הישמעאלים תמיד מחפשים דרכים להציק ולפגוע בעם-ישראל, ובשנים האחרונות הם אף מצאו דרך חדשה: הצתות. אם באמצעות שליחת בלוני תבערה וחבלה מעזה לעבר היישובים בעוטף עזה, ואם באמצעות הצתות מכֻוונות של יערות נפלאים ברחבי ארץ-ישראל. השריפות הקשות הללו מכלות שדות ועצים ובעלי-חיים, מזהמות את האוויר ואף מסכנות חיי אדם.
בעניין עוטף עזה: יחד עם רגש הסולידריות האמיתי שכולנו חשים כלפי תושבי יישובי העוטף, עלינו להזכיר להם שיש להם אחריות גדולה למצבם, ועליהם לערוך חשבון נפש עמוק. זכורני שהתארחתי בשבת-חתן ביישוב גדיד שבגוש קטיף כשבועיים לפני ההתנתקות, והנני זוכר את הפגנות התושבים יושבי העוטף בימי שישי בכניסה לגוש קטיף וקריאותיהם הבוטות לפַנות את היישובים הנפלאים שהיו בגוש (זכיתי להכיר את היישובים הללו ונופם במהלך שירותי הצבאי בגוש קטיף במשך למעלה משנה). יש לזכור זאת להם, עד שאותם תושבים יודו שהם טעו ויבקשו סליחה ומחילה מתושבי גוש קטיף שהגנו עליהם בגופם. ויתרה מזאת, עד היום אני שומע את תושבי העוטף אשר עדיין אינם מבינים עם מי יש להם עסק, ועדיין הם צועקים על הממשלה שתגיע ל"הסדר מדיני", הם עדיין חושבים שבגלל המצב הכלכלי הקשה בעזה הערבים שונאים אותנו ותוקפים אותנו – כאילו אנחנו גרמנו לעזתים לבחור בחמאס...
לשריפות הללו ולשריפות ביערות ארץ-ישראל אחראים בני דודנו הישמעאלים המסוכנים, אשר מאז ומעולם שנאו אותה שנאה תהומית, לא אכפת להם מארץ-ישראל ואפילו מסגד-אל-אקצא לא באמת מעניין אותם, כל טענותיהם ודרישותיהם להכרה מדינית ולהקמת "מדינה פלסטינית" אינן אלא אמצעים כדי להציק לפגוע ולכלות בעם-ישראל. גם "אהבתם" לאל-קודס וְלַמַסְגֵּפִים הטמאים בהר-הבית אינה אלא תרמית (יהודי תימן בתימן נהגו לשבש את שם המסגד ולקרוא לו בכינוי של גנאי: "מַסְגֵּף") – כי אם הם באמת היו אוהבים את ירושלים עיר-הקודש, הם היו שמחים ומעודדים את עם-ישראל להמשיך ולהפריח את השממה והחורבן שהם המיטו על ארץ-ישראל בכלל ועל ירושלים הקדושה בפרט במהלך ההיסטוריה.
א. שנאת בני ישמעאל
שנאת בני ישמעאל לעם-ישראל הייתה מאז ומעולם, הרמב"ם באיגרתו ליהודי תימן מלפני כ-850 שנים, מתאר את שנאתם לעם-ישראל, ואת רצונם העז להשפילנו להכניענו ולכלותנו, וכֹה דבריו שם (עמ' נג–נד):
"ואתם אחינו דעו, כי ה' הִשליכנו [בגלות] ברוב עווננו באומה הזו, כלומר האומה הישמעאלית רבת המשׂטמה לנו, והמִתחכמים להרע לנו ולשנוא אותנו, כמו שֶׁיָּעַד לנו יתעלה 'וְאֹיְבֵינוּ פְּלִילִים' [דב' לב, לא]".
כוונת הרמב"ם במה שהעתיק את הפסוק "וְאֹיְבֵינוּ פְּלִילִים" היא לכך, שהם יושבים בכינוסי גדוליהם (כגון באו"ם ובליגה הערבית), ומתַחבלים תחבולות היאך להגבילנו ולהציק לנו, ובמה יוכלו להבליט את השפלתנו, כידוע וכנהוג.
