רש"י – ראש פרשני ההגשמה (חלק מב)

דוגמה רסז

בבראשית (לז, יא) נאמר כך: "וַיְקַנְאוּ בוֹ אֶחָיו וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר", ושם פירש רש"י: "שָׁמַר אֶת הַדָּבָר – היה ממתין ומצפה מתי יבוא, וכן: 'שֹׁמֵר אֱמֻנִים' [יש' כו, ב], וכן: 'לֹא תִשְׁמוֹר עַל חַטָּאתִי' [איוב יד, טז], לא תמתין", ופירושו של רש"י לשלושת הפסוקים שנזכרו, משובש:

1) בעניין הפסוק בבראשית, יעקב אבינו לא היה יודע בוודאות שהדבר יבוא, כל מה שנאמר בתורה הוא שהוא שמר את הדבר בליבו, שמא יש בחלומו של יוסף ממש, אך אין ספק שהוא לא היה יודע בוודאות, אחרת הוא לא היה מכחיש את יוסף בנו אהובו וגוער בו. ובמלים אחרות, המילה "שָׁמַר" בפסוק בבראשית איננה מבטאת המתנה וציפייה, אלא זכירת הדבר בלבד.

2) בעניין הפסוק בישעיה: "פִּתְחוּ שְׁעָרִים וְיָבֹא גוֹי צַדִּיק שֹׁמֵר אֱמֻנִים", גם בפסוק זה המילה "שֹׁמֵר" לא נועדה לבטא המתנה וציפייה, אלא תיאור קיום ושמירת המצוות על-ידי עם-ישראל, וכמו שתרגם שם יונתן: "פְּתַחוּ תַּרְעַיָּא וְיֵיעוֹל עַמָּא זַכָּאָה דִּנְטַרוּ אוֹרָיְתָא בִּלְבַב שְׁלִים".

3) בעניין הפסוק מאיוב: "כִּי עַתָּה צְעָדַי תִּסְפּוֹר לֹא תִשְׁמוֹר עַל חַטָּאתִי", גם כאן המילה "תִשְׁמוֹר" לא נועדה לבטא המתנה וציפייה כדברי שר"י, אלא זכירה וידיעה מקיפה ומעמיקה, וכמו שפירש שם רס"ג בתרגומו: "והיאך עתה תספור צעדיי ולא תשמור אז על חטאיי?". כלומר, היאך ייתכן שאת צעדיי אתה-ה' סופר, ויודע מוצאי ומובאי, ואת חטאיי אינך יודע?

אמנם, בפירושו לשמואל א (א, יב): "וְהָיָה כִּי הִרְבְּתָה לְהִתְפַּלֵּל לִפְנֵי יְיָ וְעֵלִי שֹׁמֵר אֶת פִּיהָ", הוא מפרש נכונה: "שומר – לשון המתנה", כי שם באמת מדובר בהמתנה, אך בהמשך דבריו הוא חוזר על שיבושיו לעיל: "כמו: 'שָׁמַר אֶת הַדָּבָר' [בר' לז, יא], 'לֹא תִשְׁמוֹר עַל חַטָּאתִי' [איוב יד, טז]", וכבר הוּסבר לעיל שאין לפרש בהם את המילה "שומר" בעניין המתנה וציפייה.

גם בפירושו לפסוק מישעיה (כו, ב): "שֹׁמֵר אֱמֻנִים", רש"י שוב חוזר על שיבושיו הלשוניים: "שֹׁמֵר – ממתין, וכן: 'וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר' [בר' לז, יא], וכן: 'וְשָׁמַר יְיָ אֱלֹהֶיךָ לְךָ' [דב' ז, יב]". ברם, כאן בפירושו לישעיה הוא מוסיף עוד שיבוש על שיבושיו, שהרי הפסוק בדברים כלל אינו עוסק בהמתנה, אלא בשמירת הברית והחסד לעם-ישראל, דהיינו בהשגחה, בהגנה ובהרעפת שפע – וכֹה דברי ה' יתעלה בספר דברים (ז, יב): "וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְשָׁמַר יְיָ אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ".

כמו כן גם בפירושו לאיוב (יד, טז): "כִּי עַתָּה צְעָדַי תִּסְפּוֹר לֹא תִשְׁמוֹר עַל חַטָּאתִי" רש"י הצרפתי מוסיף להשתבש, וזה לשונו שם: "לֹא תִשְׁמוֹר – אינך ממתין על חטאתי מלהיפרע, כמו: 'וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר' [בר' לז, יא] – המתין שתתקיים". וכבר ראינו את הפירוש הנכון, שהרי לא יעלה על הדעת שאיוב התרעם על הקב"ה על-כך שהוא ממהר להיפרע ממנו על חטאיו.

