להטוטי המינים בעניין הכסף לישיבותיהם
- אדיר דחוח-הלוי
- לפני יום 1
- זמן קריאה 12 דקות
ביום רביעי, כט באייר תשפ"ה, פורסם סרטון ביוטיוב של אחד המינים הצעקנים ושמו ברקֵל. בסרטון, ברקל צועק ומטיח דברים קשים כנגד העיתונאי המפורסם עמית סגל. ומדוע חרה אפו של ברקל בסגל? ובכן, סגל ראיין בערוץ 12 את שליח המינים מוסא גפני והעז לעמֵּת אותו עם דברי רבנו המפורסמים בהלכות תלמוד תורה (ג, ט–י), וכך סגל מצטט לפני גפני:
"כָּל הַמֵּשִׂים לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה, ויתפרנס מן הצדקה [כל-שכן בנטילה בכוח ובמרמה מקופת-המדינה וכנגד דעת רוב גדול מן העם], הרי זה חִלֵּל את השם, וּבִזָּה את התורה, וְכִבָּה מְאוֹר הדת, וגרם רעה לעצמו, ונטל חייו מן העולם-הבא. לפי שאסור ליהנות בדברי תורה בעולם-הזה. "אמרו חכמים: 'כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם' [אבות ד, ז]. ועוד ציוו ואמרו: 'לא תעשֵׂם עטרה להתגדל בהן ולא קרדום לחפור בהן' [שם]".
הדברים ברורים, ואף-על-פי-כן, ברקל טוען שאין ללמוד מן הפסק הזה (אשר כולו מבוסס על דברי חז"ל) שאסור ליהנות מדברי תורה, אלא לדעת הרמב"ם מותר ליהנות מדברי תורה! וכיצד ברקל מוכיח שגם לדעת הרמב"ם מותר ליהנות מדברי תורה? ובכן, הוא מצטט את ההלכות בפרק ג שם שקדמו לפסק הנדון, ומהן הוא מביא ראיה לכך שהרמב"ם חילל שם שמים.
ובכן, טרם שנראה את ההלכות שברקל מביא מהן ראיה לפי דמיונו, הבה נעיין בהלכות שלאחר הפסק הנדון, הואיל ומשום מה ברקל מתעלם מהן, והנה המשך ההלכה הנדונה וזו שלאחריה:
"ועוד ציוו ואמרו: 'אהוב את המלאכה ושנוא את הרבנות' [אבות א, י]. ו'כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון' [שם ב, ב]. וסוף אדם זה שיהא מלסטֵם [מלשון ליסטים דהיינו שודד] את הבריות [וכמה מתאימה הלכה זו לאורתודוקסים השודדים את קופת הציבור]".
"מעלה גדולה היא למי שהוא מתפרנס ממעשה ידיו, ומידת חסידים הראשונים היא [=חכמי המשנה והתלמוד], ובזה זוכה לכל כבוד וטובה שבעולם-הזה ולעולם-הבא, שנאמר: 'יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ' [תה' קכח, ב] – אשריך בעולם-הזה, וטוב לך לעולם-הבא שכולו טוב [המלאכה והפרנסה הן מן המעלות המובילות להישארות הנפש ולחיי העולם-הבא!]".
ויש עוד מקומות רבים מאד שבהם רבנו קובע שאסור באיסור חמור ליהנות מדברי תורה, ואם אביא את כולם לא אשיג את מטרתי במאמר זה, ולכן אסתפק בזה ואפנה למאמרים שבהם כל ההלכות והמקורות נדונים בהרחבה: "מדוע הרמב"ם התנגד ללקיחת כסף בעבור לימוד תורה?", "כך היה הלל אומר: ודישתמש בתגא – חלף", "נטילת שכר בעבור פסיקת דינים", וישנם עוד עשרות מאמרים מקיפים באתר שהוקדשו לנושא זה, מכל ההיבטים האפשריים. ועתה להלכות שקדמו, שאותן מצטט ברקל כראיה לכך שהרמב"ם היה מחלל-שם-שמים:
[ו] "שמא תאמר עד שאקבץ ממון ואחזור ואקרא, עד שאקנה מה שאני צריך ואפנה מעסקי ואחזור ואקרא – אם תעלה מחשבה זו על ליבך אין אתה זוכה לכתרה של תורה לעולם. אלא עשה תורתך קבע, ומלאכתך עראי, ואל תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תפנה".
