בהמשך פירושו להלכות תלמוד תורה (ג, י), רודף הבצע שקרא לפירושו "כסף משנה", מציע פירוש אלטרנטיבי למשנת אבות המפורסמת (ד, ז) האוסרת ליהנות מדברי תורה. פירושו של קארו למשנה מעקם לחלוטין את כוונתה המקורית, ובעצם מאפשר הנאה מדברי תורה בניגוד גמור ומוחלט לפשט דברי המשנה. בחלק הקודם ניתחנו את חלקו הראשון של פירושו של קארו למשנת אבות (ד, ז), וראינו כיצד קארו מקעקע באופן שטחי אך עקבי את האיסור החמור ליהנות מדברי תורה, ומכניס את עצמו לגדר של המתעים את העם אחרי התהו.
בחלק הקודם עמדנו בנקודה שבה קארו החליט שמי שהחל ללמוד תורה לשם-שמים, ובהמשך לימודו הוא הגיע למצב שהוא אינו יכול שלא לחלל-שם-שמים ושלא ליטול שכר בעבור לימוד התורה – מותר לו לפי קארו לחלל-שם-שמים, וליטול שכר בעבור לימוד תורה.
וכבר ניתצנו והרסנו את תעתועיו הרעים, ועדיין לבי הומה בקרבי: איך עלה בדעתו של קארו להתיר לחלל-שם-שמים בגלל קשיי פרנסה? האם קשיי פרנסה הם פיקוח נפש? ובכלל, מהי אמת-המידה הכלכלית לפיה יש לקבוע מי רשאי להתפרנס מלימוד התורה ומי אינו רשאי?
וההוכחה הפשוטה לכך שמטרת כל פלפולי ההבל הריקים של קארו הינה לקעקע לחלוטין את האיסור ליהנות מדברי תורה, ההוכחה לכך נעוצה בעובדה שאף-לא-אחד מתלמידיו של קארו במאות השנים האחרונות קבע קריטריונים של הכנסה שלפיהם ניתן להתיר ליהנות מדברי תורה, אלא, לאחר שקארו פָּתח להם פֶּתח לטומאה הם פרצו לתוכו בריצת אמוק.
ואולי יתרה מזאת, וכי לא היו עניים מרודים בקרב חכמי המשנה והתלמוד? וכי היה מי מהם שהתיר לעצמו ליהנות מדברי תורה? וכבר הזכרנו בחלקו הראשון של המאמר את הלל הזקן: ואם הלל הזקן היה יכול לחטוב עצים והיה בתכלית העניות, ואם ר' יהושע שהיה אב-בית-דין היה יכול לעבוד בתור פחמי, ואם קרנא ורב הונא שהיו אף הם דיינים בכל ארץ-ישראל, והיו יכולים לעבוד בשאיבת מים, ועוד רבים – כל אחד ואחד מסוגל ומחויב. וכל מי ששואל "וממה אתפרנס?" או "ומתי אלמד תורה?", סימן הוא לו שהוא אינו אוהב את ה' יתעלה!
***
נמשיך עתה בנקודה שבה עמדנו בחלק הקודם, כאמור, קארו החליט שכל אדם רשאי להתיר לעצמו באופן שרירותי ליהנות מדברי תורה, וזאת לאחר שהוא מגיע למסקנה שהוא זקוק ליהנות מדברי תורה... וברור שלאחר שקארו מאפשר לכל אחד ואחד לקבוע לעצמו – בבחינת תורת כל אחד ואחד בידו – ברור כשמש שהוראה כזו משמעותה המעשית היא ביטול גורף ומוחלט של האיסור החמור ליהנות מדברי תורה, כי מי יאסור על עצמו? והלא כל אחד יכול לשבת בביתו בחיבוק ידיים ולומר "אין לי פרנסה" ולהתיר לעצמו לאכול מן התורה...
בהמשך דבריו, קארו הנוכל מחלק את הנהנה מדברי תורה לשלוש קטגוריות: מורים-ר"מים, יושבי הישיבות, והדיינים – כל אלה מותר להם לפי קארו ליהנות מדברי תורה.
והנה לפניכם המשך דבריו שם:
"וזה [=ההיתר] נחלק לשלשה חלקים: אם שייטול מאבות הבנים שכר ללמד בניו או ללמדו [=מורים-ר"מים]. ואם שֶּׁיּוֹשֵׁב ולומד [=יושבי הישיבות מנענעי הסטנדרים] וכל הבא לקרבה אל המלאכה יקרבוהו לתורה ולמצות [יקרבוהו, משמעו לפי קארו: יממנוהו, והכסף יקרבוֹ לתורה ולמצוות...]. ואם שֶּׁיּוֹשֵׁב ודן דין אמת לאמתו [=הדיינים, ואין דין אמת ולא יהיה דין אמת כאשר הדיינים נוטלים ממון בעבור פסיקת דינים, כי ארור לוקח שוחד]. וכל אלו [שלושת] החלקים למדנו היתרם מפרשת שני דייני גזירות, [וכן ממה] דאמרינן התם: תלמידי חכמים המלמדין הלכות שחיטה והלכות קמיצה לכהנים נוטלים שכרם מתרומת הלשכה".
נשים לב לתעתועו של קארו, הוא מתחיל את היתרו כאילו בהסתייגות, ולפיה, מותר ליהנות מדברי תורה רק למי שמחליט שאין לו ברירה והוא חייב ליהנות מדברי תורה, ומיד הוא ממשיך בהיתר גורף ומוחלט! למורים לתלמידים ולדיינים! ומדוע הוא מתחיל את דבריו בהסתייגות? תשובה: כדי שתעתועיו יתקבלו הוא צריך להסביר באופן כלשהו את הלשונות החריפים שנאמרו במשנת אבות (ד, ז) כנגד ההנאה מדברי תורה וההשתמשות בכתרה של תורה.
לפיכך הוא היה חייב לתעתע, למצוא איזה קש שבו הוא יסביר כביכול את הלשונות החריפים והאיסורים החמורים, אך מצד שני, לאחר שהוא נופף בקש הזה, הוא עובר מיד להתיר באופן גורף ואפילו לדיינים! כלומר, הוא מתיר להחדיר כסף וטובות הנאה לתוך מערכת המשפט!
דבריו של קארו חמורים מאד, ועתה לשתי "ראיותיו": ובכן, עמרוסי רודף הבצע מבקעת העצמות כבר נופף בהן כנגדי, וכבר השבתי לו בהרחבה ובפירוט על הראיות כביכול הללו בעניין דייני הגזלות, וכן בעניין מלמדי הלכות שחיטה וקמיצה לכהנים, ראו מאמריי: "כך היה הלל אומר: ודישתמש בתגא – חלף (חלק ג)", "עמרוסי מכחיש את האמת!", ועוד. ובהמשך המאמר נחזור על מקצת מן הדברים שהובאו במאמרים הללו, כדי לסתום פיות הכסילים.