והנה לנו ראיה מפורשת שאיוב לא התרעם על הקב"ה (איוב ב, ט–י):

"וַתֹּאמֶר לוֹ אִשְׁתּוֹ: עֹדְךָ מַחֲזִיק בְּתֻמָּתֶךָ? בָּרֵךְ אֱלֹהִים וָמֻת! וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ: כְּדַבֵּר אַחַת הַנְּבָלוֹת תְּדַבֵּרִי גַּם אֶת הַטּוֹב נְקַבֵּל מֵאֵת הָאֱלֹהִים, וְאֶת הָרָע לֹא נְקַבֵּל? בְּכָל זֹאת לֹא חָטָא אִיּוֹב בִּשְׂפָתָיו".

ודרך אגב, רש"י בפירושו לאיוב שם (יד, טז) מוסיף: "ובלשון משנה: 'לא יאמר אדם לחברו שמור לי בצד עבודת כוכבים פלונית' – לשון המתן". והמשפט שהוא מצטט אינו לשון משנה אלא ברייתא בסנהדרין סג ע"ב. אך מה זה מְשנה? מִשנה, ברייתא, העיקר לשרבט פירוש...

גם בפירושו לקהלת (ה, ז): "כִּי גָבֹהַּ מֵעַל גָּבֹהַּ שֹׁמֵר וּגְבֹהִים עֲלֵיהֶם" רש"י משתבש, וז"ל:

"כִּי גָבֹהַּ מֵעַל גָּבֹהַּ שֹׁמֵר – ממתין עד שתתמלא סאתם", ואין כאן שום עניין של המתנה וציפייה, אלא השגחה ובקרה. ובהמשך פירושו שם רש"י חוזר על שיבושיו הלשוניים שראינו לעיל, וכך הוא אומר: "וּגְבֹהִים עֲלֵיהֶם – יש לו עליהם ליפרע מהם בבוא עת פקודתם, כמו: 'לֹא תִשְׁמוֹר עַל חַטָּאתִי' [איוב יד, טז], 'שֹׁמֵר אֱמֻנִים' [יש' כו, ב], 'שָׁמַר אֶת הַדָּבָר' [בר' לז, יא]".

ואחתום בביאור מילון ספיר למלה "שומר", ותראו עד כמה רש"י פרימיטיבי ומשובש בפירושו השטחי... ודבריי כאן הינם תזכורת נוספת לכל אותם התועים אשר מתעקשים בעקשנות מופתית שרש"י העילג היה בלשון "דגול", וכמה הִתעו אותנו ביחס למין הזה! וז"ל המילון:

"שומר: 1) נותן את דַעתו על אדם או על דָבָר לבַל יֹאבדו כּדֵי להָגֵן עליהם אִם יהיה צורֶך, נוטֵר: 'וַיַנִחֵהוּ (את האדם) בגן עֵדֶן לעָבדה וּלְשָמְרָהּ' (בר' ב, טו); 2) מחַכּה, ממתין להתגשמות (סִפרוּתי): 'ועֵין נֹאֵף שָמרה נֶשֶף' (איוב כד, טו); 3) נוטר, זוכר: הוא שומר את פגיעתו ואינו יכול לשכחה; 4) מקפּיד לקַיֵים: 'ושָמרוּ בּנֵי ישראל את השַבָּת' (שמ' לא, טו); 5) מַמשיך, משתדל שלא יוּפסק: הוא שומר על שתיקה בנושא הזה; 6) משגיח, מאַבְטֵח, מֵגֵן, כאמור בפסוק: 'וַיְהִי בִּשְמוֹר יוֹאָב אל העיר' (ש"ב יא, טז)".

דוגמה רסח

בבראשית (לז, כ–כב) נאמר כך: "וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת וְאָמַרְנוּ חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ וְנִרְאֶה מַה יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו [...] וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רְאוּבֵן: אַל תִּשְׁפְּכוּ דָם הַשְׁלִיכוּ אֹתוֹ אֶל הַבּוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר וְיָד אַל תִּשְׁלְחוּ בוֹ, לְמַעַן הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם לַהֲשִׁיבוֹ אֶל אָבִיו". ושם פירש רש"י: "וְנִרְאֶה מַה יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו – אמר רבי יצחק רוח הקודש אומרת כן [...] לְמַעַן הַצִּיל אֹתוֹ – רוח הקודש מעיד על ראובן שלא אמר זאת [שלא ביקש ראובן להרוג את יוסף אחיו]" וכו'.

