אחת השאלות החשובות ביותר בדת האמת היא: מדוע דיברה תורה כלשון בני אדם? אם ההגשמה היא שיתוף ומינות ועבודה-זרה לדעת חז"ל, ואף העבודה-הזרה החמורה ביותר לדעת רבנו, מדוע נאמרו בתורה ביטויים מגשימים כלפי ה' יתעלה?
כדי לחדד את השאלה נצרף שלוש תזכורות: האחת מדברי רבנו במורה (א, לו), השנייה גם מדברי רבנו במורה (א, מו) שם הוא מביא ראיה לניקיונם של חז"ל מן ההגשמה, והשלישית מדברי חכמים במדרש בראשית רבה (ח, ח), והנה שלושת המקורות לפי הסדר:
"ואתה דע, שכל זמן שתהא בדעתך גשמות או מאורע ממאורעות הגוף, הנך מקנא ומכעיס וקודח-אש ומעלה-חמה ושונא ואויב וצר – יותר חמור מעובד עבודה-זרה בהרבה".
"[והנה] מאמר המוכיח לך כי החכמים ז"ל לא עלתה על דעתם הגשמה בשום אופן, ולא היה אצלם דבר שאפשר לדמותו או לטעות בו ["כלומר ההגשמה לא הייתה בעיניהם דבר שאפשר שיעלה על הדמיון התועה או השוגה, כי זוהי עבודה-זרה מוחלטת, וכמו שכתב בסוף פרק לו" (מָרי), ומָרי לא דייק, כי ההגשמה הינה מינות וחמורה בהרבה מעבודה-זרה]. [...] ואותו המאמר הוא אמרם בבראשית-רבה [כז, א]: גדול כוחן של נביאים שהם מדמין את הצורה ליוצרה, שנאמר: 'וְעַל דְּמוּת הַכִּסֵּא דְּמוּת כְּמַרְאֵה אָדָם' [יח' א, כו].
הנה ביארו בפירוש, כי כל אותן הצורות שמשיגים כל הנביאים במראה הנבואה הן צורות ברואות [...] וכמה נפלא אמרם: 'גדול כוחן', כאילו הם עליהם השלום היה חמור בעיניהם עניין זה, לפי שכך אומרים תמיד בכל דבר חמור שנאמר או שנעשה שיש בפשטו זרות. [...] וכאילו הם אומרים: כמה חמור מה שהוזקקו הנביאים לעשות, במה שהם מורים על עצמותו יתעלה בדברים הנבראים שהוא בראם, והבן את זה היטב. הנה ביארו וביררו על עצמם ניקיונם מלהאמין בגשמות".
"בשעה שהיה משה כותב את התורה היה כותב מעשה כל יום ויום, כיון שהגיע לפסוק הזה, שנאמר: 'וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ' [א, כו], אמר לפניו: ריבון העולם, מה אתה נותן פתחון פה למינים?" (בראשית רבה ח, ח).
אמנם, חשוב גם לציין, שלא כל אדם שלא התרומם לשׂגב המחשבה וזכה להבין בראיות מחשבתיות שהבורא אינו גוף ואין לו כלים גופניים ואינו מתפעל ומתעורר וכיו"ב, הוא בגדר כופר. רק מי שמתעקש שלא לקבוע בדעתו את שלילת ההגשמה, ואפילו בדרך של מסורת והודעה ללא ידיעה מעמיקה, רק עקשן כזה הוא בגדר כופר, ומין ועובד עבודה-זרה.
וכֹה דברי רבנו במורה (א, לו):
"ואיני חושב לכופר מי שלא הוכח לו [כלומר "על-ידי מחקר והשגה עצמית" (מָרי)] שלילת הגשמות, אך חושב אני לכופר מי שאינו קובע בדעתו שלילתה, ובפרט עם מציאות תרגום אונקלוס ותרגום יונתן בן עוזיאל עליהם השלום [וכן פירוש רס"ג למקרא], אשר הרחיקו את הגשמות תכלית ההרחקה ["כלומר ואין עוד מה להתבלבל בפשטי המקראות" (מָרי)]".
לסיום המבוא, אזכיר את מאמרי בעניין ייחוד השם (מבוא, חלק א, חלק ב), שם, לאור הלכות יסודי התורה, ביארתי את חובת שלילת ההגשמה, שהיא יסודו ומהותו של ייחוד השם.
א. מדוע דיברה תורה כלשון בני אדם?
רבנו משיב על השאלה הזו במורה בשלושה מקומות (א, כו-לג-מו), ובהם הוא מסביר: שכל בני האדם בראשית התפתחותם, ורוב בני האדם בעולמינו ואפילו הזקנים שבהם, אינם מסוגלים להבין שהקב"ה מצוי ומשגיח וגומל לצדיקים ומעניש לרשעים, וכן כל שאר ההשקפות ההכרחיות לדת משה לכל מאמין בכל גיל, אלא-אם-כן נֹאמר להם שה' רואה ויודע ושומע וחזק וְקַנָּא וכיו"ב. כי אם תאמר להם שהקב"ה מצוי ולא במציאות או יודע ולא בדעה או רוצה ולא ברצון או חכם ולא בחכמה – שהרי הוא אינו מצוי במציאות שאנו מסוגלים לתאר ולהבין, וכן אינו יודע בדעה שאנו מסוגלים לתאר ולהבין, וכו' – יתמהו כנגדך: רגע, הוא מצוי או שאינו מצוי? הוא יודע או שאינו יודע? הוא בעל רצון או שאינו בעל רצון?
דוגמה טובה לכך ניתן להביא מעולמם של הילדים הקטנים, כאשר בתי הקטנה הייתה כבת ארבע, היא כבר ידעה שה' יתעלה מצוי, וכאשר היא שאלה היכן הוא נמצא? היו משיבים לה: הוא נמצא בשמים, שהרי אם היינו אומרים לה שהוא לא מצוי בשום מקום (שהרי אין לו גוף), היא לא הייתה מבינה את התשובה, וחושבת שהוא לא באמת קיים וכל העניין הזה הוא המצאה של הגדולים... כמו כן, כאשר ניסיתי להסביר לה שאין לה' יתעלה עין ואוזן ופה וכל שאר הכלים הגופניים, היא השיבה לי: "אז בעצם אין לו כלום", כלומר הוא לא קיים!
ולא רק בענייני ההגשמה דיברה תורה כלשון בני אדם, גם בענייני חינוך התורה נוטה לאי-דיוקים מכֻוונים, שהרי נאמר: "וּמְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת" (שמ' כא, יז). כלומר, הילד הקטן שלומד אצל המארי את הפסוק הזה, יעלה על דעתו שכל מי שקורא לאביו 'הדיוט' או 'שוטה' כבר ראוי למיתה. ורק לאחר שיגדל יבין, שרק המקלל בשם ה' באופן מסוים יתחייב מיתה, ושסנהדרין שהורגת אחת לשבעים שנה נקראת "קטלנית" (וכן בעניין בן סורר ומורה).
