אחת העובדות המפליאות ביותר היא שבישיבות החרדיות לא לומדים תנ"ך. הדרך היחידה של צאצאי המינים ללמוד תנ"ך היא באמצעות הפסוקים הבודדים שמפוזרים בתוך הגמרא, וכן בכתביהם העילגים של המינים וצאצאיהם. עובדה זו אומרת דרשני, ממה הם חוששים? מדוע הם מקדשים לימודי פלפול מנותקים מהמציאות אך את ספר-הספרים של העם היהודי לדורותיו הם מניחים מחוץ לספריותיהם? איך ייתכן שאפילו הנצרות המאגית והפגאנית מקדשת את לימוד התנ"ך כולו, ולעומת זאת היהדות האורתודוקסית מרחיקה את לימודו בכל כוחה, עד כי נראה שהיא מתעבת אותו! ובכן, לעניות דעתי יש לכך כמה סיבות מרכזיות.
א. אהבת ארץ-ישראל
לכל אורך התנ"ך פזורות פרשיות שמבטאות את הקשר של עמֵּנו לארץ-ישראל, ואת חשיבותה של ארץ-ישראל כאמצעי שאין בלתו למימוש ייעודו של העם היהודי – עם-קדוש בארץ-הקודש. המינים החרדים הארורים מתנגדים בכל כוחם לקידוש ארץ-ישראל, מפני שאהבת ארץ-ישראל מאיימת על יסוד מינותם, ואסביר: לפי שיטתם, הערך העליון והיחיד הוא לימוד תורתם הפרו-נוצרית, כל ערך עליון אחר: כמו יישוב ארץ-ישראל ומילוי ייעודו של עמֵּנו כעם-חכם-ונבון, ואפילו הקמת בית-המקדש, פוגעים פגיעה אנושה ביסוד מינותם – שהרי אם הייעוד הוא לא לימוד התורה, והתורה היא רק אמצעי, מדוע שנממן את לומדיה? והלא היא לא התכלית!
המינים החרדים וצאצאיהם אינם רוצים להבין שתכלית לימוד תורת האמת שקיבלנו בסיני, היא לחיות כאן בארץ-ישראל חיים מאוזנים ותקינים, חיי מדע וחכמה, חיים של לימוד ועשייה אשר מעניקים דוגמה ומופת לחיים מאושרים לכל האנושות. כלומר, חיי מופת בארץ-ישראל הם היעד ולימוד התורה הוא האמצעי למימושו. וזו הראיה לכך שגם תורתם אינה תורה, שהרי איך ייתכן שתורת-מינותם היא תורת-אמת, תורה שקיבלנו ממשה רבנו ע"ה בסיני? והלא היא מרחיקה את עמֵּנו מייעודו! אלא, תורתם היא דת חדשה של הזיות מאגיות שמרוצצת במגפיים מסומרים את יסודות דתנו, ואף מעוותת באכזריות רבה את הלכותיה ואיזוניה העדינים.
במשך מאות שנים התנגדו המינים החרדים לעלות לארץ-ישראל, הם העדיפו את הישיבה בגלות רק כדי שלא לשנות את אורח חייהם הגלותי הפרו-נוצרי. זכורני שבעבר עלה לשידור ברדיו אחד מנציגי החרדים הנוכלים שבכנסת, ותבע מתנועת "נאמני הר הבית" שלא לעלות להר הבית מפני שהדבר אסור לפי הפוסקים החרדים ה"גאונים". לאחריו עלה לשידור אחד מ"נאמני הר הבית", והשיב לו שתי תשובות: האחת, גם הרמב"ם עלה להר הבית כמו שנאמר באחת מאיגרותיו, ולכן אין לו בעיה להיות במחיצת הרמב"ם בעולם-הבא (תשובה זו אינה נכונה, והיא נסמכת על איגרת מזויפת, ראו: 'האיגרת המזויפת ליפת'); והשנייה, אותם פוסקים חרדים שאוסרים היום את העלייה להר הבית, מוריהם ורבותיהם שהיו באירופה אף הם לקו באותו עיוורון ואסרו בתקיפות לעלות לארץ-ישראל בתחילת המאה ה-20, והסוף ידוע... ובעניין חשיבות העלייה להר הבית ומילוי הייעוד, ראו: "עלייה להר הבית בזמן הזה".
עובדה נוספת מדהימה: בין השנים 1920–1925 משל בארץ-ישראל הנציב היהודי והציוני הרברט סמואל מטעם המנדט הבריטי, והוא אִפשר ליהודים לעלות לארץ-ישראל באופן חוקי וחופשי, אך למרבה הפלא, עם-ישראל לא עלה בהמוניו לארץ-ישראל, וזאת לא מעט בגלל אותם רבנים גלותיים אירופיים שאסרו בנחרצות על צאן מרעיתם לעלות לארץ-ישראל.
