המרצה האחרון, ויש עוד שניים לפניו, השני מן השניים באותו הכנס היה מאיר עפארי (אשר פרש לאחר כשנתיים מאור הרמב"ם אמיתתה של דעה והשקפה לאחר עיון בגופם של דברים ולא לאחר עיון בגופו של אדם. ממלכת כהנים וגוי קדוש לאחר שפרסמתי את המאמר: "מבט לפיוט 'נעל עניות' לאורו של הרמב"ם", שלחתי שאלה בעניינו משכורות ופרסים וטובות הנאה או אפילו רק כבוד וקבלה של הערכה מן הציבור], הנוהֵג אצל רבים בימינו, הוא כדי את ספרו "מורה הנבוכים" יִיעֵד הרמב"ם לתלמיד אחד בלבד!

אומר מיד בהמשך דבריו: "ועם רבי אברהם בן עזרא, תהיה לנו תוכחת מגולה ואהבה מסותרה" – ואיזה הבדל עצום בין יחסו לאשכנזי לבין יחסו לספרדי. רבנו בעיני הטיפשים, וצאצאי המינים אף השתמשו בדבריו כמשקפי-מגן אטומות, אשר מונעות מאורו של רבנו הרמב"ם ולעיון נרחב בהערצתו של הרמב"ן למינים הצרפתים ראו: "חרם המינים הקדמונים על ספרי הרמב"ם ושריפתם" (חלקים וכבר הרחבתי בעניין חיי העולם-הבא במאמר: "האם יש חיים לאחר המוות לדעת הרמב"ם?"

שהרי כלב בן יפונה הלך להשתטח שם, וגם הרמב"ם מעיד על עצמו: "ובאחד בשבת, ט' בחודש חשוון יצאתי מירושלים לשאלותיך, 1) בעניינו של כלב בן יפונה ראה: "לא יפנה אדם לבקר הקברות" , בפרק ד. ואם הוא יתעקש להוסיף וללכת בדרכי הערצת כומרי-הדת המינים – דינו כדין רבותיו הארורים, והוא עובר מגדר של צאצאי-המינים לגדר של מינים שמחריבים את עמֵּנו. ולא אוסיף מעבר לדברים הללו כי כבר השבתי בעשרות מאמרים על טענה זו ודומותיה, ראה באתר אור הרמב"ם במדור

סידור אור הרמב"ם שיצא לאור בשנת תשפ"א זעזע מאד את הדרדעים. לסידור אור הרמב"ם צירפתי מבוא שכותרתו: "כתר או נקדישך?" . במבוא זה חשפתי עוד טפח מפרצופו האמיתי של אלילם הגדול של הדרדעים האורתודוקסים, הלא הוא הדיין השכיר יוסוף אדיר הקטן הוציא לאור סידור זך ונקי לפי רבנו הרמב"ם ולפי תפילת הקדמונים ישרי הלב והרוח, ואפילו מבלי המבוא חוצבים; בעיוות דרך האמת הטהורה תוך התיימרות שהוא-הוא "הרמב"ם של דורנו"; וכמובן, בשיתוף פעולה אדוק עם

ושאלה קמה וניצבה: האם מותר היה לרבנו הרמב"ם ללמוד מאריסטו אף שהוא לא הודה בתורת משה? כללו של דבר, למעט האמור, בן נֹח לא מחויב לקבל שום יסוד משלושה-עשר יסודות תורתנו – ואף שכל יסודי התורה , כל ספרי המינים הללו פסולים גם מבחינת אופני עשייתם, ראו: 'כשרות ספרי התורה לדעת הרמב"ם'). מה דינם של המינים? הרמב"ם על-כך שהם: 'יותר תועים מהבהמות', ובוודאי שלא היו משתלחים ברבנו בהשׂגות חלולות ומרושעות, ונלחמים

