במאמר זה נדון בנושאים הבאים: מאימתי חייב האדם ללמֵּד את בנו תורה? האם האב חייב ללמֵּד את בנו תורה-שבעל-פה? האם האב חייב ללמֵּד את בנו נביאים וכתובים? האם מותר ללמֵּד תורה-שבעל-פה בשכר? ונוסיף וננתח עוד את שיבושיו של מָרי בנושאים הללו.
א. מאימתי חייב האדם ללמֵּד את בנו תורה?
נחל בפסק רבנו בהלכות תלמוד תורה (א, ז), וכֹה דבריו:
"מאמתי מתחיל אביו ללמדו תורה? משיתחיל לדבֵּר מלמדוֹ: 'תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה' [דב' לג, ד] ופסוק ראשון מפרשת שמע, ואחר כך מלמדו מעט-מעט פסוקים-פסוקים, עד שיהא בן שש או בן שבע, לפי בֻּריו [=לפי כוחו ומידת התפתחותו] מוליכו אצל מלמד התינוקות".
בהלכה זו מדובר בחיוב דרבנן ללמד את הקטן, והוא חל על האב עוד לפני שהקטן מבין את עניין הדברים שהוא אומר, ברם, מרגע שהקטן מבין את עניין הדברים שהוא אומר, החובה ללמדוֹ הינה חובה מן התורה, וזה לשונו של מָרי בפירושו להלכות תלמוד תורה (א, א):
"והכא [בהלכה א] מיירי רבנו בחיוב דאורייתא שאביו חייב ללמדו [...] והוא משיתחיל להבין עניין הדברים שהוא לומד – אז חיוב האב מן התורה; ולקמן בהלכה ז מדובר שהבן רק התחיל לדבר – אז חייב האב מדרבנן, לחנכו ללהֵג מלים אף שאינו יודע להן עניין ולא הקשר".
ב. האם האב חייב ללמֵּד את בנו תורה-שבעל-פה?
רבנו פוסק בהלכות תלמוד תורה (א, ח), וכֹה דבריו:
"היה מנהג המדינה ליקח מלמד התינוקות שכר – נותן לו שכרו, וחייב ללמדו עד שיקרא תורה-שבכתב כולה".
הרי"ק המרוקן כותב שם בפירושו להלכה: "מכאן ואילך אין חייב ללמדו אפילו בחינם", כלומר, לשיטתו, האב חייב ללמֵּד את בנו תורה-שבכתב בלבד, ולאחר מכן אין הוא חייב ללמֵּד את בנו מאומה! ויכול לשיטתו להזניחו ולהפקיר את לימודו לחלוטין! וכבר תמה עליו מָרי וכתב: "והדברים נראים לי תמוהים, דאם-כן, ברייתא שהובאה בסוף אבות: 'בן עשר למשנה' – על מי מוטל החיוב הזה? אם על הקטן – הרי אין חיוב על קטן, אלא ודאי על אביו".
ואף שדברי הרי"ק המרוקן אכן תמוהים, דברי מָרי תמוהים לא פחות, שהרי הברייתא הזו שהוא מביא ממנה ראיה היא ברייתא דחויה, ואין להביא ממנה ראיה למאומה, וזה לשונו של מָרי בפירושו להלכות אישות (טו, ב; באות ה, ובאות ח):
"מה שציין המ"מ למשנה באבות 'בן חמש למקרא' וכו', אינה משנה כלל. אלא ברייתא שהוכנסה על ידי המעתיקים למסכת אבות. ונחלקו הנוסחאות היכן לשלבה, וברוב הנוסחאות היא בפ"ה הל' כא. [...] ובנוסחת רבנו ליתא כלל [...] והיא ברייתא לא מתרצתא [=ברייתא דחויה], שהרי לא הקשו ממנה בגמ' קידושין למ"ד שיתסר וכו'. [...] וכל הצער הזה [כל פלפולי המפרשים המייגעים בדברי הרמב"ם שם] מפני שחשבו שהיא משנה, והיא ברייתא דחויה שהרי בקידושין לא הקשו ממנה על מאן דאמר שש-עשרה כנ"ל".