[ז] "כתוב בתורה: 'לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא [...] וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִיא' [דב' ל, יב–יג] – לא בשמים היא, לא בגסי הרוח היא מצויה; ולא מעבר לים היא, לא במהלכי מעבר לים היא. לפיכך אמרו חכמים: לא כל המרבה בסחורה מחכים, וציוו ואמרו: הוי מעט עסק ועסוק בתורה".
[ח] "דברי תורה נמשלו כמים, שנאמר: 'הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם' [יש' נה, א], לומר לך, מה המים אין מתכנסין במקום מדרון, אלא נזחלין מעליו ומתקבצין במקום אשבורן [=מקום שהמים נקווים בו], כך דברי תורה אינן נמצאין בגסי הרוח, ולא בלב כל גבה לב, אלא בדכא ושפל רוח, שמתאבק בעפר רגלי החכמים, ומסיר התאוות ותענוגי הזמן מליבו. ועושה מלאכה בכל יום מעט כדי חייו אם לא היה לו מה יאכל, ושאר יומו ולילו עוסק בתורה".
וברקל לא שם לב, אבל בכל ההלכות הללו שהוא מביא כראיה להזיותיו, בכולן רבנו אומר שתלמידי החכמים חייבים לעבוד לפרנסתם: "עשה תורתך קבע ומלאכתך עראי", "הוי מעט עסק ועסוק בתורה", "ועושה מלאכה בכל יום מעט כדי חייו אם לא היה לו מה יאכל". נמצא, שאין מציאות כזו שבה תלמידי החכמים אינם עובדים לפרנסתם, כל אשר רבנו מבקש ללמד בהלכות הללו הוא, שהאדם לא יתפתה להרבות במלאכה כדי להעשיר וכדי להשיג מותרות, אלא ישים את עיקר מגמתו ללמוד תורת-אמת ובה ידע את בוראו ויזכה לחיי העולם-הבא.
אך ברור כשמש לכל מי שלא הִטעה את עצמו, שמי שנכשל לרדוף אחרי המותרות או מכל סיבה אחרת זקוק לכסף רב לפרנס את עצמו, שעליו לעבוד ככל שנדרש ממנו במהלך היום, ויתפלל לה' יתעלה שיקל מעליו את עול החיים כדי שיוכל לצמצם את שעות עבודתו – ואיני מצפה מברקל להבין זאת, שהרי הוא אוכל מן התורה, ואם השוחד מעוור את עיני החכמים, מה נֹאמר על כסילים נבערים אשר מתעים את העם אחרי התֹּהו? היעלה על הדעת שהם לא יעוותו את דברי האמת הפשוטים והנכוחים כדי להמשיך ולאחוז במוסרות הסכלות שבידם?
ואף שאמרתי שלא אצרף עוד מקורות לדרכו של רבנו כי הכל כבר נידון בעשרות רבות של מאמרים, הנני רואה לנכון בכל זאת לצרף כמה הלכות מסוף הלכות מתנות עניים, מפני שהן נעלמו מרבים, וכל האורתודוקסים שראיתי שהצדיקו לאכול מן התורה מתעלמים מהן:
[טז] "לעולם ידחוק אדם עצמו [=יחיה בדוחק] ויתגלגל בצער [=עד כדי כך!] ואל יצטרך לבריות, ואל ישליך אדם עצמו על הציבור. וכן ציוו חכמים ואמרו: 'עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות' [פסחים קיג ע"א]. ואפילו היה חכם ומכובד וְהֶעֱנִי יעסוק באומנות, ואפילו באומנות מנֻוולת, ולא יצטרך לבריות. מוטב לפשוט עורות הנבלות בשוק [אפילו החכם הגדול והמכובד!] ולא יֹאמר לעם: 'חכם אני' ו'גדול אני' ו'כהן אני' – 'פרנסוני', ובכך ציוו חכמים [!]".
[יז] "גדולי החכמים – היו מהן חוטבי עצים, ונושאי הקורות, ושואבי המים לַגַּנּוֹת, ועושין הברזל והפחמין, ולא שאלוּ [=ביקשו] מן הציבור ולא קיבלו מהם כשנתנו להם".