בהמשך דברי רבנו באיגרתו שם הוא כותב כך:
"ולא עמדה על ישראל כלל אומה יותר צוררת ממנה, ולא היה מי שהפליג [=שהִרבה] בהכנעתנו ובהשפלתנו וחיזוק שנאתנו כמותם, עד שדוד מלך ישראל כאשר צפה ברוח הקודש כל הרעות שיעברו על עם-ישראל, לא צווח ולא הֵילִיל ולא שִׁוֵּע בלשון כל האומה אלא מִמלכות ישמעאל, אמר: 'אוֹיָה לִי כִּי גַרְתִּי מֶשֶׁךְ שָׁכַנְתִּי עִם אָהֳלֵי קֵדָר' [תה' קכ, ה]. והתבונן ייחודו את קדר מיתר בני ישמעאל, כי המשוגע [=מוחמד] לדבריהם [=של הישמעאלים] אינו אלא מבני [שבט] קדר כפי שמפורסם בייחוסו".
ה"משוגע" שנזכר בדברי הרמב"ם הוא כמובן מוחמד נביא האסלאם, וזה היה כינויו השגור בפי היהודים בארצות ערב – כינוי שמוחמד זכה לו בצדק-רב בשל התנהגותו האלימה והבלתי צפויה. לפי המסורת, מוחמד נולד בשבט קדר שהוא שבט שנכלל בתוך אומת הישמעאלים, ודוד המלך רמז אליו ברוח-קדשו כאשר אמר: אוי לנו לעם-ישראל על כך שגלינו מארצנו אל מלכות ישמעאל אשר מביאה עלינו אסונות, ובפרט שבט קדר שממנו יצא מוחמד.
ב. שקריהם וכזביהם של בני ישמעאל
אחת ההתמודדויות הקשות ביותר עם בני ישמעאל היא ההתמודדות עם שקריהם וכזביהם, הם מפיצים שקרים וכזבים וגורמים נזק אדיר לעם-ישראל. עד-כדי-כך שהרמב"ם מתאר שאין בכוחנו לסבול עוד את שקריהם וכזביהם מרוב תסכול ועוגמת נפש, וכֹה דבריו:
"ואנחנו על אף היותנו סובלים את הכנעתם ושקריהם וכזביהם מה שאין ביכולת האדם לשאת, ונעשינו כמו שאמר הנביא: 'וַאֲנִי כְחֵרֵשׁ לֹא אֶשְׁמָע וּכְאִלֵּם לֹא יִפְתַּח פִּיו' [תה' לח, יד], וכמו שהדריכונו החכמים ז"ל שנישא שקרי ישמעאל וכזביו בשמיעה ושתיקה, ותלו את ההערה על כך [=את האסמכתא לכך שיש לשאת את שקריהם וייסוריהם בשתיקה, במדרש שעוסק] בשמות בניו [של ישמעאל]: 'וּמִשְׁמָע וְדוּמָה וּמַשָּׂא' [בר' כה, יד] – שמע ודום ושׂא".
רבנו הרמב"ם מתאר את דרך ההתמודדות עם שקריהם וכזביהם בתקופתו, הוא קובע שהדרך היחידה להתמודד עמם באותם הימים היא השתיקה. אין להשיב להם מאומה מפני שהם לא "ישתכנעו" מֵאוֹר האמת. כל תקוותם ומאוויים הינם להחריב אותנו, ולכן אין עם מי לדבר... הרמב"ם מציע ליהודי-תימן פשוט לשתוק ומביא ראיה מפסוק בספר בראשית (כה, יג–יד):
"וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל בִּשְׁמֹתָם לְתוֹלְדֹתָם בְּכֹר יִשְׁמָעֵאל נְבָיֹת וְקֵדָר וְאַדְבְּאֵל וּמִבְשָׂם, וּמִשְׁמָע וְדוּמָה וּמַשָּׂא". משמע ודומה ומשא היו מבניו של ישמעאל, ויש בהם רמז כאמור כיצד יש לנהוג עם בני ישמעאל בגלות הארוכה והקשה רבת הייסורים והאנחות: וּמִשְׁמָע – לשמוע, וְדוּמָה – לידום ולשתוק, וּמַשָּׂא – לשאת את הכנעתם והשפלתם בהשלמה.
ברם, למרות שעצתו זו נועדה ליהודים ששהו בגלות הארוכה במדינות ערב, לפעמים נדמה כי גם בארץ-ישראל בימינו יש לנהוג-כן. בית המשפט העליון, הפרקליטות, צמרת צה"ל השב"כ והמשטרה, כלי התקשורת למיניהם, וכל שאר מוקדי-הכוח של השלטון ששולט היום במדינה – רובם המכריע נמנים על הצד השמאלי של המפה, ומול כל אמירה שיש בה כדי להשיב מלחמה שׁערה לאויבנו הישמעאלים, הם מיד נעמדים על רגליהם האחוריות הדורסניות, פוסלים חוקים, ומבקרים בנקמנות ובחריפות עזה את כל מי שמעז לומר דבר-מה נגד הערבים הנחמדים והמסכנים – רחמנים המה על האכזרים ואכזרים המה על הרחמנים.
