לאחרונה קיבלתי תגובה מתעתעת למאמר: "ספר יצירה – כמה אפשר להיות מטומטם?". המגיב לא הזדהה בשמו והשתמש בכינוי. ברם, משהו בכל זאת הנני יודע עליו והוא שהמייל שממנו שלח המגיב את דבריו הוא של "מכון לב" האורתודוקסי אשר כידוע אוכל מן התורה. הבאתי את תגובתו כדי ללמוד עד כמה יכולים אנשי השווא לתעתע ולערער על דרך האמת.
והנה לפניכם דבריו על המאמר האמור:
מדהים לראות עד כמה אנשים יכולים להצדיק את דבריהם בִּמְקום [להודות על] טעותם ולעוות עלינו ועל כל ישראל כתובים למטרה אחת ויחידה – שירות רצונותיהם [וכוונתו כמובן אלי].
מדהים היה לראות את הפירוש ההגיוני לגרסת הרמב"ם "יודע היה בצלאל אותיות שנבראו בהן שמים וארץ", כלומר (ואני מצטט מלמעלה כמובן):
"ובאמרוֹ: 'אותיות שנבראו בהן שמים וארץ', המדרש נועד ללמד גם על-כך שהעולם נברא בחכמה מופלאה וגם על-כך שלבצלאל ניתנה חכמה גדולה – והאותיות הן סמל ומשל לחכמה, שהרי בצירופן הן יוצרות מאגרי חכמה ודעת". וכן ההוכחה: "והמשך המדרש יוכיח: כתיב הכא: 'וַאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹקִים בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת', וכתיב התם: 'יְיָ בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ כּוֹנֵן שָׁמַיִם בִּתְבוּנָה' [מש' ג, יט], וכתיב: 'בְּדַעְתּוֹ תְּהוֹמוֹת נִבְקָעוּ' [מש' ג, כ]. כלומר, פשט הפסוקים אינו עוסק בצירופי אותיות ואין אפילו רמז קלוש לכך, אלא, פשט הפסוקים הוא שהקב"ה ברא את העולם בחכמה מופלאה ומשוכללת".
אנשים לפעמים (כמו שהוכחתם בצורה מאד יפה, אם יורשה לי לציין, במאמר למעלה), נוטים להתעלם מהאמת בְּמָקוֹם בו היא יכולה להועיל לצד השני, ומוסיפים בשקריהם ובפחזותם להתעות את עמי מבלי דעת וה' לא שלחם ולא ציוום והועֵיל לא יועילו לעם הזה.
נסתכל על הציטוטים שהבאתי כדוגמה.
באותה הצורה בדיוק, וכמעט באותן המילים ניתן להסביר גם את גרסת רש"י זצ"ל. פירוש רש"י (ככתוב במאמר) ופירושכם הקלוקל אליו הנה הם:
"'אותיות שנבראו בהן שמים וארץ – על ידי צירופן, ובספר יצירה תני להו'. כלומר, לפי רש"י הקב"ה ברא את העולם באמצעות צירוף של אותיות, דהיינו באמצעות שרבוטי קמיעות ולחשי כשפים! וזו השקפה אלילית נחותה מאד מבחינה מדעית, ויש בה אף חירוף וגידוף קמי שמיא, כאילו ה' יתעלה זקוק ללחשים וכאילו הוא דומה במעשיו למכשפים ההוברים עובדי האלילים".
נניח לצורך העניין שאת דברי רש"י הנ"ל היה כותב הרמב"ם ולהיפך, את גרסת הרמב"ם היה גורס רש"י. כך הייתם מתרצים אותו (וכך אדם שוחר טוב לעמו היה מתרץ גם את רש"י):
"ובאומרוֹ: 'צירוף אותיות שנבראו בהם שמים וארץ', המדרש נועד ללמד גם על-כך שהעולם נברא בחכמה מופלאה וגם על-כך שלבצלאל ניתנה חכמה גדולה – וצירוף האותיות הוא סמל ומשל לחכמה שהרי הוא יוצר מאגרי חכמה ודעת".
שימו לב שבעצמכם הזכרתם את צירוף האותיות שלפי טענתכם מבטא גישה אלילית ומבזה כלפי ה' לע"ל [=לא עלינו].
