האיגרת המזויפת ליפת

עודכן: 26 בינו׳ 2021

ידועה ומפורסמת מאד האיגרת המיוחסת לרבנו, אשר בה מתואר מסעו של כותב האיגרת לארץ-ישראל לירושלים ולחברון. הכותב הפליג בים ממקום לא ידוע והגיע לאחר תלאות לעיר הנמל עכו, ומשם לאחר זמן-מה נסע לירושלים ומשם לחברון. העניין המיוחד שיש לי באיגרת הזו הוא עדותו של כותב האיגרת שהוא התפלל בקברי אבותינו במערת המכפלה.


בעולם המחקר של צאצאי המינים מקובל לחשוב שהאיגרת הזו נשלחה אל ר' יפת בר' אליהו הדיין, וכך כותב שילת במהדורתו (עמ' רכד): "לאיגרת שלפנינו, שנשלחה לארץ-ישראל, אל ר' יפת בר' אליהו הדיין" וכו'. אולם, איני יודע על סמך מה שילת ואחרים קובעים זאת, כי כמו שתראו לקמן, באיגרת הנדונה עצמה אין שום זכר ואזכור לא לרבנו ולא ליפת.


זאת ועוד, שילת מספר שאיגרת זו מופיעה בסוף כתב-יד של "פירוש למסכת ראש השנה המיוחס לרמב"ם", וקרוב לוודאי שלא הפירוש ולא האיגרת שבסופו נכתבו באמת על-ידי רבנו, כי כבר חזקה על צאצאי המינים שכל מה שהם אומרים עליו "מיוחס", בשקר הם אומרים (כמו התשובות המיוחסות לרמב"ן, שאינן אלא לרשב"א, וצאצאי המינים רוממו את הרמב"ן על נהייתו אחר המאגיה). זאת ועוד, זכינו ויש בידינו את כתב-ידו המקורי של רבנו לפירוש המשנה (כתב יד ששון), כך שאפשר די בקלות לבדוק זאת. ובמלים אחרות, אם היה מדובר בפירוש שיצא מתחת ידו של רבנו הוא לא היה נשאר בגדר "מיוחס" בלבד.


מכל מקום, שילת מתעקש שהייחוס הזה נאמן לרבנו, רק בגלל שבכל כתבי-היד של הפירוש הזה הוא מיוחס ל"רבנו", וזה לשונו: "פירוש זה מצוי – בלי הרשימה שבסופו [דהיינו האיגרת המזויפת ליפת] – בכתבי-יד נוספים, ומיוחס בכולם להרמב"ם". כלומר, שקר שרבים חוזרים עליו הוא כנראה אמת... הזהו היגיון נכון? וכי האמת נבחנת לפי כמות ההולכים אחריה?


אגב, מדוע האיגרת המזויפת ליפת אינה מופיעה גם בסוף שאר כתבי-היד "המיוחסים"? ואם היא מהימנה וקדומה, היא הייתה צריכה להופיע לפחות בעוד כתב-יד אחד או שניים.


ראיה נוספת לזיופה של האיגרת נמצאת בדברי המעתיק, שהובאו בראש האיגרת:


"הועתק הספר [כלומר הפירוש לראש השנה המיוחס לרבנו] במדינת הים, העתיקו הנעלה ר' שמואל ב"ר אברהם שקייל בעכו, מכתיבת הרב רבינו משה מאור הגולה ז"ל. וגם זה מצא בסוף הספר [דהיינו את האיגרת המזויפת ליפת] מכתיבת הרב ומלשונו".


כלומר, האיגרת הזאת לא נמצאת בתוך קובץ מסודר של איגרות רבנו, אלא כנספח לאיזה פירוש לראש השנה שאף הוא עמד מחוץ למחנה ויוחס בשקר לרבנו... מה יש לפנינו אפוא? איגרת מיוחסת נספחת לפירוש מיוחס, פקפוק על-גבי פקפוק, ועל זאת חוקרי הרמב"ם מקרב צאצאי המינים בונים מגדלי בבל ומפרסמים מחקרים, ואוכלין מן התורה י-ו-פ-י...


עוד עניין תמוה מאד שנזכיר אותו גם לקמן, מדוע רבנו כתב איגרת כזו ליפת ומספר לו על תלאותיו בדרך לארץ-ישראל? והלא יפת היה בעכו במחיצת "רבנו" במשך תקופה לא קצרה, וכי יעלה על הדעת שבמשך כל התקופה הזו "רבנו" לא סיפר ליפת על תלאותיו? וכמו שאומר שילת (עמ' רכו): "ר' יפת הדיין התגורר בעכו, ומשם ליווה את הרמב"ם" וכו'.


בסוף האיגרת עוד נאמר: "עד כאן העתיק מכתיבת אצבע איש האלהים רבינו משה ז"ל", וכבר אמר המעתיק בתחילת דבריו שהדברים "מכתיבת הרב ומלשונו", מדוע הוא צריך להדגיש זאת שוב ושוב? וכנראה שהוא היה סבור ששקר שחוזרים עליו שוב ושוב, בתוספת דברים מבהילים כגון: "כתיבת אצבע איש האלהים", יתקבל כאמת, וצדק בזה.


