סקירת הפירוש העקוש לספר יצירה (ח"ב)

אחד מחבריי טען שיש ראיה מדברי רס"ג בספרו "הנבחר באמונות ובדעות" (מאמר א, פרק א), לכך שהוא זה אשר כתב את הפירוש לספר יצירה. ובכן, עיינתי במקור הדברים, ולא רק שאין משם ראיה לכך שרס"ג אכן כתב את הפירוש לספר יצירה, אלא שיש משם ראיה לכך שהוא לא כתב את הפירוש לספר יצירה. כמו כן, אף שנראה מן הדברים הללו שרס"ג קיבל את ספר יצירה ולא ראה בו שרבוטי קופים שיכורים, נראה ברור שהוא לא ראה בו ספר מרכזי וחשוב אלא ספר שולי מאד! ואולי אף היה ספק בליבו בעניין כשרותו, שהרי כפי שנראה לקמן, רס"ג בוחר שלא להביא ממנו שום ראיה ליסוד חידוש העולם, כלומר הלכה למעשה הוא בוחר שלא לשלב מאומה ממנו בספרו, וזאת למרות שיש בו לפי דבריו בו ראיות לעניין הנדון.

והנה דברי רס"ג בספרו "הנבחר באמונות ובדעות": "ואחרי ארבע ראיות הללו [ליסוד חידוש העולם] יש לי ראיות אחרות, מהם שכתבתים בפירוש בראשית, ומהם שנכתב בהלכות יצירה, ומספר התשובות על חיויא הבלכי, מלבד פרטים אחרים הנמצאים ביתר חיבורי. ועם זאת, הרי ההוכחות שאני משיב בהן במאמר זה על כל מי שחלק על דעה זו הם כולם מביאים לידי דעה זו, מאמצים ומחזקים אותה, ולכן ראוי לעיין בהם ולצרף מהם לדעה זו כל המתאים".

שימו לב, רס"ג מזכיר מפורשות את פירושו לבראשית באמרוֹ: "מהם שכתבתים בפירוש בראשית", אך כאשר הוא מזכיר את ספר יצירה או כלשונו "הלכות יצירה" הוא אומר: "ומהם שנכתב בהלכות יצירה", כלומר הוא כלל לא מזכיר את פירושו! אלא אומר בלשון כללית שיש ראיות ליסוד חידוש העולם ממה שנכתב בהלכות יצירה, ואין שום אזכור לפירוש כלל וכלל!

ואם תקשו עלי ותאמרו: ושמא רס"ג כתב את ספרו "הנבחר באמונות ובדעות" לפני שנכתב הפירוש לספר יצירה? ובכן, קאפח כבר הוכיח שהפירוש לספר יצירה נכתב לפני שרס"ג כתב את ספרו "הנבחר באמונות ובדעות", וכך אומר קאפח במבואו לספר יצירה בעמ' ז:

"רבנו [כוונתו לרס"ג] כתב ספרו זה בשנת ארמ"ב לשטרות, שהיא שנת דתרצ"א ליצירה. שכך כתב בפרק השני הלכה ה: 'ביומֵנו זה שהוא יום שלישי יב בניסן שנת אלף רמ"ב'. [...] שנתיים לאחר מכן, כלומר בשנת דתרצ"ג כתב את ספרו 'הנבחר באמונות ובדעות', שכך כתב בסוף המאמר הראשון, מהדורתי עמ' עד, ראה שם והע' 27 [ושם נאמר: 'ושמא יאמר, היאך יתקבל על הדעת שאין ימי העולם אלא ארבעת אלפים ושש מאות ותשעים ושלוש שנים' וכו']".

נמצא, שהספר "הנבחר באמונות ובדעות" נכתב לאחר שנכתב הפירוש לספר יצירה, ואף-על-פי-כן, רס"ג לא מזכיר בספרו "הנבחר באמונות ובדעות" את פירושו! הייתכן כדבר הזה?! זאת ועוד, קאפח, במהדורתו לספר יצירה (עמ' ז הע' 1), פשוט משקר! שהרי הוא כותב שם: "בספרו 'הנבחר באמונות ובדעות' מאמר א סוף פ"א מזכיר הוא [כלומר רס"ג] את פירושו לספר זה [דהיינו לספר יצירה]", ושקר יענה פיהו! שהרי רס"ג כלל לא הזכיר את הפירוש לספר יצירה בדבריו לעיל, הוא מזכיר באופן כללי מאד ולצד חיויא הבלכי את הלכות יצירה, ותו לא!

ועתה אעבור לביקורת מסוג אחר כנגד טענתי שלא רס"ג הוא זה שכתב את הפירוש הידוע:

מאיפה לך שהפירוש אינו של רס"ג? אף חוקר ופילולוג לא חולק על כך שזה שייך לרס"ג. גם הרמב"ם וכל שאר הוגי ימי הביניים האמינו בארבעת היסודות כי זו הייתה התפיסה המדעית של אריסטו ושאר הפילוסופים היווניים שלקחו אותה מאוקלידס. אתה טועה בהבנה של ספר היצירה זו לא מאגיה אלא סוג של פיזיקה עתיקה. ולדעת כל החוקרים ספר היצירה נכתב בסוף בית שני ודווקא יש מסורת שהוא מיוחס לרבי עקיבא ולא לאברהם אבינו (מה שיותר הגיוני) מוזמן לקרוא ספרות מחקר על הספר ולא להמציא שטויות, התחל "בתורת היצירה של ספר היצירה" מאת י' ליבס. כמו כן, בפירוש בורטלו על ספר היצירה הוא מציין שבחלק מן הנוסחים שמו של אברהם נשמט מן הספר ומשמע שייחוס לאברהם זה בתקופה מאוחרת. כשאתה כותב מאמר קודם כל תעשה מחקר יסודי כולל קריאת חומר מחקר על ספר היצירה.

אזכור של מסורת על ספר היצירה מופיע בגמרא סנהדרין (סה ע"ב): "רב חנינא ורב אושעיא הוו יתבי כל מעלי שבתא ועסקי בספר יצירה (בקטע גניזה היחיד ובשני כתבי יד ישנים הגרסה היא: 'בהלכות יצירה') ומיברו להו עיגלא תילתא ואכלי ליה". כלומר היו יושבים כל ערב שבת ועוסקים בספר יצירה ובוראים להם עגל משולש [=משובח] ואוכלים אותו.

ומצאנו ראייה לבעל ספר היצירה ממדרש בראשית רבה (א, א):

"דבר אחר: אָמוֹן – אוֹמָן התורה אומרת, אני הייתי כלי אומנתו של הקדוש-ברוך-הוא, בנוהג שבעולם מלך בשר ודם בונה פלטין ואינו בונה אותה מדעת עצמו אלא מדעת אומן, והאומן אינו בונה אותה מדעתו אלא דיפטראות ופינקסות יש לו לידע היאך הוא עושה חדרים ופשפשים – כך היה הקדוש-ברוך-הוא מביט בתורה ובורא העולם, והתורה אמרה: 'בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים', ואין ראשית אלא תורה, היך מה דאת אמר: 'יְיָ קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ' [מש' ח, כב]".

