שחיתות בעולם הכנת המצות

כידוע, חכמים הזהירו אותנו לשמור על הדגן שמכינים ממנו מצות, שלא יבוא עליו מים לאחר שנקצר. והשאלה היא, אדם אשר רוצה לקיים את מצות חכמים, ולהתענג בחג באכילת מצות טריות ורכות ולא מצות קרטון קשות כחרבות אשר נפסלו מאכילת הכלב, מה יעשה?

ובכן, יש לו שתי אפשרויות: הראשונה, לקנות שלוש-ארבע מצות רכות במחיר של כ-100 ש"ח! וזה לדעתי גזל מצד המוכרים רודפי הבצע ואף עוון מצד הקונים לשלם סכום כזה, מפני שהקונים מסייעים בידי עוברי עבירה אשר גוזלים את הצבור, ויש לחוס על ממונם של ישראל ולהזהירם שלא לקנות בשום פנים מן הגזלנים האורתודוקסים הללו; והשנייה, לרכוש קמח שנשמר משעת קצירה ואף נטחן בכשרות של משגיחי המינים, והאדם יכין בעצמו מצות.

דא עקא, אין להשיג כזה קמח! ולא לחינם אין להשיג כזה קמח, מפני שמכיני המצות אינם רוצים שתהיה לאנשים אפשרות להכין מצות בעצמם, שהרי הם יפסידו הון גדול ממכירת מצות קרטון שמחריבות את המעיים ואת הדעת, וכך הם מאלצים אותנו לקנות מצות ביוקר עצום, שהרי הקמח והמים לשלוש-ארבע מצות עולים אולי כמה עשרות אגורות, וצאצאי המינים רודפי הבצע מוכרים אותם במאה ש"ח לכל הפחות! וזה מה שקורה כשהדת הופכת להיות דת אורתודוקסית פרו-נוצרית אשר תכליתה הראשונה היא הפקת רווחים וטובות הנאה.

הם גם מפחידים אותנו השכם והערב, שאם לא נקנה מצות רק מהם אנחנו בוודאות נעבור עבירה חמורה ונאכל חמץ בפסח, עבירה אשר תגרום לנו ל"טמטום הלב" ולעוד אי-אלו נזקים מאגיים דמיוניים, כגון אי הצלחה בחיים, עיכובים בזיווג, קשיים בפרנסה, מחלות קשות וייסורים איומים מכל מיני סוגים – העיקר שחשבון הבנק שלהם ימשיך להתמלא על חשבון הצבור, אשר קונה את ההזיות והשקרים שלהם כאילו עצם הכנת מצות בבית היא עבירה.

וכבר שאלתי את אחד המקורבים לכשרות של מחפוד, האם הוא יכול להשיג לי קמח שנשמר משעת קצירה, והוא מיד הזדרז להפחיד אותי ש"אני לא אכנס לזה" כי מי שמכין מצות בבית בוודאות אוכל חמץ בפסח... כמו כן, לא תאמינו, אך חיפשתי באינטרנט זמן רב, ולא מצאתי שום מקום שמוכר קמח שנשמר משעת קצירה (החיפוש וכתיבת המאמר לראשונה נערכו בתשפ"א, והיום המצב אולי קצת יותר טוב), וברור שיש כאן קשר בין המועצות הפרו-נוצריות לבין חברות המצות, ויד רוחצת יד, כמו בכל ארגוני הפשיעה והמונופולים למיניהם.

מה יעשה אפוא האדם הכשר אשר מבקש לקיים את מצות חכמים וליהנות בחג?

ובכן, נראה לי שיש פתרון, למורת-רוחם של רודפי הבצע האורתודוקסים למיניהם. ניתן לדעתי לרכוש קמח בחנות טבע איכותית אשר נטחן בטחינה יבשה, דהיינו קמח שלא השרו את גרעיני הדגן במים כדי להקל על טחינתם. ומיד ישאל השואל: והלא לא עמד שם משגיח מצאצאי המינים אשר מקבל משכורות מהמועצה הפרו-נוצרית, כאשר הדגן נקצר ונטחן!

האם העדר משגיח פרו-נוצרי כזה פוסל את הקמח הזה מלהשתמש בו בפסח?