מָרי שגה אפוא כאן בהביאו ראיה חלושה מברייתא דחויה, והיה עליו להוכיח את סכלותו של הרי"ק ממקום אחֵר, פשוט להפעיל את השכל הישר, כי לא יעלה על הדעת שהאב פטור מללמֵּד את בנו תורה-שבעל-פה, וההיגיון והשכל הישר נעדר לעתים קרובות מדת משה, מרוב פלפולי ההלכה וההזיות שהוחדרו וזיהמו את דת האמת. אולם, יודע אני שיהיו שלא יקבלו את דבריי מבלי ראיה, כי השכל הישר וההיגיון כבר אין בהם די לצערי, לפיכך אביא גם ראיות לדבריי מהלכות רבנו, וכך פוסק רבנו בהלכות תלמוד תורה (א, ב):
"קטן אביו חייב ללמדו תורה [...] כשם שאדם חייב ללמד את בנו, כך הוא חייב ללמד את בן-בנו, שנאמר: 'וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ' [דב' ד, ט]. ולא בנו ובן-בנו בלבד, אלא מצוה על כל חכם וחכם מישראל ללמד את כל התלמידים אף-על-פי שאינם בניו".
וכשם ש"מצוה על כל חכם וחכם מישראל ללמד את כל התלמידים", תורה-שבכתב ותורה-שבעל-פה, כך האב חייב ללמד את בנו תורה-שבכתב ותורה-שבעל-פה. זאת ועוד, אם האב פטור מללמֵּד את בנו תורה-שבעל-פה, איך יכשיר הבן את עצמו ללמוד תורה-שבעל-פה? איך הוא יקיים את החובה ללמוד כאשר יגיע לגיל שלוש-עשרה שנה ויום אחד?
נמצא, שהאב חייב ללמֵּד את בנו בשׂכר עד שיידע את כל התורה-שבכתב כולה, אך לאחר שהבן יודע את כל התורה-שבכתב כולה, אין האב חייב עוד ללמדו תורה-שבכתב בשכר, אך ודאי שהוא חייב ללמֵּד את בנו מכוח חיוב המצוה ללמֵּד את הבנים, וזו מצוה שאינה נפסקת ואינה חדלה. אך החובה ללמד בשכר חדלה לאחר שהבן יודע את התורה-שבכתב כולה, וכך הוא משמעה הפשוט והברור של ההלכה: "היה מנהג המדינה ליקח מלמד התינוקות שכר – נותן לו שכרו, וחייב ללמדו [תורה-שבכתב בשכר] עד שיקרא תורה-שבכתב כולה".
ג. האם האב חייב ללמֵּד את בנו נביאים וכתובים?
רבנו פוסק לעיל בהלכות תלמוד תורה (א, ח): "וחייב ללמדוֹ [בשכר] עד שיקרא תורה-שבכתב כולה". מהי התורה-שבכתב כולה? האם חובה ללמד את הבן בשכר רק חמשה-חומשי-תורה? או חובה ללמדו בשכר גם את כל דברי הנביאים ופסוקי הכתובים?
לדעת מָרי, רבנו מחייב ללמֵּד בשׂכר גם את הנביאים והכתובים, והם נכללים במושג: "תורה שבכתב", וזה לשונו: "והנראה לי שכולל נביאים וכתובים, ממה ששינה [רבנו] לשון התלמוד בקידושין (ל ע"א), ששם [נאמר:] 'מקרא', ורבנו כתב: 'תורה-שבכתב', שזה כולל הכל, ולמד לזה ממה שהוציא [התלמוד] 'משנה', שכך אמרו: לימדו מקרא אין מלמדו משנה. ולהדיא איתא בקידושין (מט ע"א): שאני קרא עד דקרי אורייתא נביאי וכתיבי, ופשוט".
