האיגרת המזויפת ליפת

ידועה ומפורסמת מאד האיגרת המיוחסת לרבנו, אשר בה מתואר מסעו של כותב האיגרת לארץ-ישראל לירושלים ולחברון. הכותב הפליג בים ממקום לא ידוע והגיע לאחר תלאות לעיר הנמל עכו, ומשם לאחר זמן-מה נסע לירושלים ומשם לחברון. העניין המיוחד שיש לי באיגרת הזו הוא עדותו של כותב האיגרת שהוא התפלל בקברי אבותינו במערת המכפלה.


בעולם המחקר של צאצאי המינים מקובל לחשוב שהאיגרת הזו נשלחה אל ר' יפת בר' אליהו הדיין, וכך כותב שילת במהדורתו (עמ' רכד): "לאיגרת שלפנינו, שנשלחה לארץ-ישראל, אל ר' יפת בר' אליהו הדיין" וכו'. אולם, איני יודע על סמך מה שילת ואחרים קובעים זאת, כי כמו שתראו לקמן, באיגרת הנדונה עצמה אין שום זכר ואזכור לא לרבנו ולא ליפת.


זאת ועוד, שילת מספר שאיגרת זו מופיעה בסוף כתב-יד של "פירוש למסכת ראש השנה המיוחס לרמב"ם", וקרוב לוודאי שלא הפירוש ולא האיגרת שבסופו נכתבו באמת על-ידי רבנו, כי כבר חזקה על צאצאי המינים שכל מה שהם אומרים עליו "מיוחס", בשקר הם אומרים (כמו התשובות המיוחסות לרמב"ן, שאינן אלא לרשב"א, וצאצאי המינים רוממו את הרמב"ן על נהייתו אחר המאגיה). זאת ועוד, זכינו ויש בידינו את כתב-ידו המקורי של רבנו לפירוש המשנה (כתב יד ששון), כך שאפשר די בקלות לבדוק זאת. ובמלים אחרות, אם היה מדובר בפירוש שיצא מתחת ידו של רבנו הוא לא היה נשאר בגדר "מיוחס" בלבד.


מכל מקום, שילת מתעקש שהייחוס הזה נאמן לרבנו, רק בגלל שבכל כתבי-היד של הפירוש הזה הוא מיוחס ל"רבנו", וזה לשונו: "פירוש זה מצוי – בלי הרשימה שבסופו [דהיינו האיגרת המזויפת ליפת] – בכתבי-יד נוספים, ומיוחס בכולם להרמב"ם". כלומר, שקר שרבים חוזרים עליו הוא כנראה אמת... הזהו היגיון נכון? וכי האמת נבחנת לפי כמות ההולכים אחריה?


אגב, מדוע האיגרת המזויפת ליפת אינה מופיעה גם בסוף שאר כתבי-היד "המיוחסים"? ואם היא מהימנה וקדומה, היא הייתה צריכה להופיע לפחות בעוד כתב-יד אחד או שניים.


ראיה נוספת לזיופה של האיגרת נמצאת בדברי המעתיק, שהובאו בראש האיגרת:


"הועתק הספר [כלומר הפירוש לראש השנה המיוחס לרבנו] במדינת הים, העתיקו הנעלה ר' שמואל ב"ר אברהם שקייל בעכו, מכתיבת הרב רבינו משה מאור הגולה ז"ל. וגם זה מצא בסוף הספר [דהיינו את האיגרת המזויפת ליפת] מכתיבת הרב ומלשונו".


כלומר, האיגרת הזאת לא נמצאת בתוך קובץ מסודר של איגרות רבנו, אלא כנספח לאיזה פירוש לראש השנה שאף הוא עמד מחוץ למחנה ויוחס בשקר לרבנו... מה יש לפנינו אפוא? איגרת מיוחסת נספחת לפירוש מיוחס, פקפוק על-גבי פקפוק, ועל זאת חוקרי הרמב"ם מקרב צאצאי המינים בונים מגדלי בבל ומפרסמים מחקרים, ואוכלין מן התורה י-ו-פ-י...


עוד עניין תמוה מאד שנזכיר אותו גם לקמן, מדוע רבנו כתב איגרת כזו ליפת ומספר לו על תלאותיו בדרך לארץ-ישראל? והלא יפת היה בעכו במחיצת "רבנו" במשך תקופה לא קצרה, וכי יעלה על הדעת שבמשך כל התקופה הזו "רבנו" לא סיפר ליפת על תלאותיו? וכמו שאומר שילת (עמ' רכו): "ר' יפת הדיין התגורר בעכו, ומשם ליווה את הרמב"ם" וכו'.


בסוף האיגרת עוד נאמר: "עד כאן העתיק מכתיבת אצבע איש האלהים רבינו משה ז"ל", וכבר אמר המעתיק בתחילת דבריו שהדברים "מכתיבת הרב ומלשונו", מדוע הוא צריך להדגיש זאת שוב ושוב? וכנראה שהוא היה סבור ששקר שחוזרים עליו שוב ושוב, בתוספת דברים מבהילים כגון: "כתיבת אצבע איש האלהים", יתקבל כאמת, וצדק בזה.


כמו כן, איך אפשר להסביר את האמור: "הועתק הספר במדינת הים, העתיקו [...] בעכו", האם הספר הועתק במדינת הים או בעכו? ויתרה מזאת, איני מבין איך אדם אומר על עצמו: "העתיקו הנעלה ר' שמואל", וכי אדם מיושב בדעתו יקרא לעצמו "נעלה"? מהי השוטות הזו? אך לצאצאי המינים אשר רגילים להלל את עצמם כל המתלולים נדמים למישורים...


נעבור עתה לעיין באיגרת עצמה, ולאחר מכן ננתח את תוכנה:


בליל אחד בשבת, בארבעה ימים לירח אייר, נכנסתי לים. וביום שבת, עשירי לאייר, שנת ארבעת אלפים ותשע מאות וחמשה ועשרים ליצירה [1165 למניינם], עמד עלינו נחשול שבים לטבענו, והיה זעף גדול בים. ונדרתי עלי ששני הימים האלה אצום בהן ואנהוג בהם תענית ציבור שלם, אני ואנשי ביתי וכל הנלווים עלי, ואצווה על בָּנַי להיעשות כן עד סוף הדורות שייצאו מאותם, וייתנו צדקה כפי כוחם.