כמו כן, איך אפשר להסביר את האמור: "הועתק הספר במדינת הים, העתיקו [...] בעכו", האם הספר הועתק במדינת הים או בעכו? ויתרה מזאת, איני מבין איך אדם אומר על עצמו: "העתיקו הנעלה ר' שמואל", וכי אדם מיושב בדעתו יקרא לעצמו "נעלה"? מהי השוטות הזו? אך לצאצאי המינים אשר רגילים להלל את עצמם כל המתלולים נדמים למישורים...


נעבור עתה לעיין באיגרת עצמה, ולאחר מכן ננתח את תוכנה:


בליל אחד בשבת, בארבעה ימים לירח אייר, נכנסתי לים. וביום שבת, עשירי לאייר, שנת ארבעת אלפים ותשע מאות וחמשה ועשרים ליצירה [1165 למניינם], עמד עלינו נחשול שבים לטבענו, והיה זעף גדול בים. ונדרתי עלי ששני הימים האלה אצום בהן ואנהוג בהם תענית ציבור שלם, אני ואנשי ביתי וכל הנלווים עלי, ואצווה על בָּנַי להיעשות כן עד סוף הדורות שייצאו מאותם, וייתנו צדקה כפי כוחם.


ומנדריי, שאהא אני יושב לבדי בעשירי באייר, לא אראה אדם, אלא מתפלל וקורא כל היום ביני לבין עצמי, וכשם שלא מצאתי בים אותו היום אלא הקב"ה – כך לא אראה אדם ולא אשב עימו, אלא-אם-כן נאנסתי.


וליל אחד בשבת, שלושת ימים לירח סיוון, יצאתי מן הים בשלום ובאנו לעכו, וניצלתי מן השמד, והגענו לארץ-ישראל. ויום זה נדרתי שיהא יום ששון ושמחה ומשתה ומתנות לאביונים, אני וביתי עד סוף כל הדורות.


וביום שלישי בשבת, ארבעה ימים לירח מרחשוון, שנת ששה ועשרים ליצירה, יצאנו מעכו לעלות לירושלים תחת סכנה, ונכנסתי לבית הגדול והקדוש והתפללתי בו, ביום חמישי, ששה ימים לירח מרחשוון.


ובאחד בשבת, תשעה בחודש, יצאתי מירושלים לחברון לנשק קברי אבותיי במערה, ואותו יום עמדתי במערה והתפללתי, שבח לאל על הכל.


ושני הימים האלו, שהם שישי ותשיעי במרחשוון, נדרתי שיהיו לי כמו יום טוב ותפילה ושמחה בה' ואכילה ושתיה. אלהים יעזרני על הכל, ויקים לי 'נְדָרַי לַייָ אֲשַׁלֵּם' [תה' קטז, יד], אמן. וכשם שזכיתי להתפלל בה בחורבנה, כך אראה אני וכל ישראל בנחמתה מהרה, אמן.


בליל חמישי ויום שלישי בשנים עשר בסיוון, ראה ה' בעניי ובא אחי בשלום, ועשיתי זה היום צדקה ותענית.


עד כאן לשון האיגרת המזויפת ליפת, ומכאן לעיון ולניתוח האיגרת:


א) אחל בהערה כללית, כיצד יעלה על הדעת שרבנו ישלח איגרת של סיפורים והתרחשויות? וכי רבנו היה איש של סיפורים ומעשיות? ועוד שהוא יתאר בה את נדריו וצדקותיו וחסידותו, כל זה נראה לי רחוק מאד מאישיותו של רבנו. לפיכך, נראה לי שהיא איגרת של אדם אחר לחלוטין וייחסו אותה לרבנו בשקר, כדי להעלות את ערכה בשוק האיגרות, או כדי לטשטש את השקפותיו של רבנו, או כדי לחזק את השקפות ההבל וההזיות של צאצאי המינים.


ב) כותב האיגרת אינו פותח בדברי שלומות, וכי יעלה על הדעת שרבנו יפתח איגרת בלי אמירת שלום כנהוג? בלי אזכור שם שמים וחסדי ה'? בלי פסוק שמתאר את תוכן האיגרת? וכי יעלה על הדעת שהוא יפתח איגרת באופן כל-כך רדוד נעדר נימוסין ויראת שמים?


ג) כותב האיגרת מתאר סערה גדולה בים אשר החרידה אותו מאד, בעקבות הסערה הגדולה שסיכנה את חייו, הכותב החליט לנדור ששני ימים הוא יצום ויתענה בהם תענית מלאה, לילה ויום! ולא רק הוא, הוא וכל אנשי ביתו וכל הנלווים עליו, ולא רק הם, הוא גם יצווה על בניו להתענות יומיים בשנה לילה ויום עד כל סוף הדורות שייצאו מהם...