מקור דברי רש"י במדרש תנחומא המאוחר, שכבר ראינו במהלך סדרת המאמרים הזו שסימן שאלה גדול רובץ על מהימנותו. מכל מקום, איך רש"י הצרפתי מעז להחדיר את ענייני רוח הקודש לתוך פירוש שנועד לפרש את "פשוטו של מקרא"? והלא פירוש כזה מחדיר את אמונת השיתוף! כאילו יש ישות אלהית נוספת לצד בורא-עולם, אשר משגיחה ומדברת ומעידה!

ואפילו במדרש תנחומא המשובש הודגש שהקב"ה הוא זה שנתן לנו את התורה דהיינו הוא אלהינו ולא רוח הקודש... וכך נאמר שם (בובר, וישב יג): "למה שרוח הקודש אומרת 'לְמַעַן הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם' וגו', אילו היה ראובן יודע שהקב"ה כותב עליו הפסוק הזה" וכו'. ואף שעצם אמירת המלים "שהקב"ה כתב" היא שיבוש, שהרי הקב"ה לא כתב את התורה ואין לו יד ואצבעות וכו' שבאמצעותן הוא כותב, אלא משה רבנו הוא זה שכתב את התורה, בכל זאת נאמר בלשון אירופית משובשת שהקב"ה הוא זה שנתן את התורה. ואילו רש"י מחק גם את זה, והשאיר רק את "רוח הקודש", וכאמור, בזה הוא מניח תקלה גדולה של שיתוף ואלילות.

ואין לי ספק כי השקפת הנצרות: האב והבן ורוח הקודש, הדהדה במחשבתו, כי כך היא דרכן של המינים, שאין מחשבתם אלא לעבודה-זרה ולהגשמה ולתועבה ולזימה ולבצע. ואצרף לפניכם את פירושו של רס"ג כדי שנבין לעומק את מינותו ותעתועיו של שר"י – בספר ישעיה (סג, י) נאמר: "מָרוּ וְעִצְּבוּ אֶת רוּחַ קָדְשׁוֹ", ושם פירש רס"ג פירוש נפלא: "והם הִמרו וחלקו על נבואתו הקדושה, ולפיכך הפך להם כאויב". כלומר רס"ג מרחיק מן ההגשמה, שהרי אם נאמר שעם-ישראל מרדו ב"רוח קדשו" אנו עלולים להגיע לשיתוף ולמינות. אלא, רס"ג מסביר, שעם-ישראל מרדו בדברי נביאיו וחלקו עליהם וכפרו בהם, ולכן הקב"ה הפך להם לאויב.

דוגמה רסט

בבראשית (לז, כה) נאמר כך: "וַיֵּשְׁבוּ לֶאֱכָל לֶחֶם וַיִּשְׂאוּ עֵינֵיהֶם וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה אֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים בָּאָה מִגִּלְעָד וּגְמַלֵּיהֶם נֹשְׂאִים נְכֹאת וּצְרִי וָלֹט הוֹלְכִים לְהוֹרִיד מִצְרָיְמָה", ושם פירש רש"י הצרפתי: "וּגְמַלֵּיהֶם נֹשְׂאִים – למה פרסם הכתוב את משאם? להודיע מתן שכרן של צדיקים, שאין דרכן של ערביים לשאת אלא נפט ועיטרן שריחן רע, ולזה [ליוסף הצדיק] נזדמנו בשמים שלא ייזוק מריח רע". נעיין עתה במקור של דברי רש"י, והוא מדרש בראשית רבה (פד, יז):

"הלא אין דרכן של ישמעאלים להיות טעונים אלא עורות ועטרן, אלא, ראה מה זימן הקדוש-ברוך-הוא לאותו צדיק באותה שעה? שקים מלאים בשמים כדי שתהא הרוח מנשבת בהם מפני ריחן של ערביים".

נשים לב, בפירושו של רש"י נאמר: "להודיע מתן שכרן של צדיקים", ואילו במדרש נאמר: "מה זימן הקב"ה לאותו צדיק באותה שעה?". מדוע אפוא רש"י משנה את לשון המדרש וקובע שיש כאן רמז ל"מתן שכרן של צדיקים" לעתיד לבוא? ובכן, התשובה לכך נמצאת במדרש בראשית רבה (סב, ב): "בשעת סילוקן של צדיקים הקדוש-ברוך-הוא מראה להם מתן שכרן, כד דמך רבי אבהו אחזו ליה תלת-עשרי נהרי אפרסמון [בושם מפורסם משובח מאד]".