"והמשך המדרש יוכיח: כתיב הכא: 'וַאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹקִים בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת' [שמ' לא, ג], וכתיב התם: 'יְיָ בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ כּוֹנֵן שָׁמַיִם בִּתְבוּנָה' [מש' ג, יט], וכתיב: 'בְּדַעְתּוֹ תְּהוֹמוֹת נִבְקָעוּ' [מש' ג, כ]. כלומר, פשט הפסוקים אינו עוסק באותיות ואין אפילו רמז קלוש לכך, אלא, פשט הפסוקים הוא שהקב"ה ברא את העולם בחכמה מופלאה ומשוכללת".
הרי אני, הצעיר בימים, הוכחתי היפך שיטתכם במילותיכם אתם.
ראו כי רעה נגד פניכם. לא כן, לכו נא הגברים ובקשו את ה' כי אותה אתם מבקשים. אל תהיו כסוס כפרד אין הבין במתג ורסן עדיו לבלום. שמעו דבר ה' בית יעקב וכל משפחות בית ישראל מה מצאתם בי עול כי רחקתם מעלי והלכתם אחרי ההבל ותהבלו ולא אמרתם איה ה' המעלה אותנו פה המוליך אותנו בארץ ערבה ושוחה בארץ ציה וצלמות בארץ לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם הלויים לא אמרו איה ה' ותופשי התורה בעיניהם לא ידעוני.
להלן תשובתי:
טרם שאחל להשיב על דבריו, אתייחס לנקודה חמורה מאד בעיניי. כפי שראיתם, המגיב מצטט קטע מדבריי שבו העתקתי פסוק מספר שמות (לא, ג): "וַאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת". אולם, המגיב מצטט את הפסוק הזה בתוך דבריי פעמיים ובשתי הפעמים הללו הוא מסלף את האופן שבו העתקתי את הפסוק. המגיב כותב "אֱלֹקִים" ולא "אֱלֹהִים" כפי שאנכי העתקתי. ובמלים אחרות, המגיב מתעתע כאילו אני הוא זה אשר עיקם את שמו של בורא-עולם וכמו שעושים לעבודה-זרה. ובהמשך נראה שסילוף וזיוף הן מגמה אצל המגיב.
המגיב משלב דברי הכפשה קשים מאד, כגון: בראש דבריו המגיב טוען שאנכי מצדיק את דבריי בתעתועים ומעוות על כל עם-ישראל את הכתובים למטרה אחת ויחידה – השגת שאיפות אישיות זרות, וזה לשונו: "מדהים לראות עד כמה אנשים יכולים להצדיק את דבריהם במקום טעותם ולעוות עלינו ועל כל ישראל כתובים למטרה אחת ויחידה – שירות רצונותיהם".
המגיב מוסיף וטוען, תוך אמירת דברֵי חנופה ושבח חלקלקים כלבן הארמי, שאני מתעלם מהאמת במקום שהיא יכולה להועיל לצד השני, דהיינו לתועים שאוחזים בהשקפה שרש"י-שר"י היה מגדולי ישראל, ושהנני משקר בפחזותי להתעות את עם-ישראל, וזה לשונו:
"אנשים לפעמים (כמו שהוכחתם בצורה מאד יפה, אם יורשה לי לציין, במאמר למעלה), נוטים להתעלם מהאמת בְּמָקוֹם בו היא יכולה להועיל לצד השני, ומוסיפים בשקריהם ובפחזותם להתעות את עמי מבלי דעת וה' לא שלחם ולא ציוום והועיל לא יועילו לעם הזה".
ברם, גם אם המגיב היה צודק, ורש"י-שר"י לא שגה בהזיה שהעולם נברא באמצעות לחשי הוברי הברים כעורים, אין בזאת שום הוכחה לצדקתו, וזאת מפני שהוכח במאות ראיות שהוא היה מין שהִתעה את עמנו אחרי ההבל, והמיט עלינו בזה אסונות איומים וייסורי גלות מחרידים. כלומר, גם אם רש"י צדק בהשקפה כזו או אחרת, אין בזה כדי לערער ולוּ במשהו את דינו החמור, והוא: מורידין ולא מעלין, וכל המחרפו עושה מצוה ומסיר מכשול. ולמה הדבר דומה? לנוצרים אשר מודים במציאותו של בורא-עולם ובעוד השקפות דתיות נכונות חשובות, האם יש בזה מתן הכשר להזיותיהם, האם יהודי שילך בדרכיהם לא ייחשב כמין שדינו כָּרֵת?