מָרי טוען שהמלה "מקרא" אינה כוללת בתוכה את הנביאים והכתובים, ולכן רבנו נקט בביטוי "תורה שבכתב" כדי לכלול גם את הנביאים והכתובים. אולם, דברי מָרי הללו הם "בתר איפכא", כמו שהוא נוהג לומר לעתים לא רחוקות על כמה ממפרשי רבנו, שהרי משתי הראיות שהוא הביא עולה, שהמלה "מקרא" כוללת גם את הנביאים והכתובים, ואם כך, שינויו של רבנו נועד דווקא לצמצם את חובת האב לחמשה-חומשי-תורה בלבד!
1) הראיה הראשונה של מָרי לכך שהמלה "מקרא" אינה כוללת את הנביאים והכתובים, היא מקידושין (ל ע"א): "לימדו מקרא אין מלמדו משנה, ואמר רבא: מקרא זו תורה [...] דאלו התם מקרא משנה ותלמוד הלכות ואגדות, ואלו הכא, מקרא לבד". נשים לב, בתלמוד אמרו: "לימדו מקרא אין מלמדו משנה", ואם המקרא היה חמשה-חומשי-תורה בלבד, היה נאמר: "לימדו מקרא אין מלמדו נביאים וכתובים" כדי ללמד את החידוש היותר גדול. כמו כן, בהמשך נאמר: "מקרא, משנה ותלמוד הלכות ואגדות, ואלו הכא מקרא לבד", וממה שלא נזכרו הנביאים והכתובים כלל, משמע בבירור שהם נכללים יחד עם המקרא, כי לא יעלה על הדעת שיזכירו תלמוד ואגדות ולא יזכירו את הנביאים והכתובים שחשיבותם גדולה הרבה יותר.
נראה לי אפוא שמָרי שגה בעקבות פירוש רש"י, שפירש שם: "תורה – ולא נביאים וכתובים", כלומר, מדברי רש"י עולה, שדברי רבא: "מקרא זו תורה", כוללים אך ורק את חמשה-חומשי-תורה, אך זאת לא תעלה על הדעת, כי לא ייתכן שלא ידונו כלל בנביאים ובכתובים כאילו הם לא קיימים! וגם לפני-כן בסוגיה שם נאמר: "אמר שמואל: [...] מקרא ומשנה ותלמוד הלכות ואגדות", שוב, התעלמות לכאורה מוחלטת מן הנביאים והכתובים, ואין להסביר התעלמות זו אלא על-ידי ההבנה שהמלה "מקרא" כוללת בתוכה גם את הנביאים והכתובים.
עוד נראה לי, שבמקור היה: "אמר רבא: מקרא – זו תורה ונביאים וכתובים", אלא שהמינים, רש"י וחבר מרעיו, מחקו את המלים "נביאים וכתובים", כדי להרחיק אותנו מלימוד התוכחות הקשות שנאמרו בנביאים אשר מעוררות מאד לדרך האמת, ומן המוסרים הגדולים שבספרי הכתובים אשר שופכים אור על סכלות הכסילים ורשעות המינים – וראיה לכך ניתן להביא מצאצאי המינים בימינו ובמאות השנים האחרונות, אשר הרחיקו מאד מלימוד הנביאים והכתובים, עד שאינם לומדים אותם כלל, ראו: "מדוע החרדים לא לומדים תנ"ך?".
והנה הסוגיה בקידושין שם (ל ע"א) לפניכם, ותראו שאם נוסיף את שתי המלים שהמינים מחקו, היא תהיה ברורה ופשוטה כמים הזכים והצלולים הזורמים בנהרות גן עדן:
"עד היכן חייב אדם ללמֵּד את בנו תורה? אמר רב יהודה אמר שמואל: כגון זבולון בן דן, שלימדו אבי-אביו מקרא ומשנה ותלמוד הלכות ואגדות. מתיבי: לימדו מקרא אין מלמדו משנה, ואמר רבא: מקרא – זו תורה [ונביאים וכתובים] [...] כזבולון בן דן – שלימדו אבי-אביו, ולא כזבולון בן דן – דאלו התם מקרא משנה ותלמוד הלכות ואגדות, ואלו הכא מקרא לבד".