ומנדריי, שאהא אני יושב לבדי בעשירי באייר, לא אראה אדם, אלא מתפלל וקורא כל היום ביני לבין עצמי, וכשם שלא מצאתי בים אותו היום אלא הקב"ה – כך לא אראה אדם ולא אשב עימו, אלא-אם-כן נאנסתי.


וליל אחד בשבת, שלושת ימים לירח סיוון, יצאתי מן הים בשלום ובאנו לעכו, וניצלתי מן השמד, והגענו לארץ-ישראל. ויום זה נדרתי שיהא יום ששון ושמחה ומשתה ומתנות לאביונים, אני וביתי עד סוף כל הדורות.


וביום שלישי בשבת, ארבעה ימים לירח מרחשוון, שנת ששה ועשרים ליצירה, יצאנו מעכו לעלות לירושלים תחת סכנה, ונכנסתי לבית הגדול והקדוש והתפללתי בו, ביום חמישי, ששה ימים לירח מרחשוון.


ובאחד בשבת, תשעה בחודש, יצאתי מירושלים לחברון לנשק קברי אבותיי במערה, ואותו יום עמדתי במערה והתפללתי, שבח לאל על הכל.


ושני הימים האלו, שהם שישי ותשיעי במרחשוון, נדרתי שיהיו לי כמו יום טוב ותפילה ושמחה בה' ואכילה ושתיה. אלהים יעזרני על הכל, ויקים לי 'נְדָרַי לַייָ אֲשַׁלֵּם' [תה' קטז, יד], אמן. וכשם שזכיתי להתפלל בה בחורבנה, כך אראה אני וכל ישראל בנחמתה מהרה, אמן.


בליל חמישי ויום שלישי בשנים עשר בסיוון, ראה ה' בעניי ובא אחי בשלום, ועשיתי זה היום צדקה ותענית.


עד כאן לשון האיגרת המזויפת ליפת, ומכאן לעיון ולניתוח האיגרת:


א) אחל בהערה כללית, כיצד יעלה על הדעת שרבנו ישלח איגרת של סיפורים והתרחשויות? וכי רבנו היה איש של סיפורים ומעשיות? ועוד שהוא יתאר בה את נדריו וצדקותיו וחסידותו, כל זה נראה לי רחוק מאד מאישיותו של רבנו. לפיכך, נראה לי שהיא איגרת של אדם אחר לחלוטין וייחסו אותה לרבנו בשקר, כדי להעלות את ערכה בשוק האיגרות, או כדי לטשטש את השקפותיו של רבנו, או כדי לחזק את השקפות ההבל וההזיות של צאצאי המינים.


ב) כותב האיגרת אינו פותח בדברי שלומות, וכי יעלה על הדעת שרבנו יפתח איגרת בלי אמירת שלום כנהוג? בלי אזכור שם שמים וחסדי ה'? בלי פסוק שמתאר את תוכן האיגרת? וכי יעלה על הדעת שהוא יפתח איגרת באופן כל-כך רדוד נעדר נימוסין ויראת שמים?


ג) כותב האיגרת מתאר סערה גדולה בים אשר החרידה אותו מאד, בעקבות הסערה הגדולה שסיכנה את חייו, הכותב החליט לנדור ששני ימים הוא יצום ויתענה בהם תענית מלאה, לילה ויום! ולא רק הוא, הוא וכל אנשי ביתו וכל הנלווים עליו, ולא רק הם, הוא גם יצווה על בניו להתענות יומיים בשנה לילה ויום עד כל סוף הדורות שייצאו מהם...


וכמה נקודות סכלות וטמטום יש בקטע הזה, עד-כדי-כך שלא יעלה על הדעת שאדם כשר היה אומרם, כל-שכן רבנו איש הדעת המחשבה וההלכה שיאמר דברים כאלה:


ג.1) בקטע נאמר שהכותב החליט לצום ביום שבו הוא ירד לים וביום שבו הסערה השתוללה ואיימה לטרוף את ספינתו. ואיני מבין, אם אדם ניצל מזעף הים הוא צריך לקבוע לעצמו יום תענית לדורי דורות? והלא הוא צריך לקבוע לעצמו יום הלל והודיה לה' יתעלה! וכמו שנהגו המלחים בספר יונה, כאשר ניצלו מהסערה האיומה הם לא ראו לנכון לצום ולהתענות, להיפך! נאמר שם: "וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים יִרְאָה גְדוֹלָה אֶת יְיָ וַיִּזְבְּחוּ זֶבַח לַייָ וַיִּדְּרוּ נְדָרִים" (א, טז), וכי רבנו לא הכיר את ספר יונה ואת דרך המלחים יראי האלהים? וגם השכל הישר מתנגד לנדרי איסור בעקבות הצלה מסערה שבים: וכי לא די לו לאדם בייסורי הסערה, עד שהוא מוסיף לעצמו עוד ייסורים? כלומר, על הצלה מייסורים אין לקבוע עוד ייסורים, אלא שמחה והלל והודיה! וכמו שנצטווינו לשמוח בחג הפסח, אף שסבלנו ייסורים גדולים במצרים.


ולמה מעשה הנודר הזה דומים? לאדם שניצל והחלים ממחלה קשה נוראה וסופנית, אשר יחליט לקבוע לעצמו ימי צומות ותענית מדי שנה בשנה לאחר הצלתו, וכי יש היגיון בדבר? והלא אפילו עם הארץ מחוסר הדעת יבין, שעליו לקבוע לעצמו ימי הלל והודיה לה' יתעלה! וכך הורו לנו גם חז"ל וגם רבנו במפורש בהלכות ברכות (י, ח):


"ארבעה צריכין להודות: חולה שנתרפא, וחבוש שיצא מבית האסורים, ויורדי הים כשיעלו, והולכי דרכים כשיגיעו ליישוב, וצריכין להודות בפני עשרה ושניים מהם חכמים, שנאמר: 'וִירֹמְמוּהוּ בִּקְהַל עָם וּבְמוֹשַׁב זְקֵנִים יְהַלְלוּהוּ' [תה' קז, לב]. וכיצד מודה?" וכו'.


