איך בונים אומה שתהיה מאוחדת למרות שהיא בסך-הכל קיבוץ של פרטים השונים זה-מזה במראם, בהתנהגותם ובדעותיהם? ועוד לְצַפות מהם לכונן בארץ ממלכת כהנים וגוי קדוש!
האדם מדיני וחברתי מטבעו ואינו כרוב בעלי-החיים אשר מסוגלים לחיות בבדידות ולדאוג לעצמם. לעומת בעלי-החיים, האדם נשען על סביבתו בקיום צרכיו הבסיסיים ביותר: אוכל, הגנה, מגורים, ביגוד וכן שאר צרכיו הרבים – וכך אומר רבנו בעניין זה במורה (ג, מט):
"מן הידוע כי הידידים הינם דבר שהאדם זקוק לו כל ימי חייו, וכבר ביאר זאת אריסטו [...] בזמן בריאותו ואושרו יתענג בחברתם, בזמן מצוקתו יזדקק להם ובזמן זקנתו וחולשת גופו יֵעָזֵר בהם. ועניין זה מצוי בבנים יותר וחשוב, וכן בקרובים, אלא שהאחווה והאהבה והעזרה נעשית שלמה בקרובים ביחס, עד שאפילו השבט האחד, כאשר אב אחד כוללם, ואפילו רחוק – תהיה ביניהם מחמת-כך אהבה ועזרה זה-לזה, וחמלה זה-על-זה שהיא החשובה ביותר במטרות התורה".
בשל הצורך החברתי ההכרחי לקיום האנושי, נעשו בני-האדם מעורבים זה-בזה ומשפיעים זה-על-זה, לטוב ולרע, וכך מסביר רבנו הרמב"ם בפסקו בהלכות דעות פרק ו:
"דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר רעיו וחבריו, ונוהג במנהג אנשי מדינתו [=עירו]. לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים ולֵישַׁב אצל החכמים תמיד, כדי שילמד ממעשיהם. ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחושך, כדי שלא ילמד ממעשיהם".
זאת ועוד, העיון במורה (א, עב) מלמד, שהכוח המנהיג את האדם על כל חלקיו הוא הכוח ההוגה – והוא חלק מחלקי הנפש, וכפי שמסביר הרמב"ם בהקדמתו לאבות פרק א:
"והחלק ההוגה הוא הכוח המצוי לאדם אשר בו ישׂכיל, ובו תהיה החשיבה, ובו הוא קונה את המדעים, ובו הוא מבדיל בין הרע והטוב מן הפעולות".
ביאור הדברים, כמו שהכוח ההוגה מתאם ומנהל ומנהיג את כל חלקי האדם השונים על-מנת שהאדם יתקיים באופן תקין – כך גם החברה, כדי להיות מתוקנת עליה להיות מונהגת על-ידי מנהיג אחד שיאזן ויתאם את פרטיה הרבים השונים זה-מזה, וכדברי רבנו במורה (ב, מ):
"וכיוון שטִּבעו [המגוון של האדם] מחייב שיהא באישיו [=בפרטיו] השוני הזה [דהיינו שכל אדם יהיה שונה מחברו], ו[כיוון ש]החברה הכרחית לטבעו – לא ייתכן בשום-אופן שתִּצלח חברתו [שהחברה האנושית תהיה מתוקנת] כי אם על-ידי מנהיג בהחלט: יאזן את פעולותיהם, וישלים את החסר, ויחסר את המרובה, וינהיג מעשים ומידות שיעשו אותם כולם כפי נוהג אחיד תמיד – עד שייעלם השוני הטבעי בריבוי התיאום המוסכם, ו[אז] תהיה החברה תקינה".
תקינות החברה האנושית הזו באה לידי ביטוי בשני מישורים: הגוף והנפש. ואף שהתיקון הנפשי, דהיינו קניית דעת והשקפות נכונות, נעלה ומרומם יותר מן התיקון הגופני, שהוא הקניית מידות-טובות והסדרת ענייניהם החברתיים של בני-האדם זה-עם-זה (כגון קביעת גבולות של אסור ומותר, סילוק העושק וכיווּן הרצונות לתועלת הכלל) – על התיקון הגופני להיות קודֵם לתיקון הנפשי, שהרי התיקון הגופני הוא התשתית שעליה עומד התיקון הנפשי, וזו היא מטרתו של מלך המשיח, וכמו שפוסק רבנו בהלכות מלכים ומלחמות (יא, ד):
"ואם יעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצוות כדוד אביו, כפי התורה-שבכתב ושבעל-פה [נאמן לדת האמת, לא יוסיף ולא יגרע ולא ימציא תורה חדשה], ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בִּדְקָהּ, ויילחם מלחמות יְיָ הרי זה בחזקת שהוא משיח. [כלומר] אם [הוא] עשה והצליח, וניצח כל האומות שסביביו, ובנה מקדש במקומו, וקיבץ נדחי ישראל הרי זה משיח בוודאי".