ומה תגיד, שגם חז"ל האמינו במאגיה או שאין הדברים כפשוטם?

וכך השבתי לאותו תועה:

שאלת: מאין לי שהפירוש אינו של רס"ג? ובכן, הבאתי לכך שלל ראיות בחלק א ועוד היד נטויה כי הנני רק בתחילת דרכי בהוכחת טמטומו של ספר יצירה וכן של החיבור שנכתב עליו.

יתר-על-כן, אין שום קושי בעניין אמונתו של הרמב"ם וחכמי קדם בענייני ארבעת היסודות, מפני שיש הבדל עצום בין ספר יצירה לבין חכמי קדם שלא ידעו והלכו בעניין מדעי זה באפֵלה, ואסביר: ספר יצירה מתיימר להיות ספר נבואי, ספר אשר מבטא ומוסֵר סתרי תורה-שבעל-פה אשר ניתנה מפי-הגבורה, ולכן אזכור עניין מהובל ושקרי זה בספר יצירה מוכיח שלא מדובר בספר שיצא מקרב הנביאים. כמו כן, הרמב"ם ושאר חכמי קדם וכל-שכן חכמי ישראל, לא התיימרו להבין כיצד נוצרו היסודות, ואפילו מחבר הפירוש לספר יצירה מודה בזה – אדרבה, חז"ל שללו את העיסוק בזה. ואילו ספר יצירה דורס ברגל גסה את הוראותיהם של חז"ל, ואף סבור שהקב"ה ברא את עולמו בהזיות... וכל זה כתבתי במאמר, אך יש כאלה שהם גם מטומטמים וגם כסילים שחצנים הקופצים לשלול כל מה שהחדירו להם ונפשם נינוחת בו.

איני טועה בהבנה של ספר יצירה, כל יצירה שאיננה מבוססת על מדעים הינה יצירה על-טבעית, ואתה הוא זה שאינו מבין את ההבדל שבין הזיה לבין מדע, בדַמּוֹתך ששרבוטי מלים הינם "פיזיקה עתיקה", ותראה עד כמה נכשלת ונחבלת בשחץ ובסכלות, עד שנדמה לך שאתה חכם... כמו כן, לא מעניין אותי דעת החוקרים בעניין כתיבתו של ספר יצירה, הייתי באקדמיה מספיק שנים כדי להבין עד כמה העולם הזה מושחת ורקוב, הנני בוחן את הספר לאור תוכנו ולא לאור המסורות המשובשות של החוקרים או של האורתודוקסים בעניינוֹ.

ואגב, כדי להבין מיהו פרופ' ליבס הנערץ עליך כל כך, אתה מוזמן לעיין במאמר: "הזוהר – הזיה פגאנית כעורה (חלק ח)", כדי להתחיל להבין איזה מין כעור ומכוער היה ליבס, עד-כדי-כך שהוא אפילו לא הבין שספר-האופל הינו ספר מינות, ועד-כדי-כך שהוא מחדיר הזיות פגאניות לעם-ישראל ומתעה את עם-ישראל אחרי ההבל, והכל למען בצע כסף, כי המיליונים שליבס שלשל לכיסו ממגדל השן האקדמי, רבים המה מאד, ואיך אתה מצפה ממנו להבין אמת?!

אינך חדל מלהטיף לי לעשות מחקרים מקיפים על ספר יצירה קודם שהנני מחליט לכתוב בעניינוֹ, ובכן, עשיתי מחקרים "אקדמיים" מקיפים מאד בחיי, ולא מעט, שנים לא מעטות הלכתי בשיטה שאתה מטיף לי ללכת בה, וניסיוני לימדני, שכל המחקרים של האקדמיה הינם מחקרים נגועים אשר לא רק שלא מועילים מאומה להבנת האמת ודרך האמת בכל עניין, אלא שרובם המכריע ואף המוחץ, מתעים ומסטים את האדם מדרך האמת וכפי שאירע לך.

ביחס ל"מסורת על ספר היצירה" שבגמרא ובמדרש, ובכן, לא רק ששקעת בתֹּהו ובשחץ, אלא שנפלת בתהום הסכלות והנבלות של תופשֵׂי אגדות חז"ל כפשוטן! תראה איזה אהבל אתה! אתה מביא לי ראיה לכך שספר יצירה הוא ספר קדום מאגדות חז"ל! ואין לך זכות דיבור בכלל, ולהבנת האגדה הזו שציינת בעניין, ייחדתי את הראיה העשרים, במאמר: "הצ'יוואווה מאומן ותלמידו המקלל – חלק ז", ומי שסבור שרב חנינה ורב הושעיה בראו עגל משולש הוא...

שִׁמְעוּ נָא זֹאת עַם סָכָל וְאֵין לֵב, עֵינַיִם לָהֶם וְלֹא יִרְאוּ אָזְנַיִם לָהֶם וְלֹא יִשְׁמָעוּ" (יר' ה), "וְהֵמָּה אִם יִשְׁמְעוּ וְאִם יֶחְדָּלוּ כִּי בֵּית מְרִי הֵמָּה [...] כִּי סָרָבִים וְסַלּוֹנִים אוֹתָךְ וְאֶל עַקְרַבִּים אַתָּה יוֹשֵׁב" (יח' ב). "אָדָם תּוֹעֶה מִדֶּרֶךְ הַשְׂכֵּל בִּקְהַל רְפָאִים יָנוּחַ" (מש' כא), "וְיִגְוְעוּ בִּבְלִי דָעַת" (איוב לו).

***

והואיל ואותו אומלל למד ממדרשי חז"ל לכך שספר יצירה הוא ספר אלהי, אתייחס עתה לשתי "ראיותיו" מן המדרשים, אחל בראייתו מן הגמרא בסנהדרין (סה ע"ב), וכך נאמר שם:

"רבא ברא גברא, שדריה לקמיה דרבי זירא. הוה קא משתעי בהדיה, ולא הוה קא מהדר ליה. אמר ליה: מִן חבריא את? הדר לעפרך! רב חנינא ורב אושעיא הוו יתבי כל מעלי שבתא ועסקי בספר יצירה, ומיברו להו עיגלא תילתא, ואכלי ליה".

ושם פירש רש"י-שר"י:

"ברא גברא – על ידי ספר יצירה שלמדו צירוף אותיות של שם; ולא היה מהדר ליה – שלא היה בו דיבור; מן חבריא – [מִן] הנבראים על ידי החברים אתה?; עיגלא תילתא – גדול כאילו הגיע לשליש שניו וגמרה גדילתו, דהכי שביחי ומעלי למיכל, כמו 'ומגדלין אותן עד שיהו משולשין' [ב"מ סח ע"א], לישנא אחרינא – שהיה טוֹב ובעל טעם כאילו הוא שליש [שלישי] לבטן".