[יח] "כל מי שאינו צריך ליטול [דהיינו מי שיש לו כוח לעבוד ולהתפרנס והוא מתעצל לעבוד, או שיש לו ממון ועינו צרה בממונו להוציאוֹ לצרכיו, ובמלים אחרות, כל מי שאינו עני זקן ערירי וחלש או חולה ומיוסר] ומרמה את העם ונוטל – אינו מת מן הזקנה [אלא] עד שיצטרך לבריות, והרי הוא בכלל 'אָרוּר הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בָּאָדָם' [יר' יז, ה]. וכל מי שצריך ליטול ואינו יכול לחיות אלא-אם-כן נוטל, כגון זקן או חולה או בעלי-ייסורין [כלומר רק לעניים כאלה מותר ליטול], ומגיס דעתו ואינו נוטל – הרי זה שופך דמים ומתחייב בנפשו, ואין לו בצערו אלא עוונות וחטאות".
[יט] "וכל מי שצריך ליטול וציער עצמו, ודחק את השעה, וחיה חיי צער כדי שלא יטריח על הציבור – אינו מת מן הזקנה עד שיפרנס אחרים משלו, ועליו ועל כל-כיוצא-בו נאמר: 'בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּייָ וְהָיָה יְיָ מִבְטַחוֹ' [יר' יז, ז]".
וכאמור יש עוד מקורות רבים, והנני מתאפק שלא להביאם כדי שלא להאריך. אחזור עתה ברשותכם לברקל, הכסיל הזה מנסה לחפות על העדר ראיות אמיתיות בצעקות, ומה היא טענתו המרכזית כנגד סגל? ובכן, מעבר לכך שההלכות שהוא מצטט אינן מתירות חלילה לאכול מן התורה ולחלל בזה שם שמים, ברקל טוען כנגד סגל שהוא טועה מפני שהוא אינו עומד בקריטריונים שקבעו חכמים לתלמידי החכמים, דהיינו הוא לא אוכל מעט כדי חייו וכו'.
ומהי הַשּׁוֹטוּת הזאת?! בגלל שסגל לא אוכל מעט כדי חייו ומרבה לעבוד בתקשורת, בגלל זה הוא טועה? בגלל זה מותר לחלל שם שמים? בגלל זה מותר לכבות את מאור הדת ולבזות את התורה? וטענתו הזו של ברקל היא לא רק עלבון לאינטליגנציה האנושית, היא ממש פשע כלפי האינטליגנציה האנושית, שהרי ברקל בורח מלעסוק בגופו של עניין ועוסק בגופו של אדם. כלומר, הוא תוקף את סגל על-כך שהוא לא מקיים את דברי חז"ל ולא לומד די תורה, כראיה לכך שמותר לאכול ולזלול מן התורה! פשוט הזוי! ולפי דעתי מותר לסגל לעבוד בתקשורת ככל שירצה, כי לא כל אחד מעם-ישראל מסוגל להיות תלמיד חכמים, ורבים מאד הם שיש להם כישורים אחרים, כמו סגל, אשר נלחם את מלחמתו של עם-ישראל בתקשורת השמאלנית. וגדול הוא שכרו של סגל אלף אלפי מונים משכרם של כלל יושבי הישיבות מחללי השם.
ויתרה מזאת, אם סגל זוכה ללמוד תורת-אמת, ואפילו מעט, הרי שהוא רצוי ומקורב מאד לפני ה' יתעלה – שהרי יפה שעת אחת (ואפילו חצי שעה) של תורת אמת, מאלף שנות טומאה בכוללי המינות האירופים, אשר אותם החריב ה' יתעלה בשואה בחֵמה שפוכה ונוראה.
