להלן ביקורת שקיבלתי כנגד דרכו של אור הרמב"ם, ביקורת חריפה מאד שעטופה בתחילתה ובסופה בדברי נועם, אך לא שתי לבי לדברי הנועם ולא נתתים למצוא דרכים לליבי, כי דרך האמת היא זו שבראש מעייני, ותשובת אמת לא תיתכן אלא מתוך התמקדות בדברי הביקורת בלבד, ולכן השמטתי לקמן את דברי הנועם המתעתעים, והותרתי אך ורק את הביקורת.
והנה דברי המבקר לפניכם:
דומני שפספסתם תפיסה מרכזית בשיטת רבנו. כל בר בי רמב"ם לחד יומא יודע שהרמב"ם מחלק תמיד ובכל מקום את האומה (ואכן גם את האנושות) לשניים: ההמון והיחידים. חלוקה זו חוזרת אינספור פעמים בכתבי רבינו – בחיבוריו ובאגרות – ויש לה נפקא מיניה למעשה. חלוקה זו היא מהותית לאנושות, היא לא מקרית ולא ברת שינוי [פשש... מסמרות נטועים] – היא מטבע המין האנושי שיהיו בו המוניים ויחידניים. שינוי של המבנה הזה מוזכר רק בהקשר של ימות המשיח – ומלאה הארץ דעה את ה', ושפכתי רוחי על כל בשר וכיו"ב.
משזה כך, אין להקפיד על ההמון – הוא, זקניו ונשיאיו – על כל סטייה מן האמת [=אפילו על סטייה מיסודות דתנו ומהשקפותיה שקיבלנו בסיני?]. יש לקבל כעובדה שההמון יהיה המוני, מלא בשיגעונות והזיות, לא משנה מה יגידו לו או איך יגידו לו. לעומת זאת, ההשתדלות צריכה להיות להעלות את היחידים, לזכך אותם ולהכווין אותם בדרך הישר לאהבה וליראה את ה'. ועם אותו המון צריך להתנהל בנחת – ליישר קצת כאן, לעודד קצת שם ולהוכיח פה ושם.
אני רוצה לתת כדוגמה שאלה שנשאל רבנו (מופיע באגרות). רבנו נשאל על חזן שהיה פותח גורל בספר-תורה לישראל וגויים, האם יש להעבירו ממשרתו. רבנו השיב שיש למנוע אותו מלעשות-כן לגויים (משמע לישראל אפשר להניח לו) ואין להעבירו ממשרתו. עכשיו, אין ספק מה דעת הרמב"ם על גורלות ויותר מכך על השתמשות בספר-תורה להטלת גורלות, ועם זאת, הוא לא הקפיד על אותו חזן ולא הורה להעבירו ממשרתו. מדוגמה זאת רואים בבירור שההתנהלות עם ההמון צריכה להיות נוחה, גם במקום שיש סטייה חמורה מן האמת.
גדולה מזאת הורה רבנו במורה, שמההמון הוא לא מצפה להגיע ליסודי התורה בהוכחותיהם אלא רק שיצהירו שהם מאמינים בכך וכך מיסודי התורה. ואין ספק שכשהאדם ההמוני לא ידע את מהותם של יסודי התורה, הרי שעם הצהרתו אותם יהיו בדעתו בלבולים ושיגעונות. אלו שתי דוגמאות שהבאתי, אך יש עוד דוגמאות רבות מהם עולה מה שפתחתי בו את הביקורת – עם ההמון אין להקפיד על סטייתם מהאמת. נכון, אין זה פטור גורף להמון וראשיו – עליהם להודות, לפחות ברמה ההצהרתית, בדרך האמת [רגע, ואם הם לא מודים באמת?].