אך מכל מקום, להלן נראה שגם טענתו שרש"י לא שגה בזה היא התעיה והבל מהובל.
בהמשך דבריו המגיב המתעתע מתיימר לסתור את דרכי מתוך דבריי שלי, וזו כידוע דרך הסתירה החזקה ביותר, ואם הוא היה מצליח בה הוא היה מערער על דבריי. וכוונתו המרכזית בזה הייתה לערער ולקעקע את כתב-האישום החמור שמרחף כנגד רש"י-שר"י.
***
טענתו המרכזית של המגיב היא שניתן לפרש שגם שר"י התכוון לפרש את המדרש כמשל, דהיינו שרש"י לא באמת התכוון לכך שהקב"ה ברא את העולם באמצעות רצפי אותיות ולחשי הוברים, והמגיב טוען שהסתרתי את העובדה הזו כדי לגנות את רש"י גם במחיר של זיוף.
ובכן, הבה נחזור לדברי רש"י:
"אותיות שנבראו בהן שמים וארץ – על ידי צירופן, ובספר יצירה תני להו".
נשים לב, רש"י-שר"י מַפנה לספר יצירה. כלומר, צירופי האותיות שעליהם מדבר שר"י הם צירופי האותיות שמתוארים בספר יצירה, ובמלים אחרות, לא מדובר לפי שר"י בצירופי אותיות שיש להבין אותם כמשלים, אלא בצירופי אותיות של מכשפים הוברי-הברים כעורים, וכמו שמובא באופן ברור כשמש בספר יצירה ובמאמר שנכתב בעניינו – וכך בדיוק, כמו רש"י-שר"י, הבין מחבר ספר הזוהר הטמא את צירופי האותיות הדמיוניים שנזכרו בספר יצירה.
הזכרנו לעיל את תעתועיו של המגיב, ובכן הנה דוגמה נוספת לתעתועיו:
המגיב טען ששר"י אמר: "צירוף אותיות שנבראו בהם שמים וארץ", ועל זה הוא בנה את הסברו שניתן לומר שגם רש"י-שר"י סבר שמדובר במשל ולא ייחס לה' כישופי הוברי הברים. אולם, רש"י-שר"י לא אמר את הדברים כפי שציטט המגיב! רש"י-שר"י אמר כך בפירושו: "אותיות שנבראו בהן שמים וארץ – על ידי צירופן, ובספר יצירה תני להו". כלומר, פשט הדברים הפשוט הוא ששמים וארץ נבראו על-ידי צירופי אותיות! כמו כן, כפי שראינו במאמר בעניין ספר יצירה, הזיה זו כלל לא נאמרה בתלמוד לפי גרסת כתבי-היד הנאמנים.
וגם אם לפני שר"י כבר הייתה מהדורת המינות של ווילנא, המסקנה היא אותה מסקנה, והנה לפנינו נוסחת המינים: "אמר רב: יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ". ורש"י פירש שם: "אותיות שנבראו בהן שמים וארץ – על ידי צירופן, ובספר יצירה תני להו".
כלומר, ברגע שפרשן, שמצהיר על-כך שהוא פרשן פשטני מובהק, מסביר את המדרש באופן כל-כך גס ופשוט, הקורא מבין באופן ברור שהפרשן הבין את המדרש כפשוטו. שהרי רש"י-שר"י בפירושו חוזר על דברי פשט המדרש ואף מדגיש באופן מוחלט את פשטותם.
לזאת יש להוסיף שיש בידינו מאות ראיות לכך ששר"י הבין את כל פשטי מדרשי חז"ל ואת כל אגדותיהם, ואפילו ההזויות והפגאניות ביותר, כפשוטם. מדוע שהוא פתאום יחרוג ממנהגי המינות שהנחילו לו אבותיו? ואם היה מדובר במקרה יוצא-דופן היה עליו לציין זאת.