ובמלים אחרות, רש"י הבין את המדרש בעניין נהרות האפרסמון כפשוטו ולכן הוא אומר שהריח הטוב שיוסף הריח באפו הוא רמז למתן שכרן של צדיקים, וברור שכוונתו לשכר חיי העולם-הבא, שהרי לא כל צדיק וצדיק נזרק לבור ונמכר לישמעאלים אשר נושאים בשמים...

מהי המסקנה? ובכן, גם מפירושו זה עולה שרש"י סבר שחיי העולם-הבא הינם חיים של תענוגות גופניים כמו שסוברים הישמעאלים... ואין זו הפעם הראשונה שעולה מדבריו שחיי העולם-הבא הינם חיים של תענוגות גופניים, וכבר ראינו זאת בדוגמות יב, כג, צא. וברור שאין ללמוד את המדרש בעניין נהרות האפרסמון כפשוטו, שהרי כבר אמרו חז"ל (ברכות יז ע"א):

"העולם-הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא רחיצה ולא סיכה ולא תשמיש, אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנין מזיו השכינה". וכבר הרחבתי בעניין חיי העולם-הבא במאמר: "האם יש חיים לאחר המוות לדעת הרמב"ם?", והנה כמה קטעים מתוכו:

מה גרם ל"חכמי ישראל" באלף השנים האחרונות לשגות במחשבה שהעולם-הבא הוא עולם של תענוגות גופניים? ובכן, עיסוקם ושקיעתם בהנאותיהם ובתענוגותיהם הגופניים לא הניחו להם לחיות עם המחשבה שהם ייאלצו להיפרד מתענוגותיהם הגופניים לאחר המוות. לכן הם החדירו לעצמם הזיות, לפיהן גם חיי העולם-הבא הם חיי גוף וחומר, ובהזיות הללו הם השקיטו את נפשם הבהמית והזימתית שלא הייתה מסוגלת לקבל את העובדה שיבוא יום והיא תתנתק כ"פטורי בפי ושט" מן העולם-הזה. רדיפתם ושקיעתם בתהום התאוות אף גרמו להם לפנות למאגיה, לסכלות ולמינות, וככל ששקעו באלה, כך התגברו והתעצמו תאוותיהם וזימותיהם בניסיון שווא למלא במשהו את הריקנות ואת אפלת המינות הסמיכה שייסרה את נפשם.

[...] כלומר, מי שמחובר באינפוזיה לתאוותיו הגופניות השונות, וכל ישותו הינה ישות גופנית-חומרנית-תאוותנית, לא יצליח להבין וגם לא ירצה להבין שחיי העולם-הבא הם חיים נעדרי תאוות גופניות, ומי שהרשיע והתבהם מאד האמת הנוקבת הזו אף תכהו בסנוורי סדום. [...]

עובדת היותנו מצויים בתוך גוף ועולם חומרי, כובלת את הכסילים הבהמיים להבין אך ורק את התענוגות הגופניים, ולכן "בעלי התורה" רודפי הבצע, התאוות והשׂררה הִתעו את עצמם ואת עמֵּנו בעניין השכר בעבור קיום המצוות. כלומר, בגלל שכל ישותם סובבת סביב גופותיהם ותענוגותיהם, הם אינם מכירים ואינם רוצים להכיר אלא את התענוגות הגופניים, ולכן הם כשלו מלהבין שישנו שכר נצחי שאינו גופני. ברם, אם הם היו מתנתקים מתאוותיהם ופונים ללמוד מדעים והשקפות ישרות ונכונות, הם בהחלט היו מצליחים בכך, שהרי רבנו קובע מפורשות שניתן אחרי "חקירה מרובה" להבין את היסוד החשוב הזה: להבין שחיי העולם-הבא הם חיים של תענוגות נפשיים נעלים! אך רק מי שמצליח להיות אדם ולהביא לידי ביטוי את אנושיותו, את הצלם האלהי שבו, רק אדם כזה ישאף יכסוף ויערוג לאותם חיים נצחיים.

"לוּלֵא הֶאֱמַנְתִּי לִרְאוֹת בְּטוּב יְיָ בְּאֶרֶץ חַיִּים" (תה' כז, יג). עד כאן מתוך המאמר שנזכר.