מלבד זה, חרה לי שאתם קוראים לרמב"ן-המן ולרש"י-שר"י. לא כי אני מחזיק מהם במיוחד – אני יודע גם יודע שבמישור האמוני הם היו בורים ועמי הארצות, טועים ומטעים – אך הם נשיאי קהלים גדולים בישראל. נכון, מי שמאמין במאגיה הוא כסיל קרוב לאלילות, אך זה לא אומר שמותר לקרוא לו כך, לא בפניו ולא ברבים. ולא שַׁנֵי לכם [=אין אתם עושים הבחנה] בין לבזות דעה ובין לבזות את בעל הדעה ברבים? ולא שני לכם בין לבזות מסיתים ומדיחים בכוונה תחילה כמו יצחק לוריא וחיים ויטל לבין לבזות מי שהאמינו בכל לבבם ובכל נפשם שהם מחזקים את מסורת חז"ל והנביאים? ולא שני לכם בין לתקוף בודד מבודדים כדי ליישר בני אדם שלא ייטעו בו, ולבין לבזות קהילות שלמות מישראל – הם, בניהם, חכמיהם, זקניהם ונשיאיהם?
ואם היה בכל חריפות הלשון הזו, שלכם, תועלת כבר הייתי מרגיע עצמי ואומר שזה עת לעשות לה', אך אין בה תועלת [=ומי יגלה עפר מעיני הנביאים לשמוע את דברי פיך]. ממה נפשך, מי שאינו יודע דרכי האמת יחזיק אתכם לכופרים ומי שיודע אינו צריך לכל חריפות הלשון הזו.
תשובה:
"עַמִּי! מְאַשְּׁרֶיךָ [=מנהיגיך] מַתְעִים וְדֶרֶךְ אֹרְחֹתֶיךָ בִּלֵּעוּ [=הִתעו רבים אחרי ההבל והתהו אשר מורידים את עמֵּנו ביגון שאולה] [...] [ולכן] יְיָ בְּמִשְׁפָּט יָבוֹא עִם זִקְנֵי עַמּוֹ" (יש' ג, יב–יד).
אתה הוא זה ש"פספסת" (בעברית תקנית ראוי לומר החמצת) תפישׂה מרכזית בדרך-האמת ובתורת-האמת, ואסביר: לפי טענתך אין להקפיד על ההמון, ומי הם ההמון לפי דבריך? "הוא וזקניו ונשיאיו", ובכן, טעות גדולה ומרה מאד בידך, טעות שנובעת משורש פורה ראש ולענה, טעות שנובעת ממינות נסתרה שעדיין אוחזת בנבכי ישותך ונפשך – כי זקנים ונשיאים אשר מתעים את העם אחרי ההבל אינם בגדר ההמון כלל וכלל, ונעלמו מעיניך הלכות מפורשות והשקפות ברורות ומוצקות. רבנו בכל רחבי כתביו תקף בצורה חריפה מאד את גדולי-טחורי-האסלה, ולא אחזור כאן על כל הדברים, רק אפנה אותך לסדרת המאמרים: "מלחמתו של הרמב"ם בגדולי האסלה", ולחובת חירופם וגידופם ראה במאמר: "רבנו לא היה אלהים".
והאמת שטעית בהרבה יותר מכך, שגית בעבודה-זרה, מפני שהעדפת כבוד בשר ודם על פני כבוד שמים, שהרי "זקניו ונשיאיו" הללו של ההמון הם בגדר מכשפים ואטִּים, מינים כעורים וארורים, שדינם הוא מורידין ולא מעלין, רשעים שחובה לבזותם ולחרפם ולגדפם ולהשפילם ולנהוג עמם באכזריות רבה ככל שיש לאל ידינו, וזאת מפני שהם ממיטים על עמֵּנו ייסורי אימים ומרחיקים אותנו מייעודנו, וכך נהגו כל נביאי ישראל לדורותיהם, וכך חובה עלינו לנהוג.
זאת ועוד, גם ההמון הנבער אשר הולך חשֵׁכים אחרי המינים והאיטִּים, האובות והידעונים, גם כלפיו אין לנהוג בסלחנות, שהרי הם אינם בגדר בני ברית שיש חובה לאהבם כאחיך. ויתרה מזאת, אם לאחר תוכחה נאמנה ומתאימה הם התעקשו ללכת בדרכי המינות והתהו, הם עוברים לגדר של המינים, מורידין ולא מעלין, ועל גדרם של צאצאי המינים ועל היחס הנכון כלפיהם ראה במאמר: "כל המינים כרגע יאבדו", וכל דבריי מבוססים על תורת-האמת.