ב. הערצת קדושים
סיבה נוספת שהמינים החרדים לא אוהבים את התנ"ך היא מפני שהוא לא חושש לבקר את גדולי האומה ולהציג את חטאיהם. התנ"ך מבקש ללמדנו שכולנו בני אדם, ואסור להעריץ שום ישות בעולם חוץ מבורא-עולם. התנ"ך גם מלמדנו שתורתנו היא תורת אמת ודתנו היא דת אמת, מפני שהיא לא מטייחת או מכסה על פשעי מנהיגיה וגדוליה. מי שחטא מקרב גדולי האומה נענש בחומרה רבה, ומי שנמצא לא מתאים, מסולק ונענש ללא משוא פנים.
יתרה מזאת, בתנ"ך מסופר כי גדולי הפושעים שהביאו לחורבן הבית הראשון היו דווקא אנשי הדת, אלה שנחשבו לרבנים הגדולים של אותה התקופה, ואשר ניצלו את מעמדם הדתי כדי להפיק ממנו טובות הנאה. התנ"ך מספר שהם רחקו מעל ה' ופשעו בפשעים החמורים ביותר. ושאלה גדולה קמה וניצבה: איך ייתכן ש"גדולי התורה" היו הפושעים הגדולים ביותר?
עם השאלה הזו החרדים לא יכולים לחיות, מפני שכמעט כל תפיסת עולמם מבוססת על עקרון אחד ויחיד, שהוא גם עקרון פרו-נוצרי מובהק, והוא: הערצת קדושים. כלומר, יש אנשים שהם "קדושי עליון", הם אינם חוטאים ושוגים, אסור להרהר אחריהם, אסור לבקר אותם, כל מלמול שנשמט מפיהם כאילו יצא מפי-הגבורה, וכל הוראה שהם מורים יש לקיים באופן עיוור וללא שיקול דעת (אפילו אם אמרו לך על שמאל שהוא ימין). אם תערער על עקרון בסיסי זה, כל עולמם הרקוב של החרדים יקרוס בקול רעש גדול, והתנ"ך מערער ועוד איך על עקרון זה.
והנה לפניכם כמה דוגמאות מייצגות לתוכחות הנביאים למנהיגי הדת המושחתים, אחל בדברי הנביא ישעיה ע"ה על נביאי השקר וראשי העם:
"צֹפָיו [=מנהיגי הדת, הכומרים הארורים המתעים את העם אחרי ההבל] עִוְרִים כֻּלָּם, לֹא יָדָעוּ [את ה'], כֻּלָּם כְּלָבִים אִלְּמִים לֹא יוּכְלוּ לִנְבֹּחַ, הֹזִים שֹׁכְבִים אֹהֲבֵי לָנוּם. וְהַכְּלָבִים עַזֵּי נֶפֶשׁ לֹא יָדְעוּ שָׂבְעָה, וְהֵמָּה רֹעִים [והם אנשי השם מנהיגי העם ובעלי השׂררה, ויחד-עם-זאת] לֹא יָדְעוּ הָבִין [אינם מכירים בדרך האמת], כֻּלָּם לְדַרְכָּם פָּנוּ אִישׁ לְבִצְעוֹ מִקָּצֵהוּ" (יש' נו, י–יא). ושם תרגם יונתן ע"ה: "וְכַלְבַּיָא תַּקִיפֵי נַפְשָׁן לָא יָדְעִין לְמִסְבַּע, וְאִנּוּן מַבְאֲשִׁין לָא יָדְעִין לְאִסְתַּכָּלָא, כֻּלְּהוֹן גְּבַר לָקֳבֵיל אוֹרְחֵיהּ גְּלוֹ, גְּבַר לְמִיבַּז מָמוֹנֵיהּ דְּיִשְׂרָאֵל". וראוי לעצור רגע ולהרהר בדבריו של הנביא ישעיה ע"ה, אשר מכנה את ראשי העם "כלבים אילמים" ו"כלבים עזי נפש"!
והנה לפניכם גם דברי הנביא מיכה (ג, ט–יא):
"שִׁמְעוּ נָא זֹאת רָאשֵׁי בֵּית יַעֲקֹב וּקְצִינֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל הַמֲתַעֲבִים מִשְׁפָּט וְאֵת כָּל הַיְשָׁרָה יְעַקֵּשׁוּ, בֹּנֶה צִיּוֹן בְּדָמִים וִירוּשָׁלִַם בְּעַוְלָה [ושם תרגם יונתן: "דְּבָנַן בָּתֵּיהוֹן בְּצִיוֹן בְּדַם אֲשִׁיד וִירוּשְׁלֶם בְּנִכלִין", דהיינו, הבונים את בתיהם המפוארים בכספי העניים והעשוקים], רָאשֶׁיהָ בְּשֹׁחַד יִשְׁפֹּטוּ וְכֹהֲנֶיהָ בִּמְחִיר יוֹרוּ וּנְבִיאֶיהָ בְּכֶסֶף יִקְסֹמוּ וְעַל יְיָ יִשָּׁעֵנוּ לֵאמֹר הֲלוֹא יְיָ בְּקִרְבֵּנוּ לֹא תָבוֹא עָלֵינוּ רָעָה, לָכֵן בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ וִירוּשָׁלִַם עִיִּין תִּהְיֶה וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר".
