בספר בראשית (ו, ב) נאמר: "וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ". מי הם בני האלוהים? האם הם מלאכים? האם הם בני-אדם? אונקלוס תרגם כך: "וַחֲזוֹ בְּנֵי רַבְרְבַיָּא יָת בְּנָת אֱנָשָׁא. אֲרֵי שַׁפִּירָן אִנִּין. וּנְסִיבוּ לְהוֹן נְשִׁין. מִכֹּל דְּאִתְרְעִיאוּ", ובעקבותיו הלך גם רס"ג באמרוֹ שם: "בני האלהים, בני הנשיאים. בנות האדם, בנות המוני העם. כי טובות, נאות".
ברם, לעומת שני אדירי המחשבה והפרשנות הללו, רש"י בחר להוסיף פירוש נוסף שבו הוא אומר שמדובר במלאכים שדמותם כדמות בני-אדם, וירדו למטה לעולם השפל והתערבו בבני-האדם, וזה לשונו שם: "בני האלהים – בני השרים והשופטים. דבר אחר, בני האלהים הם השרים ההולכים בשליחותו של מקום, אף הם היו מתערבים בהם".
ובפירושו לאיוב רש"י כבר קובע חד-משמעית, שבני-האלוהים הם מלאכים בעלי תכונות האדם ובדמותו, וכך נאמר באיוב (א, ו): "וַיְהִי הַיּוֹם וַיָּבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים לְהִתְיַצֵּב עַל ה' וַיָּבוֹא גַם הַשָּׂטָן בְּתוֹכָם", וזה פירוש רש"י שם: "וַיְהִי הַיּוֹם – אותו יום שהיה ראש-השנה [...] ציווה הקדוש-ברוך-הוא לשטן להביא זכות וחובה של כל הבריות [...]. וַיָּבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים לְהִתְיַצֵּב עַל ה' – לריב עמו". ושם בפסוק יב, רש"י אומר כך: "בְּנֵי הָאֱלֹהִים – צבא השמים הקרובים לשכינה להיות בני ביתו ועל שם כך נקראו בניו. לְהִתְיַצֵּב עַל ה' – סביבותיו כמו 'לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו' [בראשית מה, א]".
וכמה תמיהות חמורות עולות מפירושיו: א) לפי דברי רש"י גם השטן הוא מלאך; ב) בני האלוהים, כלומר המלאכים לפי פירושו, באו לפני ה' לריב עמו; ג) בני האלוהים הם בני ביתו של הקב"ה; ד) בני האלוהים, הם המלאכים לפי דעתו, התייצבו על ה' סביבותיו. והוא אף מעז להביא ראיה מפסוק שעוסק בבני-האדם, דהיינו באחי יוסף ושאר העומדים לפניו, ואומר שהתייצבותם של המלאכים לפני האלוהים, היא כמו התייצבות אחי יוסף וכל שאר עבדי יוסף סביבותיו.
וכל פעם אני נדהם מחדש למול ריחוקו של רש"י מדרך האמת, והמשכילים יבינו את חומרת דבריו וחומרת סכלותם. ונצרף את דברי מָרי יוסף קאפח בהתייחסו לפירוש רש"י ודומיו, שפירשו שהשטן הוא מלאך (פירוש רס"ג לאיוב, עמ' כח, הע' 28):
"ולמרבה הצער ראיתי ממפרשי ימינו שגישתם כלפי ה' גישה גסה מאד, וטפלו בעניינים מחשבתיים עדינים, לא בכלים שכליים מעודנים אלא משל בדחפור או באֵת ומעדר, ואין פלא שהשטן הצטייר בתודעתם כפי שהצטייר בארצות הנוצריות, אשר בתורתם ה' והשטן שני שליטים נגדיים אלא שהאחד קצת גדול מהשני, וכדי בזיון וקצף".
ובבראשית רבה (כו, ח) נאמר: "רשב"י קרי להון בני דייניא, רשב"י מקלל למאן דקרי להון בני אלהיא". ואם רשב"י היה רואה את פירוש רש"י אין לי ספק שהיה מקללו קללה נמרצת, לא רק בגלל פירוש זה, אלא ובעיקר בגלל ענייני ההגשמה הגסים שבפירושו.