אמנם, רבנו לעתים נהג בסלחנות כלפי ההמון, וייתכן שראוי לעתים לנהוג עמם בסלחנות כדי לקרב אותם. ברם, אסור באיסור חמור לנהוג בסלחנות כלפי המינים המתעים את העם אחרי ההבל, ואף שיש מקומות בודדים שרבנו חרג ממנהגו ונהג בסלחנות מסוימת כלפי המינים, אין לי צל של ספק שהוא שגה בכך, ולא רק מפני שהוא סותר ונוגד את יחסו וסגנונו כלפי המינים הארורים ברוב פסקיו והוראותיו, אלא מפני שבאותם המקומות המעטים הוא סותר ונוגד את פסקי ההלכה הנאמנה של התורה-שבעל-פה, וכן חורג מדרכה של תורה ומדרכם של הנביאים ע"ה, אשר נקטו בלשונות חריפים מאד, גם כלפי המתעים וגם כלפי ההמון.
ואצרף לפניך את דברי רבנו בעניין שגגת תלמוד עולה זדון, ומשמעות הדברים היא שאסור באיסור חמור לדון את עכברי-יועצי-אשכנז ועבדיהם הספרדים הנרצעים לכף זכות מצד נוסף (מעבר לעובדה שאסור לדון את המינים והמתעים את עמֵּנו לכף זכות), והוא הכלל ש"שגגת תלמוד עולה זדון". כלומר, ביחס למנהיגי דת שֶׁמּוֹרים את הדרך לעם, אין מקום לשגגות: ואם הם טועים בהוראת הלכה כלשהי בשגגה כתוצאה מרשלנות בלימוד התורה וההלכה – הם כמזידים; ואם הם מורים הלכה מבלי ללמוד כלל את המקורות בעניינהּ – הם בגדר מזידים.
והנה לפניך דברי רבנו במורה (ג, מא):
"וכאן חילקה התורה בין יחיד הדיוט או [=לבין] מלך או כהן גדול או מורה-[הוראה], ולמדנו מכך: שכל [מי ש]עושה או מורה-[הוראה] כפי עיונו, אם לא היה בית-הדין-הגדול או כהן גדול, הוא מסוג המזיד ואינו נחשב מן השוגגים [...] ועל-פי היסוד הזה אמרו ז"ל: 'שגגת תלמוד עולה זדון' [אבות ד, יג], כלומר, שמי שאינו לומד היטב ומורה ועושה כפי חוסר ידיעתו הרי הוא כמזיד [...] אבל המורה כפי אי-ידיעתו הרי הוא מזיד בלי ספק, לפי שלא קבע הכתוב התנצלות בהוראה בטעות כי אם לבית-דין-הגדול בלבד. אבל המזיד חַיָּיב בעוֹנֶשׁ הכתוב [בתורה]: אם מיתת בית דין, או מלקות, או מכת מרדות על לאווין שאין לוקין עליהן, או תשלומין" וכו'.
אולם, אם אותם מנהיגי דת שוגים ומתעים את העם ביסודות דתנו, אין צל של ספק שהם בגדר מזידים, שהרי לא מדובר בהלכות מסובכות שנדרש להן עיון מעמיק, אלא מדובר בעניינים פשוטים וברורים שמסורים באומה איש-מפי-איש עד משה רבנו ע"ה – כל-שכן וקל-וחומר שחכמי-יועצי-אשכנז גם שׂרפו את ספר-המדע ומורה-הנבוכים, וסילפו וזייפו את מקורות חז"ל, והשחיתו את דתנו בהחדרת מאות השקפות מאגיות-פגאניות – ועד עצם היום הזה הם מונעים מעצמם ומצאן מרעיתם רכישת השקפות נכונות וישרות. אלה לא רק בגדר מי שמורה "כפי אי ידיעתו", אלה בגדר מי שמורים כנגד דרך האמת במכֻוון וביודעין, תוך השחתת דרך האמת והחדרת השקפות מינות שמחריבות את עמֵּנו, וממיטות עלינו ייסורים איומים ונוראים.