מיכה משווה בין הכוהנים שפוסקים דינים בכסף לנביאי השקר הקוסמים בכסף. ועל בני עלי שהפכו תורת חיים לקורדום חוצבים אומר הנביא: "וּבְנֵי עֵלִי בְּנֵי בְלִיָּעַל לֹא יָדְעוּ אֶת יְיָ [...] וַתְּהִי חַטַּאת הַנְּעָרִים גְּדוֹלָה מְאֹד אֶת פְּנֵי יְיָ כִּי נִאֲצוּ [...] כִּי חָפֵץ יְיָ לַהֲמִיתָם" (ש"א פרק ב).
והנה עוד דוגמאות: "כִּי מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל כֻּלֹּה בֹּצֵעַ בָּצַע מִנָּבִיא וְעַד כֹּהֵן כֻּלֹּה עֹשֶׂה שָּׁקֶר" (יר' ח, י); "נְבִיאֶיהָ פֹּחֲזִים אַנְשֵׁי בֹּגְדוֹת כֹּהֲנֶיהָ חִלְּלוּ קֹדֶשׁ חָמְסוּ תּוֹרָה" (צפ' ג, ד); "וְאַתֶּם סַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ הִכְשַׁלְתֶּם רַבִּים בַּתּוֹרָה שִׁחַתֶּם בְּרִית הַלֵּוִי אָמַר יְיָ צְבָאוֹת. וְגַם אֲנִי נָתַתִּי אֶתְכֶם נִבְזִים וּשְׁפָלִים לְכָל הָעָם כְּפִי אֲשֶׁר אֵינְכֶם שֹׁמְרִים אֶת דְּרָכַי וְנֹשְׂאִים פָּנִים בַּתּוֹרָה" (מלאכי ב, ח–ט).
"וַאֲנִי אָמַרְתִּי אַךְ דַּלִּים הֵם נוֹאֲלוּ כִּי לֹא יָדְעוּ דֶּרֶךְ יְיָ מִשְׁפַּט אֱלֹהֵיהֶם, אֵלֲכָה לִּי אֶל הַגְּדֹלִים וַאֲדַבְּרָה אוֹתָם כִּי הֵמָּה יָדְעוּ דֶּרֶךְ יְיָ מִשְׁפַּט אֱלֹהֵיהֶם אַךְ הֵמָּה יַחְדָּו שָׁבְרוּ עֹל נִתְּקוּ מוֹסֵרוֹת" (יר' ה, ד–ה); "וָאָבִיא אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ הַכַּרְמֶל לֶאֱכֹל פִּרְיָהּ וְטוּבָהּ וַתָּבֹאוּ וַתְּטַמְּאוּ אֶת אַרְצִי וְנַחֲלָתִי שַׂמְתֶּם לְתוֹעֵבָה. הַכֹּהֲנִים לֹא אָמְרוּ אַיֵּה יְיָ וְתֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה לֹא יְדָעוּנִי וְהָרֹעִים פָּשְׁעוּ בִי וְהַנְּבִיאִים נִבְּאוּ בַבַּעַל וְאַחֲרֵי לֹא יוֹעִלוּ הָלָכוּ, לָכֵן עֹד אָרִיב אִתְּכֶם נְאֻם יְיָ וְאֶת בְּנֵי בְנֵיכֶם אָרִיב [...] כְּבֹשֶׁת גַּנָּב כִּי יִמָּצֵא כֵּן הֹבִישׁוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה מַלְכֵיהֶם שָׂרֵיהֶם וְכֹהֲנֵיהֶם וּנְבִיאֵיהֶם, אֹמְרִים לָעֵץ אָבִי אַתָּה וְלָאֶבֶן אַתְּ יְלִדְתָּנוּ כִּי פָנוּ אֵלַי עֹרֶף וְלֹא פָנִים וּבְעֵת רָעָתָם יֹאמְרוּ קוּמָה וְהוֹשִׁיעֵנוּ" (ירמיה פרק ב), ויש עוד דוגמאות רבות למכביר.
"לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ כִּי טַח מֵרְאוֹת עֵינֵיהֶם מֵהַשְׂכִּיל לִבֹּתָם" (יש' מד, יח).
ג. גיוס לצבא ולמלחמה
התנ"ך מספר על מלחמות רבות שהיו בארץ-ישראל, ומציג את המלחמה לכיבוש ארץ-ישראל והגנתה כערך עליון. כל מנהיגינו בתנ"ך היו לוחמים, כל אבות האומה היו לוחמים ללא חת, גם המלכים וגם הנביאים ע"ה היו לוחמים. משה רבנו ע"ה לדוגמה, היה לוחם עז אשר כבר בצעירותו הרג איש מצרי אלים וחזק, וגם על שמואל הנביא נאמר שהוא שיסף את ראשו של אגג מלך עמלק? האם כל אדם יכול לשסף ראש של אדם בוגר ולהורגו באבחת חרב אחת?