מדברי שר"י עולה באופן ברור שהוא הבין את כל המדרש הזה כפשוטו, וכאילו יש כוח לחכמים לברוא אדם באמצעות "שמות קדושים", וכן שניתן לברוא כך עגל, וכל זה הזיה מוחלטת.

וכך יש להבין את האגדה:

בריאת אדם הינה משל ללימוד תלמיד, שהרי התלמידים קרויין בנים, וכאילו הם נולדו לחכם שלימדם תורה. לפיכך, מסופר אפוא על רבא שלימד תלמיד מסוים שסבר בו שהוא ראוי ללמוד תורה, ושלח אותו לר' זירא לבחון אותו. ר' זירא בחן אותו, אך התלמיד לא ידע להשיב על שאלותיו. ואז אמר ר' זירא לאותו תלמיד: "מִן חבריא את?", דהיינו אתה מתיימר להימנות על קבוצת תלמידי החכמים הנקראים "חברים"? "הדר לעפרך!", דהיינו שוב למקומך בין עמי הארצות! ובשל המתח הרב שׁשׂרר בין החכמים לעמי הארצות, חכמים הכמינו את דבריהם הללו באגדה (ועל עניין זה ראו במאמר: 'אמונתו של רש"י בשדים – ח"ה', לקראת סופו).

לגבי הסיפור השני שמובא באגדה בעניין יצירת העגל, ובכן, נראה לי ברור שיצירת העגל היא משל לתהליך הלימוד והפקת החכמה, ואכילתו היא משל לעונג אשר מגיע לאדם לאחר שהוא העמיק וצלל לים המושׂכלות והעלה בידו פנינים נפלאות ומרהיבות. כמו כן, "ספר יצירה" הוא משל לעיסוק ב"מעשה בראשית". כללו של דבר, לימודם של החכמים האמורים היה כל-כך פורה ומעמיק, עד שהם התענגו על מושגי האמת כאילו הם אכלו עגל משולש. ודימוי עונג מושגי האמת העדינים לאכילת ושתיית מאכלים ערֵבים ומשובחים הוא מן המפורסמות שאין צריך להוכיחן, ובעניין זה ראו נא את המאמר: "דימוי החכמה והמדע למאכלים ערֵבים".

בהמשך הגמרא שם בסנהדרין (סז ע"ב) נאמר מדרש קשה מאד: "אמר אביי: הלכות כשפים כהלכות שבת, יש מהן בסקילה, ויש מהן פטור אבל אסור, ויש מהן מותר לכתחילה: העושה מעשה – בסקילה; האוחז את העיניים – פטור אבל אסור; מותר לכתחילה – כדרב חנינא ורב אושעיא, כל מעלי שבתא הוו עסקי בהלכות יצירה, ומיברי להו עיגלא תילתא ואכלי ליה".

ולא יעלה על הדעת לפרש שרב חנינא ורב אושעיא יצרו באמצעות כשפים עגל משולש, שהרי בראש המדרש נאמר: "העושה מעשה – בסקילה", ואין שום מעשה כשפים שהקב"ה התיר לנו בתורתו, אלא, כל ההזיות המאגיות-פגאניות הללו אסורות מפני שיש בהן ייחוס כוחות על-טבעיים לבשר ודם, כאילו יש בכוחו של בשר ודם לשדד את מערכות הטבע או להוריד שפע מבורא-עולם כדרך שהזו עובדי העבודה-הזרה הקדמונים. אולם, שר"י פירש שם כך: "עסקי בהלכות יצירה – וממילא אברו להו עגלא תילתא על-ידי שהיו מצרפים אותיות השֵּׁם שבהם נברא העולם, ואין כאן משום מכשפות דמעשה הקב"ה הן, על-ידי שֵׁם קדושה שלו הוא".

והנה לפניכם דברי רבנו במורה (א, סב) בעניין ה"שמות הקדושים" הדמיוניים הללו:

"וכאשר מצאו הָרְשָׁעִים הַבְּעָרִים את הלשונות הללו, מצאו מקום לְשַׁקֵּר וּלְדַבֵּר, שמצרפים איזה אותות [=אותיות] שרצו, ואומרים: זה שֵׁם פועל ועושה אם נכתב או נאמר באופן פלוני [כביכול שֵׁמות ה' יתעלה הדמיוניים הללו נועדו לכישופי ולחשי המכשפים הפגאניים]. ואחר כך נכתבו אותם הַכְּזָבִים אשר בדה אותם הרשע הַבַּעַר הראשון, והגיעו אותם הספרים לידי הכשרים החלשים הפתאים [ותמוה שרבנו קורא להם 'כשרים', ואולי כשרים הם בעיני עמי הארצות או בעיני עצמם, והנני מכיר לא מעט זקנים תימנים שהינם 'כשרים' מן הסוג הזה, דהיינו פתאים נבערים מדעת] אשר אין להם קנה-מדה להבחין בין אמת ושקר והצניעום, ונמצאו בעיזבונם, וחשבו [=הטיפשים שמצאו את הספרים הללו בעיזבונם של הפתאים] בהם שהם אמת, כללו של דבר 'פֶּתִי יַאֲמִין לְכָל דָּבָר' [מש' יד, טו] – וכבר יצאנו ממטרתנו הנעלה ועיוננו העדין, אל העיון בביטול הזיות שביטולם גלוי לכל מתחיל בעיון, אלא שהביאנו ההכרח לכך, כיוון שהזכרנו את השמות ['הקדושים'] ועניינם, ומה שנתפרסם עליהם אצל ההמון".

והנה לפניכם דברי רבנו בעניין האמור במורה (א, סא):

"ואל יעלו על ליבך הזיות כותבי הקמיעות [=המקובלים השוטים למיניהם], ומה שתשמע מהם או תמצא בספריהם הטיפשיים, שֵׁמות שהם מצרפים אותם ['מראשי פסוקים וסופי פסוקים, וראשי תיבות ואמצע תיבות וסופי תיבות, וכדומה, כגון בחילופי תיבות אלפא ביתא לצורותיה השונות. ואשר בזמנים אלה פרץ הדבר כפרץ מים וספרים רבים מלאים מהם ומהמיהם' (קאפח)] שאינם מורים על שום עניין כלל, וקוראים אותם 'שֵׁמות', ומדמים שהם צריכים קדושה וטהרה [או שאסור לאמרם ומותר רק 'להרהר' בהם], ושהם עושים נפלאות ['יש מועיל לפרנסה, ויש לעקרות, ויש רופא חולים, ויש אפילו לפתיחת שערי שמים לכל המשאלות' (קאפח)], כל הדברים הללו סיפורים שאין ראוי לאדם שָׁלֵם לשמעם, כל-שכן לסבור אותם".