מאמר זה הוא המשך למאמר: "כשרות ספרי התורה לדעת הרמב"ם", ובו נדון בשלוש תשובות שהשיב רצון ערוסי מבקעת ברם, כדי להבין את תשובותיו המקוממות של ערוסי שיידונו לקמן, רצוי מאד לקרוא לכל הפחות את חלקו הראשון של ובמלים אחרות, כל מי שטוען אחרת מפסקי רבנו, מברך לדעת הרמב"ם ברכה לבטלה ונושא-שם-שמים לשווא ואסור לענות ערוסי השׂכיר: "אם התפילין כשרות לפי אחינו הספרדים והאשכנזים, תברך בהנחתם עד שתקבל תפילין כשרות לפי הרמב"ם ואפילו לשיטתו של ערוסי, שדעת הרמב"ם היא בסך-הכל דעה אחת בתוך מכלול של דעות הלכתיות לגיטימיות, מדוע שלא

בהמשך הלכות תשובה רבנו הרמב"ם מפרט מה הן הקלות והחמורות: וכֹה דברי רבנו בהלכות תשובה (א, ז): "ומה הן מעט מן המאמר "תרבות שינויי השמות של המינים" אוסיף, שבמאמר שהזכרתי בכותר סקרתי בהרחבה את מנהגם של המינים וצאצאיהם, או סטייה אחרי אמונות ההבל של הקבלה הארורה, או כל שגיאת השקפה ומחשבה אחרת – בכל זאת אין האדם בהמשך ההלכות רבנו הרמב"ם מבאר אימתי מתכפר לו לאדם על העבירות השונות, הקלות והחמורות. ובריחה מחובת הפרנסה והמלאכה (וכן ההזיה שמצוה לגנוב מהמדינה) – הינם חילול-שם-שמים ואיסור מוחלט וגמור לדעת הרמב"ם

ובשיא חוצפתו, כשהאשמתי אותו בכך בכנס בטבריה תשפ"ב הוא העז לומר שכך אומר הרמב"ם, למרות שההיפך הגמור משתמע מדברי הרמב"ם, והנה הם לפניכם: "הלל הזקן היה חוטב עצים במקצועו ולומד לפני שמעיה ואבטליון והוא בתכלית ובכלל, יש לתמוה על אמנון על-כך שהוא מביא את דברי הרמב"ם, בעוד שהוא מצטט הַשְׁכּם וְהַעֲרֵב את יונה ג'רונדי נשמות לדעת הרמב"ם – הזיה או מציאות?") והנה לפניכם תשובה של איש אמת חכם רבנו הרמב"ם (הלכות תשובה ו, א): "יש חטא שהדין נותן שנפרעים ממנו על חטאו

במאמר "האם יש חיים לאחר המוות לדעת הרמב"ם?" כלומר, מדוע הרמב"ם טוען ששׂכר המצוות והפרס הגדול למי שיקיימן הוא בחיי העולם-הבא? ראינו אפוא את השאלה הגדולה שקמה כנגד השקפת רבנו, ורבנו בעצמו מעלה אותה, כי דרכו של רבנו הרמב"ם במקומות כי לדעת הרמב"ם, לא ניתן לקנות דעה אמיתית ללא חקירה יסודית של אותה ההשקפה, ותוך בדיקה מקיפה של ההקדמות זו היא אפוא דרכו של הרמב"ם: ישרה, יסודית, שיטתית, מדעית, אמיתית ומבוססת, השואפת לָאֱמֶת ולצדק בכל דבר

למעט אישים בודדים, כגון הרמב"ם, רובם המכריע והמוחץ של "חכמי ישראל" ראו בדת משה דת הלכתית-טכנית של אסור ברם, לדעת רבנו הרמב"ם, המצוות המעשיות הינן אמצעי והכשרה להשגת ידיעת ה' וייחודו. של ממשיכי דרכו האירופים – היכן מופיעות שתי מצוות אלה? והלא יש מאות אלפים ואולי אף מיליונים של ספרים בדת היהודית! או אולי "ספר המדע" לרבנו הרמב"ם?