ויתרה מזאת, מן התנ"ך עולה, שדווקא האנשים המוסריים ביותר והרוחניים ביותר ראויים ונבחרים להיות לוחמים, דווקא אלה שאין בידם עבירות, המושלים ברוחם וביצרם, הם הראויים ביותר להיות הלוחמים בצבא ה' ולקדש-שם-שמים. כמו כן, המלחמה נתפסת בתנ"ך כערך נעלה שכולם מחויבים בו באותה המידה, ואסור לחֵלק מן העם לשבת בצד בעוד שחלק אחר נלחם על אדמת ארץ-ישראל. ויתרה מזאת, ביקורת חריפה נמתחת בתנ"ך על שבטים מסוימים שבחרו להפנות עורף לאחיהם ונמנעו מלצאת לעזרתם במלחמה. נמצא, שהתנ"ך סותר לחלוטין את אחת התועבות הגדולות בעיני המינים החרדים, והיא השירות בצה"ל!
כיצד אפוא יתקיים ערך הצבא עם תפיסת עולמם של החרדים? שכל מה שחשוב בעיניהם זה לשבת בישיבה וללמוד תורה? ללא עבודה, ללא מחויבות לפרנסת המשפחה, וללא כל מימוש מעשי של רבות ממצוות התורה? ולא לחינם אמרו חז"ל "גדול תלמוד תורה שמביא לידי מעשה", שהרי כל התכלית של הלימוד היא שנבוא לידי מעשה, שנהיה אנשים טובים יותר, אנשי מעשה ישרי דרך וזכי לבב, וכשצריך, גם לוחמים ללא חת. "עֵת מִלְחָמָה וְעֵת שָׁלוֹם" (קה' ג, ח). ולעיון בחובה הדתית הנעלה להתגייס לצבא, ראו: "שירות בצה"ל ליושבי הישיבות".
ד. קידוש העבודה ואהבתה
נקודה נוספת שבאה לידי ביטוי בתנ"ך היא העובדה שכל אבותינו ומנהיגינו היו אנשי מעשה, כולם ללא יוצא דופן היו אנשי עמל שעמלו לפרנסתם ולמחייתם. כלומר, התנ"ך מקדש ומרומם מאד את העבודה והיא מוצגת כערך חשוב מאוד לאדם היהודי – כערך שבאמצעותו האדם עובד את בוראו! ומה אנו מוצאים אצל החרדים? עבודה זה דבר "מלוכלך" ובזוי, מי שנאלץ לעבוד בחברה החרדית הליטאית מסתיר זאת, כדי שלא ייצא לו "שם רע" וכדי שלא יתייגו אותו כסוג ג' ויערימו עליו קשיים בחברה החרדית במהלך חייו: בקבלת הבנים והבנות למוסדות לימוד, בשידוך הבנים והבנות, ובכלל, בהפיכה לסוג ג' ובספיגת מבטי זלזול והתנשאות.
"אַשְׁרֵי כָּל יְרֵא יְיָ הַהֹלֵךְ בִּדְרָכָיו, יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ [...] הִנֵּה כִי כֵן יְבֹרַךְ גָּבֶר יְרֵא יְיָ" (תה' קכח), הראינו לדעת אפוא, שמעלת יראת השמים נקשרה למעלת המלאכה! וכֹה דברי רבנו בהלכות תלמוד תורה (ג, יא), בעניין חשיבות המלאכה ומעלתה העצומה:
"מעלה גדולה היא למי שהוא מתפרנס ממעשה ידיו, ומידת חסידים הראשונים היא [=חכמי המשנה והתלמוד], ובזה זוכה לכל כבוד וטובה שבעולם-הזה ולעולם-הבא, שנאמר: 'יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ' [תה' קכח, ב] – אשריך בעולם-הזה, וטוב לך לעולם-הבא שכולו טוב [המלאכה והפרנסה היא מן המעלות המובילות לחיי העולם-הבא!]".
ולעומת זאת, ראו את הגנאי החמוּר שנאמר כלפי מי שיכול לעבוד, אך בוחר לפשוט את ידו לצדקה או לקופה הציבורית, וכֹה דברי חז"ל ורבנו בסוף הלכות מתנות עניים (י, טז–יט):
[טז] "לעולם ידחוק אדם עצמו [=יחיה בדוחק] ויתגלגל בצער [=עד כדי כך!] ואל יצטרך לבריות, ואל ישליך אדם עצמו על הציבור. וכן ציוו חכמים ואמרו: 'עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות' [פסחים קיג ע"א]. ואפילו היה חכם ומכובד וְהֶעֱנִי יעסוק באומנות, ואפילו באומנות מנוולת, ולא יצטרך לבריות. מוטב לפשוט עורות הנבלות בשוק ולא יאמר לעם: 'חכם אני' ו'גדול אני' ו'כהן אני' – 'פרנסוני', ובכך ציוו חכמים".