וכבר הזהירנו ה' יתעלה מכל ההבלים המאגיים שיסודם בעבודה-הזרה הקדומה:

"כִּי אַתָּה בָּא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְיָ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם, לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף, וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים, כִּי תוֹעֲבַת יְיָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה וּבִגְלַל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה יְיָ אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישׁ אוֹתָם מִפָּנֶיךָ, תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ [ההליכה בתמימות היא ביעור המאגיה ועקירת העבודה-הזרה, והיא היסוד ליראת שמים, ולכן אונקלוס מתרגם שם: 'שְׁלִים תְּהֵי בְּדַחְלְתָא דַּייָ אֱלָהָךְ']" (דב' יח).

והוסיף רבנו ופסק בעניינים אלה דברים כמסמרות נטועים, בסוף הלכות עבודה-זרה פרק יא:

"ודברים אלו כולן [=כל ענייני המאגיה שהובאו בפרק יא שם] דברי שקר וכזב הן, והן שהטעו בהן עובדי עבודה-זרה הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהו אחריהן. ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להימשך בהבלים האלו, ולא להעלות על הלב שיש בהן תעלה [=תועלת], שנאמר: 'כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל' [במ' כג, כג]. ונאמר: 'כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יד].

כל המאמין בדברים אלו וכיוצא בהן [מענייני המאגיה וההזיות], ומחשב בליבו שהן אמת ודברי חכמה אבל התורה אסרה אותן, אינו אלא מן הסכלים ומחוסרי הדעת, ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלמה. אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות, שכל אלו הדברים שאסרה התורה אינם דברי חכמה, אלא תהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת, ונטשו כל דרכי האמת בגללן. ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים: 'תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יג; כלומר, אל תימשך אחרי המאגיה אלא אחוֹז באמונה זכה וברה]".

כללו של דבר, מי שרוצה להישאר במסגרת הדת מחויב לפרש את המדרש שלא כפשוטו, דהיינו להסביר את המדרש כפי שהוּסבר לעיל, אחרת הוא גולש להזיות מאגיות-פגאניות ושוקע בתֹּהו. אמנם, לא אכחד, כינוי לימוד מעשה בראשית בשם "הלכות כשפים" קשה מאד, וזה מן המדרשים אשר היה ראוי להם שלא להיכתב, ויש לצערי לא מעטים כאלה, ראו: "משלי חז"ל ומשלי הנביאים ומה שביניהם", "יחסם של חכמי ארץ-ישראל לתלמוד הבבלי", ועוד.

***

ועתה למדרש בראשית רבה (א, א) שנזכר לעיל ואשר בו נאמר שהקב"ה היה "מביט בתורה ובורא העולם [...] היך מה דאת אמר: 'יְיָ קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ' [מש' ח, כב]" – והואיל והקב"ה ברא את עולמו בחכמה מפוארה ומשוכללה עד מאד, חכמי המדרש ייחסו את החכמה האדירה הזו לתורה, כדי לשבֵּח לרומם ולפאר את התורה ולעודד את לימודה וקיומה; וכדי להוכיח לכם שאכן רק כך יש להבין את המדרש לעיל, אעתיק לפניכם פרק מתוך המאמר: "ספר יצירה – כמה אפשר להיות מטומטם?", שכותרתו: "המקור להזיה – תפישׂת אגדות חז"ל כפשוטן":

כמו הזיות רבות, גם המקור להזיה שהקב"ה ברא את עולמו בכישופים, נעוץ בתפישׂת אגדות חז"ל כפשוטן, והנה לפניכם המדרש בעניין זה במסכת ברכות (נה ע"א), ושם נאמר כך:

"אמר רב יהודה אמר רב: יודע היה בצלאל אותיות שנבראו בהן שמים וארץ. כתיב הכא: 'וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת' [שמ' לא, ג], וכתיב התם: 'יְיָ בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ כּוֹנֵן שָׁמַיִם בִּתְבוּנָה' [מש' ג, יט], וכתיב: 'בְּדַעְתּוֹ תְּהוֹמוֹת נִבְקָעוּ' [מש' ג, כ]".

כך לפי כתבי-יד תימן, ברם, במהדורת המינות של ווילנא שיבשו בעקבות רש"י: "אמר רב: יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ". ורש"י פירש בגמרא שם: "אותיות שנבראו בהן שמים וארץ – על ידי צירופן, ובספר יצירה תני להו". כלומר, לפי רש"י הקב"ה ברא את העולם באמצעות צירוף של אותיות, דהיינו באמצעות שרבוטי קמיעות ולחשי כשפים! וזו השקפה אלילית נחותה מאד מבחינה מדעית, ויש בה אף חירוף וגידוף קמי שמיא, כאילו ה' יתעלה שמו זקוק ללחשים וכאילו הוא דומה במעשיו למכשפים ההוברים עובדי האלילים.

ובאמרוֹ: "אותיות שנבראו בהן שמים וארץ", המדרש מבקש ללמד גם על-כך שהעולם נברא בחכמה מופלאה וגם על-כך שלבצלאל ניתנה חכמה גדולה – והאותיות הן סמל ומשל לחכמה, שהרי בצירופן הן יוצרות מאגרי חכמה ודעת (אך בשימוש לא נכון גם מינות וסכלות), וכמו ספר-התורה אשר ניתן לנו באמצעות צירוף של אותיות אשר נשזרו יחדיו לספר אלהי. והמשך המדרש שם יוכיח: "כתיב הכא: 'וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת' [שמ' לא, ג], וכתיב התם: 'יְיָ בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ כּוֹנֵן שָׁמַיִם בִּתְבוּנָה' [מש' ג, יט], וכתיב: 'בְּדַעְתּוֹ תְּהוֹמוֹת נִבְקָעוּ' [מש' ג, כ]". כלומר, פשט הפסוקים אינו עוסק בצירופי אותיות ואין אפילו רמז קלוש לכך, אלא, פשט הפסוקים הוא שהקב"ה ברא את העולם בחכמה מופלאה ומשוכללה.

ובמלים אחרות, חלילה לחכמים מלומר שהקב"ה ברא את העולם ב"צירופי אותיות", וכאמור, כל מי שסובר כך מדמה את הבורא יתעלה למכשפים הנגעלים עובדי האלילים אשר ממלמלים ומלחששים תהו והבלים. אלא, האותיות הללו הן משל לחכמה והנמשל הוא שהבורא יתעלה ברא את עולמו באופן מחוכם ומשוכלל לאין חקר, והשתמשו במשל האותיות, מפני שיש ביניהן לבין הבריאה מכנה משותף ספרותי בולט ונאה מאד: כמו שאדם מתבונן באותיות עלי-ספר ולומד מצירופיהן על חכמת מְחברוֹ, כך המתבונן בבריאה לומד ממנה על חכמת בוראהּ.