ויתרה מזאת, כאמור, אסור באיסור חמור לדון לכף זכות את המינים האירופים שהִתעו את עם-ישראל אחרי ההבל, ובזאת המיטו עלינו אסונות איומים וייסורי גלות נוראיים ומחרידים. וכל מי שדן אותם לכף זכות, כמו המגיב בדיוק, ומחדיר אותם בכוח, ובאמצעות שקרים כזבים ותעתועים למחשבת עם חכם ונבון, גדול עוונו מנשוא בהרחיקו את עם-ישראל מייעודו.
עוד טען כנגדי, שגם אני השתמשתי בביטוי "צירופי אותיות", וכך הוא ציטט את דבריי: "וצירוף האותיות הוא סמל ומשל לחכמה שהרי הוא יוצר מאגרי חכמה ודעת", אך האם אמרתי זאת? ובכן, שקר וכזב, לא אמרתי את הדברים הללו שהוא ייחס לי. אלא כך אמרתי: "והאותיות הן סמל ומשל לחכמה, שהרי בצירופן הן יוצרות מאגרי חכמה ודעת". כלומר, לא צירופי האותיות הן סמל ומשל לחכמה, אלא האותיות, ולא לחינם חז"ל נזהרו מלהזכיר צירופי אותיות, מפני שהם חששו שמא יקומו חכמים בעיניהם ויסלפו את דבריהם בדיוק כמו שהמגיב עשה לי, ומזאת "יוכיחו" את ההזיה שהקב"ה ברא את עולמו באמצעות לחשי מכשפים שפופים.
קצרו של דבר, טענתו של המגיב שהוא "הצעיר לימים" הוכיח היפך דבריי באמצעות שימוש במילותיי שלי הינה שקר וכזב, והדבר היחיד שהוא הצליח בו הוא לתעתע ולכזב במילותיו, ולא היה מצליח לתעתע ולכזב אם הוא היה מציג את המקורות באופן ישר נכון הגון ואמיתי.
אגב, אין שום משמעות לעובדה שהוא "צעיר לימים" לעצם כישלונו לקעקע את דרך האמת, מפני שלא רק הוא הצעיר והטיפש נכשל, כל כומרי הדת הזקנים והמיובלים ביותר נאלמים דום בסכלותם ואין להם מאומה להשיב על טענותיי וראיותיי (למעט מלמולים מהובלים). ואל תשגו לסבור שמטרתו של המגיב הייתה ההִצטנעות, אלא, מטרתו מתוחכמת מאד, וכוונתו להגן על דרכֵי התועים במקרה שאצליח לסתור ולנפץ את טענותיו, שהרי הוא רק "צעיר לימים", אך כבר ראינו שמדובר באיש מדע שאוכל מן התורה, ואין זה סתם יושב בישיבה.
ועתה אתייחס לשני חיצים ששיגר כלפיי בתוך דבריו, ומהם נוסיף ונלמד עליו.
1) המגיב טען שמי שדן את שר"י לכף זכות הוא "אדם שוחר טוב לעמו", ובמלים אחרות המגיב טען שאנכי עוכר ישראל, ועל-כך אשיבו את תשובת אליהו הנביא לאחאב:
"וַיְהִי כִּרְאוֹת אַחְאָב אֶת אֵלִיָּהוּ וַיֹּאמֶר אַחְאָב אֵלָיו הַאַתָּה זֶה עֹכֵר יִשְׂרָאֵל? וַיֹּאמֶר לֹא עָכַרְתִּי אֶת יִשְׂרָאֵל כִּי אִם אַתָּה וּבֵית אָבִיךָ בַּעֲזָבְכֶם אֶת מִצְוֹת יְיָ וַתֵּלֶךְ אַחֲרֵי הַבְּעָלִים" (מ"א יח, יז–יח).
דווקא מי שדן את שר"י לכף זכות הוא עוכר ישראל, מפני שמי שמכסה על מין שהִתעה את העם אחרי המינות והתהו, מנציח למעשה את ריחוקו של עם-ישראל מאלהיו. ולכן פסקו חז"ל ורבנו את היחס הקשה ביותר כלפי המתעים את העם אחרי ההבל (סנהדרין יא, ו):
"האכזריות על אלו שמטעין את העם אחר ההבל רחמים היא בעולם, שנאמר: 'לְמַעַן יָשׁוּב יְיָ מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים [וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ' (דב' יג, יח)]".