***
קארו ממשיך במאמצו הנואל לקעקע את האיסור החמור ליהנות מדברי תורה, וזה לשונו:
"וכתבו התוספות [בכתובות קה ע"א]: דאף-על-גב דאמרינן בפרק 'אין בין המודר' דשכר תלמוד אסור, הכא שאנֵי [בעניין דייני הגזלות] דכל שעה היו [הדיינים] יושבים ולא היו עוסקין בשום מלאכה ולא היה להם במה להתפרנס והיה מוטל על הצבור לפרנסם [ע"כ]. מדבריהם [מדברי התוספות] למדנו, שלא אסרו שכר התלמוד אלא כשיש לו ממקום אחר כדי פרנסתו".
ובכן, בפרק אין בין המודר (נדרים לז ע"א) שאותו הזכירו התוספות, נאמר כך: "כתיב: 'וְאֹתִי צִוָּה יְיָ בָּעֵת הַהִוא לְלַמֵּד אֶתְכֶם' [דב' ד, יד], וכתיב: 'רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי יְיָ' [דב' ד, ה] – מה אני בחינם אף אתם נמי בחינם". ושם פירשו התוספות: "ראה לימדתי אתכם, ומסתמא משה לא נטל שכר מישראל שעשיר היה". התוספות מעלילים על משה רבנו שהוא לא נטל שכר מישראל בעבור לימוד התורה, לא בגלל שהוא היה נביא ואהב את ה' יתעלה וכל שאיפותיו היו טהורות ונעלות, אלא בגלל שהוא היה עשיר! משמע ברור, שאם משה רבנו ע"ה לא היה עשיר, הוא היה נוטל שכר מישראל בעבור לימוד התורה!
ובמלים אחרות, כל מי שמרגיש שהוא אינו עשיר דיו, רשאי לפי בעלי התעתועים הללו ליהנות מדברי תורה! ומכיוון שאין שום קריטריון לקבוע מיהו עשיר, שהרי עושר הוא עניין יחסי, כל אדם רשאי להחליט לעצמו שהוא לא עשיר דיו כדי שיותָּר לו לחלל-שם-שמים...
ורק על הפירוש הרע הזה דינם הוא שמורידין לתהום ולא מעלין, על שהם נושאים פנים בתורה ומחללים ומזהמים את דת משה הטהורה בהזיות אשר מחריבות את דרך האמת, ואף מעלילים על משה רבנו שהוא לא נטל שכר רק בגלל שהוא היה עשיר... ובכלל, מאין פרשני התוספות הללו, שעברו על מצות ה' "לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ" (דב' יג, א), מאין המינים הללו ידעו שמשה רבנו היה עשיר? וייתכן שהם למדו זאת מפשטי מדרשים מסוימים שאין להבין אותם כפשוטם, שהרי יש מדרשים הפוכים שקובעים שמשה רבנו היה עני: "אמר רב נחמן אמר רב: מאי דכתיב: 'תַּחֲנוּנִים יְדַבֶּר רָשׁ וְעָשִׁיר יַעֲנֶה עַזּוֹת' [מש' יח, כג], תחנונים ידבר רש – זה משה, ועשיר יענה עזות – זה יהושע" (סנהדרין מד ע"א).
ויתרה מזאת, יש פסוק בתורה שממנו עולה בבירור שמשה רבנו לא היה עשיר (במ' טז, טו): "וַיִּחַר לְמֹשֶׁה מְאֹד וַיֹּאמֶר אֶל יְיָ אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם". ואם משה רבנו היה עשיר, מדוע הוא משתבח בכך שהוא לא שָׁאַל חמור אחד מעדת קרח? ורק מי שאינו עשיר יכול להשתבח בכך שהוא לא נטל מן העשירים...
לפיכך, פרשנותם של בעלי התוספות לעיל הינה עיוות פרו-נוצרי עלוב שנובע מרדיפת-בצע ומהשקפות המינות העקושות והיקושות שרחשו במוחם, והיא נועדה גם כדי להצדיק הפיכת תורת חיים לקורדום חוצבים וגם כדי להצדיק את תורתם הפרו-נוצרית המעֻוותת.
דרך אגב, דברי התוספות הנגעלים הללו מנוגדים גם לדברי חז"ל במכילתא דרשב"י פרק יג: "ויקח משה את עצמות יוסף עמו – בוא וראה כמה חביבות מצוות על משה רבנו, שכל ישראל עסיקין בביזה שלמצרים, ומשה עסוק במצוה, ועליו הוא אומר: 'חֲכַם לֵב יִקַּח מִצְוֹת' [מש' יא, ח]" – ואיך עלה על דעתם של התוספות שמשה רבנו טרח ויגע באסיפת הון? וכי אדם שביטל את כל שאיפות החומר ונתעלה למעלת המלאכים והאציל על הנביאים מרוחו, וכי יעלה על הדעת שאדם כזה יאסוף ויכנוס הון? לשם מה הוא זקוק לעושר? ורק מינים גמורים מסוגלים להחציף ולהביא ראיה ממשה רבנו כדי להצדיק לחלל-שם-שמים ולהחריב את התורה.
והנה לפניכם פסק רבנו בהלכות סנהדרין (ב, ו) בעניין שנאת הממון:
"צריך שיהיה בכל אחד מהם [מן הדיינים שבכל בית דין, כל-שכן אישי הסנהדרין, ואין מה לדבר על משה רבנו ע"ה אדון הנביאים ומוסר התורה שניתנה לנו בהר סיני] שבעה דברים, ואלו הן: חכמה, ויראה, וענוה, ושנאת ממון, ואהבת האמת, ואהבת הבריות להם, ובעלי שם טוב. [...] 'שֹׂנְאֵי בָצַע' – אפילו ממון שלהם אינן נבהלין עליו, ולא רודפין לקבץ הממון: שכל מי שהוא 'נִבְהָל לַהוֹן [אִישׁ רַע עָיִן, וְלֹא יֵדַע כִּי] חֶסֶר יְבֹאֶנּוּ' [מש' כח, כב]".
זאת ועוד, היכן התוספות מגבילים את ההיתר ליהנות מדברי תורה לאדם שהוא עשיר? מדוע הם לא מזהירים: שמי שהוא עשיר אסור לו ליהנות מדברי תורה? שהרי אם הם לומדים לפי דמיונם ממשה רבנו עליהם לומר במפורש שמי שהוא עשיר אסור לו ליהנות מדברי תורה! ואני מוסיף לתמוה: וכי הרבנים הראשיים וכן רבני הערים וכל שאר החוצבים מן התורה למיניהם מפסיקים לחצוב משכורות וטובות הנאה לאחר שהם מתעשרים? ההיפך הגמור! ככל שהם מתעשרים יותר כך הם צייקנים יותר וכך הם צרי-עין יותר וכך הם רודפי-בצע יותר וכך הם להוטים יותר אחר הבצע השררה והכבוד! ויותר ויותר מושחתים! כי "אֹהֵב כֶּסֶף לֹא יִשְׂבַּע כֶּסֶף" (קה' ה, ט). "כֵּן אָרְחוֹת כָּל בֹּצֵעַ בָּצַע אֶת נֶפֶשׁ בְּעָלָיו יִקָּח" (מש' א, יט).