ובהלכה הבאה שם, מובא גם היחס של הבנים ובני-הבנים להצלה שנעשתה לאבותיהם, וגם הם צריכים להודות ולהלל ולא להתענות, וכֹה דברי רבנו שם בעקבות פסקי חז"ל:


"הרואה מקום שנעשו בו נסים לישראל [...] מברך: ברוך אתה יי אמ"ה שעשה נסים לאבותינו במקום הזה. וכן כל מקום שנעשה בו נס לרבים. אבל מקום שנעשה בו נס ליחיד, אותו היחיד ובנו ובן בנו מברך כשיראה אותו המקום: ברוך אתה יי אמ"ה שעשה לי נס במקום הזה, או שעשה נס לאבי במקום הזה".


לאור הלכות אלה, איך יעלה על הדעת שרבנו יקבע לעצמו ולכל בניו ובני בניו ולכל משפחתו והנלווים עליהם לדורי דורות שני ימי צומות ותעניות מלאים לילה ויום? מהי השוטות הזו?


ג.2) הכותב אומר שגם היום שבו הוא ירד לים הוא קבע לעצמו ליום תענית לדורי דורות, הוא וכל בני ביתו וכל הנלווים עליהם, וכל יוצאי חלציהם עד סוף כל הדורות... וכל החרדה הזאת על מה בדיוק? על היום שבו האדם יצא לדרך לארץ-ישראל? והלא גם יום זה הוא יום הלל שמחה והודאה, היום שבו יצא האדם מארצות הגויים הטמאות לעבר ארץ-ישראל! לפיכך, לא יעלה על הדעת שרבנו יקבע צומות ותעניות לדורי דורות על דבר כל-כך חשוב ונעלה!


זאת ועוד, קביעת תענית ליום שבו האדם זכה לצאת מארצות העמים הטמאות לארץ-ישראל הטובה והקדושה הוא מעשה מגונה וחמור מאד-מאד, כמעט כמעשה המרגלים אשר הוציאו דיבת הארץ רעה! שהרי האדם מביע ומבטא בזה שרעה גדולה באה לו באותו היום... וזיוף וסילוף ועיוות כזה מתאימים מאד לצאצאי המינים הרשעים אוהבי הגלות הארורה.


"וְהָיָה כִנּוֹר וָנֶבֶל תֹּף וְחָלִיל וָיַיִן מִשְׁתֵּיהֶם וְאֵת פֹּעַל יְיָ לֹא יַבִּיטוּ וּמַעֲשֵׂה יָדָיו לֹא רָאוּ" (יש' ה, יב), ואלמלא השואה הנוראה, עד היום הם היו מנגנים בכלייזמרים ומרקדים הלומי יין ושכר ברחובות פולין ובנותיה הטמאות, וממלמלים הזיות ביידיש הכעורה והארורה.


ג.3) כמו כן, איך יעלה על הדעת שרבנו ידור נדרים כאלה חמורים לא רק לעצמו, אלא לכל אנשי ביתו ולכל הנלווים עליו, ואף יצווה בתעניות הללו את בניו ובני בניו עד סוף כל הדורות? ובמיוחד שכל התעניות הללו בהבל יסודן כאמור, ואם אדם חכם באמת היה אוסר דבר-מה באופן כל-כך גורף על כל משפחתו לעולם-ולעולמי-עולמים, הייתה צריכה להיות לכך סיבה גדולה וחשובה, ללא שום פקפוק והרהור ואפילו לא ריח של שיבוש טעות ושגיאה.


ג.4) באיגרת נאמר: "ואצווה על בָּנַי להיעשות כן עד סוף הדורות שייצאו מאותם, וייתנו צדקה כפי כוחם", וזה שיבוש ברור ומפורש, שהרי לרבנו לא היו בנים, רק בן אחד ושמו אברהם. ויתרה מזאת, בנו אברהם נולד לו למעלה מעשרים שנה לאחר ההגעה לארץ-ישראל, בעת שרבנו התגורר במצרים, כך שבאותה העת שרבנו הגיע לארץ-ישראל לראשונה, כלל לא היו לו בנים! וזו עדות ברורה של זיוף סילוף ועיוות מובהק של צאצאי המינים הסכלים.


אמנם, שילת זך השכל מעיר שיש כתב-יד "חשוב ומפורסם של איגרות הרמב"ם" שבו נאמר שהאיגרת הזאת נכתבה בשנת 1185 בערך. אולם, ברור שזה שיבוש וזיוף נוסף, שהרי רבנו הגיע לעכו בערך בשנת 1165, ולא יעלה על הדעת שרק עשרים שנה לאחר ההצלה הגדולה הוא יחליט לכתוב איגרת ליפת בעניין הזה. אך מכל מקום, גם לפי הזייתו של שילת, שכותב האיגרת כתבהּ עשרים שנה לאחר האירועים, עדיין ר' אברהם בן רבנו טרם נולד.


ג.5) אגב, שילת טוען שאיגרת זו נכתבה לר' יפת הדיין שהתגורר בעכו, והוא מוסיף שיפת הדיין ליווה את הרמב"ם ובני משפחתו במסעם לירושלים... אם-כן-אפוא, מדוע רבנו צריך לשלוח לו איגרת ולספר לו על תלאותיו כביכול, וכי לא היה להם זמן בעכו או בדרך במסעם לירושלים לספר לו את כל הקורות אותו? ואיך שילת לא שם לב להזיות שהוא כותב?


ג.6) משהו בעניין הסגנון הפרימיטיבי של הקטע הראשון: כותב האיגרת אומר: "בליל אחד בשבת [...] נכנסתי לים", וזה לשון מאד שטחי ורדוד, וכי הוא נכנס לים לטבול או לרחוץ? הוא יצא לארץ-הקודש לארץ-ישראל, העל יציאה חשובה כזאת מארץ העמים, רבנו היה אומר "נכנסתי לים", מהי השוטות הזו? וכי רבנו היה סכל בלשון העברית עד-כדי-כך? וכי הוא לא היה מתאר בערגה ובכיסופים את ההתרגשות העצומה בעת היציאה לארץ-ישראל? והלא כך הוא כותב באיגרת תימן (עמ' טז): "וכאשר יצאנו מן המערב לחזות בנועם ה' ולבקר מקום קדשו", שימו לב להבדל העצום בין "נכנסתי לים" לבין הדברים באיגרת תימן... וכאן הוא אף מתאר את המסע לפרטי פרטים, ואילו באיגרת תימן הדברים נאמרו רק דרך אגב...