ותמוה בעיניי מדוע מָרי מזכיר רק את מפרשי ימינו, ומדוע אינו מזכיר את רש"י ועשרות המפרשים שהלכו בעקבותיו הרחוקים מאד מזמננו. ועוד, שרוב מפרשי ימינו כבר אינם הולכים בדרך ההגשמה של רש"י, ולכל הפחות לא באותם דחפורים גסים כדברי מָרי.
התקפת רס"ג על פירוש זהה לפירוש רש"י
רש"י אינו הראשון שכתב דברי נאצה חירוף וגידוף כלפי ה' יתעלה, ומסתבר שקדמו לפניו מינים שהיו בתקופתו של רס"ג שפירשו בדיוק כמו רש"י! להלן קטעים נבחרים מפירושו של רס"ג לספר איוב (עמ' כו–כט):
"תרגמתי בני האלהים נכבדי ה', כפי שידוע באומה, כעין אמרו 'בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם', ואמר 'בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל' [...], וכל הדומה לכך. וסברה רחוקה היא שיהא השטן הזה מלאך, כי אנשי הייחוד בדעה אחת, שהבורא יתרומם ויתהדר ברא מלאכיו מקורבים ביודעו שהם לא ימרוהו [...], ומי שמדמה כי זה המשטין על איוב היה מלאך – הרי עשה את המלאכים ממרים, וחלק על מה שאנחנו [=אנשי הייחוד] בו בדעה אחת".
"ומי שאפשרי לדעתו שיהיו המלאכים מקנאים שהוא אחד ממיני הכעס, יתחייב לאפשר הנחת פעולות התאוות למלאכים והם האכילה והשתייה והתשמיש ויתר הדברים הנגעלים הבזויים [="כי הם באדם לא מצד היותו אדם כי אם מצד היותו חי, מצד החלק שהוא שווה בו לבהמה" (מָרי שם)] אשר נָצַר ה' את מלאכיו מהן".
"וכבר הגיעני על אחד החיצונים [="ואפשר לתרגם המינים" (מָרי שם)] שחלק בזה עד שדימה כי השטן הזה מלאך, ושהקנאה והתחרות והשאפתנות אפשרי שיהיו בפועל מצד המלאכים, כפי שטעה בפרשת איוב וקנאת השטן בו, וראה שלא תהא שיטתו שלמה אם לא יאמר שהמלאכים אוכלים ושותים, ולכן סתם פרצת שיטתו ואפשר אותם [="כלומר, וטען שהם אוכלים ושותים, ובוודאי לא יחסרו לו מקראות לתלות בהם חזיונו" (מָרי שם)]. ושוב ראה עוד, כי בהניחו עליהם את זאת יתחייב להניח להם המשגל והתשמיש, והניח גם את זה, וטען כי פרשת 'וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים' הם המלאכים שבאו הביאות האסורות בנפלם מן השמים ונעשו כבני-אדם [...] ולא השאיר תועבה ולא מגרעת שלא תיאר בה את המלאכים [...]. דע יְאָשְׁרְךָ ה', כי מקום הטעות אשר הביא את הבדאי החצוף הזה וזולתו לומר כי השטן מלאך, הוא [...] ועם סילוק זה אומר כי טעות המפרש הזה בביאור ויראו בני האלהים [=שהם כמלאכים], יותר גרוע ממה שאמר בפרשת איוב. [...] ועוד ממה שמוסיף ומחזק את זה אמרוֹ אחר כך: 'וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם' [בראשית ו, ה] ולא גינה את המלאכים עמהם, ואמרוֹ בעונש: 'אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי' [שם, ז] ולא ענש את המלאכים עמהם. ומה אפשר עוד לומר על מי שטועה עד כדי כך?".
התקפת הרמב"ם על הסוברים שהמלאכים בשר ודם
גם רבנו הרמב"ם מותח ביקורת חריפה על אותם הסוברים שהמלאכים גופות כבני-אדם. וזה לשונו במאמר תחיית-המתים (עמ' עו): "וכן כל נברא נפרד [מגוף] כלומר המלאכים והשכל [=של האדם שהגיע לדרגת אדם, והוציא את שכלו מן הכוח אל הפועל], הרי הוא במציאותו יציב מאד וקיים יותר מכל גוף [=שהגוף כולה ובולה ונהפך לעפר בבחינת כי עפר ואל עפר]. ולפיכך אנו בדעה כי המלאכים אינם גופות, ושבני העולם-הבא נפשות נפרדות, כלומר שׂכלים [=נפרדים מן החומר ונקיים ממנו]".
