תענית הבכורים השוטים

אחד ממנהגי המינות המוזרים הוא תענית הבכורים השוטים, דהיינו, היו מי שהחליטו מקרב צאצאי המינים, על-סמך כמה מקורות קלושים ורעועים, שחובה על הבכורים להתענות בערב הפסח. אמנם, יש משנה בפסחים (י, א) אשר אוסרת להרבות באכילה סמוך למנחה עד שיחשך היום, כדי שייכנס לליל הסדר והוא תאב לאכילת מצה של מצוה, אך אין זכר במשנה לבכורים השוטים אשר מתענים ביום ארבעה-עשר בערב הפסח... כלומר, לפי המשנה גם על הבכורים נאסר להרבות באכילה סמוך למנחה, משמע שמותר להם לאכול כל היום כולו.

וכֹה דברי המשנה בפסחים (י, א):

"ערב פסחים סמוך למנחה לא יאכל אדם, עד שתחשך".

ושם פירש רבנו:

"סמוך למנחה – כשנשאר מן היום יותר על שעתים ומחצה זמניות, לפי שהעת הנקרא 'מנחה' הוא שנשאר מן היום שעתים ומחצה. וחייבנו כך לפי שאכילת מצה בלילה הראשון חובה, לפיכך מרעיב עצמו כדי שיאכלנה בתאבון. וזה שמנענוהו מלאכול אינו אכילת פת שהרי אין לו אז פת, לפי שאסור אצלינו לאכול מצה ביום ארבעה-עשר עד שיאכלנה בעת המצוה, אלא מנעוהו מלהרבות בשאר מאכלות [=וזה פירוש 'מרעיב עצמו' שנאמר לעיל]".

ובהלכות חמץ ומצה (ו, יג) פוסק רבנו כך:

"אסרו חכמים לאכול מצה בערב הפסח כדי שיהיה היכר לאכילתה בערב. ומי שאכל מצה בערב הפסח מכין אותו מכת מרדות. וכן אסור לאכול ערב הפסח מקודם המנחה במעט כדי שייכנס לאכילת מצה בתאווה, אבל אוכל הוא מעט פירות או ירקות, ולא ימלא כרשׂוֹ מהן. וחכמים הראשונים היו מרעיבין עצמן ערב הפסח [=לא כתב מתענין!], כדי לאכול מצה בתאווה ויהיו מצוות חביבין עליו. אבל בשאר ערבי-ימים-טובים – אוכל והולך עד שתחשך".

למדנו אפוא, שעל האדם להרעיב עצמו בערב פסח, דהיינו למעט באכילה, כדי שייכנס לליל הסדר והוא תאב לאכילת מצה של מצוה. ברם, האם מותר לענות את הנפש בערב פסח?

עינוי נפש בערב פסח

נראה ברור מדברי חכמים ומדברי רבנו, שאסור להתענות בערב פסח! מפני שזהו יום של שמחה וחגיגה, שהרי עם-ישראל הקריבו באותו היום את קרבן הפסח בבית-המקדש.

וכֹה דברי חז"ל ורבנו בהלכות שביתת-יום-טוב (ח, טז):

"אסור לעשות מלאכה בערבי-ימים-טובים מן המנחה ולמעלה כמו ערבי-שבתות. וכל העושה מלאכה בהן אינו רואה סימן ברכה. וגוערין בו, ומבטלין אותו בעל-כרחו, אבל אין מכין אותו מכת-מרדות, ואין צריך לומר שאין מנדין אותו. חוץ מערב הפסח אחר חצות שהעושה בו מלאכה אחר חצות מנדין אותו, ואין צריך לומר שמכין אותו מכת-מרדות אם לא נדוהו. לפי שיום ארבעה-עשר בניסן אינו כשאר ערבי-ימים-טובים, מפני שיש בו חגיגה ושחיטת-קרבן".

נמצא, שיום ארבעה-עשר בניסן הוא יום שמחה וחגיגה! ואסור לאדם להתענות בו! ואפילו מלאכה אסרו לעשות בו, ומי שעושה בו מלאכה מנדין אותו, ואם לא נידוהו מכין אותו מכת-מרדות! ברור אפוא שחכמים קבעו יום זה ליום חגיגה ושמחה, וכל שחכמים הורו בו לעיל הוא למעט בו באכילה, כדי שבסופו ייכנס רעב לאכילת מצה, אך להתענות בו – אפילו מלאכה נאסרה בו, כל-שכן וקל-וחומר עינוי נפש! ונראה שמי שמענה את נפשו ביום ארבעה-עשר, מנדין אותו, ואם לא מנדין אותו מכין אותו מכת-מרדות. ואם אי-אפשר לעשות לא-את-זה ולא-את-זה, לכל הפחות מקללין אותו, ולכן קראתי למאמר זה: "תענית הבכורים השוטים".