ובכן, לדעתי כלל וכלל לא, ולא רק מפני שהחברות הללו או בעלי חנויות הטבע עומדים תחת פיקוח ובקרה תמידיים; ולא רק מפני שהם יודעים שאיכות מוצריהם חשובה לשמירה על המותג, ושמירה על יוקרת המותג משפיעה השפעה ישירה על הצלחתם הכלכלית; ולא רק מפני שאין להחזיק שום איסור במקום שאין לנו ראיה ברורה שיש מקום לחשוש לו.

אלא, בנוסף לכך, אין לסמוך על שום משגיח מצאצאי המינים ממילא בשום עניין, מפני שהם מקבלים את משכורותיהם מן העסקים שעליהם הם "משגיחים"... ואיזו מן השגחה זו על עסק אשר משלם לך את משכורתך דרך המועצה הפרו-נוצרית? ואין לי ספק שהמשגיחים מעלימים עין ברוב המקרים – ורק כאשר "מגיעים מים עד נפש", ובמלים אחרות, רק כאשר נמאס לבעלי העסקים העשוקים לשלם דמי חסות למועצות הדתיות, רק אז, ובלב כבד, הם מורידים מהם את הכשרות, אך בענייני הלכה וכשרות גופא, תמיד ניתן למצוא את העמק השווה...

מכל מקום, עדיף לסמוך על שאיפת בעלי העסקים לשמור על מותג איכותי אמין ויוקרתי, מאשר לסמוך על שאיפתם של משגיחי המינות לשמור על הכשרות, שהרי לנגד עיניהם של בעלי העסקים עומד שיקול כלכלי מובהק, ושאיפה לעמוד בסטנדרטים גבוהים. לעומת זאת, כנגד מטרתו של המשגיח "להשגיח" עומד שיקול כלכלי עוד יותר מובהק, שהרי אם המשגיח יתעמת עם בעלי העסקים הוא עלול לפגוע במשכורת הקלה שלו – כי אם הוא ירגיז אותם יותר מדי הם עלולים למאוס בו ובשילומי דמי החסות הגבוהים למועצה-הדתית הפרו-נוצרית!

ברם, לא נסתפק בשיקולים שנובעים מ"ספר המדע", דהיינו מן השכל הישר והיושר והמוסר האנושי, אלא, כדי להשתיק את הַזֵּדִים נוסיף גם שיקולים הלכתיים, והנה הם לפניכם.

לא מדובר בחמץ של תורה

כאמור, לדעתי גם לפי ההלכה הפשוטה מותר לקנות קמח שנטחן טחינה יבשה ולהשתמש בו להכנת מצות לפסח, וכדי להוכיח זאת לכם נעיין יחדיו בהלכות חמץ ומצה (ה, ט):

"תבשיל שנתבשל ונמצאו בו שעורים או חיטים, אם נתבקעו – הרי כל התבשיל אסור שהרי נתערב בו החמץ. ואם לא נתבקעו – מוציאין אותן ושורפין אותן ואוכלין שאר התבשיל. שאין הדגן שנבלל או נתבשל ולא נתבקע חמץ גמור של תורה, ואינו אלא מדברי סופרים – משום שנאמר: 'וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת' [שמ' יב, יז], כלומר, הזהרו במצה ושמרו אותה מכל צד חִמּוּץ".

הכלל שלמדנו מן ההלכה הזו חשוב מאד, כי לפיו, גרעיני דגן שבאו עליהם מים, אם הם לא נתבקעו – לא מדובר בחמץ של תורה, אלא בחמץ מדברי סופרים! כמו כן, כדי שגרעיני דגן יתבקעו נדרש לשרותם במים לזמן ארוך, וזרזיף מים שנפל עליהם לא יגרום להם להתבקעוּת. כלומר, גם אם במהלך הקצירה נפלו מעט מים וגרעיני הדגן נתלחלחו, מדובר באיסור דרבנן בלבד – ומכיוון שאין אנו יודעים בוודאות שאכן כך אירע והדבר בגדר ספק גדול, שהרי בעלי החנויות מעוניינים למכור מוצר איכותי אשר נטחן בטחינה יבשה, אין להחמיר ולחשוש לזה, שהרי הכלל הידוע הוא: ספק דרבנן – לקולא. לפיכך, ניתן לקנות קמח מחנויות טבע איכותיות בלי שום חשש, ולא ניתנה התורה למלאכי השרת, גם לא לעניין חמץ בפסח.

ואולי בכל זאת יאמרו ההוזים האורתודוקסים...