***
אותם בעלי התוספות שהחליטו שמשה רבנו היה עשיר – החליטו גם שיש ללמוד מן ההיתר המצומצם לדייני הגזלות – שהוא היתר שנועד אך ורק לזמן שבית-המקדש קיים, ואך ורק לדייני הגזלות שהיו בבית-המקדש – לכל הדיינים ולומדי ומלמדי התורה בכל הדורות, לכולם מותר לפי התוספות לחלל-שם-שמים על סמך הלכתא למשיחא בעניין דייני הגזלות.
ואיני מצליח להבין, אם מותר על-סמך הלכה אחת בעניין דייני הגזלות ליטול משכורות וטובות הנאה מפסיקת דינים ומלימוד התורה, מדוע חז"ל ורבנו התעקשו באיומים מחרידים שאסור לדיינים ליטול ממון בעבור פסיקת דינים? מדוע הם הקדישו לעניינים הללו סוגיות שלמות והלכות מרכזיות בהלכות תלמוד תורה ובהלכות סנהדרין? וכי הם היו כסילים גמורים? וכי יד ימינם לא ידעה מיד שמאלם? ובמלים אחרות, אם ניתן להתיר בקלות כל-כך רבה ליהנות מדברי תורה, מדוע הם התעקשו לאיים באיומים משתקים של כרת ועקירה מן העולם? ואולי גדולה מכולן: וכי חז"ל ורבנו מסרו לנו תורה-שבעל-פה שגויה? וכי הפסוק "ארור לוקח שוחד" אינו עוסק בדיין שנוטל שכר בעבור פסיקת דינים? האם עלינו למחוק את הפסוק הזה?
אלא ברור, שחז"ל ורבנו לא היו כסילים וכל הסוגיות בעניין האיסור ליהנות מדברי תורה או בעניין האיסור ליטול שכר בעבור פסיקת דינים משום "ארור לוקח שוחד", כולן עומדות בעינן, וכן ברור שאין לעוות את התורה-שבעל-פה שקיבלנו מאת מעתיקי השמועה הנאמנים. כלומר, ברור כשמש לכל מי שרואה נכוחה ואינו מתעקש להטעות את עצמו, שכל ההיתר של דייני הגזלות הוא היתר מצומצם שמובא בהלכות שקלים ולא בהלכות סנהדרין, מפני שהוא בגדר הלכתא למשיחא! דהיינו הלכות שאין ליישׂמן בימינו, ובמיוחד שאין לנו אפילו סנהדרין שתפקח על רודפי הבצע האורתודוקסים שוחרי המינות התאוות והשררה.
מבעלי תוספות המינות הללו קארו הסכל לומד: שחז"ל "לא אסרו שכר התלמוד אלא כשיש לו ממקום אחר כדי פרנסתו". ברם, התוספות הפרו-נוצריות הללו כלל לא אמרו את הדבר הזה! הם לא חילקו שום חילוק כזה, הם התירו באופן שרירותי וגורף לכל מי שהוא אינו עשיר כמשה רבנו... ולכן, מכיוון שקארו בסופו-של-דבר מביא ראיה מבעלי התוספות להתיר ליהנות מדברי תורה, הוא קובע בזה הלכה למעשה שאין שום חילוק! שהרי הוא קובע שהראיה להתיר ליהנות מדברי תורה היא מבעלי התוספות, והם לא חילקו שום חילוק...
לפיכך, הלכה למעשה אין זה משנה אם יש לַחוצב מקור פרנסה או שאין לו, מותר לו ליהנות מדברי תורה, שהרי המקור להיתר הוא בסברת בעלי ההזיות והם לא חילקו שום חילוק... וכך בדיוק נהגו קאפח-זבל הנוכל ועמרוסי תלמידו החלקלק, אשר גם לאחר שהתעשרו המשיכו לחצוב עוד ועוד משכורות ושילומים ושלמונים וטובות הנאה, עד יומם האחרון! וכנראה שהם סברו עד יומם האחרון שהם עדיין לא הגיעו לדרגת השכר של משה רבנו... ומכיוון שרוממות משנת הרמב"ם בקעה ועלתה מגרונם – אין קץ לחילול-השמים שנגרם על-ידיהם.
***
קארו ממשיך בתעתועיו ובהבאת ראיות ממסקנותיהם העקושות של חכמי אשכנז העקומים, במקום להביא ראיות אמיתיות מדברי חז"ל וממסורת התורה-שבעל-פה... וברור שתלמיד הסכלים – סכל בעצמו, וברור שאין ראיה לחילול-שם-שמים מדברי חז"ל ולכן קארו פנה למינים האירופים כדי להביא מדבריהם ראיות להתיר ליהנות מדברי תורה, וזה לשונו:
"ומכאן [מהִלכת דייני הגזלות] יש ללמוד לשני החלקים הראשונים [=למלמדי התורה ולתלמידים] שלפיכך [בגלל ההיתר לדייני הגזלות] היו נוטלים שכרם מתרומת הלשכה [גם] מלמדי הלכות שחיטה וקמיצה לכהנים – לפי שהרי הם מהנים בזה לישראל עצמם, שאם הכהנים לא יֵדעו [הלכות שחיטה וקמיצה] היאך יקריבו קרבנות ישראל? הכא נמי, אם אין גדיים אין תיישים ומי יורה שמועה? ונמצאת חס וחלילה תורה בטלה מאליה. ואם כן, עליהם מוטל לפרנסם דַּהֲוָא ליה כאילו מלמדים אותם בעצמם, ושרי כמו שכתוב בשם התוספות".
קארו טוען שמהִלכת דייני הגזלות למדו חז"ל שמותר גם למלמדי הלכות שחיטה וקמיצה ליטול את שכרם מתרומת הלשכה של בית-המקדש, ומן ההיתר למלמדי הלכות שחיטה וקמיצה – שאף הוא יסודו בהלכתא למשיחא שהרי הוא מובא בהלכות שקלי הלשכה של בית-המקדש ולא בהלכות תלמוד תורה – לומד קארו שמותר לכל מורה ומלמד בכל הדורות ובכל המקומות ללמֵּד תורה-שבעל-פה בשכר. קארו לא מסתפק בזה, הוא אף מאיים עלינו שאם לא נעניק שכר למלמדי התורה, "לא יהיו תיישים" דהיינו לא יהיו מורים, והתורה אף תשתכח מעם-ישראל: "ונמצאת ח"ו תורה בטלה מאליה"! ושוב הוא למעשה מבטל כליל את האיסור ליהנות מדברי תורה, ומבטל לחלוטין את הסייג שהוא העלה בתחילת דבריו.