[יז] "גדולי החכמים – היו מהן חוטבי עצים, ונושאי הקורות, ושואבי המים לַגַּנּוֹת, ועושין הברזל והפחמין, ולא שאלוּ מן הציבור ולא קיבלו מהם כשנתנו להם".
[יח] "כל מי שאינו צריך ליטול [דהיינו מי שיש לו כוח לעבוד ולהתפרנס והוא מתעצל לעבוד, או שיש לו ממון ועינו צרה בממונו להוציאו לצרכיו] ומרמה את העם ונוטל – אינו מת מן הזקנה [אלא] עד שיצטרך לבריות, והרי הוא בכלל 'אָרוּר הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בָּאָדָם' [יר' יז, ה]. וכל מי שצריך ליטול ואינו יכול לחיות אלא-אם-כן נוטל, כגון זקן או חולה או בעלי-ייסורין, ומגיס דעתו ואינו נוטל – הרי זה שופך דמים ומתחייב בנפשו, ואין לו בצערו אלא עוונות וחטאות".
[יט] "וכל מי שצריך ליטול וציער עצמו, ודחק את השעה, וחיה חיי צער כדי שלא יטריח על הציבור – אינו מת מן הזקנה עד שיפרנס אחרים משלו, ועליו ועל כל-כיוצא-בו נאמר: 'בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּייָ וְהָיָה יְיָ מִבְטַחוֹ' [יר' יז, ז]".
וכן פוסק רבנו בסוף הלכות זכייה ומתנה:
"הצדיקים הגמורים ואנשי מעשה לא יקבלו מתנה מאדם, אלא בוטחים בה' ברוך שמו, לא בנדיבים, והרי נאמר: 'וְשׂוֹנֵא מַתָּנֹת יִחְיֶה' [מש' טו, כז]".
ה. מלחמת חורמה בעבודה-זרה
הַערך בה"א הידיעה של התורה, והציר שעליו היא סובבת הוא עקירת עבודה-זרה ומחיית עקבותיה, ובכלל המלחמה בעבודה-הזרה – המלחמה באלילות בשר ודם, במאגיה, ובהזיות ובדמיונות לכל ריבוי מיניהן וסוגיהן. התרבות החרדית מָחקה את כל המצוות הללו מספריה, כי לתרבותם ולמנהגיהם נספחו ביטויי אלילות רבים מאד במהלך הדורות (ועל רבים מהם כתבתי מאמרים), והם מעדיפים לחבק לגפף ולנשק את מנהגותיהם האליליים, מאשר להודות שאבותיהם היו עובדי אלילים ותעו ולעו בריק מחשבתי שאין לו סוף. נמצא, כי הערך החשוב הזה, של מלחמה בעבודה-הזרה ורדיפת דרך האמת והצדק, מתנגד באופן חריף להשקפות העולם של החרדים, שהרי דתם החדשה מלאה וגדושה בהשקפות מאגיה ומינות פגאניים.
ו. האיסור ליהנות מן הדת
בתנ"ך הודגש שגדולי חכמינו נביאינו ומנהיגינו ישרי הלבב, היו אנשים ששמחו בחלקם, הם התנגדו בתוקף לקבל ממון ואף לימדו אותנו שיש בכך קידוש-שם-שמים: אברהם אבינו – "אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ" (בר' יד, כג); משה רבנו – "לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם" (במ' טו, טז); שמואל הנביא – "אֶת שׁוֹר מִי לָקַחְתִּי וַחֲמוֹר מִי לָקַחְתִּי וְאֶת מִי עָשַׁקְתִּי אֶת מִי רַצּוֹתִי וּמִיַּד מִי לָקַחְתִּי כֹפֶר" (ש"א יב, ג); אלישע הנביא – "וַיֹּאמֶר חַי יְיָ אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו אִם אֶקָּח, וַיִּפְצַר בּוֹ לָקַחַת, וַיְמָאֵן" (מ"ב ה, טז), ועוד.
עקרון זה לעולם לא יכול לחיות בשלום בחברה החרדית, כי כל קבלת ממון או טובת הנאה, ולא משנה ממי ובאיזו דרך – היא כשרה ואף בגדר "מצוה רבה". קשה להם מאד עם סירובו של אברהם אבינו לקחת ממלך סדום "אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל", או עם סירובו של אלישע הנביא, אשר עליו נאמר "הרוצה ליהנות ייהנה כאלישע", שסירב בתוקף לקבל מנעמן שר צבא ארם תשלום בעבור ריפויו מצרעתו. כמו כן, אין לי ספק שקשה להם מאד עם קניית מערת המכפלה והשדה מעפרון בכסף מלא, שהרי לפי דמיונם מצוה רבה היא לגזול ולגנוב את הגויים...
