התרת עגונה לפי ההלכה
- אדיר דחוח-הלוי
- לפני 5 שעות
- זמן קריאה 4 דקות
אחד העניינים שגורמים בימינו לחילול השם הגדול ביותר הוא עניין העגונות. בשל חומרות פרו-נוצריות שונות, בתי הדינים האורתודוקסים בימינו מסרבים לכפות את הבעלים לשחרר את נשותיהם העגונות. אולם לפי דין תורה, כאשר אשה מואסת בבעלה מכל סיבה שהיא, על בית-הדין לכפות את הבעל לשחררה בגט מיד, והאשה מצידה מוותרת על כתובתה לחלוטין, דהיינו על האשה לוותר על כל נכסיה למעט הנכסים שהביאה עמה כאשר התחתנה.
וכך פסקו חז"ל ורבנו בהלכות אישות (יד, י): "האישה שמנעה בעלה מתשמיש המיטה היא הנקראת 'מורדת', ושואלין אותה מפני מה מרדה? אם אמרה: 'מאסתיהו ואיני יכולה להיבעל לו מדעתי', כופין אותו להוציא לשעתו [=מיד] לפי שאינה בַּשִּׁבְיָה שתיבעל לשָּׂנוּי לה [לא יעלה על הדעת להשאיר את האשה כשבויה!]. ותצא בלא כתובה כלל, ותיטול בליותיה הקיימין, בין מנכסים שהכניסה לבעלה ונתחייב באחריותן, בין מנכסים שלא נתחייב באחריותן. ואינה נוטלת משל בעל כלום ואפילו מנעל שברגליה ומטפחת שבראשה שלקחן [שקנה] לה, פושטת ונותנת לו. וכן כל שנתן לה מתנה – מחזרת אותן, שלא נתן לה על מנת שתיטול ותצא".
נמצא, שיש רשות לבית-הדין לכפות את הבעל אפילו במלקות כדי שייתן גט לאשתו. אולם, בתי הדין האורתודוקסים בימינו מושחתים עד מאד, ולא מוכנים בשום פנים לוותר על שחץ ליבם ועל שלל חומרותיהם האשכנזיות הפרו-נוצריות, שהרי בהן הם מדמים להתרברב להיות "גדוילי אוילם" ומכוח התנשאותם ושחצנותם הם מתגדלים על עם-ישראל... הם אינם רוצים להבין שכפיית הבעל איננה פוגמת בגט במאומה, הכפייה רק משחררת את הבעל מכבלי ייצר הרע שלופתים אותו לענות ולייסר את אשתו – ולכן נקבע בתורתנו מלקות לאדם החוטא: מפני שהמלקות מנתקות את כבלי יצר הרע, משחררות את האדם מעבותותיו המעיקות, המייסרות והמטמטמות, ומסייעות לחוטא להתרומם מבהמיותו אל עבר אנושיותו וניהול שכלו.
וכך פוסק רבנו בהל' גירושין (ב, כ–כא): "מי שהדין נותן שכופין אותו לגרש את אשתו ולא רצה לגרש, בית דין של ישראל בכל מקום ובכל זמן מכין אותו עד שיֹאמר 'רוצה אני' ויכתוב הגט, והוא גט כשר [...] ולמה לא בטל גט זה שהרי הוא אנוס? [...] שאין אומרין 'אנוס' אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו חייב מן התורה לעשותו, כגון מי שהוּכָּה עד שמכר או נתן. אבל מי שתקפוֹ יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה, והוּכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו או עד שנתרחק מדבר שאסור לעשותו, אין זה אנוס ממנו [=אין בית הדין אונסין והחוטא אינו אנוס] אלא הוא [החוטא] אָנַס עצמו בדעתו הרעה [והמלקות שחררוהו מאונס יצרו הרע]".
כללו של דבר, יצר הרע אונס את האדם לחטוא, ואז באים עליו הייסורים כדי להשבית מעט את חומרו הבהמי וכך לשחררוֹ מעולו המעיק אשר מבקש להאבידוֹ. ולכן חכמים שמחו בייסוריהם ואמרו עליהם "חביבין ייסורים", מפני שכאביהם ויגונותיהם טובים ומועילים לאדם: גם למָרְקוֹ לעולם-הבא, אך גם לאושרו ולשיפור איכות חייו בעולם-הזה: "טוֹב לִי כִי עֻנֵּיתִי לְמַעַן אֶלְמַד חֻקֶּיךָ" (תה' קיט, עט), "הִנֵּה אַשְׁרֵי אֱנוֹשׁ יוֹכִחֶנּוּ אֱלוֹהַּ וּמוּסַר שַׁדַּי אַל תִּמְאָס" (איוב, ה, יז).