כללו של דבר, ניתן ללמוד מהשקפתו הנדונה של רש"י על ריחוקו מיסודות התורה, על סכלותו במחשבת ישראל, ועל רדיפתו אחר התאוות והעינוגים הגופניים – עד שהוא לא היה מוכן לקבל שחיי העולם-הבא הינם חיים נטולים הנאות גופניות וחושניות! והדבר מתאים מאד לדרכם של המינים, אשר תאוותיהם בראש מעייניהם, והדת שהם יצרו לעצמם הינה רק כלי שרת למילוי מאווייהם הגופניים הבזויים, וכבר כתבתי על שאיפותיהם השפלות ועל דרכם לעוות ולסלף את הדת כדי שתתאים לרשעותם ולתאוותם, במאמר: "מדוע נצטווינו בתלמוד תורה?".

דוגמה רע

בהמשך הפסוק הנדון בבראשית (לז, כה): "וּגְמַלֵּיהֶם נֹשְׂאִים נְכֹאת וּצְרִי וָלֹט", רש"י מפרש את המילה "נְכֹאת" שבפסוק, וזה לשונו: "כל כינוסי בשמים הרבה קרוי 'נְכֹאת', וכן: 'וַיַּרְאֵם אֶת בֵּית נְכֹתוֹ' [מ"ב כ, יג], מרקחת בשמיו, ואונקלוס תרגמו לשון שעווה". ופירוש רש"י אינו נכון, שהרי "נְכֹאת" הוא לא מקום כינוס בשמים אלא מקום כינוס אוצרות, כסף וזהב, וביניהם גם בשמים ושמן טוב, וכמו שנאמר בישעיה (לט, ב) על המלך חזקיה: "וַיַּרְאֵם אֶת בֵּית נְכֹתוֹ אֶת הַכֶּסֶף וְאֶת הַזָּהָב וְאֶת הַבְּשָׂמִים וְאֵת הַשֶּׁמֶן הַטּוֹב [...] וְאֵת כָּל אֲשֶׁר נִמְצָא בְּאֹצְרֹתָיו".

מדוע אפוא רש"י מעוות את המשמעות המקורית של המושג: "בֵּית נְכֹתוֹ"? ובכן, בגלל שרש"י הבין את המדרש הראשון שראינו בדוגמה הקודמת כפשוטו, הוא נאלץ לעקם את משמעות המושג "בֵּית נְכֹתוֹ" ולהתאימו לפשט המדרש אשר לפיו הישמעאלים נשאו בשמים בלבד!

ובשני מקומות רש"י חוזר על סכלותו זו בעניין אוצרות הבשמים: "בֵּית נְכֹתוֹ – בית גנזי בשמיו, כמו: 'נְכֹאת וּצְרִי וָלֹט' [בר' לז, כד]" (מ"ב כ, יג); "בֵּית נְכֹתֹה – בית גנזיו של בשמים, כמו: 'נְכֹאת וּצְרִי וָלֹט' [בר' לז, כד]" (יש' לט, ב), ולפחות ניתן לומר עליו שהוא עקבי בטמטומו... ויש ראיה חזקה לכך ש"נְכֹאת" הם לא בשמים! שהרי יעקב אבינו פוקד על בניו (בר' מג, יא): "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִשְׂרָאֵל אֲבִיהֶם: אִם כֵּן אֵפוֹא זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ בִּכְלֵיכֶם וְהוֹרִידוּ לָאִישׁ מִנְחָה מְעַט צֳרִי וּמְעַט דְּבַשׁ נְכֹאת וָלֹט בָּטְנִים וּשְׁקֵדִים". נשים לב, כי רק לגבי הצרי והדבש נאמר "מעט", כלומר היה מדובר במוצרים יקרים יחסית, לעומת "נְכֹאת וָלֹט בָּטְנִים וּשְׁקֵדִים", שעליהם לא נאמרה המלה "מעט", דהיינו מדובר במוצרים שהם יקרים הרבה פחות.