"וְלָמָּה לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְיָ וַתַּעַט אֶל הַשָּׁלָל וַתַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְיָ" (ש"א טו, יט).
ז. התנ"ך מחנך לערכים מעשיים
החרדים מקדשים את לימוד תורתם, אף שלימוד תורתם מעֻוות משובש ומעוקל, וכל תכליתו היא להתעסק בהבלים והזיות או בפלפולי הלכות זניחות, אשר ירתקו את יושבי הישיבות למוסדותיהם הסגורים שבועות חודשים ושנים – ומערכת התקציבים המשומנת תוכל לפעול ולהזרים תקציבים וכספים לגדולי האסלה, למקורביהם ולמקורבי מקורביהם. הם אף מפיצים את ההשקפה שלימוד התורה משמש כסגולה אשר יוצרת מעין כיפת ברזל מאגית מעל עם-ישראל, וזו כפירה חמורה בתורה לדעת הרמב"ם, כי המצוות לא נועדו לשם טובות הנאה או הגנה אווירית בעולם-הזה, אלא לשגבנו לחיי העולם-הבא (ואגב, לימוד התורה הדמיוני שלהם לא הצילם בבוא עליהם צרה וצוקה, והשטעטל הפולני-ליטאי הפך למלכודת אש ומוות).
טרחתם ומלחמתם להפיץ את השקפותיהם הזרות בכלל, ואת ערכו המאגי והסגולי של לימוד תורת המינות העקומה והמשובשת שבידם בפרט, נועדו למטרה אחת ויחידה: להצדיק הזרמת תקציבים ותרומות למוסדותיהם ולכומריהם, בדומה מאד למוסדות הכנסייה, "המקורבים לאלהות" והפועלים "גדולות ונצורות" למען האנושות. דא עקא, התנ"ך כמעט ואינו מזכיר את לימוד התורה! רובן הגדול, המוחץ והמכריע של נבואות נביאינו היקרים ע"ה כלל אינן מזכירות את לימוד התורה, אלא הן נוגעות לערכים כגון: יושרה, ענווה, הגינות, מוסריות, אהבת הצדק, רדיפת האמת, יראת שמים, עזרה לזולת, צדקה וחסד, נאמנות, תמימות, צניעות, אהבת ה' וידיעתו, ועוד ערכים נפלאים ומידות נעלות, אך לימוד התורה – נעדר כמעט לחלוטין!
כהני הדת החרדים אשר נכשלים ונחבלים בבצע ובמינות, אינם יכולים לחיות עם תוכחות הנביאים, שהרי מכל הערכים שבתנ"ך הם קידשו עיקרון אחד ויחיד – לימוד התורה, ולמענו מותר ואף מצוה לכופף ולעקם את כל שאר הערכים (כולל את התורה עצמה), וכאמור, גם העיקרון הזה, דהיינו גם לימוד דתם החדשה – משובש להחריד ורחוק מאד מדרך האמת. והנה רק שלושה פסוקים שמבטאים את רוח תוכחות הנביאים לדורותיהם: "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה יְיָ אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ? כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת יְיָ אֱלֹהֶיךָ, לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו, וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ, וְלַעֲבֹד אֶת יְיָ אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ" (דב' י, יב); "כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי, כִּי אֲנִי יְיָ עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם יְיָ" (יר' ט, כג); "הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה יְיָ דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ? כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ" (מי' ו, ח).
אולם, כהני הדת החדשה ועסקניהם לדורותיהם, חרדים ויראים מאלהי הכסף עשרות מונים מאל אמת שאין-כיוצא-בו, עובדים את עצמם ומטפחים את גאוותם, והצנֵע לכת מאן דכר שמיה... יש עוד ערכים שהתנ"ך מקדש אותם ומחנך להם אשר בחברה החרדית בוחרים להתעלם מהם, אך דומני שבראשי פרקים מאוד מתומצתים נגעתי בכמה מן הסיבות המרכזיות לכך שכהני הדת החרדית בוחרים לחנך דורות שלמים להתרחק מלימוד התנ"ך.
לסיכום, במהלך הדורות חברת המינות החרדית יצרה לעצמה דת חדשה פרו-נוצרית שבוררת ומסננת את השקפותיה ואת המצוות שהיא בוחרת לקיים, מתוך שאיפה לקיים את אורחות חייה ומנהגיה הגלותיים הפרו-נוצריים הבהמיים שהתרחקו מאד מדת האמת ומדרך האמת.
"אֹמְרִים לָעֵץ אָבִי אַתָּה וְלָאֶבֶן אַתְּ יְלִדְתָּנוּ, כִּי פָנוּ אֵלַי עֹרֶף וְלֹא פָנִים, וּבְעֵת רָעָתָם יֹאמְרוּ קוּמָה וְהוֹשִׁיעֵנוּ. וְאַיֵּה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר עָשִׂיתָ לָּךְ? יָקוּמוּ אִם יוֹשִׁיעוּךָ בְּעֵת רָעָתֶךָ, כִּי מִסְפַּר עָרֶיךָ הָיוּ אֱלֹהֶיךָ יְהוּדָה" (יר' ב, כז–כח).