קצרו של דבר, מן התלמוד עולה היפך דברי מָרי, כלומר, המלה "מקרא" כוללת בתוכה גם את הנביאים והכתובים, ואם נדייק משינויו של רבנו באמרו: "תורה שבכתב", נצטרך להסיק את ההיפך מדברי מָרי, דהיינו שהאדם אינו חייב ללמֵּד את בנו בשכר נביאים וכתובים.
2) הראיה השנייה שמָרי מביא היא מקידושין (מט ע"א) שם נאמר כך: "אבל אמר לה [לאשה שהוא רוצה לקדש]: 'קְרָאָה אנא' – [אינה מקודשת] עד דקרי אורייתא נביאי וכתובי בְּדַּיְקָא". נמצא אפוא ברור כשמש במדבר ציה וערבה, שהמלה "מקרא" כוללת בתוכה גם את הנביאים ואת הכתובים, איך אפוא מָרי מביא מן הסוגיות הללו ראיות, ועוד אומר בסוף דבריו: "ופשוט"? וברור שדברי רש"י "מקרא – זו תורה", עיוורו אותו מלראות את האמת נכוחה.
אגב, רש"י שגה כאן בגלל שיטתו לערבב את הספרות ההלכתית בספרות המדרשית, כלומר, במסכת ברכות (ה ע"א) מובא מדרש ובו נאמר כך: "ואמר רבי לוי בר חמא אמר רבי שמעון בן לקיש: מאי דכתיב [שמ' כד, יב]: 'וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם'? לֻחֹת – אלו עשרת הדברות, וְהַתּוֹרָה – זה מקרא, וְהַמִּצְוָה – זו משנה, אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי – אלו נביאים וכתובים, לְהוֹרֹתָם – זה תלמוד; מלמד שכולם ניתנו למשה מסיני".
ואיך יעלה על הדעת ללמוד ממדרש הגדרות למושגים הלכתיים?
ואם נלמד ממדרש זה שהמלה "מקרא" אינה כוללת בתוכה את הנביאים והכתובים, בהכרח נצטרך לקבל שבמלה "מקרא" לא נכללות עשרות הדיברות, שהרי עשרת הדיברות נלמדות מהמלה "לֻחֹת". כמו כן, בהכרח נצטרך לקבל שגם הנביאים והכתובים וגם המשנה והתלמוד, כולם ניתנו למשה בהר סיני, וזה לא יעלה על הדעת!
אולם, רש"י לא הבין שאין ללמוד מספרות המדרש הגדרות למושגי ההלכה, וערבוב המדרש וההלכה, כאילו המדרש הינו ספרות פשטנית ופשוטה, גרם לחורבנה של דת משה, ולהפיכתנו לעם סכל ונבל – אשר תועה אחרי אלהים אחרים, נוהה אחרי ההזיות והמנהגים הנגעלים, שוגה בתאוות ובדמיונות שווא ומדוחים, והופך תורת חיים לקורדום חוצבים.
אלא, מטרת המדרש ללמדנו, כי דברי הנביאים והכתובים וכן דברי המשנה והתלמוד, יש בהם עניינים שהם באמת ניתנו לנו בהר סיני, כמו תוכחות הנביאים אשר נאמרו על עזיבת מצוות ה' שניתנו לנו בהר סיני, או כמו הלכות שניתנו לנו בהר סיני ושוקעו במשנה או בתלמוד, וכיו"ב. ויתרה מזאת, המדרש נועד ללמד שהתורה היא חטיבה אחת, ואין להפנות עורף, לא לדברי הנביאים, לא לדברי הכתובים, ולא להוראות חז"ל שנפסקו להלכה.