והנה ראיה נוספת לכך שמדובר ביום של חגיגה ושמחה, מהלכות כלי המקדש (ו, ט):

"ויום שיגיע לבני משפחה זו להביא עצים, היו מקריבין עולות נדבה, וזהו קרבן העצים, והיה להם כמו יום טוב. ואסורין בו בספד ותענית ובעשיית מלאכה, ודבר זה מנהג".

ונצרף גם את הסברו של קאפח בהלכות שביתת-יום-טוב (עמ' קצח), וזה לשונו:

"וכל זה מדובר בקרבן משפחה או שבט. אבל בקרבן כל ישראל אסורין בספד ותענית ומלאכה לא מכוח מנהג, אלא מדברי סופרים. ולפיכך לא נהגו הבכורות בתימן להתענות בערב פסח, כיוון שאסור הוא בתענית לדעת רבנו ודעימיה כחול המועד".

ויש לדייק, ובמקום לומר: "לדעת רבנו ודעימיה", יש לומר: לדעת רבנו ולדעת חכמי המשנה והתלמוד, שהרי כך עולה במפורש מן ההלכות הנצחיות שהם קבעו לנו במשנה ובתלמוד.

הראיות הרעועות והקלושות לתענית השוטים

בפרק זה נצרף כמה מן הראיות הרעועות והקלושות לתענית השוטים, המקור הראשון שנעיין בו הוא תיאור מעשיו של רב ששת בערב הפסח, וכך נאמר בפסחים (קח ע"א):

"רב ששת הוה יתיב בתעניתא כל מעלי יומא דפסחא [...] אמרי: לא, שאני רב ששת דאסטניס הוה, דאי טעים בצפרא מידי – לאורתא לא הוה מהני ליה מיכלא".

הנה הראיה הרעועה ואף תשובתה בצידה, כלומר, מיד לאחר שנאמר שרב ששת היה נמנע מלאכול כל היום כולו, הסבירו גם מדוע: רב ששת היה שונה מכל תלמידי החכמים, מפני שהוא היה אסטניס, דהיינו רגיש ומצונן וחלש-גוף, עד שאם הוא היה אוכל דבר-מה במשך היום, הוא לא היה נהנה מן האכילה בערב, ומכיוון שהוא רצה ליהנות מאכילת מצה של מצוה לתיאבון, הוא היה נמנע מלאכול כל היום כולו. אך אין ספק שהוא היה שותה במשך היום, שהרי בתלמוד שם נאמר: "דאי טעים בצפרא מידי" וכו', דהיינו, לא מדובר שם שרב ששת ישב בתענית מאכילה ושתייה, אלא רק מאכילה וגם זה כדי לקיים את מצות אכילת כזית מצה בהידור, דהיינו מתוך חשק תיאבון ושמחה. ובמלים אחרות, אין מכאן שום ראיה לעניין תענית בכורות. כמו כן, למיטב ידיעתי, אין שום רמז בכל התלמוד כולו לכך שרב ששת היה בכור!

***

הראיה הקלושה והרעועה השנייה היא מן התלמוד הירושלמי (פסחים רפ"י):

"אמר רבי לוי: האוכל מצה בערב הפסח כבא על ארוסתו בבית חמיו, והבא על ארוסתו בבית חמיו לוקה. תני, רבי יודה בן בתירה אומר: בין חמץ בין מצה אסור. רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי [אומר]: רבי [יהודה הנשיא] לא היה אוכל לא חמץ ולא מצה: לא מצה מן הדא דרבי לוי, ולא חמץ מן הדא דרבי יודה בן בתירה. ורבי תלמידיה דרבי יודה בן בתירה הוה? לא, תלמידיה דרבי יעקב בן קודשיי הוה! אלא בגין דהוה בכור. אמר רב מנא: רב יונה אבא הוה בכור, והוה אכיל! אמר רב תנחומא: לא מן הדא, אלא מן הדא: רבי אסטניס הוה, כד אכיל ביממא לא הוה אכיל ברמשא, ולמה לא הוה אכיל הכא ביממא? כדי שייכנס לשבת [=לחג הפסח] בתאווה".