ח. המקור להרחקה מלימוד התנ"ך
לימים מצאתי, שגם המקור לרעה הגדולה הזו דהיינו להרחקה מלימוד התנ"ך, טמון בפירוש רש"י, וכדי להוכיח זאת ולהבין את חומרת מינותו של רש"י נעיין במסכת ברכות (כח ע"ב):
"תנו רבנן: כשחלה רבי אליעזר נכנסו תלמידיו לבקרו. אמרו לו: רבנו, למדנו אורחות חיים ונזכה בהן לחיי העולם-הבא. אמר להם: הזהרו בכבוד חבריכם, ומנעו בניכם מן ההיגיון, והושיבום בין ברכי תלמידי חכמים, וכשאתם מתפללים – דעו לפני מי אתם עומדים, ובשביל כך תזכו לחיי העולם-הבא".
ושם בגמרא פירש רש"י כך: "ומנעו בניכם מן ההיגיון – לא תרגילום במקרא יותר מדאי, משום דמשכא". ואיני יודע את נפשי, כי פירושו זה הוא פירוש מינות מובהק! וכי יעלה על הדעת שר' אליעזר יורה לתלמידיו להרחיק את בניהם הקטנים מלימוד המקרא? והלא שינון המקרא הוא סעיף חשוב מאד במצות תלמוד תורה, שנאמר בה: "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ" (דב' ו, ז) ובמיוחד לילדים ולנערים אשר זקוקים מאד ללימוד גרסה בסיסי של שניים מקרא ואחד תרגום! וזה הוא היסוד ההכרחי שאין בלתו ואין גבול לחשיבותו העצומה להקניית ערכים והשקפות נכונות לילדים ולנערים! ולפיכך אמרו חז"ל על דרך המשל שאין העולם מתקיים אלא בשביל הבל פיהן של תינוקות של בית-רבן, כדי לעורר אותנו לחשיבותו הכבירה של לימוד התורה לילדים בדרך של גרסה ושינון, והרחבתי בעניין זה במאמר: "ראשית לימוד התורה ונטילת שכר בעבורה".
ואם יקום איזה סכל תועה ומתעה אשר ינסה לדון את רש"י לכף זכות, ויאמר שהמין המכוער הזה לא התכוון למנוע את שינון המקרא, ובכן, רש"י אומר לעיל במפורש: "לא תרגילום במקרא יותר מדאי", כלומר, אין להרגיל את הילדים והנערים לשנן מקרא! ומהו הגבול? את זאת רש"י לא אומר, אך משמע מדבריו שגם אם ישמיטו לחלוטין את לימוד המקרא מקרב הילדים אין בכך רע, שהרי יש בלימוד המקרא תקלה גדולה מאד לפי דמיונו: "משום דמשכא", הוי אומר, די להם לילדים ולנערים לשמוע את קריאת העילגים בבית-הכנסת ותו לא, שמא יימשכו...
ואם תשאלו אל מה הם יימשכו? ממה רש"י חשש? ובכן, רש"י כמובן חשש שמא הם יימשכו אל התורה הישרה והשקפותיה הנכונות, שמא הם יגלו שהמוסר האלהי וההשקפות הטהורות שמשוקעות בתורה הקדושה שונים לחלוטין מן המוסר האירופי הנוצרי הקלוקל ומן ההשקפות העקומות והעקושות שמסרו להם אבותיהם ואבות-אבותיהם מקרב המינים וצאצאיהם!
נמצא, כי בפירושו הזה רש"י מכשיר למעשה את הקרקע ואף זורע את זרעי המינות, שהרי הצעד הראשון בהחדרת השקפות המינות הוא להרחיק את האדם עוד מקטנותו מלימוד ושינון פסוקי התורה והנביאים שהם היסודות החשובים ביותר להשקפות ישרות ולמוסר אמיתי.
ברם, אי אפשר לנתק את עם-ישראל מצור מחצבתו, מספר התורה שניתן לנו מאת משה רבנו בהר סיני, ולכן רש"י לא הסתפק בהרחקה מלימוד המקרא, הוא גם כתב פירוש לתורה, כך שאם בכל זאת יקום אדם שיתעקש ללמוד מקרא... ובכן, אותו אדם ילמדהו עם פרשנותו המעֻוותת של רש"י, אשר חותרת כל העת תחת יסודות הדת המחשבתיים, ודוחפת ללא הרף לכיווני המחשבה וההזיות של המינים ושאר הכופרים רודפי ההבל התאוות והזימות. ולימים, המינים גם החליפו את תרגום אונקלוס בפירוש רש"י כדי להרחיק עוד-ועוד מן האמת.