כלומר, הם אינם מסוג המזידים "הרגילים", הם מסוג המזידים שמתעים את העם אחרי ההבל במכֻוון וביודעין, כדי לקיים את דתם ובצעם ותאוותיהם וזימותיהם והעבודה-הזרה שבידם. ועל המינים מחטיאי הרבים, המתעים את עמֵּנו אחרי התהו, פסקו חז"ל ורבנו בהלכות סנהדרין (יא, ו): "האכזריות על אלו שמטעין את העם אחר ההבל רחמים היא בעולם, שנאמר: 'לְמַעַן יָשׁוּב יְיָ מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים [וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ' (דב' יג, יח)]".
ונצרף לזה גם את דברי רבנו בסוף שלושה-עשר יסודות דתנו הטהורים, וכֹה דבריו: "וכאשר יפקפק אדם [אפילו רק יפקפק לעצמו!] ביסוד [אחד] מאלו [שלושה-עשר] היסודות הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשׂנוא אותו ולהשמידו, ועליו הוא אומר: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' [תה' קלט, כא]".
כל-שכן המשחיתים והמחריבים את יסודות הדת ומתעים את עמֵּנו אחר השקפות מינות.
***
קצרו של דבר, דבריך לעיל שהרמב"ם מחלק את האנושות ל"המון וליחידים" כלל אינם נוגעים לענייני מינות ועבודה-זרה, וכמו שאסור ליחידים לתעות אחרי המינות והעבודה-הזרה, באותה המידה אסור באיסור חמור להמון לעשות-כן, וכמו שמורידין ולא מעלין יחידים שהתעו את עמֵּנו אחרי ההבל, כך, ובאותה החומרה ובאותה המידה, מורידין ולא מעלין מינים מקרב ההמון.
החלוקה שציינת נוגעת אך ורק לאופן שבו יש ללמד ולגשת אל בני האדם, את ההמון יש ללמד ולהדריך באופנים דידקטיים וחינוכיים ופילוסופיים מותאמים, לעומת החכמים שאותם יש ללמד ומהם יש לדרוש ידיעה מקיפה ומעמיקה בהרבה, ואף יש לדקדק עמהם בכל שגיאה. וזו מהות "החלוקה" של רבנו שנפנפת בה לעיל והשתמשת בה כדי לקעקע את יסודות דתנו, כי יש להבין, ברגע שאתה דן לכף זכות את המינים, ברגע שאתה מגונן עליהם, ברגע שאתה מתייחס אליהם בסלחנות ובחמלה, הנך למעשה מנציח את שיטותיהם, את מעלליהם ואת רשעותם, הנך נעשה שותף מלא להתעייתם ולהתעיית עמֵּנו בדרכי האלילות והתועבה.
ולכן, בענייני יסודות דתנו והשקפות תורת-האמת הבסיסיות בהחלט יש להקפיד על ההמון, וכל-שכן על זקני העם הארורים אשר מתעים את עמֵּנו ומכשילים אותו בסכלות ובמינות. דבריך אפוא, לפיהם "יש לקבל כעובדה שההמון יהיה המוני, מלא בשיגעונות והזיות, לא משנה מה יגידו לו או איך יגידו לו", הם לא רק דברי מינות המנוגדים לתורת-האמת אשר מחייבת אותנו להדריך את עצמנו וזולתנו לדרך האמת – אלא שהם דברי כניעה ורפיסות חמורים מאד כלפי המינים וכלפי דרכי המינות, דברים שמנציחים את העבודה-הזרה ואת תעיית עמֵּנו וייסוריו.
ובהמשך דבריך כתבת כך: "ועם אותו המון צריך להתנהל בנחת – ליישר קצת כאן, לעודד קצת שם ולהוכיח פה ושם", כלומר עם המינים המתעים את העם אחרי ההבל יש "להתנהל בנחת", וכי שומעות אוזניך את מה שפיך מדבר?! וכי משה רבנו "התנהל בנחת" לאחר חטא העגל? וכי התורה הורתה לנו להתנהל בנחת עם המסיתים והמדיחים לעבודה-זרה? ואפילו אם יסיתך אחיך בן אמך או רעך אשר כנפשך בסתר לאמר, דהיינו אפילו אדם יחידי שהסית אותך לעבודה-זרה, והוא אדם המוני, לא תאבה לו ולא תשמע אליו ולא תכסה ולא תחמול.