עוד הוא אומר שם: "ואם לא יסבור כן אחד הסכלים, וייטב בעיניו לסבור שהמלאכים גופות, ושהם גם אוכלים לפי שכבר נאמר בלשון הכתוב 'וַיֹּאכֵלוּ' [בראשית יח, ח]. [...] ולואי שכל סכל לא יסכל אלא בכיוצא בזה, ונקווה שיהיו דעותיהם שלמות מלסבור את הגשמות בבורא". כלומר, סבירת הגשמות ביחס לבורא חמורה בהרבה מסבירת הגשמות ביחס למלאכים, אך אין ספק כי יישור הדעת בעניין המלאכים, הוא שער ליישור הדעת גם ביחס לסילוק כל מושגי הגשמות מהבורא יתעלה.
הרמב"ם מודע לקושיות שעלולות לצוץ בעניין זה, מפני שרבות הן הדרשות שמורות לכאורה על כך שהמלאכים כבני-אדם בעלי גוף וצרכים גופניים, וזה לשונו שם (עמ' עז):
"ולא ייעדרו פשטי דרשות רבות שיש בהן תשובה [=קושיות] עלינו, ואין תימה בכך, כמו שיש מקראות רבים שיש בהן תשובה עלינו [=להשקפתנו שה' אינו גוף או כוח בגוף], ואף גם נבואות שמורה פשוטן שהאלוה גוף בעל עין ואוזן".
לקושיות אלה משיב הרמב"ם שם כך:
"אבל כיון שנתבררו הראיות השכליות וההוכחות על מניעות דבר זה [שלא יעלה על הדעת שה' או המלאכים בעלי גוף או כוח בגוף], ידענו שהם [=כל תיאורי המקראות הגופניים ביחס לה' ולמלאכים] כמו שאמרו [חז"ל]: דיברה תורה כלשון בני אדם".
כלומר, כל התיאורים הללו הותאמו למערכת המושגים של בני-האדם, שכולה בנויה על תיאורים גשמיים-חומריים. וכדי לבאר ולהנחיל לבני-האדם השקפות ודעות נכונות יש הכרח להסביר להם במושגים שהם מבינים, תוך שאנו מבהירים להם שבכל המושגים הללו "דיברה תורה כלשון בני-אדם", ויחידי הסגולה שבהם אף יתרוממו אט אט לשגב המחשבה.
ספיחי הגשמה נוספים בפירוש רש"י
בכתבי שורות אלה, מצאתי אגב העיון במקורות דוגמאות נוספות להגשמתו של רש"י את הבורא בפירושו. וכל פעם שכבר אין לי ספק שזו הדוגמה המזעזעת ביותר, אני מתבדה, בגלותי עוד ועוד לשונות מחרידים בפירושו. ושוב אני מדגיש, איני מחפש ענייני הגשמה בפירושו, אלא הם צצים ועולים במקרה אגב העיון בפירושו בעניינים אחרים. וכל חוקרי רש"י לדורותיהם הסתירו עניין זה, ושיתפו פעולה עם אחת ההטעיות הגדולות ביותר בעולם הדתי, והיא קידוש פירוש רש"י כפירוש החשוב ביותר בעם-ישראל.
לצערי הרב, כל עוד עם-ישראל לא יתנער מפירוש רש"י לא נהיה ממלכת כוהנים וגוי קדוש, ולא נזכה למילוי ייעודינו כאור ליהודה ואור לגויים. ועדיין נמשיך לדשדש ברפש טומאת הדעות המחרידות וההשקפות הבזויות, וחובה עלינו להתנתק מהן כדי להתרומם למעלת ידיעת השם. רק אז נהיה ראויים להיקרא "בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל" (שמות ד, כב), וכן נהיה ראויים שייאמר עלינו "רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה" (דברים ד, ו).
נעבור עתה לראות את פירוש רש"י לבראשית (א, כו–כז): "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ" וכו', וזה לשונו שם:
"'נַעֲשֶׂה אָדָם' – ענוותנותו של הקדוש-ברוך-הוא למדנו מכאן, לפי שהאדם בדמות המלאכים ויתקנאו בו לפיכך נמלך בהם [...]. 'בְּצַלְמֵנוּ' – בדפוס שלנו. [...] 'וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ' – בדפוס העשוי לו, שהכל נברא במאמר והוא נברא בידיים שנאמר: 'וַתָּשֶׁת עָלַי כַּפֶּכָה' [תהלים קלט, ה] [...]. 'בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ' – פירש לך שאותו צלם המתוקן לו, צלם דיוקן יוצרו הוא".