2) עוד כתב: "ראו כי רעה נגד פניכם. לא כן לכו נא הגברים ובקשו את ה' כי אותה אתם מבקשים" וכו'. ובכן, השכח המגיב מי אמר את הדברים הללו? הבה נעיין יחדיו במקור:
"וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי פַרְעֹה אֵלָיו: עַד מָתַי יִהְיֶה זֶה לָנוּ לְמוֹקֵשׁ שַׁלַּח אֶת הָאֲנָשִׁים וְיַעַבְדוּ אֶת יְיָ אֱלֹהֵיהֶם הֲטֶרֶם תֵּדַע כִּי אָבְדָה מִצְרָיִם, וַיּוּשַׁב אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן אֶל פַּרְעֹה וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: לְכוּ עִבְדוּ אֶת יְיָ אֱלֹהֵיכֶם מִי וָמִי הַהֹלְכִים? וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה: בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ בְּצֹאנֵנוּ וּבִבְקָרֵנוּ נֵלֵךְ כִּי חַג יְיָ לָנוּ. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם [פרעה]: יְהִי כֵן יְיָ עִמָּכֶם כַּאֲשֶׁר אֲשַׁלַּח אֶתְכֶם וְאֶת טַפְּכֶם רְאוּ כִּי רָעָה נֶגֶד פְּנֵיכֶם, לֹא כֵן לְכוּ נָא הַגְּבָרִים וְעִבְדוּ אֶת יְיָ כִּי אֹתָהּ אַתֶּם מְבַקְשִׁים וַיְגָרֶשׁ אֹתָם מֵאֵת פְּנֵי פַרְעֹה" (שמ' י, ז–יא).
ומרוב להיטותו להשיב ו"להוכיח" שטעיתי שׂם את עצמו במקומו של פרעה הרשע...
ולגבי שאר הפסוקים ששרבט כאילו יש בהם איזה סיוע לדבריו, ובכן, מרוב צעירותו לא הבין ששימוש בפסוקים ממקורות הקודש כדי לחזק דעה והשקפה, לא נעשה אלא לאחר שהדעה וההשקפה הוכחה. ובאותה מידה ניתן לכתוב בראש ספר הזוהר: "בשם ה' אל עולם" או בסופו: "זכרו תורת משה עבדי", האם תהיה משמעות אמיתית לפסוקים בהקשר זה?
ולכן הנני מחזיר את הפסוקים אליו, לאחר שהוכחתי שכל דבריו הינם מעשה תעתועים:
"שִׁמְעוּ דְבַר יְיָ בֵּית יַעֲקֹב וְכָל מִשְׁפְּחוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל, כֹּה אָמַר יְיָ מַה מָּצְאוּ אֲבוֹתֵיכֶם בִּי עָוֶל כִּי רָחֲקוּ מֵעָלָי וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ, וְלֹא אָמְרוּ אַיֵּה יְיָ הַמַּעֲלֶה אֹתָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הַמּוֹלִיךְ אֹתָנוּ בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ עֲרָבָה וְשׁוּחָה בְּאֶרֶץ צִיָּה וְצַלְמָוֶת בְּאֶרֶץ לֹא עָבַר בָּהּ אִישׁ וְלֹא יָשַׁב אָדָם שָׁם, וָאָבִיא אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ הַכַּרְמֶל לֶאֱכֹל פִּרְיָהּ וְטוּבָהּ וַתָּבֹאוּ וַתְּטַמְּאוּ אֶת אַרְצִי וְנַחֲלָתִי שַׂמְתֶּם לְתוֹעֵבָה, הַכֹּהֲנִים לֹא אָמְרוּ אַיֵּה יְיָ וְתֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה לֹא יְדָעוּנִי וְהָרֹעִים פָּשְׁעוּ בִי וְהַנְּבִיאִים נִבְּאוּ בַבַּעַל וְאַחֲרֵי לֹא יוֹעִלוּ הָלָכוּ, לָכֵן עֹד אָרִיב אִתְּכֶם נְאֻם יְיָ וְאֶת בְּנֵי בְנֵיכֶם אָרִיב" (יר' ב, ד–ט).
"אַל תִּהְיוּ כְּסוּס כְּפֶרֶד אֵין הָבִין בְּמֶתֶג וָרֶסֶן עֶדְיוֹ לִבְלוֹם בַּל קְרֹב אֵלֶיךָ" (תה' לב, ט).