"כִּי הָרֹג תַּהַרְגֶנּוּ יָדְךָ תִּהְיֶה בּוֹ בָרִאשׁוֹנָה לַהֲמִיתוֹ וְיַד כָּל הָעָם בָּאַחֲרֹנָה" (דב' יג, י).
וכי לא למדת תורה-שבכתב? וכי לא למדת שהציר שעליו סובבת כל התורה כולה הוא עקירת עבודה-זרה ומחיית עקבותיה? ואין לי ספק שלא למדת תורה-שבכתב, ולא תרגום אונקלוס, ולא למדת את הנביאים והכתובים, כל-שכן שלא עיינת בתרגום יונתן, והנך בור ועם הארץ.
והקלות הזו שבה אתה מרשה לעצמך לראות את עצמך כחכם ונבון ולמתוח ביקורת כל-כך חמורה בעניינים שביסודי דתנו פשוט מקוממת, ואם הייתה בך חכמה היית ממתין ולומד עוד, ולא קופץ ומרשה לעצמך למתוח ביקורת לאחר זמן כֹּה קצר שבו הכרת את אור הרמב"ם. ולא סתם ביקורת אלא ביקורת כנגד יסודי היסודות ועמודי החכמות, כנגד יסוד ייחוד ה' וידיעתו.
***
ועתה לדוגמה שהבאת מתשובת רבנו בעניין החזן שהיה פותח גורל בספר-תורה, ובכן, תחילה לא עיינת היטב בתשובה, כי שם לא מדובר בחזן שהיה פותח גורל בספר תורה לישראל ולגויים, אלא אך ורק לגויים – ואיך העזת פניך ברוב חוצפתך לטעון שרבנו אסר להתעות את הגויים, אך התיר להתעות את ישראל?! והנה התשובה לפניך (בלאו, סימן קעב, עמ' 320–321):
"ויורנו בדבר מי שפותח בחומשים על דרך הגורל. האם זה מותר או לאו, בייחוד מאחר שאותו האיש שליח-ציבור והוא בא אל גויים וערֵלים לפתוח להם ולהטיל להם (גורל) ונתפרסם בזה אצלם. ולפעמים יצאה מזה תועלת. האם זה מותר לו? ואין עליו בזה בושה ואין לציבור עליו תרעומת ולא חילול השם. והאם יוסר בגלל זה ממינויו או לאו? [...] [והשיב רבנו כך:] מונעים אותו מלעשות כך לגויים, לפי שיש בזה חילול [השם], אבל לא יוסר (ממינויו) ולא ייענש".
על-כל-פנים, הואיל ומדובר בחזן בלבד רבנו לא הורה להסירו ממינויו ולא להענישו, כנראה מפני שרבנו ראה שהציבור שם כסיל ונבער מאד, שהרי מן התשובה עולה שהציבור סבור שיש אמת בהזיות הפגאניות, שהרי הם אומרים בשאלה: "ולפעמים יצאה מזה תועלת [...] ואין עליו בזה בושה ואין לציבור עליו תרעומת ולא חילול השם". כלומר, מדובר בציבור נחות מאד, ועם ציבור שכזה עושים את המינימום ההכרחי, דהיינו מורים להם שמדובר בחילול-השם, ומורים להם שלא יניחו לחזן להמשיך ולפתוח גורל לגויים, ואין עוד מה לעשות איתם.
ברם, אם החזן הזה לא יישָּׁמע להוראת רבנו הוא עובר מגדר של "צאצאי מינים" לגדר של "מינים" אשר עושים בשאט-נפש ביד רמה, ואז היחס אליו משתנה מן הקצה אל הקצה, וכבר הפניתי אותך למאמר שבו הוסבר בהרחבה ההבדל ביחס שבין המינים לצאצאי המינים.