ואצרף ראיה ממדרש אחֵר שכך אכן יש להבין את המדרש בברכות (נה ע"א): במדרש במסכת פסחים (נד ע"א) נאמר כך: "שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם, ואלו הן: תורה [...] דכתיב: 'יְיָ קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ [קֶדֶם מִפְעָלָיו מֵאָז]' [מש' ח, כב]". ברם, בפסוק במשלי שם (ח, כב) כלל לא נזכרה התורה, שהרי כל הפרק בספר משלי שם עוסק בחכמה, ולאו דווקא בתורה. מדוע אפוא המדרש מחליף את החכמה בתורה? ומה הוא מבקש ללמד אותנו בכך שהוא מקדים את בריאת התורה לבריאת העולם? ובכן, כדי להבין כל זאת נעיין בפירוש רס"ג שם:

"והפליגה החכמה ב[תיאור] רוממותה [פרק ח במשלי עוסק במעלות החכמה], עד [שאמרה החכמה] שהיא ראשית הברואים, וכוונתה שלא נברא שום דבר כי אם בחכמה ובניהול חכם [כל הנבראים נבראו באופנים מחוכמים ומשוכללים מאד], והרי היא אם-כן ראשית הנבראים [...] כיוון שהעיד השֵּׂכל ונאמר בכתובים כי היוצר יתהדר ויתרומם ברא מה שברא בחכמה, כלומר [באופן] מחוכם ומושלם [תוספת זו נועדה לשלול מה' חכמה שהיא חוץ ממנו, כי ייחוסה הוא שיתוף], נתברר בכך מה שאמר על החכמה שהיא קדמה לכל הבריאה בחיוב, לפי שהכל לא נברא אלא מחמתה [כלומר, לפי שהכל לא נברא אלא בחכמה]. [...]

והנה, עצם החכמה, ואף-על-פי שאינה עומדת בעצמה [דהיינו איננה ישות בעלת מודעות], הרי אין מציאותה נעדרת בכל נברא שברא ה' [שהרי הכל נברא כאמור בחכמה מופלאה]. ותיאר כאן כל מעשה בראשית, אמר על מה שנברא ביום הראשון: 'בַּהֲכִינוֹ שָׁמַיִם' [מש' ח, כז] [...] והגיעה החכמה לתכלית הכבוד באמרה: 'וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן' [שם, ל], כי בה מחדֵּש כל מה שמחדֵּש ובה יוצרו ומוציאו לפועל וממציאו. והיא בלי ספק על דרך המשל שמחה יום-יום, כי כל דבר שנברא בכל יום היא מתחדשת עמו [...] ואמרה: 'וָאֶהְיֶה שַׁעֲשֻׁעִים' [שם] לא בעצמי, לפי שאינה פרט [ישות בעלת מודעות], אלא, נוחליי ורוכשיי [=החכמים], עליהם אמרתי: 'וְשַׁעֲשֻׁעַי אֶת בְּנֵי אָדָם' [שם, לא]. והמאמרים האלה מן ההפלגה וההגזמה בכבוד החכמים מפני שמלאכתם מלאכת שמים".

נמצא אפוא, כי החכמה שתוארה במשלי כמי שנבראה לפני בריאת העולם, היא משל לכך שהקב"ה ברא את העולם בחכמה רבה ובשכלול מופלא. וחכמים במדרש החליפו את החכמה בתורה כדי לרומם את מעלת התורה וכדי להנחיל לנו את ההשקפה שהיא מלֵאת חכמה. עוד ייתכן מאד, שחכמים ביקשו להנחיל לנו את ההשקפה שהעולם נברא לשם קיום התורה. כללו של דבר, אין לסבור שהתורה נבראה לפני בריאת העולם כדברי פשט המדרש, שהרי התורה השלֵמה שקיבלנו לא באה לעולם או במלים אחרות לא "נבראה" לפני מעמד הר סיני...

וכמו שהתורה השלמה והמושלמת לא נבראה לפני בריאת העולם וכל מטרת המדרש היא כאמור לרומם את התורה ולהנחיל את ההשקפה שכל העולם כולו לא נברא אלא לשם קיום התורה; וכמו שהחכמה תוארה בספר משלי כמי שנבראה קודם בריאת העולם, וזאת כאמור כדי להנחיל את ההשקפה שהקב"ה ברא את עולמו בחכמה עצומה – כך יש להבין גם את המדרש בברכות שבו נאמר: "אותיות שנבראו בהן שמים וארץ". כלומר, אסור להבין את המדרש כפשוטו ולאמץ את ההשקפה שהעולם נברא באמצעות לחשי הוברים כעורים, אלא, גם המדרש בברכות מטרתו היא ללמד שהעולם נברא בחכמה רבה ומופלאה לאין חקר.

והאותיות נבחרו לשמש כסמל ומשל לחכמה, גם מפני שהאותיות באופן כללי הן סמל לחכמה וגם מפני שהעיון באותיות הוא האמצעי המרכזי בכל הדורות לרכישת חכמה, דהיינו באמצעות לימוד הספרים וההתבוננות בכתוב בהם, וגם מפני שמדובר בבריאת העולם, וכמו שהאותיות מעידות על חוכמתו של מחבר הספר שצירפן, כך הבריאה מעידה על חכמת יוצר הכל. ומעידים על אמיתת דברינו גם דברי רס"ג בספרו "הנבחר באמונות ובדעות" (עמ' צג), על החכמה: "'יְיָ קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ קֶדֶם מִפְעָלָיו מֵאָז' [מש' ח, כב] – ואין הכוונה בכך שהוא ברא את הדברים בכלִי היא החכמה [או התורה או האותיות או כל כלי אחֵר], אלא, הכוונה שהוא בראם מחוכמים [=משוכללים] – שכל הרואה אותם יעיד כי חכם [=הבורא יתעלה ויתרומם] עשה אותם".

עד כאן מתוך המאמר, ובהמשך המאמר ההוא כתבתי את הדברים הבאים:

לגבי הפירוש שמיוחס לרס"ג שנכתב לספר הזה: להבנתי, ייחוס הפירוש לרס"ג מצוי במחלוקת רבה, אך מבחינתי אין הדבר מעלה ולא מוריד, אפילו אם רס"ג כתב אותו כמו שיוסוף קאפַּח מתעקש לטעון וכמעט נשבע באביו ואימו על-כך, לא מן הנמנע שרס"ג ישגה. אך קשה לי מאד-מאד-מאד לקבל שאיש המחשבה הישרה יאמץ ספר כל-כך דמיוני מאגי והזייתי.