ברם, אותו ילד יגדל עם התובנה העמוקה שאבא ואמא הם דבר נעלה ומרומם, ולא רק שהוא לא יעז לקללם, הוא אף יבין שיש חובה עצומה ונוראה לכבדם ולהוקירם. ודווקא האמירה הבלתי מדויקת הזו, מתאימה בשלמות לילד הקטן לחינוך מעולה שייצרב בדעתו עד יום מותו. וכך הוא בעניין ההגשמה, כדי לצרוב בדעת הילדים וההמוניים, שהקב"ה יודע, משגיח, מעניש, גומל, חומל, קנא, וכיו"ב – כדי לצרוב בדעתם את כל ההשקפות הללו, ההכרחיות לקיום חברה תקינה ולקיום חיי דת אמיתיים, יש צורך עמוק והכרח שאין בלתו לדבר עם בני האדם בלשונם, ורק לאחר שיגדלו ושׂכלם יתחזק, יתרוממו אט-אט לשׂגב המחשבה.
לפיכך, מכיוון שהתורה מיועדת לכלל עם-ישראל, גם לילדים וגם להמוניים, היא נאלצה לדבר בלשונות אשר יתאימו לכולם, כי אם לדוגמה במקום לומר על הקב"ה שהוא רצה או חפץ או ברא או עשה או חמל או סלח או נקם או היכה וכיו"ב, היה נאמר עליו: "רצה ברצון המיוחד לו שאינו כפי הרצון של בני אדם שאנחנו מכירים", אם היו נאמרים משפטים פילוסופיים לצד כל תיאור הגשמה שמטרתו כאמור הנחלת השקפה נכונה, בתי-הכנסת היו מתרוקנים מאנשים (וגם כך המצב לא מזהיר), ו-99.9% מבני האדם לא היו מבינים את פסוקי התורה, ואף לא היינו מצליחים ללמֵּד אותם את ההשקפות הבסיסיות ביותר של דת משה.
נמצא, שאם התורה לא הייתה מדברת בלשון בני אדם, לא רק שלא הייתה דת משה בעולם, גם לא היה "עם חכם ונבון" אשר משכיל את ייחוד השם, שהרי גם המשכילים זקוקים בראשית דרכם המחשבתית לדרך השטחית והפשטנית, שהרי אף אחד לא נולד משכיל.
ב. כל שאינו גוף אינו קיים במחשבתם של ההמון
לאחר שלמדנו מעט על מאפייני דרכי החשיבה הפשוטים והפשטניים של הילדים והמון בני האדם והכרח התיאורים המגשימים, נעמיק מעט בעניין זה, וכֹה דברי רבנו במורה (א, כו):
"כבר ידעת אמרתם הכוללת [של חז"ל, בעשרות מקומות]: [...] 'דיברה תורה כלשון בני אדם'. עניינו, שכל מה שאפשר לכל בני אדם להבינו ולהשׂכילו במחשבה ראשונה [כלומר, כל תיאור שנועד לרומם את בני האדם להשקפות נכונות, כגון השקפת חובת הכבוד ההידור והרוממות כלפי ה'], הוא אשר נעשה ראוי כלפי ה' יתעלה [ואפשר לדעת מָרי לתרגם הכרחי, שהרי בלעדי תיאורים פשטניים אי אפשר להסביר להמון את מציאות ה' גדולתו ורוממותו], ולפיכך, [התורה הנביאים והכתובים] תיארוהו בתארים המורים על גשמות, כדי להורות עליו שהוא יתעלה מצוי, כי אין ההמון משיג בעיון ראשון מציאות אלא לגוף דווקא [כלומר, תפישתם המציאותית החומרית והגופנית ועיונם הפשוט והשטחי, מבינים ומכירים רק את הגופים שהם רואים בעיניהם], ואשר אינו גוף או מצוי בגוף אינו מצוי אצלם".
נמצא, שכדי לחנך ולהדריך את הילדים וההמון שהקב"ה מצוי, התורה הנביאים והכתובים תיארו את הקב"ה בתארים המורים על גשמות, כי אם כתבי-הקודש היו משתמשים בתיאורים פילוסופים מופשטים ועמוקים, הילדים וההמון היו מדמים שהקב"ה כלל אינו מצוי, ולא היו מצליחים להבין ואף לא להתקרב להבין על מציאותו ואמיתתו של הקב"ה.
ויתרה מזאת, לא רק שהם לא יבינו ולא יתחנכו להשקפה שהקב"ה מצוי, העיון בהשקפות התורה לעומקן והסברן כפי אמיתתן יזיקו להם מאד, ועלולים להביאם לידי כפירה מוחלטת! שהרי המושגים והביאורים הפילוסופים הללו לא ייקלטו במחשבתם, ואף ייגרמו להם לכאבי ראש עצומים ולרצון עז ובלתי נשלט לבעוט בהשקפות אשר מייסרות את מחשבתם.
וכֹה דברי רבנו במורה (א, לג) בשתי הפסקות הבאות:
"דע, כי ההתחלה במדע זה מזיק מאד, כלומר מדעי האלהות, וכן ביאור ענייני המשלים הנבואיים וההערה על הַהַשְׁאָלוֹת המשומשות במשׂאות אשר ספרי הנבואה מלאים בהן, אלא, ראוי לחנך את הקטנים ולהניח מוגבלי ההבנה כפי יכולת השגתם. [...] אבל אם יתחיל במדע הזה האלהי, לא רק שיגרום בלבולים בלבד בדעותיו אלא אף כפירה מוחלטת, והרי הוא דומה לדעתי כמי שמזין את הנער היונק בלחם חיטה ובשר ושתיית יין, שהוא ימיתֵהו בלי ספק, לא מפני שהם מאכלים רעים ובלתי טבעיים לאדם, אלא בשל חולשת הניזון בהם מכדי לעכּלם כדי שתושג בהם התועלת, כך אלו ההשקפות הנכונות [...] העלימום מחמת אי יכולת השֵּׂכל בהתחלות לקבלם, ודיברו בהם ברמזים כדי שיבינום השלמים [...].
וזוהי הסיבה שהתורה דיברה כלשון בני אדם כמו שביארנו, והַטעם, מפני שהיא מוצעת שיתחילו בה וילמדוהָ הנערים והנשים וכלל האדם, ואין ביכולתם להבין את הדברים כפי אמיתתם, ולפיכך הסתפקו להם בהאמנת כל השקפה נכונה שראוי לאמתהּ [כלומר בהודעת ההשקפות הנכונות במסורת בלבד ללא ראיה והוכחה, כגון: ה' אחד, העולם מחודש, הנבואה אמת, וכו'], ובכל תיאוריה המיישבת את הדעת כלפי מציאותה לא כפי אמיתת מהותה".
נמצא, שהתורה הדריכה לאמת גם באמצעות הַשְׁאָלוֹת ותיאורים שונים אשר מנחילים את השקפות הדת היסודיות, אף שהם אינם מדריכים ומכַוונים אל אותן ההשקפות באופנים מדויקים, כי העיקר בשלבי המחשבה הראשונים הוא השגת המטרה: דהיינו הנחלת השקפות התורה היסודיות בדרך של מסירה והודעה ללא ראיות והוכחות מושכלות ואפילו בסיסיות מאד, כי אי-אפשר בשלבי התפתחות המחשבה הראשוניים לחנך בדרך אחרת.