והנה חזונו הנפלא של יחזקאל (פ"כ) שמתאר את עלילותיהם ואף רומז לשואה המחרידה:
"לָכֵן אֱמֹר אֶל בֵּית יִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְיִ: הַבְּדֶרֶךְ אֲבוֹתֵיכֶם אַתֶּם נִטְמְאִים וְאַחֲרֵי שִׁקּוּצֵיהֶם אַתֶּם זֹנִים [...] וְהָעֹלָה עַל רוּחֲכֶם הָיוֹ לֹא תִהְיֶה אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים נִהְיֶה כַגּוֹיִם כְּמִשְׁפְּחוֹת הָאֲרָצוֹת לְשָׁרֵת עֵץ וָאָבֶן, חַי אָנִי נְאֻם אֲדֹנָי יְיִ אִם לֹא בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה אֶמְלוֹךְ עֲלֵיכֶם, וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִן הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר נְפוֹצֹתֶם בָּם, בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה [...] וְהַעֲבַרְתִּי אֶתְכֶם תַּחַת הַשָּׁבֶט וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם בְּמָסֹרֶת הַבְּרִית, וּבָרוֹתִי מִכֶּם הַמֹּרְדִים וְהַפּוֹשְׁעִים בִּי מֵאֶרֶץ מְגוּרֵיהֶם אוֹצִיא אוֹתָם וְאֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל לֹא יָבוֹא וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְיָ [...] כִּי בְהַר קָדְשִׁי בְּהַר מְרוֹם יִשְׂרָאֵל נְאֻם אֲדֹנָי יְיִ שָׁם יַעַבְדֻנִי כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל כֻּלֹּה בָּאָרֶץ, שָׁם אֶרְצֵם וְשָׁם אֶדְרוֹשׁ אֶת תְּרוּמֹתֵיכֶם וְאֶת רֵאשִׁית מַשְׂאוֹתֵיכֶם בְּכָל קָדְשֵׁיכֶם, בְּרֵיחַ נִיחֹחַ אֶרְצֶה אֶתְכֶם בְּהוֹצִיאִי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִן הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר נְפֹצֹתֶם בָּם וְנִקְדַּשְׁתִּי בָכֶם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם, וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְיָ בַּהֲבִיאִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אוֹתָה לַאֲבוֹתֵיכֶם, וּזְכַרְתֶּם שָׁם אֶת דַּרְכֵיכֶם וְאֵת כָּל עֲלִילוֹתֵיכֶם אֲשֶׁר נִטְמֵאתֶם בָּם וּנְקֹטֹתֶם בִּפְנֵיכֶם בְּכָל רָעוֹתֵיכֶם אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם, וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְיָ בַּעֲשׂוֹתִי אִתְּכֶם לְמַעַן שְׁמִי לֹא כְדַרְכֵיכֶם הָרָעִים וְכַעֲלִילוֹתֵיכֶם הַנִּשְׁחָתוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל נְאֻם אֲדֹנָי יְיִ".
***
בהמשך, ברקל מצטט את דברי רבנו בהלכות תלמוד תורה (א, יג–יד) והנה הדברים:
[יג] "וחייב לשלש זמן למידתו: שליש בתורה-שבכתב, ושליש בתורה-שבעל-פה, ושליש יבין וישכיל אחרית דבר מראשיתו [...] [יד] כיצד? היה בעל אומנות יהיה עוסק במלאכה שלוש שעות ביום ובתורה תשע. אותן התשע קורא בשלוש מהן בתורה-שבכתב, ובשלוש שעות בתורה-שבעל-פה, ובשלוש מתבונן בדעתו להבין דבר מדבר".
ובכן, לפי ברקל, דברי רבנו "היה בעל אומנות" אינם בתלמידי החכמים אלא ב"בעלי הבתים", הם אלה אשר כלפיהם נאמר: "וחייב לשלש זמן למידתו". ואיך ייתכן שמדובר ב"בעלי בתים"? והלא בהלכה הקודמת רבנו פוסק: "גדולי חכמי ישראל היו מהן חוטבי עצים ומהן שואבי מים, ומהם סומין. ואף-על-פי-כן היו עוסקין בתורה ביום ובלילה, והם מכלל מעתיקי השמועה, איש מפי איש מפי משה רבנו". כלומר, דברי רבנו אינם ב"בעלי בתים" אלא בתלמידי החכמים! וברור כשמש לנבונים שרבנו קובע בהלכה זו את האידיאל שאליו יש לשאוף, אך אם אדם נזקק לעבוד יותר משלוש שעות ביום, יעבוד ככל שיידרש ובלבד שלא יחלל שם שמים, וכאמור, יתפלל ויזעק לה'-אלהים-אמת שיסייעהו להתנתק מן המותרות ולהקדיש את חייו לאמת.