ויתרה מזאת! ראינו לעיל ראיה עניינית גדולה מאד לכך שלא יעלה על הדעת שרס"ג כתב את "ספר יצירה", שהרי לדעת רס"ג הפסוק במשלי שנדון לעיל: "יְיָ קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ קֶדֶם מִפְעָלָיו מֵאָז", לא נועד ללמד שהחכמה היא ישות נפרדת אשר נבראה קודם לבריאת העולם, אלא שכל העולם כולו לא נברא אלא באמצעותה, ולכן נאמר עליה שהיא נבראה לפני בריאת העולם, שהרי כל העולם כולו לא נברא אלא בה, דהיינו בחכמה מופלאה לאין חקר. כלומר, לדעת רס"ג העולם נברא בחכמה מופלאה ומשוכללת ולא באמצעות צירופי אותיות.

וראיה גדולה מזאת מצאנו בכתבי רס"ג, שהרי רס"ג אומר לעיל במפורש שהקב"ה לא ברא את העולם בכלִי, כמו החכמה וכל הדומה לה, וכל-שכן שגם האותיות וצירופיהן הן בגדר "כלי" ואמצעי, והנה לפניכם שוב דברי רס"ג בספרוֹ, והנני חוזר עליהם כדי להסיר ממנו את לעזי ההוזים: "'יְיָ קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ קֶדֶם מִפְעָלָיו מֵאָז' [מש' ח, כב] – ואין הכוונה בכך שהוא ברא את הדברים בכלִי היא החכמה [או התורה או האותיות או כל כלי אחֵר], אלא הכוונה שהוא בראם מחוכמים – שכל הרואה אותם יעיד כי חכם [=הבורא יתעלה ויתרומם] עשה אותם".

"מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ יְיָ כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶךָ" (תהלים קד, כד), "יְיָ בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ כּוֹנֵן שָׁמַיִם בִּתְבוּנָה" (משלי ג, יט) – לא בלחשושי לחשים, אלא בחכמה מופלאה.

"הפרק" הראשון של ספר יצירה – הלכה ראשונה

וזה לשונו: "בשלושים ושתיים נתיבות פלאות חכמה חקק [ברא ברצפי אותיות וזו גם משמעות המילה 'חקק' שבספר-האופל] יה, ה' צבאות, אלהי ישראל, אלהים חיים, אל, שדי, רם, ונישא, שוכן עד, וקדוש שמו – ברא את עולמו בשלושה ספרים, בספר וספר וסיפור. עשר ספירות בלימה, עשרים ושתיים אותיות, שלוש אמות שבע כפולות, ושתים עשרה פשוטות".

מחבר הפירוש לספר יצירה כתב פירוש ארוך מאד לשורות הללו, שבו הוא קופץ כמנהגו מעניין לעניין, עד שהדברים שנוגעים ישירות להזיות הסתומות שנאמרו לעיל מועטים מאד, ואביא לפניכם את תמצית הדברים בלבד, כי מייגעים המה מאד-מאד וממש מטמטמים את המוח. ובכן, ביחס למלים "ברא את עולמו בשלושה ספרים, בספר וספר וסיפור" – שלושת הספרים הללו "ספר וספר וסיפור" הם לפי המחבר בפירושו "כתב ומספר ודיבור, והם עשרת המספרים המוגדרים, ושתיים ועשרים האותיות". כלומר, בורא-עולם ברא את עולמו בשלושה עניינים: בעשרים ושתיים האותיות, בעשרת המספרים, ו"בדיבור" דהיינו בחיבור רצפים שונים מהם.

ואף שמדובר בטמטום שאין לו תחתית, שהרי אין שום ראיה לכך שהקב"ה פעל ופועל כהוברי ההברים הכעורים אשר מצרפים אותיות לרצפי הבלים שאין להם שום משמעות, בכל זאת יש חשיבות רבה לדברים הללו מצד אחֵר, והיא, שלפי מחבר הפירוש הלזה, עשר הספירות האמורות בספר יצירה כלל אינן עשר הספירות האמורות בספר-האופל, אלא מדובר בסך-הכל בעשרת המספרים, אחד שתיים וכו' עד עשר, וזהו! לא דרגות, לא הנהגות, לא ישויות פגאניות, כלום ושום דבר, רק אותם עשרת המספרים שמלמדים את התינוקות בשירי הילדים...

ויתרה מזאת, איך יעלה על הדעת שהקב"ה ברא את עולמו ברצפי אותיות כמכשפי עובדי האלילים האילמים? והלא הקב"ה הורה לנו בתורתו שמלמול כישופי רצפי האותיות הינו תועבה חמורה מאד! וכֹה דבר ה' לנו בדברים (פי"ח): "כִּי אַתָּה בָּא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְיָ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם, לֹא יִמָּצֵא בְךָ [...] וְחֹבֵר חָבֶר [...] כִּי תוֹעֲבַת יְיָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה וּבִגְלַל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה יְיָ אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישׁ אוֹתָם מִפָּנֶיךָ, תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ [ההליכה בתמימות היא ביעור המאגיה והעבודה-הזרה והיא היסוד ליראת שמים, ולכן אונקלוס מתרגם שם: 'שְׁלִים תְּהֵי בְּדַחְלְתָא דַּייָ אֱלָהָךְ']". היעלה אפוא על הדעת שהדבר שהקב"ה קורא לו בתורה "תועבה" דווקא בו הוא יבחר לברוא בו את עולמו המופלא?! הייתכן כדבר הזה?!

כמו כן, לא מדובר בסתם תועבה, מדובר בתועבה שעלולה להמיט את העונש המוחלט והוא ייסורי הגלות הנוראיים, וה' יתברך אף עיגן את האיסור החמור הזה במצות לא תעשה שנוגעת ישירות לאיסורי עבודה-זרה, והנה לפניכם פרק מתוך המאמר: "אי זה הוא חובר?":

ובכן, החובר הינו למעשה לוחש לחשים אשר מדמה שבלחישותיו הוא מסוגל לשדד את מערכות הטבע, ובלשון ימינו מדובר במכשף או בקוסם – אף שהגדרות אלה אינן מתאימות מבחינה הלכתית לחובר חבר, מפני שהמכשף פועל פעולות פולחן לעבודה-זרה, והקוסם הוא זה שמעורר את כוח ההשערה במטרה לחזות את העתידות (ראו: 'אי זה הוא קוסם?').

והנה לפניכם הסברו של קאפח בעניין פעלו של החובר ובעניין מקור שמו (בהל' ע"ז פי"א):

"החובר לדעת רבנו [...] אינו אלא הלוחש לחשים, ובאה החי"ת במקום ה"א: 'והובר הבר' – שמשמיע הברות וקולות משונים ושמות מכוערים [=כמו השמות 'הקדושים' של מקובלי האופל] [...] וכך היא מסורת הגאונים בפירוש מילה זו, שכן תרגם רס"ג: 'וראקי רקאא' – ולוחש לחש. וכן מתרגם במשלי (כא, ט): 'מֵאֵשֶׁת מִדְיָנִים וּבֵית חָבֶר' – 'ד'את רקא', טרדנית, המדברת הרבה. וכן תרגם אונקלוס מפי ר' אליעזר ור' יהושע: 'וְחֹבֵר חָבֶר' – 'וְרָטֵין רְטַן'". וקאפח מוסיף שם: "החובר לדעת רבנו אינו מחבֵּר ומקבץ [דהיינו מעצב עצמים באופן מאגי] [...] כי אין בכוח לחשיו להזיז איבר זבוב הקל. [...] ושים לב להגדרת רבנו [לקמן] מהו 'העושה מעשה' היינו החזקת דבר או תנועת איבר מאיבריו, אבל לא מעשה חיבור או פירוד, כי אלה אין בכוחו לעשות, ורק בידי ה' על-ידי נביא אמת, וכפי התנאים שביאר רבנו במורה ח"ב בפרקי הנבואה".