נתאר בקצרה את השתלשלות הסוגיה בתלמוד הירושלמי:

רבי לוי אסר לאכול מצה בערב הפסח, ורבי יהודה בן בתירה אסר לאכול בערב הפסח גם חמץ וגם מצה, דהיינו כל מאכל שהוא נעשה מחמשת מיני הדגן. בהמשך מסופר על רבי יהודה הנשיא, שלא היה אוכל מצה בשל הוראתו של רבי לוי, ולא היה אוכל חמץ בשל הוראתו של רבי יהודה בן בתירה. ותמהים בתלמוד: וכי רבי היה תלמידו של רבי יהודה בן בתירה? והלא הוא היה תלמידו של רבי יעקב! אלא מעלים השערה שרבי יהודה הנשיא לא היה אוכל, לא חמץ ולא מצה בערב הפסח, בגלל שהוא היה בכור, אך דוחים זאת מיד, שהרי רב יונה אבא היה בכור ואף-על-פי-כן הוא היה אוכל חמץ בערב הפסח! בסופו-של-דבר מסיקים שם, שרבי יהודה הנשיא לא אכל חמץ ומצה בגלל שהיה אסטניס, ובדומה לרב ששת בדוגמה הקודמת.

למדנו אפוא, שחכמי התנָּאים ע"ה היו מודעים להשערה בעניין תענית הבכורים והם שללו אותה על הסף! ואולי יתרה מזאת, לא בהכרח מדובר בסוגיה הזו על הימנעות מוחלטת של רבי יהודה הנשיא מאכילה כמו שראינו לעיל אצל רב ששת, אלא הימנעות מאכילת חמץ או מצה בלבד, דהיינו הימנעות מאכילת מאכלי דגן, כדי שייכנס ליל הסדר ויאכל מצה לתיאבון. וזֵכר לדבר אף מצאנו בדברי רבנו לעיל: "וכן אסור לאכול ערב הפסח מקודם המנחה במעט כדי שייכנס לאכילת מצה בתאווה, אבל אוכל הוא מעט פירות או ירקות, ולא ימלא כרשׂוֹ מהן".

מכל מקום, לאחר שהתנָּאים בתלמוד הירושלמי שללו את מנהג תענית הבכורים השוטים, ולאחר שמדברי האמוראים בתלמוד הבבלי עולה בבירור שהמנהג הזה לא היה קיים כלל, איך העזו המינים וצאצאיהם השוטים להתענות בערב-הפסח, שהוא יום של שמחה וחגיגה? ואף להחדיר ולהפיץ את המנהג הרע הזה בשקר ולהתרברב בו כאילו הוא תורה מן השמים?

***

ובכן, יש עוד מקור אחד שראוי להזכיר בעניין זה והוא ממסכת סופרים, אף שמדובר במסכת מאוחרת שנתחברה אולי בתקופת הגאונים, וכידוע, לא כל הגאונים היו גאונים בלשון המעטה, וכמו שיבין כל מי שעיין בהקדמת רבנו לספר-המצוות וטרם נתעוור מן האמת. יתר-על-כן, לפי קאפח, אף היו "גאונים" שהכשירו את ההגשמה כמו האיֵ, ראו: "כתר או נקדישך?". ויתרה מכולן, כבר הוּכח במאמר שמסכת זו הינה מסכת זיוף ומינות, ראו: "מסכת סופרי המינים".

מכל מקום, במסכת סופרים (כג, א) נאמר כך:

"מנהג רבותינו שבמערב להתענות שלושת ימי צום מרדכי ואסתר פרודות, ולאחר פורים, שני וחמישי ושני. ולמה אין מתענין אותן בחודש ניסן? מפני שבאחד בניסן הוקם המשכן, ושנים-עשר-נשיאים הקריבו קרבנם לשנים-עשר-יום, יום לכל שבט ושבט, וכל אחד היה עושה ביומו יום טוב; וכן לעתיד לבוא, עתיד המקדש להיבנות בניסן, לקיים מה שנאמר: 'וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ' [קה' א, ט]. לפיכך אין אומרין תחנונין כל ימי ניסן, ואין מתענין עד שיעבור ניסן, אלא הבכורות שמתענין בערב הפסח, והצנועים בשביל המצוות כדי שייכנסו לפסח בתאווה, והתלמידים מתענין בו בשני ובחמישי ושני, מפני חילול השם ומפני כבוד תורה שנשרפה [ועל איזו תורה שנשרפה הוא מדבר? ונראה שמדובר בזיוף מאוחר שמציין איזה פוגרום שנעשה באירופה]; במה דברים אמורים? בצנעה, אבל לקרוא צום בציבור אסור, עד שיעבור ניסן".