ודרך אגב, נשים לב שברקל מתעלם מפסק רבנו בעניין החובה ללמוד את התורה שבכתב, דהיינו את התנ"ך, שהרי רבנו פוסק בהלכה הזו: "ודברי קבלה [כלומר דברי הנביאים] בכלל תורה שבכתב הן", ואילו החרדים הטיפשים הפכו לגרועים מן הנוצרים! שהרי אפילו הנוצרים מקדשים את התנ"ך ואילו החרדים החליטו שאסור ללמוד אותו, כי הוא מושך לדברים בטלים לפי דמיונם, וכבר ביארתי את כל העניין הזה במאמר: "מדוע החרדים לא לומדים תנ"ך?". ואגב, בעניין זה וכן בעניינים נוספים החרדים יסתדרו מצוין עם השמאלנים עוכרי ישראל.
ועוד הערת אגב, ברקל אומר שתלמידי הישיבות "מוסרים נפש על התורה", ובאמת שדבריו הללו מבדחים מאד אלמלא הם היו ממיטים אסונות מחרידים על עם-ישראל – שהרי לא רק שיושבי הישיבות הנבערים והבטלנים לומדים תורת מינות, רבים מהם כלל לא לומדים אפילו את תורת מינותם, וחלק לא מבוטל אף יושבים על הברזלים ומעשנים, ויש גם שנופלים לפשע. אז מדוע שאותם רבבות שאינם "מוסרים נפש על התורה", דהיינו על תורת מינותם, לא יתגייסו לצה"ל בשעת מלחמת-קיום שבה נופלים אלפי חיילים ואזרחים? מדוע הם אינם מתגייסים אפילו לשירות אזרחי? מדוע רבותיהם הארורים מתעקשים שאפילו העבריינים שבהם לא יתגייסו? ואין לי ספק שההורים של אותם עבריינים היו שמחים שהצבא יחנך את בניהם.
והתשובה ברורה, כל מעייני גדולי האסלה הארורים הוא לבצעם ולתקציביהם ולשימור כוחם החברתי הכלכלי והפוליטי, וכל אחד שנגרע ממצבת המינות גורע מכוחם, כל-שכן שמדובר בצבא-ההגנה-לישראל, הואיל ומצוה כֹּה גדולה ורבה עשויה לסחוף רבבות מקרב החרדים.
ושוב, לאחר שברקל קורא את ההלכות שראינו הוא צועק כלפי סגל, כאילו העובדה שסגל לא לומד תשע שעות ביום היא ראיה לכך שמותר ליהנות מדברי תורה, וזהו טמטום שרק מינים מסוגלים להעלות על לשונם, ורק תלמידיהם הנבערים מדעת וממדע מסוגלים לקבלו ועוד לחשוב שמדובר בחכמה גדולה... ושיטתם לצעוק כנגד גופו של אדם ככלי להתחמק מלעסוק בגופו של עניין, וכאמצעי לכסות ולהסתיר את העדר יכולתם להתמודד עם מקורות האמת שקיבלנו בסיני – היא מן המפורסמות שאין צריך להביא עליהן ראיה. והוא ממשיך וצועק לא רק כנגד סגל אלא כנגד "כל המצקצקים למיניהם" כלשונו. ומה זה שייך לעניין? וכי העובדה שיש אנשים שאינם עוסקים בתורה כפי האמור בהלכה, מתירה לכם את הרצועה לחלל את השם הנכבד והנורא? ובכלל, כמו שאמרתי לעיל, דברי רבנו הם האידיאל לא המציאות, דהיינו דברי רבנו נועדו כדי לקבוע רף של שאיפה כדי שיגיעו אליו כמה שיותר תלמידי חכמים.