ומדוע אי-אפשר לחנך וללמֵּד בדרך אחרת? ומדוע חינוך הילדים וההמון בדרכי המחשבה האמיתיים בראשית דרכם יגרום להם לנזק עצום? ובכן, רבנו משיב על-כך במורה לעיל (א, כו): "כי אין ההמון משיג בעיון ראשון מציאות אלא לגוף דווקא [כלומר, עיונם הפשוט ותפישתם המציאותית מכירים רק את הגופים שהם רואים בעיניהם], ואשר אינו גוף או מצוי בגוף אינו מצוי אצלם", והוא מוסיף לבאר עניין זה במורה (א, מו), בשתי הפסקות לקמן:
"כי לא יבין ההמון דבר שמציאותו ודאית אמת שאין בו פקפוק כי אם הגוף [כלומר, לפי דמיונם רק מציאות הגוף היא מציאות אמיתית וודאית ללא שום ספק ופקפוק], וכל שאינו גוף, אלא שהוא [כוח] בגוף, הרי הוא מצוי [כגון חוש המישוש או הראיה או הטעם או השמיעה או המחשבה, וכיו"ב כל כוח מכוחות הנפש, וכן הנפש עצמה], אלא שהוא גרוע במציאות מן הגוף, מחמת שהוא זקוק במציאותו לגוף.
אבל מה שאינו גוף וגם לא [כוח] בגוף, אינו דבר מצוי כלל בשום אופן בראשית עיונו של אדם ["כלומר בראשית כניסת האדם לעולם המחקר והחשיבה, עולם השפיטה השכלית, בטרם ישתחרר מהדיקותו ואדיקותו בדימויים המציאותיים המגושמים" (מָרי)], ובפרט בדמיונו ["שהוא מוגבל להקלטות רשמים מציאותיים בלבד, אם-כי עלול הוא להרכיב מהם מה שאינו במציאות אך לעולם הרכבותיו מהם ובהם" (מָרי), כלומר מרשמי המציאות שראו עיניו]".
והנה לפניכם דברי רבנו בפרק הראשון בהקדמתו לאבות, בעניין הדמיון ואופני פעולתו:
"והחלק המדמה [החלק השלישי מחמשת חלקי הנפש], הוא הכוח הזוכר רשמי המוחשות אחר היעלמם מלפני החושים שהשיגום [ובמלים פשוטות, הדמיון זוכר את הרשמים הציורים והתמונות שראו עיניו בעבר], ומרכיבם זה בזה ומבדילם זה מזה. ולפיכך מרכיב הכוח הזה מן הדברים שהשיג דברים שלא השיגם מעולם ואי-אפשר להשיגם, כמו שמדמה האדם אניית ברזל רצה באוויר, או מין אדם ראשו בשמים ורגליו על הארץ, ובעל חיים בעל אלף עיניים למשל, והרבה מן הנמנעות הללו מרכיב הכוח המדמה וממציאם בדמיון".
ג. כל דבר שנחשב לשלמות יוחס לה' יתעלה
רבנו מלמד במורה, שכל דבר שנחשב אצלנו בני האדם לשלמות, יוחס לה' יתעלה בכתבי-הקודש, כדי להנחיל לבני האדם בראשית דרכם המחשבתית את ההשקפה, שהקב"ה הוא כליל השלמות מכל צד שנבחן ונתבונן, ואין לו שום מגרעת מכל סוג שהוא. לפיכך, הקב"ה אינו מתואר בתארים גשמיים מכל הסוגים והמינים הקיימים, אלא אך ורק בתארים גשמיים אשר מורים על שלמות לפי דמיונם של בני האדם הקשור והכפות לעולמינו החומרי.
וכֹה דברי רבנו במורה (א, כו):
"וכן כל דבר שהוא שלמות אצלנו, יוחס לו יתעלה, להורות עליו שהוא שלם בכל אופני השלמות ולא יבואֵהו חסרון כלל. לפיכך, כל מה שההמון מבין שהוא חסרון או העדר לא יתואר בו, ולכן לא יתואר באכילה ולא בשתייה ולא בשינה ולא בחולי ולא בעוול ולא במה שדומה לכך. וכל מה שחושבים ההמון שהוא שלמות, יתואר בה, ואף-על-פי שאין אותו דבר שלמות אלא ביחס אלינו [כגון הגבורה החכמה והעוז האנושיים], אבל כלפיו יתעלה כל אותן שאנו חושבים אותן שלמות הם תכלית החסרון [שהרי הוא נעלה ומרומם מעל כל מושגי החומר ומעל כל תיאורי השלמות הגופניים הנפשיים והמידותיים]. אלא שאילו דימו לעצמם העדר אותה השלמות האנושית ממנו יתעלה, היה הדבר לדעתם חסרון כלפיו".
כלומר, אם התורה לא הייתה מתארת את ה' יתעלה בתיאורי גשמות אשר מורים על שלמות לפי מושגי עולמינו החומרי השפל, בני האדם ההמוניים היו בטוחים שיש להקב"ה חסרונות ומגרעות, ושהוא מוגבל ברצונו, וביכולתו להשליט את רצונו על בריאתו וברואיו.
וכֹה דברי רבנו במורה (א, מו):
"כך אירע בהודעת ה' יתהדר ויתרומם להמון בכל ספרי הנביאים וגם בתורה, כאשר הביא אותנו הצורך להורות ולהדריך את כולם על מציאותו יתעלה [=לקבוע בתודעה שהוא מצוי], וכי לו השלמויות כולן. כלומר, שאינו רק מצוי בלבד, כמו שהארץ מצויה והשמים מצויים, אלא מצוי, חי, יודע, יכול, פועל, ושאר מה שראוי להאמין [="להיות בדעה, לקבוע בתודעה" (מָרי)] במציאותו. [...] לפיכך הודרכו המחשבות על שהוא מצוי – בדימויי הגשמות; ושהוא חי – בדימויי התנועה [כי מה שאינו נע אינו נתפשׂ כְּחַי וקיים בעיני ההמון, וכדלקמן]".
לפיכך, יש איברים גופניים ופעולות גופניות שלא הושאלו לו בכתבי-הקודש, כגון כל האיברים הפנימיים למעט הלב, כי הוא משל למקור החכמה והדעת; וכן הכתף לא יוחסה לה' יתעלה, כי היא משמשת את הסבלים ונשׁחקת בסבילה ובנשיאה; וכן כל כלי מערכות תזונת האדם ופליטת העודפים, כל אלה לא יוחסו לה' יתעלה כי הם אינם מלמדים על שלמות, להיפך, הם מלמדים על מגרעות, על מוגבלות, על חולשה, או על נהייה אחרי תאווה.