וכל מנהגותיו לעיל לא נזכרו בהלכות חז"ל ורבנו, וברור שכל המנהגים המוזרים הללו מעידים על-כך שמדובר במסכת שמקורה בקרב חכמי-יועצי-אשכנז, ויש לעיין בה בזהירות רבה. וכך נאמר בוויקיפדיה על המסכת הזו: "המסכת נודעה בעיקר אצל ראשוני אשכנז, וחכמי ספרד לא הכירו אותה, עד לתקופת הרמב"ן שהכיר אותה מקשריו עם יהודי אשכנז". ואם הדברים נכונים יש להציב סימן שאלה גדול מאד על המסכת הזו, כי איך יעלה על הדעת שמקורה בתקופת הגאונים ויחד עם זאת חכמי ספרד לא הכירו אותה? והדבר חשוד מאד!

נראה אפוא שמדובר במסכת שיצאה מתחת ידיהם של המינים וצאצאיהם, אשר דרכם בכל מקום לומר מיעוט של דברי אמת כדי להחדיר עמהם שלל הזיות ודמיונות לאין מספר. עוד נזכרו בוויקיפדיה "קשריו של הרמב"ן" עם יהודי אשכנז... וחניפותו של המאגיקון הזה למינים ולצאצאיהם הפרו-נוצריים היא מן המפורסמות, ומדוע הזכרתי זאת? כדי להבין את ממשיכי דרכו. נתבונן אפוא בחניפותו של אשכנזי נוסף ממוצא ספרדי הלא הוא קארו הנוכל והרשע, אשר המשיך את דרך החנופה של בר-המן, ואף הנחיל אותה לצפרדעים המחופשים לאשכנזים אשר גואים בימינו, ראו נא את פסקו של קארו בשולחנו המגואל (גו"ח תע, א):

"הבכורות מתענין בערב פסח בין בכור מאב בין בכור מאם. ויש מי שאומר שאפילו נקבה בכורה מתענה. (ואין המנהג כן) (מהרי"ל)". כלומר, קארו מבקש להיות עוד יותר קתולי מהאפיפיור! שהרי הוא מפליג מאד בהזיות השוטים ומזכיר שגם בכור מאֵם וגם נקבה בכורה מתענים! עד שאפילו מוסא איסר-לשלשת נגעל מהתגוללותו בגיעוליהם ודחה את דבריו.

קצרו של דבר, אין שום מקור אמיתי למנהג תענית הבכורים השוטים, אדרבה, מתוך דברי חכמים במשנה ובתלמוד ומתוך דברי רבנו הנאמנים עולה שאסור להתענות בערב הפסח.

ולקארו הקראי, הנרצע והחנף, מעריץ המינים האירופים הנני מצרף את הפסוקים הבאים:

"כִּי כֻלּוֹ חָנֵף וּמֵרַע וְכָל פֶּה דֹּבֵר נְבָלָה" (יש' ט, טז); "וְהָאָרֶץ חָנְפָה תַּחַת יֹשְׁבֶיהָ כִּי עָבְרוּ תוֹרֹת חָלְפוּ חֹק הֵפֵרוּ בְּרִית עוֹלָם" (יש' כד, ה); "כִּי נָבָל נְבָלָה יְדַבֵּר וְלִבּוֹ יַעֲשֶׂה אָוֶן לַעֲשׂוֹת חֹנֶף וּלְדַבֵּר אֶל יְיָ תּוֹעָה" (יש' לב, ו); "פָּחֲדוּ בְצִיּוֹן חַטָּאִים אָחֲזָה רְעָדָה חֲנֵפִים" (יש' לג, יד).