ובשמים משובחים יקרים מאד אלף פעמים יותר מדבש, לדוגמה: 5 מ"ל שמן ורדים נמכר בכ-500 שקלים! וזאת למרות אמצעי הפקת הבושם המשוכללים שבימינו! יתר-על-כן, בשמים יקרים אינם שכיחים בכמויות כל-כך גדולות עד שיש צורך לשאת אותם על שיירת גמלים, אלא לכל היותר חבילה קטנה בין שאר החבילות על גמל אחד, שהרי כאמור, מדובר בבשמים יקרים מאד שהיו מיועדים אך ורק לבני המלוכה והאצולה. ודרך אגב, רס"ג פירש "נְכֹאת" – חרובים, וזה פירוש הגיוני מאד, ואונקלוס תרגם שם "נְכֹאת – שְׁעַף" ואולי מדובר בנרות שעווה ריחניים, ייחודיים ומהודרים, שהרי במדרש בראשית רבה צא (לפי כתבי יד) נאמר: "נכֹאת, שעוה".

דוגמה רעא

סכלותו של רש"י בפירושו לפסוק הנדון טרם נסתיימה, והוא מפרש: "צֳרִי – שרף הנוטף מעצי הקטף, והוא נטף, הנמנה עם סממני הקטורת", ולהבנתי גם פירושו זה הבל, שהרי אם היה מדובר בבושם הצרי היקר, הַנְּכֹאת לא היה נאמר בתורה לפניו: "וּגְמַלֵּיהֶם נֹשְׂאִים נְכֹאת וּצְרִי וָלֹט הוֹלְכִים לְהוֹרִיד מִצְרָיְמָה", אלא, היה מודגש היטב שמדובר בבושם היקר והחשוב שערכו אלפי מונים יותר משאר הסחורות. ורס"ג פירש "צֳרִי": "שיקוי מרפא כעין הדבש", וזה הגיוני, שהרי הם נזכרו זה-לצד-זה בתורה, כאמור בהוראת יעקב לבניו: "מְעַט צֳרִי וּמְעַט דְּבַשׁ".

לגבי הלוט שנזכר בתורה, רס"ג מסביר שמדובר בפרי מסוים שנקרא "שאה-בלוט", והכוונה היא לפרי הערמונים, וכך כותב גם רבנו בפירוש-המשנה (שביעית ז, ו): "ולוטם, 'שאה-בלוט' ויש אומרים 'אלצנובר'". מכל מקום, מדובר באגוזים יקרים ומשובחים. ופירוש זה הגיוני מאד, שהרי בתורה נאמר: "נְכֹאת וָלֹט בָּטְנִים וּשְׁקֵדִים", מדובר אפוא ברשימה של פירות אגוזיים יקרים, אשר יהיו מסוגלים להחזיק מעמד במסע הארוך למצרים עד למשנה למלך פרעה.

לעומת זאת, רש"י שם מוסיף עוד פירוש: "ורבותינו פירשוהו לשון שרש עשב", וקשה מאד להעלות על הדעת שיעקב אבינו ישלח לרַצּוֹת את המשנה למלך פרעה שרשי עשבים... האם אכן כך הוא ביקש לפייסו כדי שישחרר את שמעון וכדי שלא ירע לבנימין? בשרשי עשבים?

דוגמה רעב

בבראשית (לז, כז) נאמר כך: "לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים וְיָדֵנוּ אַל תְּהִי בוֹ כִּי אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ הוּא וַיִּשְׁמְעוּ אֶחָיו", ושם פירש רש"י: "וַיִּשְׁמְעוּ אֶחָיו – [...] כל שמיעה [...] שהיא שמיעת האוזן, כגון: 'וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל יְיָ אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן' [בר' ג, ח], 'וְרִבְקָה שֹׁמַעַת' [בר' כז, ה], 'וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל' [בר' לה, כב], 'שָׁמַעְתִּי אֶת תְּלוּנֹּת' [שמ' טז, יב]" וכו', והדוגמה האחרונה של שמיעת האוזן עוסקת ב"שמיעתו" של הקב"ה! וכך נאמר בשמות שם: "שָׁמַעְתִּי אֶת תְּלוּנֹּת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל דַּבֵּר אֲלֵהֶם לֵאמֹר בֵּין הָעַרְבַּיִם תֹּאכְלוּ בָשָׂר וּבַבֹּקֶר תִּשְׂבְּעוּ לָחֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְיָ אֱלֹהֵיכֶם".