וכֹה דברי רבנו במורה (א, מו):
"ולא הושאל לו מן האיברים הפנימיים, כי אם הלב, מפני שהוא שם משותף: הוא גם שם השֵּׂכל והוא [גם] מוצא חיי החי. כי אמרוֹ: 'הָמוּ מֵעַי לוֹ' [יר' לא, יט], 'הֲמוֹן מֵעֶיךָ' [יש' סג, טו], הכוונה בהם על הלב, כי 'מֵעַי' שם הנאמר באופן כללי ופרטי, והרי הוא שם המעיים בפרט והוא שם כל איבר פנימי בכלל [כגון הלב, וכמו ש"טהרות" הוא גם שם הסדר וגם שם מסכת בתוך הסדר], ונמצא שהוא [=השם מעיים] גם שם הלב. והראיה לכך אמרוֹ: 'וְתוֹרָתְךָ בְּתוֹךְ מֵעָי' [תה' מ, ט], כאילו אמר: 'בתוך לבי', ולפיכך אמר בפסוקים [לעיל]: 'הָמוּ מֵעַי', 'הֲמוֹן מֵעֶיךָ', ולשון 'המיה' לא נאמר אלא בלב מכל שאר האיברים: 'הֹמֶה לִּי לִבִּי' [יר' ד, יט]".
ובמלים אחרות, רק בלב נאמרה לשון המייה, ומכיוון שההמייה שייכת אך ורק ללב, יש להבין את פסוקי כתבי-הקודש בעניין המיית המעיים, כמי שעוסקים בעצם בהמיית הלב; ואם-כן, המלה 'מעיים' היא אפוא שם משותף: לכלל האיברים הפנימיים וגם לאיבר פנימי יחיד כגון הלב; ומדוע אפוא הושאל הלב לה' יתעלה? ובכן, בין משמעויותיו המשותפות של הלב הוא השֵּׂכל, שהוא עניין נעלה ומרומם בעיני בני האדם, ומעיד על שלמות גדולה מאד.
בנוסף לכלי התזונה והפליטה שיידונו לקמן, יש איבר חיצוני אחר שלא הושאל להקב"ה והוא הכתף, וכֹה דברי רבנו במורה (א, מו): "וכן לא הושאל לו הכתף, מפני שהוא כלי משא בידוע [כמו שנאמר על בני קהת שנשאו את המשכן וכליו: 'בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ' (במ' ז, ט)], וגם לפי שפוגע בו [=בכתף] הדבר הנשׂוּא [ולא ראוי שהקב"ה יתואר כסבל ולא כמי שנפגע ממשָּׂאו]".
כמו כן, כאמור, כל הכלים אשר יוחדו לעיכול ולתזונה ולפליטת העודפים כל אלה לא יוחסו לה' יתעלה, שהרי כל אלה רומזים על צורך למלא חוסר חומרי גופני, ואין ה' זקוק למלא שום צורך או חוסר מכל סוג שהוא, כל שכן חומרי. ויתרה מזאת, כל הכלים הללו עוסקים בצרכיו החומריים המטונפים של האדם, וכולם נתפשים כמגרעות וכחסרונות, וכדברי רבנו במורה (א, מו): "וכל-שכן שלא הושאלו לו כלי ההזנה, כי באֵלו גלוי החיסרון בעיון ראשון".
כלומר, צורך האדם למלא או להשקיט את צרכי החומר הוא בגדר חרפה גדולה, ולכן לא יוחסו לבורא הכלים הגופניים אשר נוגעים לצרכי החומר, ובשלוש הפסקות לקמן הבאנו את דברי רבנו במורה (ג, ח), אשר מלמדים על טינופם וחרפתם של צורכי הגוף והחומר:
"ומכאן נתחלקו מעלות בני אדם, יש מבני אדם האישים, אשר מטרתם תמיד העדפת הנעלה, ודרישת הקיום הנצחי [של הנפש] [...] ואינו חושב כי אם בהבנת מושכל והשגת השקפה נכונה בכל דבר [...] וכל עת שחייבוהו צרכי החומר לטינופו וחרפתו המפורסם, מצטער על מה שנתקע בו, ובוש ונכלם ממה שנוגע בו, ומשתדל למעט באותה החרפה כפי יכולתו, ולהישמר ממנה בכל אופן, כאדם שכעס עליו המלך וציווהו להעביר זבל ממקום למקום כדי לבזותו, הרי אותו האדם משתדל בכל יכולתו להסתתר בעת אותו הביזוי, ואולי יעביר דבר מועט למקום קרוב ["כלומר וייתכן שיעדיף להרבות בהילוך על-ידי העברת מעט-מעט, על [פני] הריבוי במשא שאפשר שיטנף את כל גופו" (מָרי)], כדי שלא תתלכלך לו יד ולא בגד ולא יִרְאֵהוּ אחר, כך נוהג בן החורין [בניגוד לעבד המשועבד לסכלותו ולתאוותיו]. אבל העבד שׂשׂ לדבר, ומראה שלא הוטלה עליו יגיעה רבה, ומתגולל בכל גופו באותו הזבל והלכלוך, ומטנף פניו וידיו ומעביר בפרהסיה והוא צוחק ושמח ומטפח בידיו [כמו הקוף והחזיר].
וכך מצבי בני אדם, יש מבני אדם אנשים כמו שאמרנו, שכל הכרחֵי החומר אצלם חרפה וגנאי ומגרעות שההכרח מחייבם, ובפרט חוש המישוש אשר הוא חרפה לנו כפי שאמר אריסטו, אשר בו אנו מתאווים האכילה והשתייה והתשמיש, שראוי למעט בו ככל האפשר, ולהסתתר בו ולהצטער בעשייתו, ולא יְיַחֵד בו שיחה ולא ירחיב בו דיבור, ולא ייקהל לדברים אלה [למפגשים שמטרתם היא האכילה והשתייה]. אלא יהיה האדם שולט על כל הצרכים הללו, וממעט בהן ככל יכולתו, ולא ייקח מהן כי אם מה שאי-אפשר בלעדיו, וישים תכליתו תכלית האדם באשר הוא אדם, והוא ציור המושכלות לא זולתן, אשר הנעלה והנכבדת בהן השגת ה' והמלאכים ויתר פעולותיו [של ה' יתעלה] כפי היכולת, והאנשים הללו הם אשר עם ה' ללא חידלון, והם אשר נאמר להם: 'אֱלֹהִים אַתֶּם וּבְנֵי עֶלְיוֹן כֻּלְּכֶם' [תה' פב, ו] וזהו הנדרש מן האדם, כלומר שזו היא תכליתו [=לידע את בוראו ופעולותיו].