וכמה נקודות סכלות וטמטום יש בקטע הזה, עד-כדי-כך שלא יעלה על הדעת שאדם כשר היה אומרם, כל-שכן רבנו איש הדעת המחשבה וההלכה שיאמר דברים כאלה:


ג.1) בקטע נאמר שהכותב החליט לצום ביום שבו הוא ירד לים וביום שבו הסערה השתוללה ואיימה לטרוף את ספינתו. ואיני מבין, אם אדם ניצל מזעף הים הוא צריך לקבוע לעצמו יום תענית לדורי דורות? והלא הוא צריך לקבוע לעצמו יום הלל והודיה לה' יתעלה! וכמו שנהגו המלחים בספר יונה, כאשר ניצלו מהסערה האיומה הם לא ראו לנכון לצום ולהתענות, להיפך! נאמר שם: "וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים יִרְאָה גְדוֹלָה אֶת יְיָ וַיִּזְבְּחוּ זֶבַח לַייָ וַיִּדְּרוּ נְדָרִים" (א, טז), וכי רבנו לא הכיר את ספר יונה ואת דרך המלחים יראי האלהים? וגם השכל הישר מתנגד לנדרי איסור בעקבות הצלה מסערה שבים: וכי לא די לו לאדם בייסורי הסערה, עד שהוא מוסיף לעצמו עוד ייסורים? כלומר, על הצלה מייסורים אין לקבוע עוד ייסורים, אלא שמחה והלל והודיה! וכמו שנצטווינו לשמוח בחג הפסח, אף שסבלנו ייסורים גדולים במצרים.


ולמה מעשה הנודר הזה דומים? לאדם שניצל והחלים ממחלה קשה נוראה וסופנית, אשר יחליט לקבוע לעצמו ימי צומות ותענית מדי שנה בשנה לאחר הצלתו, וכי יש היגיון בדבר? והלא אפילו עם הארץ מחוסר הדעת יבין, שעליו לקבוע לעצמו ימי הלל והודיה לה' יתעלה! וכך הורו לנו גם חז"ל וגם רבנו במפורש בהלכות ברכות (י, ח):


"ארבעה צריכין להודות: חולה שנתרפא, וחבוש שיצא מבית האסורים, ויורדי הים כשיעלו, והולכי דרכים כשיגיעו ליישוב, וצריכין להודות בפני עשרה ושניים מהם חכמים, שנאמר: 'וִירֹמְמוּהוּ בִּקְהַל עָם וּבְמוֹשַׁב זְקֵנִים יְהַלְלוּהוּ' [תה' קז, לב]. וכיצד מודה?" וכו'.


ובהלכה הבאה שם, מובא גם היחס של הבנים ובני-הבנים להצלה שנעשתה לאבותיהם, וגם הם צריכים להודות ולהלל ולא להתענות, וכֹה דברי רבנו שם בעקבות פסקי חז"ל:


"הרואה מקום שנעשו בו נסים לישראל [...] מברך: ברוך אתה יי אמ"ה שעשה נסים לאבותינו במקום הזה. וכן כל מקום שנעשה בו נס לרבים. אבל מקום שנעשה בו נס ליחיד, אותו היחיד ובנו ובן בנו מברך כשיראה אותו המקום: ברוך אתה יי אמ"ה שעשה לי נס במקום הזה, או שעשה נס לאבי במקום הזה".


לאור הלכות אלה, איך יעלה על הדעת שרבנו יקבע לעצמו ולכל בניו ובני בניו ולכל משפחתו והנלווים עליהם לדורי דורות שני ימי צומות ותעניות מלאים לילה ויום? מהי השוטות הזו?


ג.2) הכותב אומר שגם היום שבו הוא ירד לים הוא קבע לעצמו ליום תענית לדורי דורות, הוא וכל בני ביתו וכל הנלווים עליהם, וכל יוצאי חלציהם עד סוף כל הדורות... וכל החרדה הזאת על מה בדיוק? על היום שבו האדם יצא לדרך לארץ-ישראל? והלא גם יום זה הוא יום הלל שמחה והודאה, היום שבו יצא האדם מארצות הגויים הטמאות לעבר ארץ-ישראל! לפיכך, לא יעלה על הדעת שרבנו יקבע צומות ותעניות לדורי דורות על דבר כל-כך חשוב ונעלה!


זאת ועוד, קביעת תענית ליום שבו האדם זכה לצאת מארצות העמים הטמאות לארץ-ישראל הטובה והקדושה הוא מעשה מגונה וחמור מאד-מאד, כמעט כמעשה המרגלים אשר הוציאו דיבת הארץ רעה! שהרי האדם מביע ומבטא בזה שרעה גדולה באה לו באותו היום... וזיוף וסילוף ועיוות כזה מתאימים מאד לצאצאי המינים הרשעים אוהבי הגלות הארורה.


"וְהָיָה כִנּוֹר וָנֶבֶל תֹּף וְחָלִיל וָיַיִן מִשְׁתֵּיהֶם וְאֵת פֹּעַל יְיָ לֹא יַבִּיטוּ וּמַעֲשֵׂה יָדָיו לֹא רָאוּ" (י