ועוד הערה על הסגנון, כותב האיגרת אומר: "עמד עלינו נחשול שבים לטבענו, והיה זעף גדול בים", ולאחר שאמר שעמד נחשול להטביע אותם צריך להוסיף שהיה זעף גדול בים? ואם כבר יש לומר באופן הפוך: היה זעף גדול בים ועמד עלינו נחשול לטבענו... וכמו שנאמר בספר יונה (א, ד): "וַייָ הֵטִיל רוּחַ גְּדוֹלָה אֶל הַיָּם וַיְהִי סַעַר גָּדוֹל בַּיָּם וְהָאֳנִיָּה חִשְּׁבָה לְהִשָּׁבֵר", אך הכותב כנראה לא זכר בדיוק את הפסוק מאז יום-הכיפורים האחרון...


ועוד עניין, כותב האיגרת אומר: "ואצווה על בָּנַי להיעשות כן עד סוף הדורות שייצאו מאותם", הביטוי "להיעשות כן" מקורו במגילת אסתר, שם מדובר בציוויו של אחשוורוש המלך השיכור והסכל, אשר תומרן על-ידי המן ולהבדיל מרדכי ואסתר בכל ענייניו: "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְהֵעָשׂוֹת כֵּן" (אס' ט, ד), וכי יעלה על הדעת שרבנו יעתיק ביטוי של ציווי מלכותי גויי ואלילי? וכי הוא ראה את עצמו כמו אחשוורוש שהיה מלך סכל רודף ממון, כבוד, שררה, יין, ונשים?


ואין לי ספק שצאצאי המינים גסי המחשבה לא יבינו מה אני מלין על הסגנון, כי לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו, ושיבוש הלשון ועילגות השפה ורדידות הסגנון הוא אצלם מצוה מן התורה – וכל זאת לטשטש את האמת, אך אנשי האמת יבחינו בזרות והמשׂכילים יבינו...


ד) לאחר שני הנדרים התמוהים, כותב האיגרת מעיד על עצמו שהוא הוסיף עוד לנדור נדרים שהוא לא מפרט באיגרתו, שהרי הוא כותב בהמשך דבריו: "ומנדריי," וכו'. וכמה נדרים רבנו נודר? וכי רבנו נדרן היה? וכי היה חסר דעת שקופץ וממהר לנדור ולאסור על עצמו? והלא זו מידה מגונה מאד, וכך פוסק רבנו בהלכות אישות (סוף פרק יב): "ואם אמר: איני רוצה באשה נודרת [אף-על-פי שהוא יכול להפר לה את כל נדריה] – יוציא וייתן כתובה".


עוד פוסק רבנו בהלכות דעות (ג, ג–ד):


"לפיכך ציוו חכמים שלא ימנע אדם עצמו אלא מדברים שמנעה התורה בלבד. ולא יהיה אוסר עצמו בנדרים ובשבועות על דברים המותרין. כך אמרו חכמים: לא דייך מה שאסרה תורה, אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים? ובכלל הזה אלו שמתענין תמיד אינן בדרך טובה. ואסרו חכמים שיהא אדם מסגף עצמו בתענית. ועל כל הדברים האלו וכיוצא בהן ציווה שלמה ואמר: 'אַל תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה וְאַל תִּתְחַכַּם יוֹתֵר לָמָּה תִּשּׁוֹמֵם' [קה' ז, טז]".


מכל מקום, כותב האיגרת מפרט נדר אחד מתוך הנדרים שהוא הוסיף, והוא, שמעתה ועד סוף ימי חייו, ביום עשרה באייר, הוא יישב לבדו ולא יראה שום אדם, אלא "מתפלל וקורא כל היום ביני לבין עצמי". ואיני מבין, איך אדם ירא שמים יכול לנדור נדר כזה? ואם בדיוק באותו היום תהיה מצוה חשובה? וכי בגלל נדרו הוא יימנע מלקיים אותה? ואם אביו או אמו ימותו באותו היום, וכי הוא לא ילך ללוותם? ואם אדם בא לבקרו מרחוק בדיוק באותו היום וכי לא יקבלוֹ בסבר פנים יפות? או שהוא יתייחס לזה כאל אונס? ובכלל, כיצד ניתן להגדיר "אונס" בעניינים אלה? כל מה שהחֶברה מצפה מן האדם? או כל דבר מצוה שפתאום הופיע וצץ? ואם-כן, אין שום ערך לנדר זה, שהרי לא ניתן להגדירו ולקיימו: כי אם כל דבר מצוה שהופיע וצץ הוא בגדר אונס, אז גם שיחה עם האשה או לימוד עם הבנים או קבלת פני התלמידים או הליכה לעבודה או טיפול בענייני הבית ועוד-ועוד – הכל בגדר מצוה שדוחה את הנדר; ואם המצוה אינה דוחה את הנדר, והנודר ייאלץ לוותר על המצוות – רק סכל ינדור נדר כזה...


ה) זאת ועוד, הכותב אומר: "אלא מתפלל וקורא כל היום ביני לבין עצמי", ואיני מבין, וכי רבנו היה עם-הארץ? וכי כל מה שהוא היה יודע לעשות היה להתפלל ולקרות? והלא רבנו היה איש מחשבה, פילוסוף, עוסק במושכלות, במדעים, בסתרי תורה, האם יעלה על הדעת שאדם כזה יתחייב שבאותו היום הוא יהיה "מתפלל וקורא"? והרי מי שמקדיש יום לימוד שלם לתפילה ולקריאה (קְרַאיֵיה) הוא מעמי הארצות אשר אינו מסוגל לחשוב וללמוד...