אבל האחֵרים, שמסך מבדיל בינם לבין ה', והם עדת הסכלים, הרי הם בהיפך זה, ביטלו כל התבוננות ומחשבה במושכל, ועשו תכליתם אותו החוש אשר הוא חרפתנו הגדולה, כלומר חוש המישוש, ואין להם מחשבה ולא רעיון כי אם באכילה ותשמיש ולא יותר, כמו שנתבאר בחטָּאים השטופים במאכל ובמשתה ובתשמיש, אמר: 'וְגַם אֵלֶּה בַּיַּיִן שָׁגוּ וּבַשֵּׁכָר תָּעוּ כֹּהֵן וְנָבִיא שָׁגוּ בַשֵּׁכָר נִבְלְעוּ מִן הַיַּיִן תָּעוּ מִן הַשֵּׁכָר שָׁגוּ בָּרֹאֶה פָּקוּ פְּלִילִיָּה' [יש' כח, ז; ופסוק זה מתאר את כומרי-הדת ונביאי המינות, אשר שטופים במאכל במשתה ובתשמיש, ומתקדשים ומיטהרים בחיצוניותם]. ואמר: 'כִּי כָּל שֻׁלְחָנוֹת מָלְאוּ קִיא צֹאָה בְּלִי מָקוֹם' [יש' כח, ח; וכמו שולחנות התקרובת לעבודה-זרה הנקראים "טישים"], ואמר: 'וְנָשִׁים מָשְׁלוּ בוֹ' [יש' ג, יב; והכוונה שהתאוות שולטות בכסיל, אך רמז יש בזה גם לרבים מצאצאי המינים אשר נשותיהם הקלפטות הפולניות שולטות בהן ללא עוררין], ולעניין זה עשה שלמה [ספר] משלי כולו, להזהיר מן הזנות ושתיית המשכרים, כי שני אלה יש בהם שקיעת הזעוּמים המרוחקים מה', אשר בהם נאמר: 'כִּי לוֹא לַייָ הֵמָּה' [יר' ה, י], ונאמר: 'שַׁלַּח מֵעַל פָּנַי וְיֵצֵאוּ' [יר' טו, א]".
נחזור לענייננו, למרות שהתורה הבחינה בין סוגי האיברים, ורק איברים מסוימים אשר מלמדים על שלמות ומעלה יוחסו לה', ההבחנה הזו אינה מדויקת, מפני שהיא מותאמת לתפישותיהם הרדודות והשטחיות של בני האדם, אשר נדמה להם, שאם הקב"ה מתואר באיברים ובתארים מסוימים יש בזה מעלה ושלמות כלפיו; בעוד שלפי האמת דין כל האיברים שווה לפני ה' יתעלה, ואין הבדל, מבחינת מגרעת עצם התיאור, אם נתאר את ה' יתעלה רואה או אוכל, כי לפי אמיתתם שני התיאורים הללו שגויים באותה המידה, מפני ששניהם מתארים מאפיינים חומריים וגופניים, וה' יתעלה אינו גוף ונעלה ומרומם מעל כל מושגי החומר, יהיו אשר יהיו, לעילא-לעילא, כך שמגרעת ייחוס מי מהם אליו – זהה לפי האמת.
וכֹה דברי רבנו במורה (א, מו):
"ודין כל האיברים באמת שווה, החיצוניים מהם והפנימיים, כולם כֵּלים לפעולות הנפש השונות [ואין הקב"ה גוף או מורכב מנפש אשר פועלת בגוף]: [1] מהם כֵּלים הכרחיים לקיום האדם זמן מסוים: כגון כל האיברים הפנימיים ["כלֵי העיכול ותעלוֹת המזון שהם גורמי קיומו במשך ימי חייו" (מָרי)]; [2] ומהם כֵּלים הכרחיים לקיום המין, כאיברי הזרע; [3] ומהם כֵּלים לתקינות מצב האדם ושלמות מעשיו כגון הידיים והרגליים והעיניים, כולם לשלמות התנועה והמעשה וההשגה: [3.א] הכרח התנועה לחי הוא להשגת הַנָּאוֹת [=המתאים הרצוי והמועיל לו] ולהתרחק מהפכו; [3.ב] והכרח החושים להבחין בין המתאים להפכו; [3.ג] וצורך האדם לפעולות המעשיות, לתכנן מזונותיו ומלבושיו ומדוֹרוֹ כי זה הכרחי לטבעו, כלומר: שהוא זקוק לתכנן [ולהכין] את הראוי לו ["שאין האדם יכול להלך עירום בלא לבוש כחיות השדה ולגור בַּכֵּפִים ובנקיקי הסלעים" (מָרי), וכן להכין את מאכלו באפייה בבישול וכיו"ב]".
רבנו מוסיף ומלמד במורה שם (א, מו):
"ויש שימָּצאו מקצת הפעולות [הללו] גם למקצת בעלי החיים, מפני שהוא זקוק לאותה העשייה ["כגון העכביש בארגוֹ את הקורים, וה'בונה' שבונה לתולדותיו תאי-רביה בני כמה קומות, וכן הדבורים והצרעין, וכדומה" (וראו מאמרי: "תכלית הבריאה והנבראים").
ד. התנועה נחשבת לשלמות ולכן יוחסה לה' יתעלה
אחד המאפיינים הגופניים המרכזיים שיוחסו לה' יתעלה בכתבי-הקודש הוא התנועה, מפני שהתנועה היא מהתכונות ההכרחיות לשלמות ולתקינות חיי בעלי החיים, והעדרה נתפש אצל בני האדם כמגרעת גדולה מאד. לפיכך יוחסה התנועה לה' יתעלה, כדי להנחיל את ההשקפה שהקב"ה שלם בכל סוגי ומיני השלמויות שנתפשים בעינינו כשלמויות.
וכֹה דברי רבנו במורה (א, כו):
"ואתה יודע כי התנועה היא משלמות החי והכרחית לו בשלמותו, שכשם שהוא זקוק לאכילה ושתיה כדי למלא מה שנתפרד ["מה שמתפרד וכולה מתאי הגוף ראשון-ראשון, ומה שיוצא ומתאדה מן הנוזלים שבו" (מָרי)], כך הוא זקוק לתנועה להשיג את המתאים לו ["מזונו ומקומות החמימים התואמים לטבעו" (מָרי)], ולהתרחק מן הנגדי לו ["ממה שמזיקו" (מָרי)]. ואין הבדל בין אם יתואר יתעלה באכילה ושתיה או אם יתואר בתנועה, אלא שלפי לשון בני אדם, כלומר הדמיון ההמוני, הרי האכילה והשתיה אצלם מגרעת כלפי ה', והתנועה אינה מגרעת כלפיו, ואף-על-פי שגם התנועה לא הזקיק לה כי אם הצורך [כלומר, התנועה זהה במהותה לאכילה ולשתייה, שהרי כולן נובעות מצורכי בעלי החיים העשויים מחומר]".
רבנו מוסיף, שישנה סיבה נוספת לפיה לא יעלה על הדעת שהקב"ה נע, והיא, שכל נע הוא בעל גוף מתחלק, וכֹה דבריו: "וכבר הוכח כי כל נע הוא בעל גוף מתחלק בלי ספק [לקמן בהקדמת חלק ב, הקדמה ז], ויתבאר שאינו יתעלה בעל גוף [לקמן ב, א–ב], ואם-כן [כלומר, אם כבר הוכח לנו שהקב"ה אינו גוף, ברור לנו עם זה ש]לא תִמָּצֵא לו התנועה, ולא יתואר גם בשכינה [=שהוא נח ושכן במקום מסוים], כי לא יתואר בשכינה אלא מי שדרכו לנוע".