וגם אם כל העולם התבלבל והתמלא בדעות כוזבות שהחדירו המוני הנוצרים והמוסלמים ושאר עובדי האלילים למיניהם שגואים במספריהם בעולם, וגם אם חדרו השקפות שגויות רבות-מספור לליבו של עם-ישראל ובראש ובראשונה לאלה שנקראים "חכמי ישראל", כשיבוא מלך המשיח יחזרו כולם לדרך האמת ולהשקפות האמת, ככתוב בסוף אותה ההלכה:
"וכשיעמוד המלך המשיח באמת, ויצליח וירום ויינשא, מיד כולם חוזרים [התועים מקרב הגויים והתועים מקרב ישראל] ויודעים ששקר נחלו אבותיהם, ושנביאיהם ואבותיהם הטעום".
וכך הבטיח ה' יתעלה שמו על-ידי ירמיה הנביא: "יְיָ עֻזִּי וּמָעֻזִּי וּמְנוּסִי בְּיוֹם צָרָה, אֵלֶיךָ גּוֹיִם יָבֹאוּ מֵאַפְסֵי אָרֶץ וְיֹאמְרוּ: אַךְ שֶׁקֶר נָחֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ הֶבֶל וְאֵין בָּם מוֹעִיל" (יר' טז, יט).
וכל מי שליבו מתעורר לראות לזהות ולהשׂכיל את אור האמת, יבין מיד שעליו לעורר את החלק ההוגה שבנפשו: שבו יחשוב וישׂכיל ויקנה את המדעים, ויבדיל בין הטוב והרע מן הפעולות.
ויתפלל בכל ליבו שיזכה ללכת באותה הדרך שהלכו בה אבותינו חכמי-האמת: אותה הדרך הישרה והטהורה שנמסרה למשה רבנו ע"ה בסיני, אותה הדרך שהועברה אלינו על ידי חכמי המשנה והתלמוד, אותה הדרך שאבדה מאיתנו באלף השנים האחרונות בשל דעות כוזבות והשקפות פגאניות שהוחדרו לליבו של עמֵּנו (על-ידי העמים הסכלים שמסביבנו ועל-ידי רבים מעמֵּנו שהושפעו לרעה מאותם העמים הסכלים), אותה הדרך שהרמב"ם ביקש לשמֵּר בניגוד לאותם אחֵרים מזידים וכופרים שהִתעו ומתעים את עם-ישראל כבר אלף שנים, אותה הדרך בה נלך שוב כולנו כאחד לעתיד-לבוא, כאשר כוח הדעת וכוח שכלנו יגבר ונעזוב בחפץ-לב את המציאות השקרית אליה הורגלנו ובה אנו חיים – ואז יעבדו כולם כאחד את ה' יתברך, וכדברי צפניה (ג, ט): "כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם יְיָ לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד".
"וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים יִהְיֶה הַר בֵּית יְיָ נָכוֹן בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא הוּא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ עָלָיו עַמִּים, וְהָלְכוּ גּוֹיִם רַבִּים וְאָמְרוּ: לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר יְיָ וְאֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְיוֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר יְיָ מִירוּשָׁלִָם, וְשָׁפַט בֵּין עַמִּים רַבִּים וְהוֹכִיחַ לְגוֹיִם עֲצֻמִים עַד רָחוֹק וְכִתְּתוּ חַרְבֹתֵיהֶם לְאִתִּים וַחֲנִיתֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשְׂאוּ גּוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּן עוֹד מִלְחָמָה, וְיָשְׁבוּ אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ וְאֵין מַחֲרִיד כִּי פִי יְיָ צְבָאוֹת דִּבֵּר" (מיכה ד, א–ד).
"זֶה יֹאמַר לַייָ אָנִי וְזֶה יִקְרָא בְשֵׁם יַעֲקֹב וְזֶה יִכְתֹּב יָדוֹ לַייָ וּבְשֵׁם יִשְׂרָאֵל יְכַנֶּה" (יש' מד, ה).