נמצא אפוא, שלפי רש"י-שר"י שמיעתו של הקב"ה את תלונות בני ישראל הייתה שמיעת אוזן, ובמלים אחרות יש להקב"ה אוזן או אוזניים שהוא שומע בהן את תלונות בני ישראל! ובתחילה לא שמתי לב לפירושו הזה של שר"י מפני שהוא הסתיר את ההגשמה בדוגמתו האחרונה, ולמרות שמדובר בהגשמה מפורשת, ברורה וגסה, הואיל והוא הותיר אותה לסוף דוגמותיו לא הבחנתי בה בתחילה – וזוהי דרכם של המינים להסתיר ולהכמין את מינותם ולעתים רק לרמוז להשקפות מינות כדי להתעות את הכסילים הנכשלים אחריהם. ברם, כדי להקים ממלכת כהנים וגוי קדוש ולכונן את מקדשנו על מכונו, עלינו לידע כיצד לזהות את המינים ולא לתת לתעלוליהם ולתעתועיהם לחדור ולזהם את נפשנו, מפני שתעלוליהם ותעתועיהם מרחיקים אותנו מה' אלהינו ומוליכים אותנו בדרכי הגלות החורבן והייסורים. גם בימי חז"ל המלחמה עם המינים הייתה קשה מאד, שהרי כך נאמר בחגיגה (ה, ע"ב): "כי קא ניחא נפשיה דרבי יהושע בן חנניה אמרו ליה רבנן: מאי תיהוי עלן ממינאי? [מה יהיה עלינו מן המינים?]", ושימו לב כיצד שר"י חושף את נכלולי מינותו (סוטה מט ע"ב): "שהיה [ר' יהושע] בקי בתשובת האפיקורסים ולהבין ברמזיהם, כדאמרינן בחגיגה: כי נח נפשיה אמרו ליה רבנן: מאי תהוי עלן ממינים?".

כלומר, רש"י-שר"י חושף במו פיו את נכלולי יועצי אדום המינים למיניהם, שהרי הוא מגלה שהמינים אינם חושׂפים את מינותם באופנים מפורשים וגלויים לכֹּל, אלא ברמזים או שהם מטשטשים את דבריהם, שהרי אם המינים ייחָשׂפו באופנים גלויים רשעותם תתגלה לעין כֹּל וזוהמת מינותם תיכָּרת וְתוּקָע כנגד השמש – וכך היא בדיוק נמרץ דרכו של שר"י ויתר המינים למיניהם, החדרת המינות ברמזים או באופנים שאינם גלויים בעיון ראשון או באמירת דברים מפורשים וטשטוּשָׁם במעט דברי אמת, כדי להקל את החדרתם לגרון האומה הישראלית.

דוגמה רעג

בבראשית (לז, כח) נאמר כך: "וַיַּעַבְרוּ אֲנָשִׁים מִדְיָנִים סֹחֲרִים וַיִּמְשְׁכוּ וַיַּעֲלוּ אֶת יוֹסֵף מִן הַבּוֹר וַיִּמְכְּרוּ אֶת יוֹסֵף לַיִּשְׁמְעֵאלִים בְּעֶשְׂרִים כָּסֶף וַיָּבִיאוּ אֶת יוֹסֵף מִצְרָיְמָה", ושם פירש רש"י: "וַיַּעַבְרוּ אֲנָשִׁים מִדְיָנִים – זו היא שיירה אחרת, והודיעך הכתוב שנמכר פעמים הרבה; וַיִּמְשְׁכוּ – בני יעקב את יוסף מן הבור וימכרוהו לישמעאלים, והישמעאלים למדינים, והמדינים למצרים". וכל החיזיון הזה של רש"י הצרפתי הינו סכלות גמורה ומוחלטת, שהרי לפי פשט הפסוק המדיינים הם-הם הישמעאלים, והם גם אלה אשר הורידו את יוסף מצרימה.

והנה פירוש רס"ג שם: "וַיַּעַבְרוּ – וכאשר עברו עליהם אותם האנשים המדיינים הסוחרים, משכו את יוסף והעלוהו מן הבור, ומכרוהו להם בעשרים כסף". ויש ראיה חזקה מאד לפירושו של רס"ג ולבורותו של רש"י הצרפתי הפרו-נוצרי, שהרי לפי ספר שופטים פרק ח, המדיינים הם-הם הישמעאלים, ובמלים אחרות, תושבי ארץ מדין הם ישמעאלים: "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל גִּדְעוֹן מְשָׁל בָּנוּ גַּם אַתָּה גַּם בִּנְךָ גַּם בֶּן בְּנֶךָ כִּי הוֹשַׁעְתָּנוּ מִיַּד מִדְיָן. [...] וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם גִּדְעוֹן: אֶשְׁאֲלָה מִכֶּם שְׁאֵלָה וּתְנוּ לִי אִישׁ נֶזֶם שְׁלָלוֹ כִּי נִזְמֵי זָהָב לָהֶם כִּי יִשְׁמְעֵאלִים הֵם".