אמנם, יודע אני גם יודע שיקומו להם כל מיני הוזי הזיות וטועני טענות, אשר יקשו עלי ויאמרו: ושמא נפל מים על הדגן לאחר או במהלך טחינתו? ואז, כבר לא מדובר באיסור דרבנן שספקו לקולא, אלא לכאורה מדובר באיסור תורה, שהרי מים שנפלו על קמח הופכים לבצק, ולאחר 24 דקות הבצק מחמיץ! ובכן, אם נפלו טיפות על הקמח במהלך הטחינה אי-אפשר יהיה להסתיר זאת, וכלל איני זקוק למשגיח פרו-נוצרי שימשוך שילומי-שילומים לחינם כדי שיבוא "להשגיח" פעם בכמה שעות או פעם בכמה ימים – שהרי אם הקמח בא במגע עם מים הוא יהפוך לבצק, ולא ניתן להחזיר אותו למצב של קמח! כך שאם אנחנו רואים לנגד עינינו קמח אבקתי ללא גושי בצק, אין לך עדות טובה מזו לכשרות הקמח, ולכך שלא באו עליו מים.

זאת ועוד, גם אם נפלה טיפת מים על הקמח ונוצר גוש חמץ זעיר ביותר שהוא כמובן פחות מכזית, לא מדובר באיסור תורה אלא באיסור דרבנן, כי מדובר בתערובת ולא בחמץ גמור בפני עצמו. ואכילת תערובת חמץ כזו בפסח, דהיינו, תערובת ששיעור החמץ שבה הוא פחות מכזית בכדי אכילת שלוש ביצים (כשני אחוזים) הינה איסור דרבנן בלבד (חמץ ומצה א, ו), וכל שכן כשמדובר בשיעור אפסי. וכאמור, בכל מקום שיש חשש לאיסור דרבנן, ספק דרבנן לקולא, וגם כאן, ספק דרבנן לקולא, ולפיכך מותר לדעתי בשופי לרכוש קמח שנטחן בטחינה יבשה.

למדנו אפוא, שאם אין לנו ברירה ועולמם הפרו-נוצרי של צאצאי המינים סוגר עלינו מכל הכיוונים, מותר לנו לכתחילה לקנות קמח מחנות טבע איכותית אשר נטחן בטחינה יבשה, וכך גם עולה מדברי רבנו בהלכות חמץ ומצה (ה, י): "לפיכך אמרו חכמים: צריך אדם ליזהר בדגן שאוכל ממנו בפסח שלא יבוא עליו מים אחר שנקצר, עד שלא יהיה בו שֵׁם חִמּוּץ". כלומר, "צריך אדם ליזהר" ככל יכולתו, עד כמה שידו מגעת, אך לא להשתגע ולעבור על איסורים אחרים בדרך: כגון לדחוף לקיבתו מצות נקודות שנפסלו מאכילת הכלב, או לבטל את שמחת החג באכילת מצות קרטון אשר מחריבות את המעיים ואת הדעת, או לקנות מצות מרודפי בצע אשר הפכו תורת אלהים לקורדום חוצבים, ומחדירים לנו הפחדות והזיות כדי לעושקנו...

ויודע אני שהוזי ההזיות רודפי הבצע ימצאו עוד הזיות ועוד סיבי-סיבות לאסור, ובכן, כמו שאין גבול לחשש איסור במקום שאין משגיח פרו-נוצרי מפוטם, כך אין גבול לחשש איסור במקום שיש משגיח פרו-נוצרי מפוטם – וגם במקום שיש "משגיח" אשר כביכול משגיח, אפשר להעלות חששות לחימוץ הדגן והקמח מתפסח ועד עזה. חכמים הבינו זאת, וכללו לנו כלל גדול: אין להחזיק איסור במקום שאין ראיה ברורה שיש לאסור, כי התורה לא ניתנה למלאכי השרת וזה נכון בכל איסורי התורה, כל-שכן וקל-וחומר בתערובת חמץ דרבנן וכאמור לעיל. קצרו של דבר, במקום שיש ספק אם ישנם צחצוחי חמץ בתערובת שכל איסורם הוא מדרבנן – אין לחוש כלל, גם משום שמדובר בתערובת חמץ שאסורה מדרבנן וספקא דרבנן לקולא, וגם משום הכלל ההלכתי לפיו אין להחזיק איסור במקום שאין ראיה ברורה שיש לאסור.