ומה נעשה בימינו שאין אפשרות להלקות את הבעל שמסרב לתת גט לאשתו?
ובכן, אם בתי הדין בימינו היו מוכנים להשתחרר מכבלי המינות האורתודוקסית ומחומרות האשכנזים הטיפשים, אין לי צל של ספק שהיה ניתן לפתור בעיה זו באמצעות כפייה כלכלית ו/או לחץ חברתי, לדוגמה: היה ניתן לחייב את האיש לשלם לאשתו מדי חודש בחודשו סכום כסף מסוים (נניח חצי ממשכורתו), וניתן אף להוסיף ולשלול ממנו זכויות אזרחיות שונות. ואם הכפייה הכלכלית והחברתית לא הועילה במאומה לאותו בעל עקשן? ובכן, להבנתי יש רשות לבית-הדין לבטל את הקידושין מעיקרם ולשחרר את האשה, וכפי שנראה בפרק הבא.
***
ומה נעשה עם גבר עקשן במיוחד, אשר לדוגמה בורח לחו"ל ולא ניתן למצוא אותו? ובכן, על כגון זה נאמר: "עת לעשות לה' הפרו תורתיך", וכמו שרבנו פוסק בתשובה (סימן רנו): "ואנחנו אומרים באיסורי תורה: 'עֵת לַעֲשׂוֹת לַייָ הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ' [תה' קיט, קכו]". לפיכך, לדעתי יש כוח לבית-דין במקרה שכזה לבטל למפרע את הקידושין והנישואין, ולשחרר את האשה – וכך נאמר בעניין הפקעת הקידושין במסכת בבא בתרא (מח ע"ב) בעניין המקדש אשה בעל-כורחה:
"רב אשי אמר: אשה [שקידשוה בעל כורחה] וודאי לאו קידושיהּ קידושין, הוא עשה שלא כהוגן [שקידשהּ בעל כרחה], לפיכך עשו בו שלא כהוגן ואפקעינהו רבנן לקידושיה מיניה. אמר ליה רבינא לרב אשי: תינח דקדיש בכספא [ואז ניתן להפקיע למפרע את הכסף שקידש בו], קדיש בביאה מאי איכא למימר? אמר ליה: שויוּהּ רבנן לבעילתו בעילת זנות [קבעו שבעילתו הייתה בעילת זנות שאין בה כדי לקדש את האשה]". [וכן פוסק הרי"ף כו ע"ב:] "רב אשי אמר: אשה ודאי לאו קידושיהּ קידושין, הוא עשה שלא כהוגן לפיכך עשו בו שלא כהוגן, וכן הלכתא".
והרמב"ם אפילו לא הצריך שבית-הדין יפקיעו את הקידושין, דהיינו הם פוקעים ממילא מכוח ההפקעה הראשונה של חכמי המשנה והתלמוד שקבעו את ההלכה הזו, וכך פסק בהל' אישות (ד, א): "אין האשה מתקדשת אלא לרצונה, והמקדש אשה בעל כרהה אינה מקודשת". כללו של דבר, במקום שהאיש נהג שלא כהוגן, יש כוח לבית-הדין להפקיע את קידושיו למפרע.
***
ועדיין שאלה אחת ניצבה, מה נעשה כאשר האישה איננה רוצה לוותר על נכסיה, ובשל סיבה זו האיש אינו רוצה לתת לה גט? האם במקרה שכזה נצדיק את עיגונה? ובכן, להבנתי אינו דומה מצבה של האשה בימי חכמי המשנה והתלמוד למצבהּ בימינו, שהרי במקרים רבים האשה מרוויחה סכומים גדולים בעבודתה מדי חודש בחודשו. לפיכך, לדעתי על בית-הדין לתת לאשה את כל נכסיה שנכנסה עמהם לנישואין, וגם להוסיף לה על-כך סכומים נוספים במידה ועבדה למחייתה והכניסה כספים רבים לבעלה, ובעניין זה יש לבחון היטב כל מקרה לגופו.
כמו כן, אם האשה מבקשת להתגרש מבעלה מפני שהוא התעלל בה, פיסית או רגשית, או שהתגלה שהוא אדם רע ורשע באופן כללי, ברור שאין להעניש את האשה ולשלול ממנה את כתובתה, ובמקרה שכזה על האשה להוכיח את טענותיה כנגדו, ותצא גם עם כתובתה. ודיין שמתחנן לה' שיסייעוֹ לשפוט דין צדק ואמת, אין לי צל של ספק שהוא יוציא לאור דין צדק.
תגובות