נוסיף, כי יש לרש"י פירוש נוסף שָׁם, וזה לשונו: "לשון אחר: משיחת ילדים", ואיני מצליח להבין איך הוא הגיע להזיה הזו? איך המלה "היגיון" מורה על פטפוטי הילדים? ולא אתפלא אם כוונתו של המין הארור הזה לגנות את לימודי המחשבה והמדעים, כאילו מדובר בפטפוטי ילדים, וברור שמטרתו כמטרת המינים בימינו: להנציח את בערותם וסכלותם של ההמונים, כדי שיוסיפו לשלוט בהם שליטה מוחלטת, שליטה כלכלית, חברתית ונפשית. שליטה אשר תכליתה הראשונה היא לרומם ולפטם את שכבת ראשי המינים האורתודוקסים הכעורים.
ועדיין נותר להבין, לְמה התכוון רבי אליעזר באמרוֹ לתלמידיו: "מנעו בניכם מן ההיגיון"? ובכן, נראה לי ברור, כי הכוונה היא למנוע מהילדים והנערים, וכן מן התלמידים שלא הוכשרו ללימודי המחשבה המעמיקים והם בראשית דרכם המדעית והמחשבתית – למנוע מהם ללמוד את מדעי האלהות, מפני שלימודם עלול כמעט בוודאות לגרום להם לנזקים חמורים. וכבר הרחיב רבנו מאד בעניינים האלה במורה הנבוכים, ובעניין זה ראו: "נזקי התחלת הלימוד במדעי האלהות"; "הסיבות למניעת התחלת הלימוד במדעי האלהות", והדברים עתיקים וידועים.
נספח: שאלה שנשאלתי ותשובתי
נשאלתי כך: בוקר טוב וחודש טוב, קראתי את המאמר ועלתה לי שאלה לגבי התנהלותו של אברהם אבינו ע"ה שלגבי מלך סדום סירב לקבל שכר (שהיה מגיע לו בדין) ואילו לגבי פרעה לא סירב לקבל את כל מה שפרעה נתן לו. מה ההבדל?
וכך השבתי: שלום עליכם וחודש מבורך,
אם אברהם לא היה לוקח מפרעה הדבר היה נתפש כביזוי המלך. ואינו דומה מלך סדום שעתה אברהם הציל אותו ואת מלכותו, שכלפיו אברהם אבינו היה יכול לדבר כפי האמת, שהרי הוא חייב לו את חייו ואת מלכותו – למלך פרעה שאצלו אברהם אבינו ע"ה היה שרוי בסכנה גדולה, וכמו שנאמר: "רַק אֵין יִרְאַת אֱלֹהִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה וַהֲרָגוּנִי עַל דְּבַר אִשְׁתִּי" (בר' כ, יא).
כמו כן, אם אברהם אבינו לא היה לוקח, פרעה היה חושד בו שהוא מתרעם עליו ואולי אף היה מגלה בדרך זו ששרה היא אשתו, ואף די במה שפרעה היה סובר שאברהם מתרעם עליו על-כך שלקח את אחותו כדי להורגו. נמצא, כי בעצם לקיחתו מפרעה אברהם אבינו הביע למעשה את הסכמתו ללקיחת שרה, וסירובו לקחת מפרעה היה נתפש כאי-הסכמה ומסכן את חייו.
והנה הפסוקים לפניך (בראשית יב, יד–כ): "וַיְהִי כְּבוֹא אַבְרָם מִצְרָיְמָה וַיִּרְאוּ הַמִּצְרִים אֶת הָאִשָּׁה כִּי יָפָה הִוא מְאֹד. וַיִּרְאוּ אֹתָהּ שָׂרֵי פַרְעֹה וַיְהַלְלוּ אֹתָהּ אֶל פַּרְעֹה וַתֻּקַּח הָאִשָּׁה בֵּית פַּרְעֹה. וּלְאַבְרָם הֵיטִיב בַּעֲבוּרָהּ וַיְהִי לוֹ צֹאן וּבָקָר וַחֲמֹרִים וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת וַאֲתֹנֹת וּגְמַלִּים. וַיְנַגַּע יְיָ אֶת פַּרְעֹה נְגָעִים גְּדֹלִים וְאֶת בֵּיתוֹ עַל דְּבַר שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם. וַיִּקְרָא פַרְעֹה לְאַבְרָם וַיֹּאמֶר מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי לָמָּה לֹא הִגַּדְתָּ לִּי כִּי אִשְׁתְּךָ הִוא. לָמָה אָמַרְתָּ אֲחֹתִי הִוא וָאֶקַּח אֹתָהּ לִי לְאִשָּׁה וְעַתָּה הִנֵּה אִשְׁתְּךָ קַח וָלֵךְ. וַיְצַו עָלָיו פַּרְעֹה אֲנָשִׁים וַיְשַׁלְּחוּ אֹתוֹ וְאֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ".
בתמונת שער הרשומה: חייל במלחמת יום הכיפורים.
התמונה מאת: אבי שמחוני; רישיון: CC BY-SA 3.0.