וברור שאסור לייחס לה' יתעלה תכונות נפשיות-אנושיות כגון ענווה בפירוש לפי הפשט, כי אין בין השקפה זו להשקפת הגשמות מאומה. וכן אין לומר שהאדם נברא בדמות המלאכים או לייחס להם קנאה, כי השקפה זו מובילה בהכרח להשקפה הרעה שהם כשאר בשר ודם, אוכלים ושותים ובועלים.
אך חמור מכך, אין לומר "שהכל נברא במאמר והוא [=האדם] נברא בידיים", שהרי ייחוס ידיים להקב"ה הוא הגשמה חמורה ברורה ומפורשת. וכן אין לומר שהאדם "צלם דיוקן יוצרו הוא", ואף זו הגשמה חמורה ביותר. ואיך העז לומר דברים מכוערים כאלה?!
ואיני יכול להתעלם מעוד פירוש של רש"י שמעיד על הגשמה גסה כלפי הבורא, נאמר בבראשית (ו, ו): "וַיִּנָּחֶם ה' כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ". וכך פירש אונקלוס שם בהרחיקו מן ההגשמה כדרכו בקודש: "וְתָב יְיָ בְּמֵימְרֵיהּ, אֲרֵי עֲבַד יָת אֱנָשָׁא בְּאַרְעָא, וַאֲמַר בְּמֵימְרֵיהּ לְמִתְבַּר תּוּקְפְהוֹן כִּרְעוּתֵיהּ" (=ואמר בִּדְבָרוֹ לשבור את רשעותם כרצונו). רס"ג מפרש שם בדומה לאונקלוס, ואף הוא מרחיק מן ההגשמה: "וַיִּנָּחֶם ה' וכו', אז אמר ה' להענישם כאשר עשאם בארץ והביא העיצבון אל לבם".
רבנו הרמב"ם פירש במורה-הנבוכים (א, כט) כך: "עצב שם משותף: [א] הוא שם הכאב והצער, 'בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים' [בר' ג, טז]; [ב] והוא שם הכעס, 'וְלֹא עֲצָבוֹ אָבִיו מִיָּמָיו' [מ"א א, ו] – לא הרגיזו, 'כִּי נֶעְצַב אֶל דָּוִד' [ש"א כ, לד] – רגז בגללו; [ג] והוא שם המרי והמרד, 'מָרוּ וְעִצְּבוּ אֶת רוּחַ קָדְשׁוֹ' [יש' סג, י], 'יַעֲצִיבוּהוּ בִּישִׁימוֹן' [תה' עח, מ] [...], 'כָּל הַיּוֹם דְּבָרַי יְעַצֵּבוּ' [שם נו, ו]. ועל דרך העניין השני או השלישי נאמר 'וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ': [1] אם כפי העניין השני הרי ביאורו שה' התאנף בהם [=החליט להענישם] לרוע מעשיהם [ורבנו מבאר שם, כי נאמר "אֶל לִבּוֹ" מפני שה' לא הודיע על כך לשום נביא] [...]; [2] ולפי העניין השלישי יהיה פירושו וימרה האדם את רצון ה' בו [=באדם], כי 'לב' נקרא גם הרצון [=כי ה' רצה שיהא האדם פרוש ובעל משמעת והוא שקע בתאוותנות]".
למרות כל האמור, רש"י בחר לפרש באופן של הגשמה: "וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ – נתאבל על אבדן מעשה ידיו, כמו 'נֶעֱצַב הַמֶּלֶךְ עַל בְּנוֹ' [ש"ב יט, ג]". וכי יעלה על הדעת לפרש שה' יתעלה מתאבל כבני-אדם?! וכי יעלה על הדעת שהקב"ה ברא את האדם בידיו?! ולא די שאמר זאת, אלא הוא אף משווה את מלך מלכי המלכים למלך בשר ודם, בהשוותו את עיצבונו ואבלו של דוד המלך על בנו אבשלום, לעיצבונו ואבלו של ה' יתעלה ויתרומם כביכול על מין האדם.
האם יש לדון את רש"י לכף זכות?