ו) עוד אומר כותב האיגרת שם: "וכשם שלא מצאתי בים אותו היום אלא הקב"ה – כך לא אראה אדם ולא אשב עימו", ודברים אלה מתאימים מאד למי שלא הכיר וידע את ה' כל ימיו, ופתאום בעת צרה הוא מגלה את ה' יתעלה בזעקו אליו לתשועה ולהצלה. אולם ביחס לרבנו הדברים תמוהים מאד, וכי רק ביום ההוא ביום צרה וצוקה רבנו מצא את ה' יתעלה?


ועוד הערה על הסגנון: "כך לא אראה אדם ולא אשב עימו", ואם הוא נודר שלא יראה אדם, וכי יש צורך לומר עוד "ולא אשב עמו"? וכל השיבושים הללו רחוקים מאד מרבנו.


ז) בהמשך האיגרת הכותב מתאר שהוא הגיע בליל ראשון לעכו, ושוב הוא נודר נדרים: "ויום זה נדרתי שיהא יום ששון ושמחה ומשתה ומתנות לאביונים, אני וביתי עד סוף כל הדורות", ושוב, איני מבין, וכי רבנו נדרן היה? והלא הנדרנות המופרזת היא מידה מגונה מאד, וכי לא הספיקו לו שני ימי התענית שנדר לו ולמשפחתו ולכל הנלווים עליו עד סוף כל הדורות? וכי לא הספיקו לו כל שאר נדרי האיסר שנדר שלא פורטו באיגרת? וכי לא הספיק לו הנדר שנדר בעשירי באייר עד סוף ימיו שלא "יראה אדם ולא יישב עמו"? מהו?


ונצרף גם את דברי רבנו בסוף הלכות נדרים, בשתי הפסקות הבאות:


"מי שנדר נדרים כדי לכונן דעותיו ולתקן מעשיו הרי זה נאה ומשובח. כיצד, כגון שהיה זולל ואסר הבשר עליו שנה או שתיים. או מי שהיה שוגה ביין ואסר היין על עצמו זמן מרובה, או שאסר השכרות לעולם. וכן מי שהיה רודף שלמונים ונבהל להון ואסר על עצמו המתנות או הניית אנשי מדינה זו. וכן מי שהיה מתגאה ביופיו ונדר בנזיר וכיוצא בנדרים אלו, כולן דרך עבודה לַשֵּׁם הן, ובנדרים אלו וכיוצא בהן אמרו חכמים: סייג לפרישות – נדרים.


ואף-על-פי שהן עבודה לא ירבה אדם בנדרי איסור ולא ירגיל עצמו בהן, אלא יפרוש מדברים שראוי לפרוש מהן בלא נדר. אמרו חכמים: כל הנודר כאילו בנה במה. ואם עבר ונדר מצוה להישאל על נדרו כדי שלא יהא מכשול לפניו. במה דברים אמורים? בנדרי איסר. אבל נדרי הקדש מצוה לקיימן ולא יישאל עליהן אלא מדוחק, שנאמר: 'נְדָרַי לַייָ אֲשַׁלֵּם' [תה' קטז, יד]".


ואיני מבין, וכי רבנו היה זקוק לכונן דעותיו ולתקן מעשיו? וכי הוא היה זולל בשר או שוגה ביין? וכי הוא היה רודף שלמונים או נבהל להון? וכי הוא היה מתגאה ביופיו? ורק מי שמידותיו רעות ומשובשות מאד זקוק לאסור ולכבול את עצמו בנדרים, מפני שהוא אינו מסוגל לשלוט בהתנהגותו ובמידותיו, שהרי אם הוא היה מסוגל ללכת בדרך הישרה, הוא היה פורש "מדברים שראוי לפרוש מהן בלא נדר", וכמו שרבנו מורה במפורש בהלכה לעיל!


ושילת וכל הוזי ההזיות מקרב צאצאי המינים למיניהם, כאשר הם מייחסים את האיגרת הזו לרבנו הם למעשה מחרפים ומגדפים את רבנו, מזלזלים באיש אלהים יקר מאד, אשר מדריך את עם ישראל לדרך האמת! ומדוע יעשו כן? האם רק בגלל סכלות וטמטום? או שמא יש כאן שאיפה מאד מתוחכמת להציג את רבנו כאדם סכל ובהמי גרוע אפילו מעם הארץ...


מכל מקום, למדנו כי הנדרים היחידים הרצויים הינם נדרי הקדש, ויודע אנכי את רשעותם של צאצאי המינים ודרכי התעיותיהם, לפיכך, כדי שלא יהיה ספק למאן-דהו שנדרי הקדש הינם נדרים לבית-המקדש בלבד, נצרף גם את דברי רבנו בראש הלכות נדרים (א, ב):


"והחלק השני הוא שיחייב עצמו בקרבן שאינו חייב בו, כגון שיאמר: הרי עלי להביא עולה, או הרי עלי להביא שלמים או מנחה [...] וחלק זה הוא שאני קורא אותו נדרי הקדש".


נמצא אפוא, שריבוי בנדרים היא מידה מגונה מאד, למעט נדרי הקדש לבית-המקדש, ואיך יעלה על הדעת שרבנו יהיה פרוץ בנדרים? ועל כל צעד ושעל יקפוץ לנדור? ועוד יחייב את בניו ובני בניו ואף את כל הנלווים עליהם עד סוף כל הדורות? ובהמשך נראה שכותב האיגרת ממשיך וממשיך לנדור עוד ועוד ולחייב את עצמו עוד ועוד בנדרים...


ועוד הערה על הסגנון: "וליל אחד בשבת [...] יצאתי מן הים [...] וניצלתי מן השמד", וכי יעלה על הדעת שרבנו יאמר על הצלה מסערה בים: "וניצלתי מן השמד"? וכי מדובר היה בשמד? והלא השמד הוא עניין אחר לגמרי, אשר נוגע לרדיפתו של עם-ישראל ותורתו על-ידי הגויים, וכמו שרבנו מפרט באיגרת השמד, ובהלכות יסודי התורה פרק ה. ואיך יעלה על הדעת שאמן הדיוק הדקדוק והסגנון יכתוב דברים כל-כך צורמים ולא מדויקים?