***
בדבריו האחרונים ברקל דן בהלכות המפורסמות שבסוף הלכות שמיטה ויובל, והנה הן:
"כל שבט לוי מוזהרין שלא ינחלו בארץ כנען, וכן הן מוזהרין שלא יטלו חלק בביזה בשעה שכובשין את הערים, שנאמר: 'לֹא יִהְיֶה לַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם כָּל שֵׁבֶט לֵוִי חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם יִשְׂרָאֵל' [דב' יח, א], 'חֵלֶק' – בביזה, 'וְנַחֲלָה' – בארץ. וכן הוא אומר: 'בְּאַרְצָם לֹא תִנְחָל וְחֵלֶק לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּתוֹכָם' [במ' יח, כ], ['וְחֵלֶק לֹא יִהְיֶה לְךָ'] – בביזה. ובן לוי או כהן שנטל חלק בביזה לוקה, ואם נטל נחלה בארץ מעבירין אותה ממנו [...]
ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ-ישראל וּבְבִּזָּתָהּ עם אחיו? מפני שהובדל לעבוד את ה' ולשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים, שנאמר: 'יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל' [דב' לג, י]. ולפיכך הובדלו מדרכי העולם. לא עורכין מלחמה כשאר ישראל, ולא נוחלין, ולא זוכין לעצמן בכוח גופן, אלא הם חיל השם, שנאמר: 'בָּרֵךְ יְיָ חֵילוֹ' [שם, יא]. והוא ברוך הוא זוכה [=מְזַכֶּה, מעניק] להם, שנאמר: 'אֲנִי חֶלְקְךָ וְנַחֲלָתְךָ' [במ' יח, כ]".
שני העניינים הראשונים שעולים מהלכות אלה הם: א) שבט לוי אינו זוכה לקבל נחלה בארץ-ישראל; ב) שבט לוי אינו נוטל חלק בביזה; ושני העניינים הללו נזכרים בדברי רבנו באמרוֹ: "ולא נוחלין, ולא זוכין לעצמן בכוח גופן", כלומר שבט לוי אינו נוטל שלל בכוח הזרוע והצבא. וכבר הרחבתי בעניינים הללו במאמר: "כך היה הלל אומר: ודישתמש בתגא חלף", ולכן אקצר.
העניין השלישי הוא ששבט לוי "לא עורכין מלחמה כשאר ישראל", וכאן ברקל צועק ורומז לכך שהחרדים פטורים מלהתגייס, וברור שאין כוונת רבנו לכך ששבט לוי אינו יוצא לעזרת ישראל מיד צר דהיינו למלחמת מצוה – שהרי הלכה זו נאמרה בהלכות שמיטה ויובל ולא ממנה יש ללמוד את עיקר דיני המלחמה, אלא, בהלכות מלכים ומלחמות נפסק, ושם הוא עיקר דיני המלחמה, שאפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה יוצאים למלחמת מצוה! ולא יעלה על הדעת שכלה בת 14 תצא למלחמה ושבט שלם בישראל של גברים צעירים וחזקים יהיה פטור מלצאת לעזרת ישראל מיד צר, וכבר הרחבתי בעניין זה במאמר: "שירות בצה"ל ליושבי הישיבות", ושם הוּסבר בהרחבה שההלכה הנדונה עוסקת במלחמת רשות, ולא במלחמה מצוה.
עוד עניין חשוב שעולה מן ההלכה נעוץ במלים: "והוא ברוך הוא זוכה [=מְזַכֶּה, מעניק] להם, שנאמר: 'אֲנִי חֶלְקְךָ וְנַחֲלָתְךָ' [במ' יח, כ]". כלומר, שבט לוי זוכה לתרומות ולמעשרות בעבור עבודתו בבית-המקדש, ובימינו אין סנהדרין ובית-מקדש ולכן הלכה זו כלל איננה רלבנטית. בקיצור, עד עתה ראינו שאין שחר לדברי ברקל לפיהם הרמב"ם מתיר לאכול מן התורה.
ועתה להלכה האחרונה בהלכות שמיטה ויובל, שבה ברקל מנפנף לאחר ההלכות לעיל:
"ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינוֹ מדעוֹ להיבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעבדו לדעת את ה', והלך ישר כמו שעשהו האלהים ופרק מעל צווארו עול החשבונות הרבים אשר ביקשו בני האדם – הרי זה נתקדש קודש-קדשים, ויהיה חלקו ונחלתו לעולם-ולעולמי-עולמים, ויזַכֶּה [=ויעניק] לו בעולם-הזה דבר המספיק לו כמו שזיכה לכהנים ללוויים. הרי דוד אומר: 'יְיָ מְנָת חֶלְקִי וְכוֹסִי אַתָּה תּוֹמִיךְ גּוֹרָלִי' [תה' טז, ה]".