כלומר, גדעון מבקש מעם-ישראל את שלל המלחמה עם מדין, ומדברי גדעון עולה כי בתוך השלל היו נזמי זהב, מפני שהמדיינים הם ישמעאלים! וכנראה שהם אהבו מאד תכשיטי זהב. ואצרף גם את תרגום יונתן בן עוזיאל לשופטים שם: "וַאֲמַר לְהוֹן גִּדְעוֹן שָׁאֵיל אֲנָא מִנְּכוֹן שְׁאָלָא וְהַבוּ לִי גְּבַר קְדָשֵׁיהּ מִן בִּזְּתָא אֲרֵי קְדָשֵׁי דְּדַהְבָּא לְהוֹן אֲרֵי עַרְבָאֵי קַטִּילוּ". נמצא, כי המדיינים שגברו עליהם גדעון וגדודיו, נקראים גם ערביים! שהרי יונתן אומר: "אֲרֵי עַרְבָאֵי קַטִּילוּ".

ואפילו במדרש האירופי, הוא תנחומא המאוחר והמשובש (וישב, ב), לא נאמר כחזיון הזה של רש"י-שר"י, וכך נאמר שם: "עברו עליהם ישמעאלים, אמרו לכו ונמכרנו לישמעאלים". למדנו אפוא גם ממדרש תנחומינותא מהדורת המינות של וורשא, שהמדיינים הם-הם הישמעאלים, שהרי בתורה נאמר: "וַיַּעַבְרוּ אֲנָשִׁים מִדְיָנִים", ואפילו המשובשים לא נשתבשו בזה! ואחתום בדבריו של דוד אקסלרוד (youtube.com/watch?v=t1WBdSrEw8w, דקה 17 ואילך):

"לפי רש"י היו שתי קבוצות סוחרים: הישמעאלים אשר קנו את יוסף מהאחים, ומדיינים שקנו את יוסף מהישמעאלים ומכרוהו לפוטיפר, והמדנים [שנזכרו בפסוק הבא] נעלמו. [...] ובכן, ישמעאל, מדיין ומדן היו בניו של אברהם אבינו: 'וַיֹּסֶף אַבְרָהָם וַיִּקַּח אִשָּׁה וּשְׁמָהּ קְטוּרָה, וַתֵּלֶד לוֹ [...] וְאֶת מְדָן וְאֶת מִדְיָן' (בר' כה). כמו כן, ישמעאל ומדין ומדן חיו באותו אזור לאחר שאברהם שלחם מזרחה: 'וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם [...] וַיְשַׁלְּחֵם [...] קֵדְמָה אֶל אֶרֶץ קֶדֶם' (שם). כלומר, מדובר בשבטים בעלי אב משותף [...] אשר חיו באותו אזור, ולא מן הנמנע שחלקו את אותם דפוסי התנהגות ותעסוקה, ועל-כן מדובר בשמות מקבילים לאותה קבוצה אתנית.

[...] לאחר ניצחון גדעון ויואש במלחמה נאמר: 'וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם גִּדְעוֹן אֶשְׁאֲלָה מִכֶּם שְׁאֵלָה וּתְנוּ לִי אִישׁ נֶזֶם שְׁלָלוֹ כִּי נִזְמֵי זָהָב לָהֶם כִּי יִשְׁמְעֵאלִים הֵם' (שופ' ח). אלא, שמלחמת גדעון הייתה עם מדיין ולא עם ישמעאל, מכאן שבני-ישראל פשוט לא הבחינו בין השבטים האלה [...] כמו שאנו לא מבחינים בין הקבוצות האתניות שיש בסין, בשבילנו כל המיליארד הם סינים. דוגמה פשוטה זו, שלא משנה כלום ולא משפיעה על שום דבר, לא הובאה רק כדי להדגים שהרבה מפירושי רש"י הם סתם שליפה מהמותן ללא כל בסיס, אלא דווקא מפני שהיא פשוטה ולא משנה דבר, אך מייצגת שורה ארוכה של פירושים מחוסרי כל ערך שהוא. אפילו נניח שפירושו נכון, מה למדנו ממנו? מה הוא הוסיף? כלום! ריבוי פירושים מסוג זה יוצר יחס ללימוד התורה כאל מלל-סרק הבא להפגין יכולת רטורית בלי שום הכרח ותוכן בעל ערך נוסף כלשהו".

רש''י – ראש פרשני ההגשמה (חלק מב).pdf

הורידו את PDF • 234KB