ח) כותב האיגרת מזכיר בהמשך האיגרת את הסיפור המפורסם על הכניסה להר הבית: "ונכנסתי לבית הגדול והקדוש והתפללתי בו", וקשה לקבל שרבנו לא ידייק בלשונו ויאמר: "לבית הגדול והקדוש" ויתכוון בזה להר הבית בכללותו, כי הדיוק והדקדוק הינם ממאפייניו המובהקים של רבנו. ויתרה מזאת, רבנו לא היה מייחס חשיבות לעניין התפילה בהר הבית, שהרי כך הוא כותב באיגרת תימן (עמ' טז): "וכאשר יצאנו מן המערב לחזות בנועם ה' ולבקר מקום קדשו", שום אזכור לתפילה! וכן כותב רבנו במורה (א, יח): "אך תפוש את הכלל, שאין הבדל בין שיהיה האדם במרכז הארץ או במרומי הגלגל התשיעי, אילו היה הדבר אפשרי, הרי אינו רחוק מה' כאן, ולא קרוב אליו שם, אלא הקרבה אליו יתעלה היא בהשגתו, והריחוק ממנו למי שסכל בכך" (וראו מאמרי בעניין זה: "האם בכותל אנחנו קרובים לה'?").


אגב, מעניין שעניין התפילה נזכר שוב באיגרת המזויפת ליפת, בהמשך: "וכשם שזכיתי להתפלל בה בחורבנה, כך אראה אני וכל ישראל בנחמתה מהרה, אמן". ונראה לי שמישהו ביקש להחדיר השקפה מסוימת בהדגשה זו, וכפי שעוד נראה בהמשך המאמר.


ט) בהמשך האיגרת הכותב אומר שהוא יצא מירושלים "לנשק קברי אבותיי במערה, ואותו יום עמדתי במערה והתפללתי, שבח לאל על הכל". קטע זה מעיד אולי יותר מכל על-כך שהאיגרת הזו מזויפת מראש ועד זנב, שהרי רבנו פוסק שאסור להתפלל בארבע אמות של קבר מפני שהוא מקום טומאה, וכן כל מתחם בית-הקברות הינו מקום טומאה לדעת רבנו, ואפילו במקומות שאין בהם קברים בארבע אמות (ראו "אפיקים להרמב"ם" עמ' 224 ואילך). איך אפוא יעלה על הדעת לטעון או לסבור שרבנו הרמב"ם ינשק את הקברים?


ויתרה מזאת, רבנו קידש מלחמה כנגד העבודה-הזרה על כל מיניה וסוגיה, ואחד הביטויים המרכזיים של העבודה-הזרה היה והינו פנייה אל המתים. לפיכך, לא יעלה על הדעת שרבנו יתפלל במתחם של קברים ואף יפרסם את מעשהו באיגרת, שהרי הוא הבין היטב את עוצמת התקלה שעלולה לצאת מכך לדורות, וכפי שאנחנו רואים מאז, אנשים תועים ומתעים אשר נסמכים על דברי רבנו המזויפים הללו, כדי להצדיק את הפנייה למאגיה ולמתים.


זאת ועוד, לא רק שמדובר בתקלה שנוגעת לעבודה-זרה, אלא היא נוגעת גם למינות! כי כל מי שפונה למליץ בינו לבין ה' יתעלה חוטא במינות, אשר חמורה מסתם עבודה-זרה שחייבים עליה סקילה, וראו מאמרי: "פנייה למליצי יושר – פולחן דתי או סטייה מחשבתית?".


נמצא ברור אפוא, שהתשובה הזו מזויפת מיסודה, ומטרתה המרכזית לדעתי היא להצדיק את פולחן הקברים והמתים אשר מאז ומעולם שגו אחריו יהודי הגלות כמעט בכל המקומות, כי הפנייה למאגיה ולפתרונות הקלים נוחה מאד לסכל מפני שהיא משחררת אותו מעריכת חשבון נפש ושיבה אמיתית אל ה' יתעלה, ומאפשרת לו לפנות לאלילים דמיוניים, מתים או חיים שהם באמת מתים, אשר "עושים את העבודה" בשבילו. לאחר שהתועה פנה למליצים ולמתווכים למיניהם ו"שיחד אותם" בתפילה ל"עילוי נשמתם" או בתשלום מזומנים או בפיתוי בלחשים ובמלמולים שונים, הוא מרגיש עתה משוחרר וחופשי להמשיך בכל מעלליו ותעלוליו, ובמיוחד אם הוא גם תרם כספים לרמאים ולנוכלים המקובלים אשר מתַּפעלים את אותם הקברים, אז הוא ממש מרגיש שהמתים למיניהם כבר "חייבים" לו, והוא עלול בקלות גם להוסיף חטא על פשע ולשקוע עוד יותר בתאוותיו ובתועבותיו.


י) נקודה חשובה שראוי להוסיף נוגעת לעולם מחקר היהדות של צאצאי המינים, ומסבירה מדוע כל חוקרי היהדות מקרב צאצאי המינים למיניהם מייחסים איגרת זו לרבנו. ובכן, רוב חוקרי היהדות למיניהם מטרתם ברורה: לרומם את מורשת אבותם תוך שהם מציגים את מרכולתם העלובה כ"גאונות", אף-על-פי שלפי האמת כמעט כל השקפותיהם ומנהגיהם יסודם בהזיות מאגיות או בסתם סכלות חמורה. ויש אף חוקרים נבלים ארורים אשר פנו לחקר כתבי רבנו הרמב"ם במטרה לגמד ולמזער את הנזק העצום שרבנו גרם וגורם להם, ולהראות שהוא רחוק מאד משלמות, ומלא וגדוש בטעויות ואפילו בסכלות לפי דמיונם, ובדיוק מאותם הסיבות שרבנו מונה לתלמידו ר' יוסף בתחילת איגרתו אליו, עיינו שם.