וגדולה מכולן: איזה ערך יש לכל החרדה הגדולה של הדתיים האורתודוקסים שלא לאכול חמץ בפסח, כאשר כל השנה הם מולעטים בהשקפות מינות פרו-נוצריות, מזהמות ומשחיתות?

סוף דבר – "עֵת לַעֲשׂוֹת לַייָ הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ"

חשוב להוסיף, שיש מצוה גדולה ורבה להכין מצות מטעם נוסף, והוא: "עֵת לַעֲשׂוֹת לַייָ הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ". כלומר, אפילו אם לא היו לפנינו שיקולים הלכתיים ענייניים להתיר להכין מצות מקמח שנטחן בטחינה יבשה, עדיין הייתי טוען כנגד הכומרים השכירים הפרו-נוצריים: "עֵת לַעֲשׂוֹת לַייָ הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ", שהרי הם הפרו את הדת והפכו את איסור החמץ למחלת סרטן ממאירה, אשר מצדיק את טמטום ההמונים בהזיות פגאניות, וניצול אימתם וחרדתם כדי לעושקם.

לפיכך אמינא, עת לעשות לה', להתנתק מכבלי העולם הדתי הפרו-נוצרי, להוציא את היתד התקועה, לפרום ולקרוע מעלינו את קשר הבצע והאלילות – ואף שמצוה רבה היא כל השנה, במיוחד בפסח היא מצוה גדולה ועצומה! כי כל מהותו של חג הפסח היא להשתחרר מכבלי האלילות ומגרורות ההזיות וטמטום המחשבה, ועשיית צעד לכיוון הדעת והשכל הישר.

נעשה אפוא צעד למילוי ייעודנו: "עם חכם ונבון" אשר יכונן ממלכת כהנים וגוי קדוש: "וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמ' יט, ו).

וכדי ללמוד כיצד מכינים מצות ראו כאן.

נספח: שאלה שנשאלתי ותשובתי

נשאלתי כך: חבר שלי הוא מומחה בתחום האפייה. שלחתי לו את הסרטון שהפנית אליו לגבי האפייה על המחבת וזאת תשובתו: חום תנור לחם היקפי נע בין 180–270 מעלות. אפיית פיתות באש גלויה זהה לאפיית מצות, וזה חום היקפי של 300–500 מעלות. במחבת זה מקסימום בישול. אפייה אמיתית שלמוצר כזה, מקצועית, צריכה להיות עם אש גלויה.

להלן תשובתי: הנקודה העיקרית שיש לבחון היא: האם לאחר אפיית המצה במחבת (והנני קורא לזה אפייה, שהרי ניתן לאפות עוגות על הגז ב'סיר פלא'), הבצק מסוגל עוד להחמיץ? והואיל והתשובה הברורה היא שהוא לא מסוגל להחמיץ עוד, שהרי גם אם נניח אותו לאחר האפייה במחבת למשך שבוע הוא כבר לא יתפח ולא יחמיץ. לכן, אפיית המצה במחבת כשרה להכנת מצות. אמנם, השנה בעז"ה, לאחר התגבשות המצות במחבת אכניס את המצות לזמן קצר בתנור בחום גבוה, כדי שגם מבפנים המצה תהיה אפויה על הצד הטוב ביותר.

יתר-על-כן, בהלכות בכורים (ו, ט) רבנו פוסק באופן מפורש ש"בישול" מצה על-גבי מחבת הוא בגדר אפייה, וכֹה דברי רבנו:

"עיסה שנלושה ביין או שמן או דבש או מים רותחין, או שנתן לתוכה תבלין, או שהרתיח המים והשליך הקמח לתוכו ולשו – אם אפייה, בין בתנור בין בקרקע, בין על המחבת והמרחשת: [ושתי אפשרויות יש בהן:] בין שהדביק את הבצק במחבת ובמרחשת ואחר-כך הרתיחן באש מלמטה עד שנאפית הפת, בין שהרתיחן ואחר-כך הדביק הבצק – כל אלו חייבין בחלה".

"וחכמים הראשונים היו מרעיבין עצמן ערב הפסח, כדי לאכול מצה בתאווה ויהיו מצוות חביבין עליו" (הלכות חמץ ומצה ספ"ו), "לָשׂוּם לֶחֶם חֹם בְּיוֹם הִלָּקְחוֹ" (ש"א כא, ז), בתיאבון!

בתמונת שער הרשומה: אפיית מצות מכונה, ארץ ישראל 1947.

שחיתות בעולם הכנת המצות

.pdf

Download PDF • 177KB