בדוגמה השנייה שהבאת ציינת את הוראת רבנו במורה, לפיה די להמון להצהיר שהם מאמינים ביסודות דתנו, ואיני יודע מה ראיה הבאת מכך? וכי אתה מצפה מההמון לידע את יסוד ייחוד ה' בהוכחות מדעיות ופילוסופיות? וכי אתה מצפה מן ההמון להעמיק בתורת שלילת התארים? על מה אתה מדבר בכלל? וכל מי שיודע את שלושה-עשר יסודות דתנו על דרך ההודעה כבר זכה למעלה גדולה, ובימינו רוב יסודות דתנו רוצצו במגפיים מסומרים על-ידי המינים וההמון, ועל-כך תוכל ללמוד בהרחבה במאמר: "כך אמרו חכמים: 'אַחֲרֵי לְבַבְכֶם' – זו מינות".
ואפילו אם היה אמת בדוגמות הללו, הן בטלות במיעוטן לעומת התקפות רבנו על גדולי האסלה וגם על ההמון, וכאמור, הטעות המתעתעת שמסתתרת בדבריך היא שכללת את גדולי האסלה שמתעים את עמֵּנו אחרי ההבל, יחד עם ההמון הנבער אשר הולך אחריהם בעיניים עיוורות.
***
ומה שחרה אפך על-כך שהנני קורא להרמב"ן – המן, ולרש"י-שר"י, ובכן, בדבריך אלה הוכחת גם שאינך בקי ביסודות דתנו וגם שיש בקרבך שורש פורה ראש ולענה, כי אם היית אוהב את ה' באמת ובלבב שלם, ואם היית מכיר ומבין את דרך האמת, היית זועם על רשעותם ומינותם. חרון אפך, אשר עלה בעקבות גינוי מינים ואפיקורוסים וכופרים ארורים שהתעו את עמֵּנו אחרי התהו וההבל והמיטו עלינו ייסורי אימים, הינו אפוא נביעת המים הרעים אשר בקרבך.
ואדרבה, העובדה שהם "נשיאי קהלים גדולים בישראל" כלשונך, מחזקת את החובה לחרפם ולגדפם, שהרי ככל שהם גדולים יותר בעיני ההמון כך נזקיהם עצומים ונוראיים ומחרידים. וככל שנזקיהם עצומים ונוראיים כך החובה להוקיעם לנתצם ולהורסם מתגברת והולכת.
ולא רק שמותר לי לחרפם ולגדפם ולקללם ולבזותם ולהשפילם ולתעבם, אלא שחובה עלי לעשות כן, וכך נהגו כל נביאי ישראל ברשעים הארורים שמתעים את עמֵּנו אחרי ההבל, וכך חובה על כל אחד ואחד מעם-ישראל לנהוג, וכך ציוותה עלינו התורה לנהוג בעובדי אלילים ובכומריהם, במסיתים ובמדיחים את עמֵּנו אחרי ההבל והתהו ומנציחים את ייסורי אומתנו.
"וַיַּתְעוּ אֶת עַמִּי בְּשִׁקְרֵיהֶם וּבְפַחֲזוּתָם [...] וְהוֹעֵיל לֹא יוֹעִילוּ לָעָם הַזֶּה נְאֻם יְיָ" (יר' כג, לב).
עוד טענת שיש לדון לכף זכות את המינים כמו הרמב"ן ורש"י-שר"י, מפני שהם "האמינו בכל לבבם ובכל נפשם שהם מחזקים את מסורת חז"ל והנביאים", וזאת לעומת "יצחק לוריא וחיים ויטל" אשר אותם לפי דבריך מותר לחרף ולגדף מפני שהם "מסיתים ומדיחים בכוונה תחילה". ובכן, דבריך הבל מהובל, לא רק מבחינת ההלכה והמחשבה ויסודות דתנו, שהרי אסור באיסור חמור לדון לכף זכות את המינים ודינם הוא מורידין ולא מעלין, אלא גם מבחינת עצם הטיעון: וכי יעלה על דעתך שלוריא וְויטאל סברו בהכרח שהם מתעים את העם אחרי ההבל? וכי יש לך הוכחה ברורה שהם אכן ידעו שהם שקרנים ונוכלים ומינים והִתעו ביודעין ובמכֻוון?!
"צֹאן אֹבְדוֹת הָיוּ עַמִּי רֹעֵיהֶם הִתְעוּם הָרִים שׁוֹבְבוּם מֵהַר אֶל גִּבְעָה הָלָכוּ שָׁכְחוּ רִבְצָם" (יר' נ).