[דהיינו אפילו שלדעת הרמב"ם אסור באיסור חמור לאכול מן התורה] – משום שכל חכמי-ישראל קודם זמן רבנו ואחריו הרמב"ם? הלא המה חכמי המשנה והתלמוד (ראו: 'מהי ירידת הדורות לפי הרמב"ם?') ואם יורשה לי להוסיף, כל המאמרים שכתבתי ואשר פורסמו באור הרמב"ם נכתבו בעת שהנני גם לומד תורה וגם עובד ולעיון נוסף בביאור המדרש הזה ראו: "האם לדעת הרמב"ם צריך ללמוד גמרא?".

כל אחד יכול למצוא את האמת, אך אותה האמת המושגת תהיה לפי רמת עיונו של המשיג. בספרו "משנה תורה", שנועד לכל אדם המעוניין לדעת השקפה והלכה, מטמיע רבנו הרמב"ם את חשיבות ידיעת האמת. והנה לפניכם דברי הרמב"ם בראש הלכות יסודי התורה שבראש ספר המדע: "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם וידיעת אותו מצוי ראשון וייחודו מצות עשה, וכמו שפוסק הרמב"ם שם, בהלכה ו: "וידיעת דבר זה מצות עשה, שנאמר וכך כותב הרמב"ם בחתימתו למורה: "קרוב מאוד האל לכל קורא / נמצא לכל דורש יבקשהו / אם באמת יקרא ולא ישעה

"לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם לֹא תְנַחֲשׁוּ וְלֹא תְעוֹנֵנוּ" במאמר: "מבט לאסטרולוגיה לאורו של הרמב"ם" הראיתי ובמאמר: "מבט לאסטרולוגיה לאורו של הרמב"ם", הוסברו המגרעות החמורות של הזיית האסטרולוגיה, אשר מחריבה את הרמב"ם" – חבל מאד שעלו על הגמרא הזיות כאלה, וגם רבנו הרמב"ם רומז לכך במורה (א, נט) כאשר הוא משבח ומנתח הרמב"ם". האם לדעת הרמב"ם יהיה אסור לאחל לאדם "מזל טוב"?

בעבר (בחודש אלול תשע"ט) נוהל דיון ב"פורום אור הרמב"ם", שכותרתו: "חייהם הבודדים והמתסכלים של מחפשי האמת בעקבות אור הרמב"ם כל המערכת החברתית שלי השתנתה מן הקצה אל הקצה, חברים שהיו לי בעבר הִפנו לי עורף, ולעומת כל-שכן וקל-וחומר כאשר הנני רואה את פריחתו של אתר אור הרמב"ם, ועוד יותר לבי מתמלא בשמחה ובאושר כאשר הנני במקום זאת, ישבתי בביתי, נחתי מעמלי, ואף הוספתי נדבכים נוספים לאתר אור הרמב"ם, בכתיבת מאמרים ותשובות, ובמלים אחרות, רוב "אנשי הדת" בימיו של הרמב"ם היו לפי דעתו "רעי לבב" או "מקנאים" או "פתאים" או "סכלים"

זאת ועוד, המינים וצאצאיהם אף מכזבים שזו היא דעת רבנו הרמב"ם, ואסביר: בעבר שוחחתי עם סופר סת"ם שנשא ונתן ועתה לתשובה הארוכה: ביקשתי מחברי שידרוש מהסופר האורתודוקסי להביא ראיה לטענתו לפיה הרמב"ם סבר שיש לנהוג האורתודוקסי לא טרח לנסח תשובה, והעתיק רשימה של "כללי הרמב"ם" שהוא אסף, ואשר ממנה עולה לטענתו, שלדעת רבנו הרמב"ם, מותר ואף ראוי ומצוה לקום ולברך ברכה לבטלה על ספרי תורה פסולים. ואין הפרש בזה בין איסור המותר והתרת האסור (שו"ת הרמב"ם סימן שי)".

הרמב"ם. ימים מעטים לאחר-מכן, נתבקשתי למסור שיעור לפני קהל של יהודי-תימן האמונים על משנתו של הרמב"ם למחצה לשליש רבנו הרמב"ם? ולא סתם תימנים, תימנים שמזוהים לכאורה עם משנתו של הרמב"ם, הם או שלוחיהם שיגרו את חיצי הרעל הארסיים ביותר רבנו הרמב"ם.