ומדוע הלכה למעשה קארו מבטל בזה את הסייג שהעלה לעיל? שהרי אם מה שמונח על הכף הוא קיום התורה רחמנא ליצלן, ברור שמותר ליטול שכר מדברי תורה ואפילו במקום שיש למורים ממה להתפרנס, שהרי קיום התורה מונח על הכף! וברור שדבריו אלה הם הבל מהובל וכפירה בתורה, שהרי נאמר בדברים (לא, כא): "כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ". ואדרבה, החדרת הכסף והממון והשוחד לתוך דת האמת היא-היא הסיבה לזיהום התורה ולעיוותה!
נשים גם לב לפרשנות המעֻוותת של קארו שאומר: "הכא נמי, אם אין גדיים אין תיישים ומי יורה שמועה?". כלומר אם אין גדיים, דהיינו אם אין כסף, לא יהיו תיישים. נמצא שהוא מפרש גדיים=כסף, ואם אין כסף לא יהיו תיישים, דהיינו לא יהיו מורים שיורו הלכה. ומי בכלל רוצה ללמוד ממורים שמלמדים תורה בשביל כסף? מורים עלובי-נפש כאלה שאם תיקח מהם את המשכורת הם לא יישארו בבית-המדרש ויחדלו מללמֵּד תורה... האם מורים כאלה הם בגדר מלאכי ה' צבאות שרק מהם יש ללמוד ולבקש ולדרוש את התורה-שבעל-פה הטהורה?
והנה לפניכם תוכחתו של הנביא לאותם מורים מושחתים ובזויים מחללי-שם-שמים:
"וְעַתָּה אֲלֵיכֶם הַמִּצְוָה הַזֹּאת הַכֹּהֲנִים: אִם לֹא תִשְׁמְעוּ וְאִם לֹא תָשִׂימוּ עַל לֵב לָתֵת כָּבוֹד לִשְׁמִי אָמַר יְיָ צְבָאוֹת וְשִׁלַּחְתִּי בָכֶם אֶת הַמְּאֵרָה וְאָרוֹתִי אֶת בִּרְכוֹתֵיכֶם וְגַם אָרוֹתִיהָ כִּי אֵינְכֶם שָׂמִים עַל לֵב, הִנְנִי גֹעֵר לָכֶם אֶת הַזֶּרַע וְזֵרִיתִי פֶרֶשׁ עַל פְּנֵיכֶם פֶּרֶשׁ חַגֵּיכֶם וְנָשָׂא אֶתְכֶם אֵלָיו, וִידַעְתֶּם כִּי שִׁלַּחְתִּי אֲלֵיכֶם אֵת הַמִּצְוָה הַזֹּאת לִהְיוֹת בְּרִיתִי אֶת לֵוִי אָמַר יְיָ צְבָאוֹת, בְּרִיתִי הָיְתָה אִתּוֹ הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם וָאֶתְּנֵם לוֹ מוֹרָא וַיִּירָאֵנִי וּמִפְּנֵי שְׁמִי נִחַת הוּא, תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ וְעַוְלָה לֹא נִמְצָא בִשְׂפָתָיו בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָוֹן, כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ יְיָ צְבָאוֹת הוּא, וְאַתֶּם סַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ הִכְשַׁלְתֶּם רַבִּים בַּתּוֹרָה שִׁחַתֶּם בְּרִית הַלֵּוִי אָמַר יְיָ צְבָאוֹת, וְגַם אֲנִי נָתַתִּי אֶתְכֶם נִבְזִים וּשְׁפָלִים לְכָל הָעָם כְּפִי אֲשֶׁר אֵינְכֶם שֹׁמְרִים אֶת דְּרָכַי וְנֹשְׂאִים פָּנִים בַּתּוֹרָה" (מיכה ב, א–ט).
***
קארו משלים את הפליק-פלאק ושוב מתיר ליהנות מדברי תורה באופן גורף, שהרי הוא אומר: "ואם כן, עליהם [=על הציבור] מוטל לפרנסם [את המורים שמלמדים תורה] דַּהֲוָא ליה כאילו מלמדים אותם בעצמם [כאילו המורים מלמדים את כלל הציבור], ושרי כמו שכתוב בשם התוספות", שימו לב, אני חוזר על דברי קארו: "ושרי כמו שכתוב בשם התוספות". כלומר, מותר ליהנות מדברי תורה ואף חובה על הציבור לפרנס את המורים והמלמדים כמו שכתוב בשם התוספות! והרי בעלי הזיות המינות לא חילקו שום חילוק! הם התירו באופן גורף ליהנות מדברי תורה. כך אפוא משלים קארו העבד הנרצע למינים האירופים את הפליק-פלאק, ומהודאה חלקית באמת שאי-אפשר להתנגד לה לאור דברי חכמים במשנת אבות (ד, ז), הוא עובר לכרוע ולהשתחוות לבעלי תוספות המינות ומוחק לחלוטין את האיסור החמור.
נשים גם לב, שקארו קובע קביעה מרחיקת-לכת, קביעה שלא נאמרה אפילו על-ידי חכמי-יועצי-אשכנז! קארו קובע שעל הציבור חלה חובה לממן את מלמדי התורה (וכן את הדיינים ולומדי התורה), אפילו אם הציבור אינו משתתף בשיעורים ואינו לומד מהם בפועל! כלומר, אפילו אדם שאינו מעוניין להיות שותף לעוברי עבירה ולחילול-שם-שמים, אף הוא מחויב לעשות כן! ובמלים אחרות, קארו קובע שיש להפנות תקציבים מסודרים וממוסדים למחללי-שם-שמים, וכך הוא הופך את חילול-שם-השמים לשיטה ממוסדת, וזו דרכה של הנצרות.
ובהמשך נראה את התייחסותו של רבנו בפירושו למשנה ל"חכמי ישראל" הללו שהפכו את חילול-שם-שמים לממסד פרו-נוצרי, וקבעו מיסים ומכסות על הקהילות כדי לממנם.
***
חשבתם שקארו סיים לעוות את הדת ולהחניף למינים האירופים הכעורים? קארו לא נרגע עד שהוא כורע אפיים ארץ בפישוט ידיים ורגליים ומנשק את ציפורני רגליהם של המינים!
ראו נא את המשך דבריו שם:
"גם החלק השלישי [ההיתר לדיינים ליטול שכר] נלמד ממה שאמרו בפרק הנזכר: גוזרי גזירות, כלומר דיינין שגוזרים גזירות שבירושלים, נוטלים שכרם תשעים ותשע מנה מתרומת הלשכה. גם שם כתבו התוספות דטעמא לפי שלא היה להם ממה להתפרנס; וכשם שהיו מגבין השקלים אפילו בעל כרחם, כל-שכן שמגבין בזמן הגליות כל מה שצריך להעמדת הציבור, ואלמלא-כן חס וחלילה היינו כאובדים בעניינו, ואין לך צורך ציבור גדול ממה שצריכין להעמיד ביניהם מורה צדק, וגם תלמידים ימלאו מקומו בהיפרדו מן העולם הזה וכופין אלו לאלו על החוקים [=תשלומי המיסים] הקבועים על-כך [הקבועים לממסד הדתי המושחת]".