אמנם, לזכות "השמאל" יש לציין, כי "הימין" בארץ-ישראל הביא עלינו בעיקר וויתורים מפליגים ומסוכנים, ופגע קשות בהרתעה של מדינת ישראל. לעומת זאת, דווקא "השמאל" ידע לטפל באופן נכון וראוי וקשה הרבה יותר בצוררים הישמעאלים. זכורני כיצד אולמרט היכה בחמת זעם את עזה במבצע "עופרת יצוקה", כאשר בכל המבצע ההוא נהרגו כעשרה חיילים. לעומת זאת, נתניהו במבצע "צוק איתן" יחד עם בוגי יעלון מוג-הלב, טיפל בצוררנו בכפפות של משי ובפחדנות גדולה, ובגלל פחדנותם וחששותיהם מפגיעה "מיותרת" בפלסטינים "חפים מפשע", נהרגו במבצע "צוק איתן" למעלה משבעים חיילים! כמו כן, לא אשכח את רעדו ומבטו המפוחד של בוגי במסיבות העיתונאים שהיו במהלך המבצע, והוא הדין לנתניהו, רק שנתניהו למד לשחק ולהִתחזות ויודע היטב להסתיר את חששותיו פחדיו ופחדנותו.
"פָּחֲדוּ בְצִיּוֹן חַטָּאִים אָחֲזָה רְעָדָה חֲנֵפִים" (יש' לג, יד).
ג. "אֲנִי שָׁלוֹם וְכִי אֲדַבֵּר הֵמָּה לַמִּלְחָמָה"
בהמשך דבריו הרמב"ם מוסיף להתייחס לעובדה, שלמרות שאנחנו סובלים בשתיקה את הכנעתם והשפלתם של הישמעאלים, עדיין הם מתנפלים עלינו ומפַגעים בנו. הרמב"ם גם מתאר את המציאות שהייתה בימיו וכל-כך נכונה גם לימינו אנו – ככל שאנחנו מתחננים אליהם ביד מושטת לשלום, כך הם מוסיפים ומעוררים עלינו סכסוכים ומלחמות:
"וכבר תִּרגלנו את עצמנו גדולים וקטנים לסבול הכנעתם, כמו שציווה ישעיה ואמר: 'גֵּוִי נָתַתִּי לְמַכִּים וּלְחָיַי לְמֹרְטִים' [נ, ו], ועם-כל-זה אין אנו ניצולים מתוקף צרותיהם והתנפלויותיהם בכל זמן, אלא כל מה שסבלנו והעדפנו להיות בשלום אִתָּם מעוררים עלינו סכסוכים ומלחמות, כמו שתיאר לנו דוד: 'אֲנִי שָׁלוֹם וְכִי אֲדַבֵּר הֵמָּה לַמִּלְחָמָה' [תה' קכ, ז]".
במציאות עגומה זו, כל מה שנותר לנו לעשות הוא להתפלל לה' יתברך ש"מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִבַיִךְ מִמֵּךְ יֵצֵאוּ" לפי מובנה הפשוט של הנבואה (יש' מט, יז). כלומר, יהי רצון שֶׁיִקְרַב היום שבו כל אלה שמחריבים ושורפים את מדינת ישראל האהובה, מקרב עם-ישראל ומחוץ לעם-ישראל, כולם ללא יוצא מן הכלל ייצאו ממנה ולא ישובו אליה עוד, ילכו ולא ישובו...
"כִּי כֹה אָמַר יְיָ גַּם שְׁבִי גִבּוֹר יֻקָּח וּמַלְקוֹחַ עָרִיץ יִמָּלֵט, וְאֶת יְרִיבֵךְ אָנֹכִי אָרִיב וְאֶת בָּנַיִךְ אָנֹכִי אוֹשִׁיעַ. וְהַאֲכַלְתִּי אֶת מוֹנַיִךְ אֶת בְּשָׂרָם וְכֶעָסִיס דָּמָם יִשְׁכָּרוּן, וְיָדְעוּ כָל בָּשָׂר כִּי אֲנִי יְיָ מוֹשִׁיעֵךְ וְגֹאֲלֵךְ אֲבִיר יַעֲקֹב" (יש' מט, כה–כו).
תמונת שער הרשומה מאת הארכיון הפדרלי של גרמניה; רישיון: CC-BY-SA 3.0.