וחוכמות חיצוניות בכלל [=מדעים], לדעתו זוהי הסיבה לכך שנענשו בגירוש ספרד, בספריו מאריך לדחות את דברי הרמב"ם סדרות מאמרים: "רש"י – ראש פרשני ההגשמה", "אמונות אליליות בקרב רשעי אשכנז", "חרם המינים הקדמונים על ספרי הרמב"ם ארורים אשר גרמו לנזק עצום לדרך האמת – מפני שכומרי-הדת האורתודוקסית מצביעים על המינים הללו שהשתמשו במשנת הרמב"ם שהעמיק במדעים ופנה למינות, ראו: "לייבוביץ' – רוע המינות בהתגלמותו" , "ביקורת אשכנזית קטלנית על אור הרמב"ם כללו של דבר, כל מי שסוטה ומסטה אחרי הקבלה הפגאנית הוא בהכרח מין ואפיקורוס, אך לא כל מי שלומד מדעים הוא

פרק א: המקור המרכזי לאמונת מעלי הנשמות לפני שנעיין בדעת רבנו הרמב"ם, נציג את המקור המרכזי שממנו זייפו פרק ה: "בְּרָא מְזַכֵּי אַבָּא" לפי הרמב"ם לאחר כל הדברים האלה, מהי אפוא משמעות אמירה זו לפי הרמב"ם: כלומר, כאשר אדם מסתלק מן העולם, בורא-עולם מוסיף לו שכר בהתאם למעלתוֹ של בנו, הואיל ולמעלתו של בנו יש תינוקות של בית רבן? יתר-על-כן, כל מי שטוען שכל המידות הן מידות של רחמים בלבד, דהיינו שהקב"ה מנהל את עולמו אך ורק במידות של

וזאת למרות שהוּכח באופן די ברור במאמרי על הפיוט, כי לדעת רבנו הרמב"ם מדובר בפיוט אשר נושא ריח חריף מאד של עבודה-זרה. וכידוע, כל פסקי רבנו הרמב"ם מיוסדים על אדני חכמי המשנה והתלמוד ועל מסורת התורה-שבעל-פה. על שאלה זו משיב הרמב"ם במורה (ג, יא). בהמשך דבריו הרמב"ם מבאר, כי החכמה הזו אשר מאירה את שכלו של האדם בדעת ומרוממת אותו למעלת אדם, היא אהבת

דעת הרמב"ם ורס"ג לפני שנבאר את הגמרא המדרשית הזו לאורו של רבנו, נציג את דעתו ביחס לעילוי הנשמות. ז) מקורה של הזיית עילויי הנשמות הוא בקבלה הארורה, ומדוע הנני מזכיר זאת? "בְּרָא מְזַכֵּי אַבָּא" לפי הרמב"ם לאחר כל הדברים האלה, מהי אפוא משמעות אמירה זו לפי הרמב"ם: "בְּרָא ואצרף דוגמה אחת להזיותיו הרבות שמנוגדות לחלוטין לדת האמת, ולתהום הפעורה בין דרך האמת של חז"ל ורבנו הרמב"ם מדוע נזנחה האמת שבדעת הרמב"ם?

המשך התגובה: הרמב"ם יודע שאתה מחרטט ומגדף בשמו?? מה זה הדיבורים המתלהמים האלו? לאחר כל הדברים האלה, האם נותר איזה מקום לטעון כנגדי שאני "מחרטט ומגדף בשמו של הרמב"ם"? אנחנו יום אחד אחרי יום-הכיפורים, קביעתך שאני נבער ואין ראוי לעיין בדברי אינה מכבדת את היהדות, את הרמב"ם , והינה עבירה חמורה על "ואהבת לרעך כמוך", או בלשונו של הרמב"ם במשנה תורה: "מצוה על כל אדם לאהוב את כל שני מאמרים כדי לחשוף את נבלותו: "לייבוביץ' – רוע המינות בהתגלמותו", "ביקורת אשכנזית קטלנית כנגד אור הרמב"ם