לסיכום, רבנו פוסק בהלכות תלמוד תורה (א, ח): "וחייב ללמדו [בשכר] עד שיקרא תורה-שבכתב כולה", יוסף קאפח מביא שתי ראיות לכך שנביאים וכתובים הם בכלל תורה-שבכתב, ושתי ראיותיו הבל המה מעשה תעתועים. וכל שהיה עליו לעשות הוא להביא את דברי רבנו המפורשים אשר מופיעים רק כמה הלכות לאחר ההלכה הנדונה!
וכֹה דברי רבנו בהלכות תלמוד תורה (א, יד): "ודברי קבלה [נביאים וכתובים] בכלל תורה שבכתב הן". נמצא שהנביאים והכתובים הם אכן בכלל תורה-שבכתב, ולכן האב חייב ללמֵּד את בנו בשׂכר עד שיידע לקרוא את התורה הנביאים והכתובים בדיוק ובדקדוק.
ד. האם מותר ללמֵּד תורה-שבעל-פה בשכר?
רבנו פוסק בהלכות תלמוד תורה (א, ט), וכֹה דבריו:
"מקום שנהגו ללמֵּד תורה-שבכתב בשׂכר – מותר ללמד בשׂכר; אבל תורה-שבעל-פה אסור ללמדהּ בשכר, שנאמר: 'רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם' [דב' ד, ה] – מה אני בחינם למדתי [=מה משה רבנו למד מהקב"ה בחינם], אף אתם בחינם לְמַדְתֶּם ממני [=אף אנחנו למדנו ממשה רבנו בחינם]; וכן כְּשֶׁתְּלַמְּדוּ לדורות, בחינם [תְּלַמְּדוּ אותם], כמו שֶׁלְּמַדְתֶּם ממני".
נמצא, שאסור ללמֵּד תורה-שבעל-פה בשכר, וברור שמטרת ההלכה הזו לאסור אפילו שכר בטלה, דהיינו, מורה שֶׁבָּטֵל ממלאכתו או שאין לו מלאכה ומלמֵּד, אסור לו לקחת מתלמידיו אפילו את השכר שהוא היה מרוויח ממלאכתו או ממלאכה ממוצעת. ומדוע כל-כך ברור שמדובר אך ורק בשכר בטלה? מפני שביחס להנאה מדברי תורה ולהפיכת התורה לקורדום חוצבים, רבנו פוסק בהלכות תלמוד תורה (ג, ט–יא) דברים מפורשים וברורים, שכל מי שמשתמש בכתרה של תורה נעקר מן העולם (וכדברי הלל: ודישתמש בתגא – חלף):
[ט] "כָּל הַמֵּשִׂים לבו שיעסוק בתורה [יִלְמַד או יְלַמֵּד] ולא יעשה מלאכה, ויתפרנס מן הצדקה, הרי זה חִלֵּל את השם, וּבִזָּה את התורה, וְכִבָּה מְאוֹר הדת, וגרם רעה לעצמו, ונטל חייו מן העולם-הבא. לפי שאסור ליהנות בדברי תורה בעולם-הזה".
[י] "אמרו חכמים: 'כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם' [אבות ד, ז]. ועוד ציוו ואמרו: 'לא תעשֵׂם עטרה להתגדל בהן ולא קרדום לחפור בהן' [שם]. ועוד ציוו ואמרו: 'אהוב את המלאכה ושנוא את הרבנות' [אבות א, י]. ו'כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון' [שם ב, ב]. וסוף אדם זה שיהא מלסטֵם [מלשון ליסטים=שודד] את הבריות".
[יא] "מעלה גדולה היא למי שהוא מתפרנס ממעשה ידיו, ומידת חסידים הראשונים היא [=חכמי המשנה והתלמוד], ובזה זוכה לכל כבוד וטובה שבעולם-הזה ולעולם-הבא, שנאמר: 'יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ' [תה' קכח, ב] – אשריך בעולם-הזה, וטוב לך לעולם-הבא שכולו טוב".