ואין שום הבדל בין ויטאל לבין רש"י-שר"י ולא בין הרמב"ן לבין לוריא, כולם הם בגדר מינים ארורים שהתעו את עמֵּנו אחרי ההבל, וקרוב לוודאי שהם סברו שהם צדיקים וחסידים. וכל מין שמתעה את עם-ישראל אחרי ההבל, דינו מורידין ולא מעלין, כי הוא הפנה עורף למסורת חז"ל והנביאים – למשל שר"י, תרגום אונקלוס ויונתן היו לפניו ודברי חז"ל בענייני הרחקת הגשמות היו לפניו, ובכל זאת הוא העז את פניו לפרש פירושי הגשמה ומינות מפורשים ומשתמעים! והרמב"ן, הוא ראה את פסקי רבנו בענייני ניחוש, ועוננות, וכשפים, ועבודה-זרה, ועוד ועוד, ובכל זאת העז את פניו וגילה פנים בתורה, ופירש את התורה באופנים מעוותים ופגאניים.
"וַיִּהְיוּ מְאַשְּׁרֵי [מנהיגי] הָעָם הַזֶּה מַתְעִים, וּמְאֻשָּׁרָיו [ולכן מונהגיו] מְבֻלָּעִים" (יש' ט, טו).
אינך מדבר אלא מתוך בורות גדולה, והחמור ביותר, מדבריך עולה שאתה חכם בעיניך, וזו מכה שאין לה רפואה, כי מי שסבור שהוא חכם וכבר הבין וראה וידע, אין לו תקוה. ויש כל-כך הרבה מאמרים וראיות, גם על רש"י-שר"י וגם על הרמב"ן הארור, אך אם אתה סובר שכבר פיצחת את האמת בעיניך, לא תסכין לעיין בהן, ואותו שורש, השורש שפורה ראש ולענה שבקרבך לא יניחך לראות את אור האמת, והמים הרעים שמפעפעים בקרבך יגאו ויסתמו את עיניך.
עוד טענת היאך הנני מעז "לבזות קהילות שלמות מישראל – הם, בניהם, חכמיהם, זקניהם ונשיאיהם?", ובכן, בדברים אלה הוכחת שהנך בור ועם הארץ, ולא למדת את חמשה-חומשי-תורה ולא את דברי הנביאים ולא את דברי הכתובים, ולא את יסודות דתנו – שהרי אם היית לומד היית יודע, שכך חובה לנהוג בסוטים שתועים אחרי ההבל, וכך נהגו כל הנביאים, וכך נפסק להלכה שחובה עלינו אנחנו לנהוג, ולא אחזור שוב על כל ההלכות בעניין זה, ואם תצליח לבלוע את גאוותך ותעיין במאמרים שציינתי אליהם אולי תשׂכיל... וזכור! גם המאמרים שציינתי אליהם אינם אלא קצה הקרחון, וסכלות גדולה היא למתוח ביקורת כל-כך שגויה מתוך ביטחון עצמי כל-כך מופרז, ללא שום ספק ופקפוק, ומבלי לראות את התמונה הכללית.
***
עוד טענת שאין תועלת בחריפות הלשון, שהרי לפי דבריך, "מי שאינו יודע דרכי האמת יחזיק אתכם לכופרים ומי שיודע אינו צריך לכל חריפות הלשון הזו". ושוב הוכחת שיש בקרבך שורש פורה ראש ולענה, שוב הוכחת שהמים הרעים מפעפעים בקרבך, כי ממה נפשך: אם אתה מאלה שיודעים את דרכי האמת, חיציי כלפי המינים יהיו מזור לנפשך, והם יסבו לך נחת ואושר ועונג ושמחה בראותך שיש מאן-דהו בעולם אשר נלחם ללא חת בכופרים ובמינים, ואינך בודד וגלמוד בהשקפותיך כנגד גלי הרפש והטיט של עולם השקר האורתודוקסי המאיימים עלינו לכלותינו; ואם אתה ממי שאינו יודע את דרכי האמת, גם אם תחזיקני לכופר, לאחר שתנסה להפריך את טענותיי ותגלה שהנך נותר בידיים ריקות, תתערער בקרבך אחיזת העבודה-הזרה ויחל בקרבך תהליך השיבה לדרך האמת בבכי ובתחנונים על יהירותך וסכלותך ושחץ ליבך.