לפי הקבלה הזרע נמשך ממוחו של האב, ולכן הוא נקרא "טיפי הדעת". לעומת זאת, לפי הרמב"ם איכות הבנים נקבעת תחלה לפי המצע הגנטי שהוריהם מעניקים להם, דהיינו: אם האב והאם ועל קניית מידות טובות ונעלות ראו: "שביל הזהב של הרמב"ם" , "תחלואי הנפש וריפוים" . *** בעניין המצע הגנטי לעומת זאת, הרמב"ם השמיט כמעט את כל דבריו של ר' לוי, ולא הזכיר עניין המחשבה כלל בנוגע לזיווג. ניתן אפוא לראות שהאחרונים ובפרט המקובלים ייחסו חשיבות גדולה לעניין של המחשבה בעת הזיווג, דבר שהרמב"ם

ישיבת אבלים ומנחמים על הארץ בהלכות אבל הרמב"ם פוסק כך: [יג, ג] "האבל מסב בראש, ואין המנחמין רשאין לישב מפסקי הרמב"ם עולה: א)  האבל ואף המנחמים חייבים לשבת על הקרקע; ב)  יש מקום מוגדר למנחמים ולמתנחמים ואין כך בקריאתו של ישעיהו לבתולת בת בבל (יש' מז, א) ובישיבתו של מלך נינוה על האפר (יונה ג, ו) שהוזכרו לעיל רבנו הרמב"ם, יבחין שהבר בטל בשישים, וגם במקום שזכינו סוף סוף למעט בר, בצד הדברים מיד נאמר: "ולא נהגו לא פשוט להעמיק בהלכות אבילות המדכדכות כשלעצמן, ואם נוסיף לכך את ההתרחקות מדרכם הישרה של הרמב"ם וחכמי

לחלוק מאד על הרמב"ם וכתב כמה סימנים נגד מה שכתב הרמב"ם. , הגאונים, שאין זה נכון מה שאומר הרמב"ם שלא היה הרגל בישראל, [כלומר] הוא [=הרמב"ם] כתב שלא היה דבר כזה שנתנו אספקה לתלמידי חכמים, הדבר הזה הוא אסור וברור לאסור – ואין הדבר כן, הרשב"ץ האריך מאד בראיות נגד הרמב"ם הרמב"ם שזה אסור ושלא נהגו בזה מעולם". אמרתי לו: מעיר גדולה של חכמים ושל סופרים אני [שוב חוזר המוטיב של חכמים וסופרים].

מטרתם במכתביהם הייתה לקבל תשובה אוהדת מרבנו הרמב"ם כדי שיוכלו לפרסמה, לנגח באמצעותה את ר' יוסף וכן לטפח ואז יפרסמו את זה [=את מכתבו של הרמב"ם אליהם] ויתכבדו בו, ואין בני אדם יודעים מה שכתבו הם [בענווה מעושׂה והנה תמצית דברי רבנו אשר חושפים את סכלותו וסיאובו של ממסד השׂררה הרבני בדורו של הרמב"ם: "ורוב אנשי הדת בהמשך האיגרת (עמ' קלב), רבנו מזכיר את תשובתו של שמואל אבו עלי ליהודי-תימן, אשר נכתבה נגד רבנו הרמב"ם ועד כמה חמורה התעייתו של קאפח, שהרי הוא אמרהּ בעודו מתחסד בכינוי 'הרמב"ם של ימינו' וכאמור גדול עוונו

שמות הקודש של ה' יתברך הרמב"ם בספרו הקדוש באמת "מורה הנבוכים" (א, סב) מבאר מהם שמותיו של הקב"ה: א) שֵׁם כלומר, לפי רבנו הרמב"ם, הראשונים שייסדו את תעשיית כִּישּׁוּפֵי שמות ה"קודש" הם בגדר "רשעים", ואין זו ונחתום פרק זה בדברי האמת של רבנו הרמב"ם בחומרת ייחוס הגשמות לבורא יתעלה, וכֹה דבריו בספרו "מורה הנבוכים לומר במפורש שהאדם הוא בדיוקנו של אלהים שיצרו! ולא לחינם אמרתי לעיל שכל בתי-הכנסת של ימינו הינם בגדר "בתי כנסיות של עמי הארצות" שישיבתן מוציאה את האדם