סוף דבר

כידוע, בימינו צאצאי המינים נוהגים לבטל את תענית הבכורים השוטים באמצעות סעודת מצוה! כלומר, לא רק שהם ביטלו את מצות חכמים לפיה אסור להתענות בערב פסח, הם עתה קופצים לקצה השני! דהיינו לקביעת "סעודות מצוה" בערב הפסח! ובמקום להיכנס לאכילת מצה לתיאבון, הם מקיימים סעודות זלילה ופיגולים שבהן הם ממלאים את כרסם ברוגלכים דביקים ובקרקרים יבשים מרופדים בדגים מלוחים ורדרדים, ושאר מאכלים נגעלים...

וזו התנהגות של אווילים משרישים, לקפוץ מן הקצה אל הקצה בחוסר איזון משווע.

כמו כן, הם מנחילים השקפה רעה מאד, שהרי אם תענית הבכורים השוטים היא הלכה או מנהג קדום שיש ללכת בו, איך הם מבטלים אותו בכזאת קלות? דהיינו כל מי שרק משתתף בסעודת מצוה של סיום מסכת פטור מלהתענות? והלא זה פשוט מגחיך את כל ציוויי חכמים לפי שיטותיהם העקושות, כאילו אפשר לבטל את גזירות החכמים בשוחד של סיום מסכת...

השקפה רעה נוספת שהם מנחילים בזה היא: שלימוד התורה וסיומי המסכתות הדמיוניים שלהם, מאפשרים לאדם להתחמק מקיום המצוות! שהרי לדידם תענית הבכורים השוטים היא חובה, ולימוד התורה מאפשר לאדם להתחמק מקיום חובה תורנית להתענות בערב הפסח! והנבונים יבינו עד כמה השקפה זו רעה וארורה, מפני שהיא מדרדרת בקלות להשקפה, שלימוד התורה מכשיר גם את העוונות והפשעים והחטאים, ולא רק לימוד התורה, גם גמילות החסדים מתירה את כל השרצים – וכך הם מתירים לעצמם את הזימות והתועבות בחדרי-חדרים, מתוך ההזיה שלימוד התורה או הגמ"חים, מכשירים את כל התועבות.

זאת ועוד, בבטלם את תענית הבכורים השוטים הם מחדירים השקפה רעה נוספת, לפיה מי שמסיים מסכת השיג מעלה נשׂגבה ורמה מאד! וזו הזיה גמורה, כי מי שלומד תלמוד בבלי עם פירוש רש"י-שר"י מזהם את שכלו בהזיות ומכלה את זמנו הקצר בדמיונות. כלומר, לא רק שהוא לא ישיג מעלה, אלא שהוא יטמטם את מחשבתו בפלפולי-סרק שאין להם קץ וסוף, יחדיר לעצמו שלל השקפות רעות אשר עולות מהבנת אגדות חז"ל כפשוטן, ויבלבל את עצמו בשלל סברות דחויות, כאילו לימוד הפרוטוקולים של חז"ל לבירור האמת הם התכלית.

וכך רבנו מתארם בצוואתו למורה-הנבוכים:

"אבל המבולבלים [=הוזי ההזיות המאגיות לריבוי מיניהן וסוגיהן] אשר כבר נִתְטַנְּפוּ מוחותיהם בדעות הבלתי נכונות ובדרכים המטעים, ויחשבו אותם מדעים אמיתיים, ומדמים שהם בעלי עיון [ושהם 'חכמי ישראל'] ואין להם ידיעה כלל בשום דבר הנקרא 'מדע' באמת [ואף הינם 'יותר תועים מהבהמות', כלשון רבנו ב'מאמר תחיית המתים'] – הם יירתעו מפרקים רבים ממנו [מפרקי 'מורה הנבוכים'], ומה מאד יקשו עליהם כי לא יבינו להם עניין. ועוד, כי מהם [=מלימוד החכמה ומקניית הדעת] תתגלה פסולת הסיגים שבידם [ולכן התנגדו למורה, כדי שלא תֵּחָשֵׂפְנָה תרמיתם, סכלותם ונבלותם], שהן סגולתם ורכושם המיועד לאידם".

ועוד בעניין זה ראו: "האם לדעת הרמב"ם צריך ללמוד גמרא?".

בתמונת שער הרשומה: סיום משותף על מסכת תענית באירוע הכנסת ספר תורה בביתר עילית.

התמונה מאת: דודי פרידמן; רישיון: CC BY-SA 3.0.

תענית הבכורים השוטים

.pdf

Download PDF • 164KB