במה דברים אמורים? ובכן, א) לא מדובר דווקא בלימוד התורה אלא בעיקר בלימוד מוסר ומדעים אשר מובילים את האדם לידיעת ה', שהרי רבנו אומר: "אלא כל איש ואיש מכל באי העולם [...] והבינוֹ מדעוֹ", וכי יעלה על הדעת שגוי שמבקש ללמוד בישיבות נאפשר לו ואף נממן אותו? והלא אסור ללמֵּד גויים תורה ואפילו בחינם! ב) רבנו אומר "אשר נדבה רוחו אותו", כלומר מדובר באדם אשר מתנדב ללמוד דברי חכמה, הוא לא משׂכיר את עצמו ללימוד החכמה במטרה להפוך את החכמה לקורדום חוצבים, אלא הוא מתנדב – כלומר בחיני חינם! ג) עוד אומר רבנו: "ויזַכֶּה [=ויעניק] לו בעולם-הזה דבר המספיק לו כמו שזיכה לכהנים ללוויים", הוי אומר, ה' הוא שיזכה לו דהיינו ה' ייתן לו ברכה בפרנסתו שתהיה קלה ובזמן מועט, כדי שיהיה לו פנאי לעסוק בענייני מוסר ומדעים ואף להתרומם לידיעת מדעי האלהות, וזו דרך האמת.
ולסיום רבנו מביא דוגמה לאדם כזה מדוד המלך, דהיינו אדם ששירת נאמנה את עם-ישראל כל ימי חייו, הנהיג את עם-ישראל בכל מלחמותיו והציל אותנו מיד שוסים ונוגשים. כלומר, לא מדובר בפרזיט שאוכל מן התורה ומסרב בתוקף לצאת לעזרת ישראל מיד צר, ואף יורק וזורק טיטולים מטונפים על חיילי צה"ל בעת שהוא צווח כנגדם: "נאצים! נאצים!". אלא מדובר באדם מוסרי שהקדיש את חייו לעבודת ה' ונשא בעול של הנהגת ישראל והצלתו מאויביו.
"כְּעַבְדִּי דָוִד אֲשֶׁר שָׁמַר מִצְוֹתַי וַאֲשֶׁר הָלַךְ אַחֲרַי בְּכָל לְבָבוֹ לַעֲשׂוֹת רַק הַיָּשָׁר בְּעֵינָי" (מ"א יד).
"הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה?"
פסוקים אלה הינם תוכחה לדורות של משה רבנו ע"ה ליושבי הישיבות: האחיכם ילכו למלחמה ואתם תשבו בישיבותיכם? מתעדנים ומתפטמים ללא עבודה ופרנסה? ממלמלים בארמית דברים שאינם מובנים גם לכם, ומתנועעים בטירוף כשיכור שמכה את ראשו בסטנדר? האם לא די שנשותיכם מפרנסות אתכם? האם לא די בכספי הצדקה שאתם מקבלים מהמדינה? מה שווה תלמודכם אם הוא איננו מביא אתכם לידי מעשה? מה שווה תלמודכם אם הוא אינו מביא אתכם לקדש-שם-שמים? והלא זאת מטרת התלמוד: שיביא לידי מעשה! ריחוקם מדרך מהאמת ושלל הזיותיהם, הביא אותם לסבור שדי בלימוד התורה המשובש שלהם כדי לפעול "גדולות ונצורות" אצל בורא-עולם, משל היו מכשפים קוסמים וחוברים שעושים לנו טובה בכך שהם "משחדים" את האל בדבריהם: "בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי" (יש' כט, יג).
