא גם על מה שיבוא בעתיד – סברתי וקבלתי [האמנם?]. כל זה לא מפני שאני מזוכיסט – אין בי קורטוב כזה – אלא מפני שאני לא חדש באתר וכבר ידעתי סגנונך ודרכיך. אני יודע שכל מעשיך ודבריך הם לשם שמים, לפיכך אני מקבל עלי את כל תוצאת לוואי של הסגנון הזה ויצא הפסדי בשכרנו".
ובכן, האמנם הנני רבך? והלא טענת שהנני שוגה ביסודי הדת, מחלל-שם-שמים, ואף נוהג בלא דעת ומשתלח בלא רסן בראש כל חוצות, כך כתבת! זו לשונך! הייתכן שהנני רבך?
ומה שאתה מוחל וסולח, חסוך ממני בבקשה את סליחתך הצבועה, שהרי בסליחתך הצבועה הנך מבקש להתראות בעיני הפתאים כאדם אלהי ונעלה, ובכך להציג אותי כבהמה חסרת רסן או כפֶרא אשר משתלח בראש כל חוצות. ובמלים אחרות, מתק לשונך נועד לדבר אחד בלבד: להתכבד בקלוני לפי דמיונך, כלומר לאחר שטענת שהנני פרא אדם, הנך מבקש להתראות כאדם שמוחל וסולח, וכך בעיני הפתאים הדבר נראה כאילו אתה הוא הצודק ואנכי הכסיל.
וזו נכלוליות מאד-מאד מתוחכמת, ולכן הנני חושד בך שאתה הוא רצון ערוסי בשם בדוי. עוד כתבת בראש דבריך: "אני מעריך ומודה לך שהבאת את דברי והשבת עליהם בארוכה, למרות שהשמטת חלק מדברי בתואנת עטיפה עדיין לכבוד הוא לי. כיוון שהתארכו הדברים, בין בתגובתי המקורית ולבין תשובתך לא אשיב כאן דבר-דבר אלא רק אביא נקודות קלות".
ובכן, העובדה שאתה מעריך ומודה לי ובה בעת מתנגד ומשפיל את דרך האמת, גם היא מעידה על צביעות ונכלוליות, והשמטתי חלק מדבריך במאמר הקודם כי שונא אנכי את הצביעות, אך בפעם הזאת לא השמטתי, כדי שלא יהיה לך פתחון פה לומר שהשמטתי, וגם כדי לחשוף את צביעותך. ושים לב לנוכלותך, כתבת כך: "למרות שהשמטת חלק מדברי בתואנת עטיפה עדיין לכבוד הוא לי". כלומר, הנך טוען למעשה שהנני מסתיר מהציבור דברים חשובים שכתבת, שהרי טענת שהשמטתי חלק מדבריך ב"תואנה עטיפה", ומהי תואנה? ובכן, תואנה היא טענת שווא, שקר וכזב, התעייה ותעתועים. כלומר, אתה למעשה מאשים אותי בתעתועים! כאילו דבריך היו דברים אמיתיים וחשובים, והשמטתי אותם תוך שאנכי מכזב ב"תואנת עטיפה". והאמת שדבריך היו דברי צביעות, חלקת-לשון ומדוחים, ולא הייתה בהם שום טענה עניינית.
לסיכום, אתה מציג אותי כמי שמסתיר את האמת מהציבור, כנוכל וכמתעתע, בעוד שאתה הוא הנוכל והמתעתע, ולשונך החלקלקה לצד שבט המינות שבידך הם-הם הראיה לכך.
עוד כתבת: "כיוון שהתארכו הדברים, בין בתגובתי המקורית ולבין תשובתך לא אשיב כאן דבר-דבר אלא רק אביא נקודות קלות". ובכן, למה לא תשיב דבר-דבר? ואיך זה שלא השבת מאומה על כל הדברים שכתבתי לך במאמר הראשון? וכמנהג הנוכלים לא התמודדת עם מאומה ממה שכתבתי לך במאמר הראשון, ותלית זאת בכך "שהתארכו הדברים", ולא בכך שאין לך מה להשיב ושהנך נוכל נכלולי אשר מחליק בלשונו, וכדברי ירמיה (ט, ז): "חֵץ שָׁחוּט [לפי הכתיב שוחט] לְשׁוֹנָם מִרְמָה דִבֵּר בְּפִיו שָׁלוֹם אֶת רֵעֵהוּ יְדַבֵּר וּבְקִרְבּוֹ יָשִׂים אָרְבּוֹ, הַעַל אֵלֶּה לֹא אֶפְקָד בָּם נְאֻם יְיָ אִם בְּגוֹי אֲשֶׁר כָּזֶה לֹא תִתְנַקֵּם נַפְשִׁי?", ושים לב לעונשם הכבד של הצבועים!
ואחתום בדברי הנביא ישעיה לך ולשכמותך, אשר הבצע כבר עיוור את עיניהם לחלוטין:
"צֹפָיו [=מנהיגי הדת בעלי השׂררה, הכומרים המתעים את העם אחרי ההבל] עִוְרִים כֻּלָּם, לֹא יָדָעוּ [את ה'], כֻּלָּם כְּלָבִים אִלְּמִים לֹא יוּכְלוּ לִנְבֹּחַ [כלבים אילמים!], הֹזִים שֹׁכְבִים אֹהֲבֵי לָנוּם. וְהַכְּלָבִים עַזֵּי נֶפֶשׁ [כלבים עזי נפש!] לֹא יָדְעוּ שָׂבְעָה, וְהֵמָּה רֹעִים [והם אנשי השֵּׁם מנהיגי העם ובעלי השׂררה, ויחד-עם-זאת] לֹא יָדְעוּ הָבִין [סוטים מדרך האמת], כֻּלָּם לְדַרְכָּם פָּנוּ אִישׁ לְבִצְעוֹ מִקָּצֵהוּ" (יש' נו). ושם תרגם יונתן: "וְכַלְבַּיָא תַּקִיפֵי נַפְשָׁן לָא יָדְעִין לְמִסְבַּע, וְאִנּוּן מַבְאֲשִׁין לָא יָדְעִין לְאִסְתַּכָּלָא, כֻּלְּהוֹן גְּבַר לָקֳבֵיל אוֹרְחֵיהּ גְּלוֹ, גְּבַר לְמִיבַּז מָמוֹנֵיהּ דְּיִשְׂרָאֵל".