הנה קארו ממשיך וקובע שוב באופן מפורש, שלא רק שחובה לשלם למורים ולמלמדי התורה ולדיינים שכר בעבור שירותיהם הטמאים הפרו-נוצריים, הוא אף קובע שחובה ליטול את המיסים הללו אפילו בעל כרחם של הציבור! ומוסיף ומאיים עלינו שאם לא יכפו על הציבור לשלם למחללי-שם-שמים הללו ולארורים לוקחי השוחד הללו, "היינו כאובדים בעָניינו". ובמלים אחרות, אם הציבור לא יממן את הרשעים הללו עם-ישראל יאבד! וכמה שקרים!
והוא מוסיף, כדי שלא נתבלבל: "וכופין אלו לאלו על החוקים הקבועים על כך", דהיינו כופין על התקציבים המועברים לשירותי הדת השונים! ועתה אני מתחיל להבין מאין עזות הפנים והמצח הנחושה של המפלגות הפרו-נוצריות לתבוע ולדרוש תקציבים, ארורים יהיו!
וכבר כתב רבנו דברים מפורשים בפירושו לאבות (ד, ז) כנגד דברי קארו המהובלים:
"דע, שזה [=המאמר של ר' צדוק ש]אמר: 'אל תעשה את התורה קרדום לחפור בָּה', כלומר אל תחשבנה כלי לפרנסה, ופירש ואמר: 'שכל הנהנה בעולם-הזה [מדברי תורה] הכרית את נפשו מחיי העולם-הבא'. והתעוורו בני האדם בלשון הזה הברור והשליכוהו אחרי גוום, ונתלו בפשטים שאינם מבינים אותם, ואני אבארם, וקבעו לעצמם זכויות על היחידים ועל הקהילות, ועשו את השׂררות התורתיות חוקי מוכסים,והשגו את בני האדם בהטעייה מוחלטת שזה חובה ושצריך לעזור לחכמים ולתלמידים ולאנשים שמתעסקים בתורה ותורתן אומנותן. וכל זה טעות שאין לו יסוד בתורה ולא רגליים להישען עליהם כלל".
ומה שאמרנו בנקודה הקודמת מתחדד עתה היטב: שהרי גם כאן קארו אומר דברים שאפילו חכמי-יועצי-אשכנז לא העזו לומר! דהיינו לומר באופן כל-כך בוטה שחובה לממן מחללי-שם-שמים, אפילו המינים הוורדרדים ביותר לא העזו לומר! קארו כורע ומשתחווה אפוא למינים כדי למצוא חן בעיניהם, בהיותו יותר קתולי מהאפיפיור... עד-כדי-כך הוא היה עלוב-נפש.
ועתה תבינו מדוע חכמי-יועצי-אשכנז קיבלו עליהם את השו"ע (עם הסתייגויות מסוימות, שהרי גאוותם לא אפשרה להם לקבל את העבד הנרצע הזה מבלי להחדיר לו השׂגות); ומדוע מלמדים את השו"ע בישיבות המינות הפרו-נוצריות; ומדוע עבדאללה יוסוף וכל שאר השכירים הממסדיים קוראים לנחש העקלתון הזה בשם "מרן"... וכל מי שקורא לו "מרן" ממשיך למעשה את ההתרפסות בפני המינות, ממשיך את כריעתו של קארו לרגלי המינים האירופים, ומתגולל יחד עמו בזוהמת רגליהם ובטינופי השקפותיהם המחליאות.
אגב, השערתו של קאפח-זבל הנוכל בפירושו שם, שדייני הגזלות היו פקחים עירוניים ולא דיינים שגויה, שהרי רבנו פוסק במפורש בהלכות שקלים שמדובר בדיינים ולא בפקחים, וכבר הסברתי כל זאת במאמריי שהפניתי להם לעיל, והראיתי שם שדברי קאפח מלאים מכשולים ומהמורים, כי ברור שמי שעיניו נתעוורו מן השוחד לא יראה נכוחה וייכשל וייחבל.
***
קארו ממשיך להתעות בדבריו שם ולסלף את הִלכת דייני הגזלות, וזה לשונו:
"ואמרינן תו בגמרא, אהא דגוזרי גזירות לא רצו מוסיפין להם, לא רצו אטו ברשיעי עסקינן? ומפרש רש"י [שר"י]: ברשיעי שנוטלים שכר לדון יותר מכדי חייהם? אלא, לא ספקו [=הספיק להם] אף-על-פי שלא רצו ליטול מוסיפין להם. הכלל העולה, שכל שאין לו ממה להתפרנס מותר ליטול שכרו ללמֵּד, בין מהתלמידים עצמן בין מן הצבור. וכן מותר לו ליטול שכר מהצבור לדון או מהבעלי דינין אחר שמירת התנאים הנזכרים בהלכות סנהדרין".
נשים לב שקארו מוחק כאן לחלוטין את מה שהוא אמר והובא בחלק הקודם: שרק מי שהחל ללמוד תורה לשם-שמים מותר לו לחלל-שם-שמים אם אין לו פרנסה, שהרי כאן קארו כולל-כלל ולא מזכיר אפילו ברמז את הסייג הזה שהוא קבע בתחילת דבריו... וכאמור, כל מי שֶׁבָּטֵל ממלאכה מכל סיבה שהיא, יכול לפי קארו לטעון "שאין לו ממה להתפרנס", ויהיה מותר לו לחלל-שם-שמים... כך שהתנאי הזה הלכה למעשה ריק מכל תוכן, וההיתר של קארו כאן הוא היתר גורף ומוחלט ליהנות מדברי תורה ולחלל-שם-שמים ככל אשר יעלה על הרוח.
כמו כן, כאמור, כבר ביארתי במאמריי שנזכרו לעיל שאין שום מקום ללמוד מהִלכת דייני הגזלות, אפילו לא לשאר הדיינים שהיו בבית-המקדש באותם הימים, ואפילו לא לחברי הסנהדרין של שבעים ואחד, וגם לא לאלף ומאתיים הדיינים שהיו בירושלים בעת ההיא, לא לכולם ולא לחלקם, רק לאותם שלושה דייני הגזלות שהיו אז בבית-המקדש, ותו לא.
זאת ועוד, יש בדברי קארו לעיל התעיה ובורות מחרידה, שימו לב: "וכן מותר לו [לדיין] ליטול שכר מהצבור לדון או מהבעלי דינין אחר שמירת התנאים הנזכרים בהלכות סנהדרין". קארו מתכוון לשכר הבטלה שהתירו חכמים לדיינים ליטול מבעלי הדינים לפי ארבעה תנאים מאד מוקפדים: רק כשיש לדיין מלאכה בפועל, רק כאשר בעלי-הדין מבטלים אותו ממלאכתו בפועל, רק שכר בטלה אמיתי ולא גרוש יותר, ורק שכר בטלה בשווה מבעלי הדינים.