ראיתי מתחסדים מבני עדתי שרואים את מאמריי, זועקים זעקת "גוואלד", ושולחים כלפיי את חיצי סכלותם ורוע לבם: איך אתה מעז שלא לדון לכף זכות את "רבן של ישראל"?! ולצערי אין הם מבינים את חומרת עבודה-זרה, ואינם מכירים את יחסו של הרמב"ם לעובדי עבודה-זרה, וכבר השיב להם הרמב"ם שאין לדון לכף זכות במקום שבו ישנה הגשמה, שהיא העבודה-הזרה החמורה ביותר לדעת רבנו. ונסביר את הדברים.
הרמב"ם פוסק בהלכות תשובה (ג, טו) כך: "ואלו שאין להן חלק לעולם הבא, אלא נכרתין ואובדין ונידונין על גודל רשעם וחטאתם לעולם ולעולמי עולמים: המינים [...] חמשה הן הנקראים מינים [...] והאומר שיש שם ריבון אחד אלא שהוא גוף ובעל תמונה". על פסיקת הרמב"ם הזו מתאונן הראב"ד, וזה לשונו שם:
"ולמה קרא לזה [=למי שאומר שה' הוא גוף ובעל תמונה] מין? וכמה גדולים וטובים ממנו הלכו בזו המחשבה לפי מה שראו במקראות, ויותר ממה שראו בדברי האגדות המשבשות את הדעות [=כגון רש"י, וקרוב לוודאי שכוונת הראב"ד גם ואולי בעיקר אליו]".
על דברי הראב"ד הללו מעיר הרב יחיא אביץ' בחידושיו למשנה-תורה שם: "אם להראב"ד גדולים וטובים הם, לדעת חכמים מינים ואפיקורסים הם, עיין ב"ר פ"ח סי' ז' [ח']". וכוונתו לאמור בבראשית-רבה שם: "בשעה שהיה משה כותב את התורה היה כותב מעשה כל יום ויום, כיון שהגיע לפסוק הזה שנאמר: 'וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ' [א, כו], אמר לפניו: ריבון העולם, מה אתה נותן פתחון פה למינים?".
מכל מקום, על השגה זו אומר מָרי יוסף קאפח בפירושו למשנה-תורה שם: "נראה לי ברור שרבנו ראה את השגת הראב"ד ועליה השיב במורה-הנבוכים ח"א סוף פ' לו", ומָרי מוסיף במורה-הנבוכים שם, וזה לשונו (הע' 38): "נראה כי שתי התנצלויות שווא הללו [של הראב"ד] אשר דוחה רבנו כאן, שהאחת חינוך והרגל, והשנייה הבנה מוטעית בפשטי הכתובים, לא נכתבו אלא כתשובה להשגת הראב"ד בהלכות תשובה". נעבור עתה לתשובתו של רבנו הרמב"ם לראב"ד בהמשך מורה-הנבוכים שם:
"ואם יעלה בדעתך שיש ללמד זכות על מאמיני הגשמות בשל היותו חונך כך או מחמת סכלותו וקוצר השגתו, כך ראוי לך להיות בדעה בעובד עבודה-זרה, מפני שאינו עובד אלא מחמת סכלות או חינוך, מנהג אבותיהם בידיהם. ואם תאמר כי פשטי הכתובים הפילום בשיבושים אלו, כך תדע שעובד עבודה-זרה לא הביאוהו לעבדהּ כי אם דמיונות ומושגים גרועים. נמצא שאין התנצלות למי שאינו סומך על בעלי העיון האמתיים אם היה קצר יכולת עיונית".
מדברי הרמב"ם כאן אנו למדים, כי גם מי שהמדרשים שיבשו את השקפותיו ביחס לבורא-עולם, אין לדון אותו לכף זכות. על אותו תועה לשוב לדרך האמת מיד, לקבוע במחשבתו את שלילת הגשמות, להרחיק כל השקפה שמדרדרת אליה, ולאמץ כל השקפת אמת שמרוממת את האדם לידיעת ה' ולמחשבה נכונה ביחס לבורא-עולם.
ולא רק שרש"י לא עשה כן, הוא הנחיל לדורות רבים פירושים זרים מאד לדת האמת, ותרגום אונקלוס היה לפניו, כך שהיה יכול ללכת בדרך הישרה אם היה רוצה, אך הוא בחר מרצונו לעזוב אורחות יושר וללכת בדרכי חושך. ו"אין התנצלות למי שאינו סומך על בעלי העיון האמתיים אם היה קצר יכולת עיונית".