סיבה נוספת שבגללה רבים נתעוורו מלראות את אור האמת, נעוצה אף היא במחקר האקדמי אשר מבוסס ברובו על עליונות הגזע הלבן, צאצאי המינים מתאמצים מאד לשמור על מוקדי הכוח באקדמיה בידיהם, כדי לעצב כרצונם את עולם המחשבה ההגות והחכמה היהודי. ואם הם לא יסלפו את השקפות רבנו וכתביו – ערוותם תתגלה במלא כיעורה (וכמו שאני מוכיח שמורשתם המטופשת והאלילית נובעת למעשה מבורותיהם הנשברים של המינים), ואז לא תישאר להם הצדקה לשלוט ביד רמה במגדל השן, גדוש התקציבים היוקרה הכבוד והגאווה, תוך רמיסת עדות-המזרח וסילוקם באופנים מתוחכמים ממוקדי הכוח וממשרות בכירות באמת (אמנם, הם צריכים בכל זאת עלה תאנה או איזה מזרחי שיעשה בעבורם את העבודות השחורות, אך הם בוחרים בזכוכית מגדלת את אותם חוקרים מזרחיים, רק בעלי אופי כנוע הרוויים בחניפות בהתרפסות ובהערצה לאדוניהם המשוקצים – יתקבלו).


ועל צביעותם של חוקרי היהדות באקדמיה ובמיוחד חוקרי הרמב"ם, אתם מוזמנים לעיין במאמרי: "תשובה בעניין אנשי מגדל השן". אמנם, יש מעטים מהחוקרים האשכנזים אשר מנסים קצת לגעת בדרך האמת, אך גם אלה אינם מסוגלים ללכת את כל הדרך להר סיני, ותמצאו גם בדברי אלה לעתים לא רחוקות סטיות מדרך האמת, אשר נועדו להצדיק ולרומם ולפאר את מורשת אבותיהם המיוסדת על השקפות המינים – שהרי סוף-סוף וכמו שהוכחתי במאמרי שנזכר לעיל, כל מעמדם, יוקרתם, משכורותיהם, תקציביהם, ושלל טובות ההנאה העצומות שהם נהנים מהם, כולם למעשה בנויים על עליונותם הרוחנית המדומה, ואפילו החוקרים הפחות מאוסים ביניהם (נדירים מאד) אינם יכולים להתעלם מכך.


אתם מוזמנים לעיין בדוגמה אחת לעיוות מסוג זה במאמרי: "אמונות אליליות בקרב ראשוני אשכנז (חלק ב)", שם בפרק ג הראיתי, כי אפילו פרופ' בלאו אשר די רחוק מרשעותם ונבזותם של חוקרי הרמב"ם שהכרתי, אפילו הוא מסלף את האמת המרה על אבותיו ואבות אבותיו, ודבק ומחזק את עולם השקר שבנו צאצאי המינים תוך רמיסת דרך האמת.


אתם גם מוזמנים לראות דוגמה קיצונית לרשעות של חוקר רמב"ם במאמרי על ישעיה אחֵר: "ביקורת אשכנזית קטלנית כנגד אור הרמב"ם", וכן התייחסתי אליו במאמרי: "וכל המינים כרגע יאבדו", שם בפרק י, ושם הפניתי למאמרים נוספים בעניינו.


קצרו של דבר, יש לחוקרי היהדות למיניהם אינטרס מובהק לטעון שאיגרת זו יצאה מתחת ידיו של רבנו הרמב"ם, אף שלא מיניה ולא מקצתיה, וכל תלמיד ישר מחשבה יכול להבין ולזהות זאת באופן ברור ונהיר. "וְעַתָּה לֹא רָאוּ אוֹר בָּהִיר הוּא בַּשְּׁחָקִים" (איוב לז, כא).


יא) נמשיך לעיין באיגרת, בהמשכה כותב האיגרת נודר שוב נדרים, לא הספיקו לו שני ימי התענית שגזר על עצמו ועל כל משפחתו ועל כל הנלווים עליהם עד סוף כל הדורות; ולא הספיקו לו כל שאר נדריו וביניהם נדרו לפרוש מן הציבור ביום עשרה באייר עד סוף ימיו; ולא הספיק לו הנדר ביום שלושה בסיוון שנדר בו להיות "יום ששון ושמחה ומשתה ויום טוב ומתנות לאביונים", הוא ובניו ובני בניו עד סוף כל הדורות; על כל זאת הוא מוסיף עוד שני ימים, ששה ותשעה במרחשוון, שיהיו לו גם הם "כמו יום טוב ותפילה ושמחה בה' ואכילה ושתיה". ובהמשך תראו שסאת הנדרים של הנדרן טרם הסתיימה ולשונו עדיין נטויה...


ושוב אשאל: וכי יעלה על הדעת שרבנו ינדור כל-כך הרבה נדרים? ועוד יאמר במפורש שהם נועדו גם למשתה? לאכילה ושתיה? וכי רבנו היה מאוהבי החגים והחגיגות ומילוי הכרס? וכל זאת נגד הוראות מפורשות של רבנו בהלכה שלא ירבה האדם לנדור למעט נדרי הקדש.


ומעניין שרבנו לא מזכיר באיגרת המפורטת הזו שום צער על חורבן הבית, שהרי לפי ההלכה אדם שמגיע להר הבית מחויב לקרוע את כל בגדיו, וכֹה דברי רבנו בהלכות אבל (ט, ב–ח):


"כדרך שקורע אדם על אביו ועל אמו, כך הוא חייב לקרוע על [...] ועל ערי יהודה, ועל ירושלים, ועל המקדש. כל אלו הקרעים קורע עד שמגלה את ליבו, ואינו מאחה לעולם. [...] ומנין שקורעין על ערי יהודה ועל ירושלים ועל המקדש שחרבו? שנאמר: 'וַיָּבֹאוּ אֲנָשִׁים מִשְּׁכֶם מִשִּׁלוֹ וּמִשֹּׁמְרוֹן שְׁמֹנִים אִישׁ מְגֻלְּחֵי זָקָן וּקְרֻעֵי בְגָדִים' [יר' מא, ה]".


לאור הלכות אלה יש לתמוה: וכי יעלה על הדעת שרבנו היה עושה את היום שבו הוא ראה את הר הבית בחורבנו, ושועלים מהלכים בו, ליום שמחה ומשתה ויום טוב הוא ובניו ובני בניו עד סוף כל הדורות? והלא איש אמת באמת, היה בוכה זועק ומתייסר כל ימיו על צער החורבן, על העדר תפארת המקדש וקדשיו, על העדר עם חכם ונבון, ועל העדר האמת והצדק. אשרי עין ראתה כל אלה הלא למשמע אוזן דאבה נפשנו, וכל-שכן וקל-וחומר למראה עינינו...