בהמשך דברי רבנו בפרק הראשון בהלכות תלמוד תורה (א, י), הוא פוסק כך:
"לא מצא מי שֶׁיְּלַמְּדוֹ בחינם – יִלְמַד בשכר, שנאמר: 'אֱמֶת קְנֵה' [מש' כג, כג]. יכול [אותו אדם שלמד בשכר] לְלַמֵּד [גם הוא] לאחֵרים בשכר? תלמוד לומר: 'וְאַל תִּמְכֹּר' [שם] – הא למדת, שאסור לו ללמֵּד בשכר אף-על-פי שלימדוֹ רבו בשכר".
לאור ההלכות שראינו לעיל, ברור כשמש לכל מי שעיניו לא נתעוורו מן השוחד, שהשׂכר שמותר לתת למלמד הוא שׂכר בטלה בלבד, ושההיתר הזה הוא אך ורק לתלמיד. אך הרב הזה, שמלמד בעבור שכר בטלה, עובר עבירה, אך לא עבירה חמורה שיש בה חילול ה' ולכן מותר ללמוד ממנו, כי סוף-סוף מדובר בשכר בטלה בלבד, דהיינו שיש לו מלאכה בפועל, והוא מפסיד עתה את מלאכתו ופרנסתו ולחמו במה שהוא יושב ומלמד את התלמידים.
ומאין אני יודע שגם הרב שנוטל שכר בטלה עובר עבירה? שהרי רבנו פוסק לעיל: "יכול לְלַמֵּד לאחרים בשכר? תלמוד לומר: 'וְאַל תִּמְכֹּר' [שם] – הא למדת, שאסור לו ללמֵּד [אחֵרים] בשכר אף-על-פי שלימדו רבו בשכר". כמו כן, ברור מדברי רבנו לעיל, שרב שאין לו מלאכה בפועל, אסור לאותו רב, באיסור חמור וגמור, ליטול שכר בעבור לימוד התורה. ויתרה מזאת, לא רק שאסור לו ליטול שכר, כל רב שאין לו מלאכה בפועל ונוטל שכר בעבור לימוד התורה, הוא בגדר מי שמשתמש בכתרה של תורה, ונהנה מדברי תורה, ומחלל שם שמים, ונעקר מן העולם, ולפיכך אסור ללמוד ממנו כלל! וכמו שרבנו פוסק בהלכות תלמוד תורה (ד, ב):
"וכן הרב שאינו הולך בדרך טובה, אף-על-פי שחכם גדול הוא וכל העם צריכין לו – אין מתלמדין ממנו עד שיחזור למוטב, שנאמר: 'כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ יְיָ צְבָאוֹת הוּא' [מלאכי ב, ז], אמרו חכמים: אם הרב דומה למלאך ה' צבאות – תורה יבקשו מפיהו, ואם לאו – אל יבקשו תורה מפיהו".
מההלכה האחרונה למדנו עוד, כי ההלכה שראינו לעיל (א, יא): "לא מצא מי שֶׁיְּלַמְּדוֹ בחינם – יִלְמַד בשכר", עוסקת בהכרח בשכר בטלה בלבד, שהרי לאור שלוש ההלכות שראינו לעיל (ג, ט–יא), מי שנוטל שכר בעבור לימוד תורה-שבעל-פה, הופך תורת חיים לקורדום חוצבים, ונהנה מדברי תורה, ונעקר מן העולם, ולפיכך אסור מעיקרא ללמוד ממנו ולתת לו שכר.
ובמלים אחרות, איך יעלה על הדעת שחז"ל ורבנו יתירו לתלמיד לתת שׂכר לאדם אשר מחלל שם שמים? והלא אפילו ללמוד ממנו לא התירו! ואפילו בחינם! כל-שכן כאשר מדובר ברי"ש-בי"ת אשר אין לו שום מלאכה להתפרנס ממנה, והוא הופך תורת חיים לקורדום חוצבים.