ברם, קארו מחליט משום-מה, שלא רק שכר בטלה מבעלי הדינים מותר, אלא גם משכורות מן הציבור! שהרי הוא אומר: "וכן מותר לו [לדיין] ליטול שכר מהצבור לדון", והיכן אמרו זאת חכמים? אדרבה, כל מה שהתירו חכמים לדיינים הוא שכר בטלה לפי ארבעה תנאים קשוחים מאד-מאד! וכל שכר שאינו שכר בטלה, כולל שכר שמשולם מן הציבור, הוא בגדר שכר האסור באיסור תורה חמור, והדיין שנוטל שכר כזה מן הציבור הוא בגדר ארור לוקח שוחד.
וכבר הרחבתי בעניין זה במאמרי: "כך היה הלל אומר: ודישתמש בתגא – חלף (חלק א)".
אגב, המציאות המתוארת בגמרא, לפיה דייני הגזלות לא רצו ליטול ואפילו שהם היו זקוקים, מבטאת את הריחוק העצום שבין חכמי המשנה והתלמוד לחכמי המינות, ומחדדת את טענתנו שהִלכת דייני הגזלות היא הלכתא למשיחא – שהרי דייני הגזלות באותם הימים הבינו שההיתר הזה מסוכן, ומתוך צניעות ויראת שמים היו שצמצמו את שכרם ונטלו פחות מכדי חייהם, על אותם דיינים עניים נאמר שמוסיפים להם בעל כרחם. האם זהו המצב של הדיינים בימינו? והלא לא רק שהם נלחמים ומתגוללים בצואה כחזירים כדי להתמנות, הם נוטלים מכל הבא ליד, עוד ועוד ועוד ועוד, "וְהַכְּלָבִים עַזֵּי נֶפֶשׁ לֹא יָדְעוּ שָׂבְעָה" (יש' נו, יא).
***
קארו טרם סיים ללחך את רגליהם המטונפות של עובדי האלילים האירופים, והוא ממשיך בסיאובו, והפעם הוא מעוות את דברי רבנו לקול צהלות ונעירות המינים האירופים, אשר אין ספק שמחאו לו כפיים ועודדו אותו להמשיך ולהכשיר ולהצדיק את רשעם ומינותם (ובדומה לזה הם נהגו עם הרמב"ן אשר תעה בדרכי המאגיה ורומם את דרך המינות), וזה לשונו:
"ואחרי הודיע ה' אותנו כל זאת, אפשר לומר שכוונת רבינו כאן [בהל' תלמוד תורה] היא שאין לאדם לפרוק עול מלאכה מעליו כדי להתפרנס מן הבריות כדי ללמוד, אבל שילמוד מלאכה המפרנסת אותו ואם תספיקנו מוטב ואם לא תספיקנו ייטול הספקתו מהצבור ואין בכך כלום. וזהו שכתב כל המשים על לבו וכו'. והביא כמה משניות מורות על שראוי ללמוד מלאכה".
נחל בהתייחסות לראש דבריו: "ואחרי הודיע ה' אותנו כל זאת", מי הודיע לו שמותר לחלל-שם-שמים ולהחריב את התורה? אלהים שכבודו מלא עולם הודיע לו את כל זאת? ומדובר באמירה שמבטאת יהירות וטמטום בלתי נתפשׂים, ובמקור אמר את הדברים האלה פרעה הרשע: "וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱלֹהִים אוֹתְךָ אֶת כָּל זֹאת" וכו' (בר' מא, לט). ושמא יוסוף קארו ראה את עצמו כמו יוסף הצדיק? שהקב"ה מודיע לו את העתידות?
ולהבדיל בין הטמא לבין הטהור ראו נא את ענוותנותו של רבנו במורה (הקדמה לח"ג):
"נוסף לכך, שמה שנתברר לי ממנו הוא על דרך ההשערה והמחשבה, ולא נראה לי בו חזון אלוהִי שילמדני שכך היא הכוונה בדבר, ולא קיבלתי את דעותיי בכך ממורה, אלא הורוני המקראות שבספרי הנבואה ודברי חכמים, עם מה שיש בידי מן ההקדמות העיוניות, שהדבר כך בלי ספק. ואפשר שיהיה הדבר בהפכו ותהיה הכוונה עניין אחר".
לאחר דברי הגאווה של קארו, הוא מוסיף חטא על פשע ומעוות את דברי רבנו במשנה תורה: קארו טוען שרבנו לא אסר ליהנות מדברי תורה, אלא רק למי שלא למד מלאכה או מקצוע, אך מי שלמד מלאכה או מקצוע ואין לו מספיק כדי חייו מותר לו ליהנות מדברי תורה. ולכן, לפי קארו, רבנו פוסק במשנה תורה בסמוך לעניין זה הלכה אשר נוגעת למעלת המלאכה.
ובכן, הבה נעיין יחדיו בפסקי רבנו בהלכות תלמוד תורה (ג, ט–יא):
"כָּל הַמֵּשִׂים לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה, ויתפרנס מן הצדקה, הרי זה חִלֵּל את השם, וּבִזָּה את התורה, וְכִבָּה מְאוֹר הדת, וגרם רעה לעצמו, ונטל חייו מן העולם-הבא. לפי שאסור ליהנות בדברי תורה בעולם-הזה".
"אמרו חכמים: 'כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם' [אבות ד, ז]. ועוד ציוו ואמרו: 'לא תעשֵׂם עטרה להתגדל בהן ולא קרדום לחפור בהן' [שם]. ועוד ציוו ואמרו: 'אהוב את המלאכה ושנוא את הרבנות' [אבות א, י]. ו'כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון' [שם ב, ב]. וסוף אדם זה שיהא מלסטֵם [מלשון ליסטים=שודד] את הבריות".
"מעלה גדולה היא למי שהוא מתפרנס ממעשה ידיו, ומידת חסידים הראשונים היא [=חכמי המשנה והתלמוד], ובזה זוכה לכל כבוד וטובה שבעולם-הזה ולעולם-הבא, שנאמר: 'יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ' [תה' קכח, ב] – אשריך בעולם-הזה, וטוב לך לעולם-הבא שכולו טוב".
האם יש איזה פתח בהלכות הללו להתיר ליהנות מדברי תורה? האם דברי רבנו: "לפי שאסור ליהנות בדברי תורה בעולם-הזה", וכן: "כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם", האם דברים נחרצים וחדים ומפורשים אלה מותירים איזה פתח להתיר ליהנות מדברי תורה? והנני נדהם מעזות פניו ומצחו של קארו הארור, אשר מעז לסלף ולעוות דברים כל-כך מפורשים.