וריבוי החגים והחגיגות והמשתים והאכילה והשתיה, מזכיר לי הלכה בהלכות דעות (ה, ב), ואם אלו הם נדרי החגיגות הידועים ש"רבנו" נדר, הלא ישנם עוד עשרות ואולי מאות נדרים ש"רבנו" נדר לימים טובים למשתה ולשעשועים, וכֹה דברי רבנו בהלכות דעות שם:


"תלמיד חכמים לא יהיה גרגרן, אלא אוכל מאכל הראוי להברות גופו, ולא יאכל ממנו אכילה גסה. ולא יהא רודף למלאת בטנו כְּאֵלּוּ שמתמלאין ממאכל ומשתה עד שתפוּח כרסן [במאפים הנגעלים בכנסי האקדמיה]. ועליהם מפורש בקבלה: 'וְזֵרִיתִי פֶרֶשׁ עַל פְּנֵיכֶם פֶּרֶשׁ חַגֵּיכֶם' [מל' ב, ג]. אמרו חכמים: אלו בני אדם שאוכלין ושותין ועושין כל ימיהם כחגים".


יב) נשים לב שוב לדברי כותב האיגרת: "ושני הימים האלו, שהם שישי ותשיעי במרחשוון, נדרתי שיהיו לי כמו יום טוב ותפילה ושמחה בה' ואכילה ושתיה. אלהים יעזרני על הכל, ויקים לי 'נְדָרַי לַייָ אֲשַׁלֵּם' [תה' קטז, יד], אמן". אולם, כאמור, רבנו משתמש בפסוק הזה בדיוק כדי לתאר את נדרי ההקדש לבית-המקדש! ואיך יעלה על הדעת שרבנו יאמר על נדריו שהם בגדר "נדרי הקדש"? וכי נדרי אכילה ושתיה ומשתה ושעשועים הם בגדר נדרי הקדש?


יג) כותב האיגרת כאמור, לא מסתפק בכל הנדרים שנדר, ובסוף האיגרת הוא מוסיף ואומר: "בליל חמישי ויום שלישי בשנים עשר בסיוון, ראה ה' בעניי ובא אחי בשלום, ועשיתי זה היום צדקה ותענית". אולם, שוב לא ברור, מדוע יום של הצלה ושמחה על חזרת אחיו בשלום, כותב האיגרת אינו עושה יום טוב משתה ושמחה? על מה בדיוק יש לו להתאבל ולהתענות? והלא רק על מיתה אובדן אֵבֶל ושכול ראוי לצום ולהתענות, וכמו שפוסק רבנו בהלכות נדרים (ג, ה): "הרי שמת אביו או רבו היום, ונדר שיצום אותו היום" וכו'.


אלא, נראה לי ברור, שבדברים הללו ודומיהם לעיל, הכותב מגלה לנו את השקפותיו הרעות הפרו-נוצריות. כלומר, מדברי הכותב עולה, שהסגפנות ועינוי הנפש הם כמו אמירת תודה לה' והם רצויים לפניו כאילו היו עבודת ה'! ולא ידע ולא יבין בחשכה יתהלך שכל העינויים הסגפנות והנזירות לא נועדו אלא ליישר ולאזן את מידות האדם, לא להודות בהן ולמצוא חן ולהיות רצוי בהן לפני ה' יתעלה! כי עצם הסגפנות ועינוי הנפש כשלעצמם אינם רצויים לפניו כלל! רק בדת הנוצרית ובעוד כמה דתות אליליות, הסגפנות ועינויי הנפש הם טקסי הודיה שגרתיים וקבועים לאליל או לאלילים הדמיוניים, אשר "רואים בעין יפה" את גילויי הסגפנות והעינויים (ולהרחבה בכל העניין הזה ראו מאמרי: "סגפנות כומרי אדום").


יד) אחתום את הערותיי על האיגרת בהערה כללית, האיגרת כתובה באופנים מאד מקוטעים, הכותב קופץ מעניין לעניין, מהתרחשות להתרחשות, באופן אשר מעיד על-כך שהוא לא ידע לחבר כמה משפטים לפסקה אחת. וכי יעלה על הדעת שרבנו יכתוב איגרת כזאת, אשר מעידה על העדר יכולת כתיבה בסיסית ביותר? האמנם? ולפי דעתכם, אם תלמיד היה מגיש למורה בכיתה ו חיבור כזה, מה לפי דעתכם היה הציון שהוא היה מקבל על חיבורו?


סוף דבר


על כל האיגרת ההזויה והאלילית הזו אומר שילת במהדורתו (עמ' רכו): "אם אמנם הרשימה הזאת מקורית – יש לנו ללמוד ממנה הרבה על אופיו של רבנו הגדול: על תחושת קרבת אלהים והמנטליות האמונית שלו, ועל רגישותו האנושית, תכונות המשתקפות גם מן האיגרת לר' יפת". וכמה רחוק מרבנו אפשר להיות? ואם "חוקר רמב"ם" כל-כך רחוק מדרכו הטהורה של רבנו, מה נאמר על השוטים? ולא לחינם אמרתי לעיל, שחוקרי רבנו גורמים לנזק יותר מאשר תועלת, ושמטרתם האמיתית היא סילוף וזיוף ועיוות דברי רבנו כדי שיתאימו למנהגי "אזור הנוחות" ויותר נכון לומר "אזור המינות" הנגעל המסואב והמבחיל שלהם.


ומי אימץ אל חיקו בדבקות את האיגרת הזו וגיפף וחיבק ונישק אותה? הלא הוא "ספר חרדים" שחיבר איזה שוטה מקובל ואלילי בצפת במאה הי"ו, שם רשעים ירקב, והלך הזרזיר אצל העורב, ומצא מין את מינו ונעור, תרתי משמע, וכל המינים כרגע יאבדו...


"וַתְּהִי הָאֱמֶת נֶעְדֶּרֶת וְסָר מֵרָע מִשְׁתּוֹלֵל" (יש' נט, טו).


בריך רחמנא דסייען.

78 צפיות
אור הרמב'ם.jpg

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!