ועתה, הבה ונעבור לדברי רבנו בספר-המצוות (לאווין לה) בהגדרת האזהרה לחבוֹר:

"האזהרה שהוזהרנו מלחבור, והוא שיֹאמר דברים [='לחשים וצירופֵי הברות שקוראים להם בימינו 'שמות קדושים' ועליהם כותב רבנו בהלכות עבודה-זרה: 'שמדבֵּר בדברים שאינן לשון עַם ואין להן עניין... וכל אותן הקולות והשֵּׁמות המשונים המכוערים: לֹא יָרֵעוּ וְגַם הֵיטֵיב אֵין אוֹתָם' ע"ש. ובסוטה כב אמרוּ: רָטֵין אמגושא ולא ידע מאי אמר' (קאפח)] שֶׁמְּדַמֶּה שהם מועילים מפני כך ומזיקים לכך, והוא אמרוֹ יתעלה: 'לֹא יִמָּצֵא בְךָ... וְחֹבֵר חָבֶר' [דב' יח י, יא]. ולשון ספרֵי: 'וְחֹבֵר חָבֶר', אחד חובר את הנחש ואחד חובר את העקרב. כלומר, האומר עליהם אותם הדברים כדי שלא יעקצוהו לפי דמיונו, או יֹאמר על מקום עקיצתם כדי להשקיט את הכאב. והעובר על לאו זה סופג מלקות. וכבר נתבארו גם דיני מצוה זו בשביעי דשבת".

ועתה נמשיך לדברי רבנו בהלכות עבודה-זרה (יא, יב–יג), בשתי הפְּסקות הבאות:

"אי זה הוא חובר? זה שמדבר בדברים שאינן לשון-עַם ואין להן עניין, ומעלה על דעתו [='מילת 'דעתו' כאן על דרך ההשאלה, והכוונה יכולת החשיבה של האדם, כי הרי לזה אין דעה אלא סכלות, והסכלות היא העדר הדעה כמו שכתב רבנו במורה בסוף חלק א' (קאפח)] בסכלותו שאותן הדברים מועילין, עד שהן אומרים: שהאומר כך וכך על הנחש או על העקרב אינו מזיק. והאומר כך וכך על האיש אינו ניזק מהן. ואוחז בידו בעת שמדבר מפתֵּח או סלע [=אין הכוונה כאן למטבע של סלע, אלא לאבן שמייחסים לה כוחות, כגון קריסטל וכיו"ב], וכיוצא בדברים האלו, הכל אסור. והחובר עצמו שיאחוז בידו כלום [=דבר מה], או שעשה מעשה עם דיבורו אפילו הראה באצבעו – הרי זה לוקה, שנאמר: 'לֹא יִמָּצֵא בְךָ... וְחֹבֵר חָבֶר' [דב' יח י, יא]".

"אבל אם אמר דברים בלבד ולא הניד, לא אצבע ולא ראש ולא היה בידו כלום, וכן האדם שאמר עליו החובר אותן הקולות והוא יושב לפניו ומדמה שיש לו בזה הנאה [כלומר שתצמח לו תועלת מן ההזיות והלחשים הללו] – מכין אותו מכת מרדות, מפני שנשתתף בסכלות החובר [כלומר, כל מי שיושב לפני החובר המהובל ומדמה שהוא אומר דברי חכמה מכין אותו מכת מרדות, מפני ששקע בסכלות חמורה אשר נוגעת לעבודה-זרה ואשר מוציאה את האדם מן העולם], וכל אותן הקולות והשֵּׁמות המשונים המכוערים 'לֹא יָרֵעוּ וְגַם הֵיטֵיב אֵין אוֹתָם' [יר' י, ה]".

לסיכום, חובר חבר הוא הובר הברים מהובלים, דהיינו לוחש לחשים מכוערים אשר אינן מעלין ואינן מורידין, ודינו, אם "עשה מעשה עם דיבורו אפילו הראה באצבעו – הרי זה לוקה".

עד כאן מתוך המאמר, ומן הדברים עולה שמדובר באיסור תורה חמור ולכן לא יעלה על הדעת שהקב"ה יברא את עולמו בהבירת הברים ובלחשושי רצפי אותיות מהובלים, ויחנך אותנו בזה לדרכי המאגיה וההזיות אשר הוא כֹּה מבקש להרחיקנו מהם: עד שהציר שכל התורה סובבת עליו הוא הרחקה מעבודה-זרה ומכל גרורותיה – וכל בר דעת מבין שדבר זה פשוט לא ייתכן!

***

כאמור, ברובו המכריע הפירוש לפרק א הלכה א של ספר יצירה מפליג לעניינים אחרים אשר אינם קשורים בקשר ישיר לעצם השורות שראינו לעיל ואשר מכונות "הלכה א". ולכן הנני מדלג על כל דבריו המייגעים אשר מסַכנים את בריאותו הנפשית של האדם, ואביא לפניכם רק עוד קטע אחד שניתן ללמוד ממנו משהו לענייננו, בעמ' מב אומר מחבר הפירוש כך:

"וכיוון [...] שאינה ניתנת להשׂגה [החכמה כיצד נבראו הנבראים יש מאין] [...] היאך טען אברם אבינו שהוא הגיע אליה? ונֹאמר שהוא לא טען שהוא עמד על אמיתת איכות הבריאה המעשית [=היאך נברא החומר שממנו נבראו היסודות], אבל הזכיר שהוא צייר במחשבתו הופעת הבריאה [=בריאת היסודות מן החומר האמור ובריאת הנבראים מהם], כמו שאנחנו [...] מציירים במחשבתנו שהוא ברא את הדברים לא מיש ואין אנו רואים היאך יתהווה יש מִלֹּא יש [כלומר יש מאין], כך נצטייר לוֹ שבקיעת הדיבור באוויר וצורת האותיות בו משתרטטים שרטוטים ומתהווים תבניות שאינם דומים זה לזה, ושמקצת אותן השרטוטים והתבניות מקבצים חלקים מן האוויר וסוחטים אותם ונוצר המים, ומקצתם מעלה את המים ויישאר ממנו דבר כפסולת ונהיה העפר, ומקצתם מחמם את האוויר ומדללו ומחריפו ויהיה ממנו האש, וכל זה מפעולות הבורא לא מפעולותינו, כמו שלדעתנו הבריאה היא למענו לא למעננו" וכו'.