ושימו לב, אם בני גד ובני ראובן לא היו מצטרפים למלחמת כיבוש הארץ, עוונם היה כֹּה חמור עד שמשה רבנו ע"ה מזכיר להם את חטא המרגלים: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן: הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה? וְלָמָּה תְנִיאוּן אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעֲבֹר אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם יְיָ? כֹּה עָשׂוּ אֲבֹתֵיכֶם [...] וַיָּנִיאוּ אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְבִלְתִּי בֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם יְיָ [...] וַיִּחַר אַף יְיָ בְּיִשְׂרָאֵל וַיְנִעֵם בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה עַד תֹּם כָּל הַדּוֹר הָעֹשֶׂה הָרָע בְּעֵינֵי יְיָ. וְהִנֵּה קַמְתֶּם תַּחַת אֲבֹתֵיכֶם תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים לִסְפּוֹת עוֹד עַל חֲרוֹן אַף יְיָ אֶל יִשְׂרָאֵל. כִּי תְשׁוּבֻן מֵאַחֲרָיו וְיָסַף עוֹד לְהַנִּיחוֹ בַּמִּדְבָּר וְשִׁחַתֶּם לְכָל הָעָם הַזֶּה" (במ' לב).
כלומר, משה רבנו קושר בין עוון המרגלים לבין השתמטות ממלחמת מצוה! והקשר ברור: כל מי שמשתמט שונא בהכרח את ייעודו של עם-ישראל ואת ארץ-ישראל שהיא ייעודו, שהרי הוא מחליש ומסכן את אחיזתנו בארץ-ישראל! ושנאה שכזו מעידה על ריקבון מינות שורשי מאד.
ואם אינם רוצים לשרת שירות צבאי בגלל שהם "בני האלהים" אשר כל מחשבתם פונה אך ורק לדברים הנעלים, או בגלל שהם טוענים שהצבא ישחית אותם – מדוע אפוא שלא ישרתו שירות אזרחי? בתי חולים, הוסטלים, מוסדות חינוך, נוער בסיכון, חקלאות, עבודות יזומות לפיתוח ארץ-הקודש, ועוד אינסוף דרכים להשתתף בבניין הארץ והפרחתה – גם לזכות במצוה נעלה של חסד עצום, וגם לרומם את החברה החרדית למעלה של קידוש-שם-שמים! ואם היו נוהגים כן, אפילו אם הם לא היו הולכים לצבא ועושים רק שירות אזרחי, אין לי ספק שהם היו מקדשים שם שמים, מקרבים רבים לדרך ה', ומרבים שלום ואהבה בקרב עם-ישראל!
גדול תלמוד שמביא לידי מעשה, מה ערך יש ללימוד התורה אם הוא מקוּיָם ללא מלאכה המפרנסת, מתוך הטלת צרכי הלומד על הציבור, ומתוך תביעה מבזה מקופת-המדינה לממן את מלמוליהם מתוך תחושת "מגיע לנו", וכמו שאמר האדמו"ר הטמא מגור לאחר שלפיד ירד מהשלטון וקיצץ בתקציביהם: "וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל" (ויק' ה, כג), כלומר התקציבים הם שלנו! תובעים בפה מלא ובמצח נחושה תקציבים מן הציבור, ומחללים-שם-שמים בחוסר הכרת הטוב, ובשנאה יוקדת לכל מוסדות המדינה וסמליה שמממנת אותם ואת הזיותיהם.
"נְבִיאֶיהָ פֹּחֲזִים אַנְשֵׁי בֹּגְדוֹת כֹּהֲנֶיהָ חִלְּלוּ קֹדֶשׁ חָמְסוּ תּוֹרָה" (צפניה ג, ד).
הסיבה האמיתית לדבקותם בפטור מגיוס היא שהם נוכלים וחטָּאים אשר כל מעייניהם נתונים לתקציביהם. הכסף כבר מזמן עיוור את עיניהם, סימא את תבונתם ועיוות את תורתם. תאוות גדוליהם ועסקניהם לכסף המשחית, ודמיונות השווא ש"מגיע להם" השחירו והעכירו את נפשם, ושחור לבושם מבטא את תמונת נשמתם. כל יושב בישיבה שהולך לשירות אזרחי או לצבא גורע עשרות אלפי שקלים בשנה מתקציב "עולם התורה" המשובש והמעֻוות שבנו כדי לכסות על ערוות-תאוותם לבֶּצע, להון ולשׂררה. וזאת הסיבה המרכזית לדעתי שהם נלחמים כדי שלא לגייס את יושבי הישיבות ומנענעי הסטנדרים – נגד התורה, נגד ההלכה, נגד השֵּׂכל הישר, נגד האמת והצדק, ותוך רמיסת ערכי התורה האמיתיים וחילול-שם-שמים ביד רמה.