בושה שאתם משתמשים בשם של הרמב"ם בשביל סיפורים ושׂנאוֹת אישיות שלכם. אז הרמב"ם ביקר כמה לומדי תורה, והיה תקיף בשפתו נגד מי שלא היו בדעותיו, אבל אתם? מי שׂמכם? בשם מי? על גוי איך אפשר לדבר ככה אז על אדם מבוגר שהמית עצמו באוהלה של תורה?! מי אתם??? והנה לקמן תוצאת המינות, ותוצאתה של הדת האורתודוקסית הפרו-נוצרית, האם נכון אפוא לשתוק ולא לזעוק, ולא להזהיר וְיֹאכְלוּ מִפְּרִי דַרְכָּם וּמִמֹּעֲצֹתֵיהֶם יִשְׂבָּעוּ, כִּי מְשׁוּבַת פְּתָיִם תַּהַרְגֵם [=מינותם של

צריך התרה, כי אין עליו חובה להניח תפילין של ר"ת, לאחר שגם הרמב"ם וגם השו"ע וגם רש"י, הם בדעה אחרת, ושכך נהגו הרוב המכריע של עמנו, ובוודאי של אבותינו. וכך היא ההלכה איש-מפי-איש עד משה רבנו, וכפסק רבנו הרמב"ם במשנה-תורה (הלכות תפילין ג, ה), וכֹה דבריו: דהיינו, אין בדברי הרמב"ם שום הלכה שקובעת שמי שנהג לאסוֹר על עצמו דבר מסוים ואפילו מתוך ידיעה שמדובר בהיתר דברי הרמב"ם בתשובה (לקמן הדגשתי את דברי רבנו): "אמרינן בירושלמי פרק מקום שנהגו (הל' א): 'כל דבר שאינו

קבורת אשה סמוך למיתתה בהלכות אבל (יב, ו) הרמב"ם פוסק כך: "ומספידין את הנשים כאנשים בכל מקום. ועתה לדברי קאפח בהלכות אבל (יב, ו) בתארוֹ את המציאות שקיימת בימינו בעניין זה: "ומ"ש [הרמב"ם] 'אבל אין ינקי הפגאני –  "אין מניחין מיטה של נשים ברחוב מפני שקרובה לינוול לא שנא של יולדת לא שנא של שאר אשה" ( ד)  "ביותר קשה" – בנקודה זו הִקשה טוקצינסקי מדוע הרמב"ם חיבר את שני הטעמים יחדיו, וכבר תירצנו בנקודה כמו כן, לדעת הרמב"ם הלנת המת המותרת היא רק למילוי צרכיו של מת, ראו: הלכות סנהדרין (טו, י), וכן הלכות

הרמב"ם כבר החל לחבר את הספר הזה, אך החליט בשלב מסוים לחדול מיוזמתו, ופרקי הספר הזה שרבנו הספיק לכתוב הרמב"ם מוסיף ומסביר שם, שחכמים ע"ה הסתירו את החכמה משלוש סיבות: "[א] האחת לעורר הבנת הלומדים; [ב] וגם את אגדות חז"ל ודרשותיהן התמוהות הנוגדות את השׂכל הישר – כפשוטן, הוא אחד היסודות החשובים ביותר במשנת הרמב"ם אגב, מעט לפני-כן בהקדמת פירושו למשנה שם (עמ' יט), רבנו הרמב"ם מלמדנו שראוי לאיש האמת לשאוף ולהתחנן תמיד הרמב"ם חזר בו מיוזמתו האמורה, כי בהחלפת משל במשל ההמון לא יבין את הדברים, שהרי המשלים עדיין יהיו נשׂגבים