ה. עוד על שיבושיו של מָרי
לאחר שהסברנו את ההלכות בעניין שכר בטלה כפי מיטב הבנתנו, נעבור לעיין בפירושו של מָרי להלכות תלמוד תורה שם (א, ט), וזה לשונו בשלוש הפסקות הבאות:
"עוד שם [ירושלמי נדרים ד, ג]: 'חמיי מתנייא נסבין אגריהון', פירוש: והלא אנו רואים מלמדי משנה נוטלין שכרם, [ובהמשך הירושלמי שם נאמר:] 'אמר יודן ב"ר ישמעאל: שכר בטילן הן נוטלין', פירוש: אותם שראית שנטלו שכר הם בעלי אומנות ועוסקין במלאכתן.
ואם אדם רוצה שיבטלו ממלאכתן וילמדוהו, מותר [למלמד] ליקח שכר בטלה, וכההיא דכתובות (קה ע"א): קרנא אגר בטלא דמוכח הֲוָא שקיל, וכך רב הונא.
ולפיכך פסק רבנו לקמן (א, י): 'לא מצא מי שילמדוֹ בחינם', כלומר, לא מצא אדם שאינו בעל מלאכה שילמֵּד [אותו] בחינם, אלא אדם שצריך להתבטל ממלאכתו, ישלם לו שכר בטלה. ואין הכוונה שאדם בטל שלא רצה ללמֵּד [תורה-שבעל-פה] [...] אלא בשכר, שמותר ליתן לו שכר, כי זו תהיה מצוה הבאה בעבירה, שהרי הנותן לו שכר עובר על 'ולפני עיוור', אלא מדובר בשכר של היתר [...] זהו מה שנראה לי בהבנת דברי רבנו שהם דבר דבור על אפניו".
א) ביחס לפסקה הראשונה בדברי מָרי – ובכן, מדבריו עולה בבירור שר' יודן מכשיר לכתחילה ליטול שכר בטלה בעבור לימוד תורה-שבעל-פה, שהרי מָרי מפרש את הסוגיה בירושלמי כאילו היא נאמרה לכתחילה, דהיינו שמותר לכתחילה ליטול שכר בטלה בעבור לימוד תורה-שבעל-פה. אולם, מדברי רבנו עולה במפורש, שאסור לכתחילה ליטול שכר בטלה בעבור לימוד תורה-שבעל-פה. לפיכך, רבנו לא היה מפרש את הירושלמי הזה אלא בדיעבד, כלומר שאותם מלמדי המשניות היו נוהגים שלא כהוגן, ונטלו שכר בטלה נגד ההלכה.
ב) ביחס לפסקה השנייה, כאן יש למָרי שלוש שגיאות חמורות מאד: הראשונה, מָרי טוען במפורש שמותר למלמד לקחת שכר בטלה בעבור לימוד תורה-שבעל-פה: "ואם אדם רוצה שֶׁיִּּבְטְלוּ ממלאכתן וִילַמְּדוּהוּ, מותר [למלמד] ליקח שכר בטלה". אך האמת היא, שלפי רבנו אסור לכתחילה לנהוג כן, אך מכיוון שמדובר בעבירה שאין בה חילול ה', שהרי סוף-סוף מדובר בשכר בטלה בלבד, ואין כאן הנאה ממש מדברי תורה, התירו ללמוד ממנו.
השגיאה השנייה, מָרי מביא ראיה מכתובות (קה ע"א): "קרנא אגר בטלא דמוכח הֲוָא שקיל", אך האמת היא שאין מה להשוות בין העניינים! כי קרנא היה דיין מפורסם בארץ-ישראל, ובתלמוד שם מדובר בשכר בטלה בעבור פסיקת דינים ולא בעבור תלמוד תורה! ובעניין לימוד התורה, חז"ל ורבנו לא התירו לקחת שכר בטלה כלל, וכל מה שהם התירו הוא בדיעבד בלבד, דהיינו ללמוד מאותו מלמד אשר שוגה ונוטל שכר בטלה בעבור לימוד תורה-שבעל-פה.