***
קארו ממשיך להתנפל ולהתגולל על דרך האמת הטהורה ולחשוף את מינותו ורשעותו:
"ואפילו נֹאמר שאין כן דעת רבינו [כמו שהוא פירש לעיל בהבנתו המעֻוותת את הלכות תלמוד תורה] אלא [דעת רבנו היא] כנראה מדבריו בפירוש המשנה [שאסור באיסור חמור ליהנות מדברי תורה], קיימא לן: כל מקום שהלכה רופפת בידך הלך אחר המנהג. וראינו כל חכמי ישראל קודם זמן רבינו ואחריו נוהגים ליטול שכרם מן הצבור [כולל יוסוף קארו בעצמו, שהרי חזקה על המושחת שהוא נטל בעצמו שוחד ושלמונים וטובות הנאה, וכמו שקבעו לנו חכמים: "אין אדם חוטא ולא לו", דהיינו, אין אדם מחלל-שם-שמים וחוטא בדברים כל-כך חמורים ואפילו בדברים פחות חמורים בהרבה, אלא-אם-כן יש לו הנאה אישית בדבר]".
בדבריו לעיל קארו טוען שההלכה שאסור ליהנות מדברי תורה היא "הלכה רופפת", ואיני יודע את נפשי! האם יש דברים יותר ברורים ומפורשים מדברי רבנו בפירוש המשנה ובמשנה תורה בעניינים אלה? והלא רק רשע ונוכל וסכל יעז לטעון שמדובר ב"הלכה רופפת"... ומה שרופף בעיניי הוא הקשר שלו עם העם היהודי, ואין לי ספק שלא עמדו אבותיו לרגלי הר סיני, וגם הוא, כמו פטרוניו המינים האירופים הם ערב-רב שנספח לעם-ישראל במשך הדורות.
ובעניין העובדה שכל "חכמי ישראל קודם זמן רבנו ואחריו נוהגים ליטול שכרם מן הציבור", גם זו הטעיה חמורה, שהרי במשך מאות ואלפי שנים עם-ישראל נזהר בכך, והראיה, שכל חכמי המשנה והתלמוד אסרו זאת באיסור חמור, ואף השכל הישר והמוסר מחייבים זאת.
והנה לפניכם התייחסותו של רבנו ל"חכמי ישראל" הללו של קארו, דהיינו חכמי-יועצי-אשכנז אשר הפכו תורת חיים לקורדום חוצבים... וכאמור, לשיפולי גלימותיהם כרעו והשתחוו גם לא מעט סכלים מחוסרי דעת שגדלו בספרד כמו קארו והרמב"ן מעריצו של רש"י-שר"י.
וכֹה דבריו רבנו בראש פירושו למשנת אבות (ד, ז):
"כבר חשבתי שלא לדבר בצוואה זו מפני שהיא ברורה, וגם מפני שאני יודע שדבריי בה לא ימצאו חן בעיני רוב 'גדולי התורה' ואולי אף כולם [שהרי רובם ואולי אף כולם נוטלי שוחד ושוחרי שילומים], אבל אומר, ולא אשים לב ומבלי לחוש למי שקדם ולא לנמצאים".
***
בסוף דבריו קארו מכה בפטיש הסכלות על דרך האמת, ופותח פתח רחב כאולם לפני כל רודפי הבצע למיניהם להפוך תורת חיים לקורדום חוצבים ולהחריב תורת אלהים חיים:
"וגם כי נודה שהלכה כדברי רבינו בפירוש המשנה [שאסור באיסור חמור ליהנות מדברי תורה], אפשר שהסכימו כן כל חכמי הדורות משום 'עת לעשות לה' הפרו תורתך', שאילו לא הייתה פרנסת הלומדים והמלמדים מצויה, לא היו יכולים לטרוח בתורה כראוי והייתה התורה משתכחת חס וחלילה, ובהיותה מצויה [הפרנסה] יוכלו לעסוק ויגדיל תורה ויאדיר".
כלומר, קארו קובע כלל שעוקף את כל דברי חז"ל ורבנו ומבטל לחלוטין את כל האיסור החמור ליהנות מדברי תורה: "עת לעשות לה' הפרו תורתיך", וטענתו היא, שאם לומדי התורה לא יחללו תורה – התורה תשתכח מישראל; ואיך אפשר להתיר לחלל-שם-שמים כדי שהתורה לא תשתכח? והלא חילול-שם-השמים הזה הוא זה שגרם וגורם להעדר דת האמת! ועוד בעניין זה ראו מאמרי: "עת לעשות לה' הפרו תורתיך", שם חשפתי את ההתעיה הזו.
נחזור לדברי קארו, שימו לב שהנוכל הפרו-אשכנזי הזה טוען: "אפשר שהסכימו כן כל חכמי הדורות", ואיני מצליח להבין כיצד הוא העז לשקר ולכזב באופן כל-כך גלוי וברור? וכי יש רמז להסכמה הזו במשנה ובתלמוד? או בדברי הנביאים והכתובים? ואף שאין שום רמז להסכמה כזו שהרי חכמי המשנה והתלמוד קבעו קביעות חד-משמעיות חדות ונחרצות ככל יכולתם, ואף הנביאים קבעו בנבואותיהם שהפיכת תורת חיים לקורדום חוצבים דרדרה לחורבן עמנו, קארו עדיין מעז לומר: "שהסכימו כן כל חכמי הדורות", כאילו כל חכמי הדורות מאז בריאת העולם עומדים מאחורי ההיתר הזה, וזה עיוות וסילוף מרושע ומתועב; ואף עלוב במיוחד:
שהרי הסילוף הזה נסתר מיניה וביה: אם הסכימו כן "כל חכמי הדורות" מדוע חכמי המשנה והתלמוד ורבנו הרמב"ם איימו באיומים כל-כך חמורים ומזעזעים? כל המשתמש בכתרה של תורה נעקר מן העולם! ודישתמש בתגא – חלף! כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם! אלא ברור, שעיניו של קארו העבד הנרצע למינים נתעוורו לחלוטין, עד שנדמה לו שחכמי המינות הם חזות הכל: כאילו רש"י-שר"י ובעלי תוספות המינות וכל שאר הוזי ההזיות הם "חכמי כל הדורות"... ארור יהיה קארו העבד הנרצע הזה, ושמו עוד ייזכר לדיראון עולם.
זאת ועוד, איך הוא מבטל עניין כל-כך קשה וחמור רק על סמך השערה? "אפשר שהסכימו"? ועל סמך השערות ניתן להחליף את כל התורה כולה, כמו שעשו הנוצרים והמוסלמים... האם דרכו של אברהם אבינו היא דרך ההשערות? האם זו דרכו של האדם מישראל? האם כל השערה שתיזרק לחלל האוויר תתקבל כאמת לאמיתה? איה הדעת? איה יראת השמים?
ועל סוף דבריו: "ובהיותה מצויה [דהיינו כאשר הכסף יזרום לכיסיהם] יוכלו לעסוק בתורה – ויגדיל תורה ויאדיר". ולמה שאני אשיב על הטענה הזו? הקב"ה כבר השיב להם, כאשר החריב את כל יהדות אירופה, כל היידיש-קייט נשרף במשרפות של פולין, כל המינות נשטפה לבורות ההריגה, כל התועבה וסילוף התורה הוחרבו לחלוטין, וכל יהדות המינות הושמדה.