רבנו מסכם במורה שם (א, מו) את ייחוס התנועה לה' יתעלה, ומוסיף:
"נמצא, שכל השמות הללו המורים על כל מיני התנועות של בעלי החיים, תואר בהם יתעלה כפי האופן שאמרנו ["כדי לסבר מציאותו בשיא השלמות בתפישת ההמון" (מָרי)], כמו שמתארים אותו בחיים ["כמו שאנו אומרים שהוא חי, וברור שאין אנו יכולים לתאר אלא את החיים הגופניים, והוא מרומם ונעלה מכך" (מָרי)], כי התנועה מקרה הכרחי לחי [כלומר כל חי מתאפיין בהכרח בתנועה כלשהי]. ואין ספק כי עם סילוק הגשמות יסתלקו כל [הפעלים ה]אלה, כלומר: ירד, ועלה, והלך, ונצב, ועמד, וסבב, וישב, ושכן, ויצא, ובא, ועבר, וכל הדומה לכך. והאריכות בעניין זה מיותרת ["אפילו מה שהארכנו בביאור שיתופי השמות והפעלים מיותר, ובאו רק כדי להעלות ולרומם את הלומד בהדרגה" (מָרי)], אלא מפני שהורגלו בו מוחות ההמון, לפיכך ראוי לבארו לאותם שרוצים להביא עצמם לשלמות האנושית, ולסלק מהם את הדמיונות הללו שקדמו להם בגיל הנערוּת, במעט הרחבה כפי שעשינו".
בעניין המונחים שרבנו מפרט בדבריו לעיל: "ירד, ועלה, והלך" וכו', מָרי מוסיף ומעיר שם: "כל המונחים האמורים כאן, כבר ייחד רבנו את הדיבור על כל אחד מהם, פרט למונח 'סבב', ונראה שרצה לפרש [את הפסוק:] 'וַייָ סָבִיב לְעַמּוֹ' [תה' קכה, ב], וכבר נאמר [מונח זה] על נברא שאינו גוף: 'חֹנֶה מַלְאַךְ יְיָ סָבִיב לִירֵאָיו' [תה' לד, ח], וכן 'וְנֹגַהּ לוֹ סָבִיב' [יח' א, כז]".
ה. ייחוס תנועה, השׂגה, דיבור, עשייה, נפש וכלי פעולה לה' יתעלה
ה.1. ייחוס תנועה
אמנם, לייחוס התנועה לה' יתעלה יש סיבה נוספת: לא רק ללמד אותנו שאין לו יתעלה שום מגרעת ושהוא שלם בתכלית, אלא גם שהוא חי וקיים, וכֹה דברי רבנו במורה (א, מו):
"וכן לא ישׂכיל ההמון מעניין החִיות זולת התנועה, וכל שאינו בעל תנועה רצונית מקומית ["כלומר הנע כרצונו וכחפצו ממקום למקום" (מָרי)] אינו חי, ואף-על-פי שאין התנועה מעצמוּת החי אלא מקרה חיובי לו [כלומר, התנועה אינה מהגדרות החי, אלא היא מאפיין מרכזי של חיותו, לפיכך, מכיוון שהתנועה היא מאפיין בולט ומרכזי לחִיותם של בעלי החיים, היא הפכה להיות כאילו מהגדרות החי ומן הראיות המרכזיות לחִיותו]".
כמו ייחוס התנועה, אשר מוכיח לא רק את שלמותו של בורא-עולם, אלא גם את חִיותו קיומו ומציאותו, דהיינו השקפות יסודיות נוספות בדת משה – כך ישנם עוד שלל תיאורים שנזכרו בכתבי-הקודש, אשר לצד מטרתם לתאר את הקב"ה בשלמות לפי תפישתם ודמיונם של בני האדם, יש להם מטרות משניות, ואף הם נועדו ללמד השקפות יסודיות נוספות בדת משה.
התיאורים הנוספים שנבחן לקמן הם: תיאור ה' כמשיג באמצעות חושים אנושיים; תיאור ה' כִּמְדַבֵּר וכבעל כלי דיבור; תיאור ה' יתעלה כעושה ויוצר למרות שעשייתו היא ברצונו בלבד, ואין לו כלי פעולה ועשייה כמו אצל בני האדם; תיאור ה' כבעל-נפש כדי ללמֵּד שהוא חי וקיים ומצוי; וכן תיאור ה' יתעלה כבעל איברים גופניים מסוימים – כל אלה, כמו התנועה, נועדו לתאר את ה' בשלמות, אך בהחלט גם להנחיל השקפות מסוימות נוספות, אשר חשוב מאד לאדם הדתי לקבוע אותן לו לדעה, כי בלעדיהן אין דת ואין אמונה ואין יראת שמים.
ה.2. ייחוס חושי השגה
רבנו מלמד, כי הַשֵּׁמַע והראות יוחסו לה' יתעלה כדי ללמד אותנו שהוא משיג ויודע את עצמו ואת זולתו. כלומר, לא רק ללמד על שלמותו בכל מה שנתפשׂ בעינינו כשלמות, אלא גם כדי ללמד שהוא יתעלה יודע את כל מעשינו ומחשבותינו, ואין נסתר ממנו מאומה.
וכֹה דברי רבנו במורה (א, מו):
"וכן ההשגה הידועה אצלנו היא בחושים, כלומר: השמע והראות [לפיכך יוחסו השמע והראות לה' יתעלה כדי ללמד שהוא משיג ויודע]. [...] וכאשר הודרכו מחשבותינו גם על היותו יתעלה משיג [...] תיארוהו לנו שהוא שומע ורואה, עניינו שהוא משיג את הדברים הללו הנראים ונשמעים ויודע אותם. [...] המשל בזה, הושאלו לו העין והאוזן [...] להורות בהן על הראיה והשמע [...] והושאלו לו הראיה והשמע, להורות על ההשגה באופן כללי".
רבנו מוסיף ומביא ראיה לכך שהשמע והראות נועדו לבטא השגה, מכך שגם ביחס אלינו התורה משתמשת בשמע ובראוּת ואף בריח כדי לבטא השגה וידיעה, וכֹה דבריו שם:
"ולפיכך תמצא הלשון העברי משתמש בהשגת חוש מסוים במקום השגת חוש אחר, אמר: 'רְאוּ דְבַר יְיָ' [יר' ב, לא], במקום שִׁמְעוּ, כי המטרה הַשִּׂיגוּ עניין דבריו, וכן: 'רְאֵה רֵיחַ בְּנִי' [בר' כז, כז], כאילו אמר: 'הַרַח ריח בני', כי המטרה השגת ריחו [כלומר, יצחק פונה לעצמו, וכאילו הוא מפיג את חשש עצמו שמא לא מדובר בבן אשר ראוי לברכה, וכאילו ריחו הטוב הוא עדוּת לכך שה' בירכו והוא ראוי לברכת אב]. ועל-פי זה נאמר: 'וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת' [שמ' כ, יח], עם היות אותו המעמד גם מראה נבואה כפי שהדבר ידוע ומפורסם באומה".
ה.3. ייחוס דיבור
אחד התיאורים הנפוצים ביותר בספר התורה ובספרי הנבואה הוא תיאור ה' בדיבור, ולכאורה יש להקשות, מדוע הקב"ה תואר בדיבור? וכי הוא מדבר כבני אדם? וכי יש לו כלי דיבור גופניים כמו הגרון והשפתיים והחיך והלשון והשיניים? מדוע אפוא תיארו את ה' בדיבור?