יתר-על-כן, גם אם דרכי לא הייתה מועילה לשום אדם עדיין הדבר לא היה מוריד או מעלה מאומה ביחס לחובתי ללכת בה, והנה לך ראיה מדברי ירמיה הנביא, אולי תלמד ותשכיל:
"כֹּה אָמַר יְיָ צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל [...] כִּי אִם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה צִוִּיתִי אוֹתָם לֵאמֹר שִׁמְעוּ בְקוֹלִי וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם וַהֲלַכְתֶּם בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אֶתְכֶם לְמַעַן יִיטַב לָכֶם, וְלֹא שָׁמְעוּ וְלֹא הִטּוּ אֶת אָזְנָם וַיֵּלְכוּ בְּמֹעֵצוֹת בִּשְׁרִרוּת לִבָּם הָרָע וַיִּהְיוּ לְאָחוֹר וְלֹא לְפָנִים, לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר יָצְאוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד הַיּוֹם הַזֶּה וָאֶשְׁלַח אֲלֵיכֶם אֶת כָּל עֲבָדַי הַנְּבִיאִים יוֹם הַשְׁכֵּם וְשָׁלֹחַ, וְלוֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְלֹא הִטּוּ אֶת אָזְנָם וַיַּקְשׁוּ אֶת עָרְפָּם הֵרֵעוּ מֵאֲבוֹתָם, וְדִבַּרְתָּ אֲלֵיהֶם אֶת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְלֹא יִשְׁמְעוּ אֵלֶיךָ וְקָרָאתָ אֲלֵיהֶם וְלֹא יַעֲנוּכָה, וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם זֶה הַגּוֹי אֲשֶׁר לוֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹל יְיָ אֱלֹהָיו וְלֹא לָקְחוּ מוּסָר אָבְדָה הָאֱמוּנָה וְנִכְרְתָה מִפִּיהֶם" (יר' ז).
אומר ה' לירמיה, דע לך, לא יהיה דבר אחד בדבריך שיתקבל על ליבם של עם-ישראל החוטאים, כלומר החורבן הוא בלתי נמנע, ואף-על-פי-כן, הנני שולח אותך אליהם בדברים קשים מנשוא, והקב"ה אף מורה לירמיה לגנות את העם בכללותו, מטף ועד זקן: "זֶה הַגּוֹי אֲשֶׁר לוֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹל יְיָ אֱלֹהָיו וְלֹא לָקְחוּ מוּסָר אָבְדָה הָאֱמוּנָה וְנִכְרְתָה מִפִּיהֶם" – והיש חמור יותר מגינוי עם-ישראל בכללותו? וזה חמור בהרבה מאשר גינוי מין כלשהו או אפילו עדה כזו או אחרת – גינוי עם ישראל בכללותו! וכך נהגו כל הנביאים ובלשונות קשים בהרבה מדברי הנביא לעיל.
וייסורי האימים לא איחרו לבוא, אז והיום: "לָכֵן כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְיִ הִנֵּה אַפִּי וַחֲמָתִי נִתֶּכֶת אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה עַל הָאָדָם וְעַל הַבְּהֵמָה וְעַל עֵץ הַשָּׂדֶה וְעַל פְּרִי הָאֲדָמָה וּבָעֲרָה וְלֹא תִכְבֶּה" (שם).
"וְהָיָה שָׁם מַסְלוּל וָדֶרֶךְ [=דרך האמת] וְדֶרֶךְ הַקֹּדֶשׁ יִקָּרֵא לָהּ, לֹא יַעַבְרֶנּוּ טָמֵא וְהוּא לָמוֹ [המינים לא יזכו ללכת בה לעולם אף שיראו את הדרך בעיניהם] הֹלֵךְ דֶּרֶךְ וֶאֱוִילִים לֹא יִתְעוּ [וכל ההולכים בדרך הצדק לא יתעו עוד, ואפילו האווילים שהותעו וטומטמו על-ידי המינים]" (יש' לה, ח).