אך הם הקשו את ערפם, הרעו מאבותם, וכמו שאומר ירמיה הנביא על החוטאים והפושעים: "הִכִּיתָה אֹתָם וְלֹא חָלוּ כִּלִּיתָם מֵאֲנוּ קַחַת מוּסָר חִזְּקוּ פְנֵיהֶם מִסֶּלַע מֵאֲנוּ לָשׁוּב" (ה, ג).
***
וכמו שקארו כרע והשתחווה למינים הארורים כך כרע אחריו קאפח-זבל הנוכל, והמשיך את כריעת פישוט הידיים והרגליים לפטרוניו ומעסיקיו הכומרים ששילמו את משכורותיו; וכמו קארו, אשר נחשב בשעתו לתלמיד נאמן של רבנו, כך גם קאפח-זבל הנוכל אשר ראיתי שהוא מתואר כ"רמב"ם של ימינו" ומלאך עלי-אדמות... ושניהם יחד גרמו לנזק עצום לדרך האמת! כאילו רבנו היה מודה לחילול-שם-שמים, והיה נותן את ידו להנצחת דרך השקר והמינות של חכמי-יועצי-אשכנז, אשר מרחיקים אותנו יום-יום מכינון ממלכת כהנים וגוי קדוש.
וזה לשונו של קאפח-זבל הנוכל על סוף דברי ההתעיה החמורים של קארו:
"ויפה אמר הרמב"ן: 'הכל הולך אחר החיתום', דהא [=ההיתר של קארו משום עת לעשות לה' הפרו תורתיך] ודאי טעמא רבה הוא להיתר, ולמצוה רבה".
ולא רק שקאפח-זבל הנוכל מעריץ את בר-המן ומחניף לו שיפה אמר; ולא רק שקאפח-זבל מאמץ לחיקו את מליצתו הנבובה של בר-המן כאילו יש למחוק את כל דברי הנביאים וחז"ל ורבנו ולהחליפם בתירוצו האחרון של קארו; ולא רק שקאפח-זבל (להזכירכם, "הרמב"ם של ימינו") מודה שמותר ליהנות מדברי תורה באופן החזירי והמושחת ביותר שיעלה במחשבה וללא שום הגבלה – בנוסף לכל הפשע והרשע הזה, הוא גם קובע שמדובר ב"מצוה רבה"!
ובמלים אחרות, לפי קאפח-זבל הנוכל מצוה רבה ליהנות מדברי תורה!
פשוט פח-זבל הקאפח הזה, פח זבל מלא וגדוש בהזיות המינים וצאצאיהם.
ואם הוא היה בחיים, הוא היה ראוי למוּלטם מצלצל על פניו הכעורים, שימחה את פני הענווה המעושִּׂים ואת צניעותו המדומה, כי נוכל שמתחזה לצדיק גרוע בהרבה מסתם נוכל.
כמו כן, ניקח לדוגמה את תקופת חכמי המשנה והתלמוד, במשך כחמש-מאות-שנים היה אסור באיסור חמור ליהנות מדברי תורה, האם הדבר גרם להשתכחות התורה? האם לא היו ישיבות בבבל ובארץ-ישראל במשך כחמש מאות שנים? האם לא היו תלמידים לאלפים?
וניקח דוגמה גם מרבנו הרמב"ם אשר לא נהנה מדברי תורה, האם תורתו הייתה פגומה? והלא ההיפך הגמור! דווקא תורתו של רבנו היא הסולת הנקייה, כי היא נקייה מסיגי השוחד והתאוות והטומאות והזוהמות של המינים הפרו-נוצריים, אשר הופכים תורת חיים לקורדום חוצבים! רבנו הגדול הוא ההוכחה הגדולה אפוא, שמי שמטהר את עצמו מזוהמת הבצע והמינות האירופית, דווקא הוא יתעלה למעלות הגבוהות ביותר במדע בהלכה ובמחשבה.
ואילו המינים האירופים המעורבּבים ועבדיהם הנרצעים, אשר התירו ליהנות מדברי תורה והבטיחו לנו שבזכות זאת – יגדיל תורה ויאדיר... דווקא הם נכשלו ביסודות הדת ודווקא תורתם החדשה היא תורה מייגעת עקושה ויקושה, אשר מטמטמת את הדעת ומכבה את אור המחשבה; שהרי כדי למצוא בה דברי חפץ יש להתאמץ ולהתייגע הרבה מאד, וגם דברי החפץ הנדירים שיש בדבריהם צוללים ונעלמים בתוך ים סמיך של השקפות רעות ושיבושי הלכה ומחשבה ולשון וסגנון ואריכות-דברים מייגעים ומשמימים של צאצאי המינים.
קצרו של דבר, המציאות מוכיחה, כי הפיכת תורת חיים לקורדום חוצבים אינה מביאה לפריחת הדעת והמדע והיושר והחכמה ולרוממותו של עם-ישראל, אלא היא דווקא מדרדרת לכישלון המדע ההלכה והמחשבה, לשקיעה מתמשכת בתהום הסכלות והבערות, ובסופו-של-דבר גם לעונשים חמורים ומחרידים מאד מאת ה' יתעלה: עונשי התוכחה האיומים.
"וְאָמְרוּ כָּל הַגּוֹיִם עַל מֶה עָשָׂה יְיָ כָּכָה לָאָרֶץ הַזֹּאת מֶה חֳרִי הָאַף הַגָּדוֹל הַזֶּה? וְאָמְרוּ עַל אֲשֶׁר עָזְבוּ אֶת בְּרִית יְיָ אֱלֹהֵי אֲבֹתָם אֲשֶׁר כָּרַת עִמָּם בְּהוֹצִיאוֹ אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. וַיֵּלְכוּ וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחֲוּוּ לָהֶם אֱלֹהִים אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּם וְלֹא חָלַק לָהֶם. וַיִּחַר אַף יְיָ בָּאָרֶץ הַהִוא לְהָבִיא עָלֶיהָ אֶת כָּל הַקְּלָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה" (דב' כט, כג–כו).
"כִּי מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל כֻּלֹּה בֹּצֵעַ בָּצַע מִנָּבִיא וְעַד כֹּהֵן כֻּלֹּה עֹשֶׂה שָּׁקֶר" (יר' ח, י).
"נְבִיאֶיהָ פֹּחֲזִים אַנְשֵׁי בֹּגְדוֹת כֹּהֲנֶיהָ חִלְּלוּ קֹדֶשׁ חָמְסוּ תּוֹרָה" (צפ' ג, ד).
"רָאשֶׁיהָ בְּשֹׁחַד יִשְׁפֹּטוּ וְכֹהֲנֶיהָ בִּמְחִיר יוֹרוּ וּנְבִיאֶיהָ בְּכֶסֶף יִקְסֹמוּ וְעַל יְיָ יִשָּׁעֵנוּ לֵאמֹר הֲלוֹא יְיָ בְּקִרְבֵּנוּ לֹא תָבוֹא עָלֵינוּ רָעָה, לָכֵן בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ וִירוּשָׁלִַם עִיִּין תִּהְיֶה וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר" (מיכה ג, יא–יב).