על-כך משיב רבנו במורה (א, מו) וכֹה דבריו:
"וכן אין אנו יודעים ומבינים העברת העניין מלב כל-אחד-ממנו ללב אדם-אחֵר, אלא על-ידי הדיבור [כלומר, כאשר אדם מלמד עניינים ורעיונות הוא אינו יכול לעשות זאת אלא באמצעות הדיבור, ולכן יוחס הדיבור לה' יתעלה, כדי ללמד אותנו שהוא מורה ומנחה את נביאיו ועבדיו]. והוא, [=הדיבור אצלנו, נעשה באמצעות] הקול שמחתכים אותו השפתיים והלשון ויתר כלי הדיבור [לפיכך יוחסו הדיבור וכלי הדיבור לה' יתעלה, כדי ללמד שהוא מורה מדריך ומנחה את הנביאים, אף שלפי האמת הוא נעלה ומרומם מעל כל מושגי החומר השפלים והנגופים]. [...] ויש עניינים מגיעים מאיתו אל הנביאים שיביאום אלינו [...] ולכן תיארו לנו שהוא מדבר, עניינו שמגיעים עניינים מאיתו יתעלה אל הנביאים, וזהו עניין הנבואה. [...] והושאל לו [...] הדיבור, להורות [...] על שפע מסוים השופע מאיתו".
ה.4. ייחוס יצירה ועשייה
בכתבי-הקודש ה' יתעלה תואר כיוצר ועושה, אף שיצירתו ועשייתו אינן נובעות מיצירה או עשייה הנעשות בכלים עצמיים אשר באמצעותם הוא יוצר ועושה, אלא היא נובעת מרצונו בלבד, שהוא המקור להתממשות ולהתגשמות ולהופעת רצונו בעולמינו השפל. ברם, אם כתבי-הקודש היו מתארים את ה' יתעלה כעושה פועל ויוצר ברצון בלבד, ולא היו מתארים אותו כיוצר ועושה בתיאורי יצירה, בני האדם לא היו מצליחים להבין שהוא באמת יוצר ועושה, כי יצירה ועשייה בעולמינו השפל נובעת מעשייה בפועל ולא מרצון בלבד, לפיכך תיארוהו בכתבי-הקודש כפועל יוצר ועושה, אף שלפי האמת אין רצונו זקוק לכלֵי פעולה.
וכֹה דברי רבנו במורה שם (א, מו):
"ולפי שאין אנו מבינים המצאתנו את זולתנו [כלומר, מכיוון שאין אנו יכולים לתאר לעצמנו עשיית או יצירת חפץ או כלי] כי אם בעשותנו אותו בפועל, לפיכך תיארוהו שהוא עושה [אף שמעשיו מתממשים באמצעות רצונו בלבד, "שאין בכוח השגתנו לדעת היאך הוא, ובו היא העשייה והמעבר מן האין אל היש, ומן ההעדר אל ההוויה המציאותית" (מָרי)].
ה.5. ייחוס נפש
מדוע תואר ה' יתעלה כבעל נפש? על השאלה הזו משיב רבנו במורה (א, מא), ושם הוא מלמד, שהמלה "נפש" היא שם משותף אשר יש לה משמעות מיוחדת כאשר היא נאמרת ביחס לה' יתעלה, והיא: "רצון", וכֹה דברי רבנו שם: "וכל זיכרון נפש שנאמרה ביחס אליו יתעלה היא עניין הרצון [...] 'כַּאֲשֶׁר בִּלְבָבִי וּבְנַפְשִׁי יַעֲשֶׂה' [ש"א ב, לה]". מכל מקום, כאן, בפרק מו, כאשר רבנו עוסק בשאלה מדוע דיברה תורה כלשון בני אדם, הוא מוסיף, שעצם ייחוס הרצון לה' יתעלה נועד ללמד על שהוא חי וקיים, וכֹה דבריו (א, מו):
"וכך גם כיוון שאין ההמון מכיר דבר חי כי אם בעל נפש, תיארוהו לנו גם שהוא בעל נפש, ואם כי שם נפש משותף כמו שנתבאר [במורה א, מא] – העניין [בשם נפש] שהוא חי".
ה.6. ייחוס איברים וכלֵי פעולה
לעיל למדנו שיוחסו לה' בכתבי-הקודש ארבעה עניינים: תנועה, השגה, דיבור ועשייה. רבנו מוסיף ומלמד, שארבעת העניינים הללו יוחסו בכתבי-הקודש לה' יתעלה באמצעות תיאורו באיברים גופניים: כלומר, כדי לתאר את הקב"ה בתנועה, יוחסו לו הרגליים וכפותיהן; כדי לתאר את הקב"ה בהשגה, יוחסו לו השמע והראות והריח באמצעות אוזניים ועיניים ואף; כדי לתאר את הקב"ה בדיבור, יוחסו לו כלי הדיבור כגון הפה והלשון והקול; וכדי לתאר את הקב"ה בעשייה, יוחסו לו הידיים והאצבעות והכף והזרוע.
כל האיברים הגופניים הללו נועדו ללמד על ארבעת העניינים: תנועה, השגה, דיבור ועשייה; וארבעת העניינים הללו נועדו ללמד על שלמות וכן על השקפות מסוימות כאמור לעיל.
וכֹה דברי רבנו במורה (א, מו):
"וכיוון שאין כל הפעולות הללו [=כלל הפעולות אשר נתפשות אצלנו כשלמות] נישגים בנו [=פועלות ומופעלות בעולמינו] כי אם בכלים [=באיברים] גופניים, לפיכך הושאלו לו כל אותם הכלים [=האיברים] אשר בהם תהיה התנועה המקומית, כלומר: הרגליים וכפותיהן; והכלים אשר בהן יהיה השמע והראות והריח, והם האוזן והעין והאף; והכלים אשר בהן יהיה הדיבור וחומר הדבור, והם הפה והלשון והקול ["הפה והלשון והגרון והחיך והשיניים כלי הדיבור, והקול חומר הדיבור, שאותו מגוונים ומחתכים הכלים השונים" (מָרי)]; והכלים אשר בהן יעשה העושה האנושי כל מה שיעשה, והם הידיים והאצבעות והכף והזרוע".
בהמשך דבריו שם (א, מו), רבנו כולל-כלל בעניין ייחוס האיברים הגופניים לה' יתעלה:
"כללו של דבר, שהוא יתעלה מכל חסרון, הושאלו לו הכלים הגופניים להורות בהן על מעשיו, והושאלו לו אותם המעשים להורות בהן על שלמות מה שאינו עצם אותה הפעולה".
כלומר, האיברים הגופניים שתוארו לעיל נועדו ללמד על: תנועה, השגה, דיבור ועשייה; וארבעת העניינים הללו נועדו ללמד על שלמות ועל השקפות מסוימות כאמור. אמנם, רבנו חוזר ומדגיש בסוף דבריו לעיל שהשלמות הזאת מדומה, מפני שהיא משועבדת לתפישתנו החומרית אשר כפותה ועקודה למושגי עולם החומר – שהרי כל התיאורים שראינו לעיל לא נועדו ללמד על שלמות של פעולה ועשייה באמת, שהרי הפעולה השלמה באמת, היא רק פעולתו של ה' יתעלה שהיא באמצעות הרצון, ולא באמצעות שום אמצעי עצמי אחר.