והשגיאה השלישית, מָרי מתעה אותנו מן האמת באמרוֹ: "וכך רב הונא", כאילו גם רב הונא היה נוטל שכר בטלה בעבור לימוד התורה, ולא רק שמדובר שם בפסיקת דינים ולא בלימוד תורה, בגמרא שם מפורש, שרב הונא החמיר על עצמו שלא לקחת אפילו שכר בטלה מפסיקת הדינים! איך אפוא מָרי מביא ראיה מרב הונא לכך שמותר ליטול שכר בטלה בעבור לימוד תורה, כאשר לא רק שמדובר שם בפסיקת דינים, רב הונא כלל לא נטל שכר בטלה!
וביארתי את הסוגיה הזו בהרחבה במאמרי: "כך היה הלל אומר: ודישתמש בתגא – חלף (חלק ג)", שם בפרק ה, וכן ביארתי במאמרי הנ"ל לפרטי פרטים את ההיתר הדחוק והמצומצם של לקיחת שכר בטלה בעבור פסיקת דינים, ודומני שאין אבן שלא הפכתי.
ג) ביחס לפסקה השלישית, מָרי אומר כך: "ואין הכוונה שאדם בָּטֵל שלא רצה ללמֵּד [תורה-שבעל-פה] [...] אלא בשכר, שמותר ליתן לו שכר, כי זו תהיה מצוה הבאה בעבירה, שהרי הנותן לו שכר עובר על 'ולפני עיוור', אלא מדובר בשכר של היתר [...] זהו מה שנראה לי בהבנת דברי רבנו שהם דבר דבור על אפניו".
וכאמור, מָרי לא הבין נכונה את דברי רבנו, כי שכר בטלה בעבור לימוד התורה אינו שכר של היתר אלא שכר של איסור, ואף שהוא בא בעבירה, לא אסרו חכמים את השכר הזה משום חשיבות לימוד התורה ומשום שאין בו חילול שם שמים, מפני שסוף-סוף הוא שכר בטלה בעבור הפסד פרנסה וביטול מלאכה בפועל, ואין בו הנאה מובהקת מדברי תורה.
ויתרה מזאת, לדעת מָרי מי שנותן שכר שאינו שכר בטלה למלמד, עובר על "ולפני עיוור", אך נראה לי ברור, שלא רק שהוא עובר על "ולפני עיוור", הוא עובר גם על חילול ה', כי אסור ללמוד תורה ממחללי שם שמים, וכמו שראינו בהלכה לעיל שאסור להתלמד מהם.
ובדבר אחד מָרי צדק בהחלט, שמי שנוטל ממון בעבור לימוד התורה או פסיקת דינים (שהרי לשיטתו שני הדברים חד הם), הוא בגדר עיוור, שהרי התורה כבר לימדה אותנו, שמי שנוטל ממון בעבור דברי תורה, או נהנה מדברי תורה, או משתמש בכתרה של תורה, הוא בגדר עיוור וסומא ומגשש באפלה, ונכשל ונחבל בהבנת דברי חז"ל ורבנו ומעוות את האמת.
"וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם" (דב' טז, יט).
וכבר ביארתי במאמרי לעיל ("כך היה הלל אומר") שהשוחד האמור בפסוק אינו להטות את הדין, כי זה כבר נאמר בראש הפסוק: "לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט", אלא, השוחד הוא לזכות את הזכאי ולחייב את החייב! ובמלים אחרות, כל מי שנוטל משכורות בעבור פסיקת דינים שאינם שכר בטלה דמוכח (שיש לדיין מלאכה בפועל, ומבטלים אותו מן המלאכה הזו בפועל, והשכר הוא שכר בטלה בלבד) – הוא בגדר ארור לוקח שוחד, וכך גם רבנו פוסק במשנה תורה.
בתמונת שער הרשומה: לימוד תורה לילדים ממוצא תימני, ירושלים שנת 1925.