ובכן, לאחר שהוּכח במדע האמפירי שתורת ארבעת היסודות שהחזיקו בה הקדמונים הינה הבל מהובל, כל הדברים לעיל ראויים למחזורית הקרובה, שהרי כולם מבוססים על אותה תורה מדעית מהובלת. ומדוע הם ראויים למחזורית והלא גם רבנו שגה בתפישות המדעיות הללו? ובכן, כמו שכבר הוּסבר לעיל, מה שהיה בידי רבנו הוא המדעים הקדמונים והוא ביקש ללמדנו שלימוד המדעים הללו מעורר לאהבת ה' יתעלה, והוא-הוא קיום מצות ידיעת ה'. ועדיין דבריו שרירים וברירים וקיימים שהרי עדיין ניתן ללמוד מהם מהי מצות ידיעת ה'! לעומת זאת, ספר יצירה מתיימר ומתרברב לטעון שהבלי ארבעת היסודות ניתנו לנביא, דהיינו לאברהם אבינו ע"ה, כלומר אברהם קיבל אישור לתורת ההבל הזאת במראה הנבואה, וכפי שנאמר בסוף ספר יצירה: "וכשהבין אברהם [...] נגלה עלה הקב"ה [...] ועשאו אוהבו, וכרת לו ברית" וכו'.

ואם מדובר בעניין נבואי שנסתר מיניה וביה על-ידי המדע האמפירי שבימינו, הרי שנבואתו של אברהם הינה שקר וכזב! והוא הדין למשה רבנו אשר גם הוא לפי מחבר הפירוש קיבל את הדברים הללו בנבואה (עמ' מב) – ואם אכן כך, הרי שכל תורתנו נפלה לבירא, שהרי אם נפל פגם ולוּ הקטן ביותר בנבואת הנביאים, וכל שכן הגדולים שבהם – כל תורתנו שקר ופלסתר.

ולכן ראוי להשליך למחזורית את ספר היצירה המטופש, אשר מערער על יסודותיה של תורת משה ובנוסף לכך גם מסכן את בריאותו הנפשית של האדם בעצם גרירתו להזיות מאגיות.

***

בקטע שהבאתי לעיל יש גם ראיה לכך שלא רס"ג הוא זה שחיבר את הפירוש לספר יצירה, ואסביר: בסופו של הקטע לעיל נאמר כך: "וכל זה מפעולות הבורא לא מפעולותינו, כמו שלדעתנו הבריאה היא למענו לא למעננו" – האמנם לדעת רס"ג הבריאה היא למענו? וכי הקב"ה זקוק לדבר מה? וכי הקב"ה זקוק לנבראיו? וטרם שנראה את פירוש רס"ג למשלי (טז, ד) הבה נעיין יחדיו בפסוק: "כֹּל פָּעַל יְיָ לַמַּעֲנֵהוּ וְגַם רָשָׁע לְיוֹם רָעָה", וכך פירש שם רס"ג:

"רוצה לומר שאין דבר שאין לו עניין שחייבה אותו חכמת הבורא יתהדר ויתרומם [כלומר כל דבר שברא הקב"ה יש לו תכלית ומטרה, ובמלים אחרות לא למענו עשה אלא למעננו], ואפילו היום הרע והעונשים הם לרשע [זו דוגמה לדבר שהקב"ה ברא ושלא נועד לתועלת ה' חלילה אלא לתועלת האדם], ויש בזה טובה לו למרק ממנו עוונותיו, ולבני אדם לקחת מוסר בכך".

נמצא אפוא, שרס"ג מפרש שכל פעולות ה' הן למען האדם לא למענו, ההיפך הגמור מן הדברים שאומר מחבר הפירוש לספר יצירה, וקאפח הבין היטב במשלי שם את כוונתו של רס"ג, וכך הוא כותב: "לַמַּעֲנֵהוּ – מוסב על פועַל ה', כלומר שכל דבר נברא לצורך מסוים". ולמרות שהוא הבין היטב את כוונת רס"ג, הוא מתעקש לתעתע בהערה לספר-יצירה שם:

"רבנו מפרש 'כֹּל פָּעַל יְיָ לַמַּעֲנֵהוּ' (מש' טז, ד), הכינוי 'לַמַּעֲנֵהוּ' מוסב כלפי ה', וכן כתב בפירושו שם שאין שום דבר בעולם שאין לו עניין שחייבה אותו חכמת הבורא, ע"ש".

האמנם רס"ג כתב בפירושו למשלי ש"הכינוי 'לַמַּעֲנֵהוּ' מוסב כלפי ה'"? והלא ראינו מפורשות גם מתוך דברי קאפח עצמו בהערתו למשלי שם, שכוונתו של רס"ג שם היא שכל פועל ה' הוא למען הנבראים! ואיך קאפח העז לסלף ולזייף את כוונתו של רס"ג? שהרי קאפח מעתיק את פירושו של רס"ג ממשלי ומזייף את משמעותו לחלוטין, ואסביר: רס"ג אומר במשלי: "שאין דבר שאין לו עניין שחייבה אותו חכמת הבורא יתהדר ויתרומם", וברור שכוונתו לכך שלכל דבר שבראוֹ הבורא יתעלה שמו יש תכלית ומטרה, ומן הדוגמות שרס"ג מביא בהמשך ברור שכל העניינים הללו האמורים הם למען הנבראים ולא למען ה' יתעלה שמו. אך משום מה, קאפח מעתיק את המלים הללו בהערתו לספר-יצירה, וקובע שמִן הדברים הללו יש ללמוד שלדעת רס"ג כל מה שהקב"ה ברא הוא למענו, דהיינו לצורכו ולהנאתו, והקב"ה אינו זקוק למאומה.

ויודע אנכי גם יודע שיש דברים בפירוש לספר-יצירה אשר תואמים את דברי רס"ג בכתביו, ואפילו ישנם דברים שמתאימים לסגנונו. אולם, כל זייפן מומחה יכול להעתיק עניינים ולחקות סגנון, ולכן אין ראיה הכרחית מכך שמדובר בחיבור רס"ג. אולם, די במציאת כמה ניגודים וסתירות משמעותיים לשאר כתביו, כדי לשלול את הטענה שרס"ג כתב את הפירוש לספר-יצירה, וכבר מצאתי כמה וכמה. ויתרה מכולן, קשה מאד להעלות על הדעת שרס"ג יאמץ ספר וחיבור שכל כולו זועק הזיה פגאנית אשר מנוגדת לתורת משה, וזו הסיבה שהרמב"ם כלל וכלל לא התייחס לספר הזה, כמו שהוא לא התייחס לשאר ספרי המאגיה וההזיות שהיו בזמנו.

סקירת הפירוש העקוש לספר יצירה (ח''ב).pdf

הורידו את PDF • 265KB