ובמלים אחרות, לדעת רבנו, הכלים הגופניים נועדו ללמד שהוא עושה, והעשייה נועדה ללמד על שלמות הבורא יתעלה, אף שפעולת העשייה של הבורא שונה לחלוטין מפעולת העשייה של בני האדם; והיא גם הפעולה השלמה והמושלמת באמת, ולא הפעולות שנדמה לנו שהן מעידות על שלמוּת, כי פעולתו אינה נובעת מכלים ואמצעים אלא מעצם רצונו בלבד.
בהמשך המורה שם, רבנו מביא לנו דוגמאות לכלים הגופניים שנזכרו בכתבי-הקודש:
"כלי התנועה [...] המיוחסים לו יתעלה [...]: 'הֲדֹם רַגְלָי' [יש' סו, א], 'וְאֶת מְקוֹם כַּפּוֹת רַגְלַי' [יח' מג, ז]; [...] כלי הפעולה המיוחסים לו: 'יַד יְיָ' [שמ' ט, ג], 'בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים' [שמ' לא, יח], 'מַעֲשֵׂי אֶצְבְּעֹתֶיךָ' [תה' ח, ד], 'וַתָּשֶׁת עָלַי כַּפֶּכָה' [תה' קלט, ה], 'וּזְרוֹעַ יְיָ עַל מִי נִגְלָתָה' [יש' נג, א], 'יְמִינְךָ יְיָ' [שמ' טו, ו]; [...] כלי הדיבור המיוחסים לו: 'פִּי יְיָ דִּבֵּר' [יש' א, כ], 'וְיִפְתַּח שְׂפָתָיו עִמָּךְ' [איוב יא, ה], 'קוֹל יְיָ בַּכֹּחַ' [תה' כט, ד], 'וּלְשׁוֹנוֹ כְּאֵשׁ אֹכָלֶת' [יש' ל, כז]; [...] כלי התחושה [=ההשגה] המיוחסים לו: 'עֵינָיו יֶחֱזוּ עַפְעַפָּיו יִבְחֲנוּ בְּנֵי אָדָם' [תה' יא, ד], 'עֵינֵי יְיָ הֵמָּה מְשׁוֹטְטִים' [זכ' ד, י], 'הַטֵּה יְיָ אָזְנְךָ וּשֲׁמָע' [מ"ב יט, טז], 'קְדַחְתֶּם בְּאַפִּי' [יז, ד]".
ה.7. סיכום
בהמשך דברי רבנו במורה שם (א, מו), הוא מסכם את העניין, ואומר כך:
"נמצא, שכל כלי גופני שתמצא בכל ספרי הנבואה [ביחס לה'] הוא או כלי תנועה מקומית להורות על החִיות, או כלי תחושה להורות על ההשגה, או כלי פעולה להורות על המעשה, או כלי דיבור להורות על שפע [נבואה השופע] [...] על הנביאים כמו שיתבאר. ונמצא [...] [תכלית] כל אותן הַהַשְׁאָלוֹת לקבוע אצלנו, שיש שם: מצוי, חי, עושה לכל מה שזולתו, וגם משיג מעשיו [כלומר, "שכל מעשי הברואים גלויים וצפונים לפניו" (מָרי)]".
בהמשך דבריו שם, רבנו מזהיר, שלא נעלה על דעתנו שפעולותיו הרבות של הקב"ה מעידות חלילה על עושִׂים רבים או על מחלקות ואגפים שונים של עשייה במהות האלוה, אלא הכל נובע ממקור אחד, שאין בלתו ואין כיוצא בו, והוא אחד ויחיד מכל צד ומכל נקודת מבט.
וכֹה דברי רבנו בהמשך דבריו שם (א, מו):
"ונבאר כאשר נעסוק בשלילת התארים, היאך מוסב כל זה לעניין אחד, והוא עצמו יתעלה בלבד, לפי שאין מטרת פרק זה כי אם לבאר ענייני הכלים הגופניים הללו המיוחסים לו, יתרומם על כל חסרון, ושהם כולם להורות על פעולות אותם הכלים אשר אותן הפעולות שלמות אצלנו [מפני שאנו זקוקים לאותן הפעולות כדי למלא את החסר לנו או כדי להשיג עניינים נעלים וחשובים במציאות, וכל זאת רק] כדי להורות על היותו שלם בכל אופני השלמות [וכן על השקפות נוספות]. כמו שהעירו לנו באמרם: דיברה תורה כלשון בני אדם".
נחתום את פרקי מאמר זה בכמה מפסקיו של רבנו בהלכות יסודי התורה (א, ה–י):
"אלוה זה אחד הוא, ואינו לא שניים ולא יותר על שניים, אלא אחד שאין כייחודו אחד מן האחדים הנמצאים בעולם: לא אחד כמין שהוא כולל אחדים הרבה, ולא אחד כגוף שהוא נחלק למחלקות ולקצוות, אלא ייחוד שאין כייחודו ייחוד אחר כמותו בעולם.
[...] ואילו היה היוצר גוף וגוויה היה לו קץ ותכלית, שאי אפשר להיות גוף שאין לו קץ. וכל שיש לו קץ ותכלית יש לכוחו קץ וסוף. ואלהינו ברוך שמו, הואיל וכוחו אין לו קץ ואינו פוסק שהרי הגלגל [=ובימינו צריך לומר: היקום] סובב תמיד, אין כוחו כוח גוף. הואיל ואינו גוף, לא יארעוּ לו מאורעות הגופות [ההוויה וההפסד] כדי שיהא נחלק ונפרד מאחר. לפיכך אי-אפשר שיהיה אלא אחד, וידיעת דבר זה מצות עשה, שנאמר: 'יְיָ אֱלֹהֵינוּ יְיָ אֶחָד' [דב' ו, ד].
הרי מפורש בתורה ובנביא שאין הקדוש-ברוך-הוא גוף וגוויה, שנאמר: כִּי יְיָ הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת' [דב' ד, לט] והגוף לא יהיה בשני מקומות. ונאמר: 'כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה' [דב' ד, טו], ונאמר: 'וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה' [יש' מ, כה], ואילו היה גוף היה דומה לשאר גופים.
אם כן, מה הוא זה שנאמר בתורה: 'וְתַחַת רַגְלָיו' [שמ' כד, י], 'כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים' [שמ' לא יח], 'יַד יְיָ' [שמ' ט, ג], 'עֵינֵי יְיָ' [זכ' ד, י], 'אָזְנֵי יְיָ' [במ' יא, א], וכיוצא בדברים האלו?
הכל לפי דעתן של בני אדם הוא, שאינן מכירין אלא הגופות, ודיברה תורה כלשון בני אדם, והכל כינויין הן, כמו שנאמר: 'אִם שַׁנּוֹתִי בְּרַק חַרְבִּי' [דב' לב, מא], וכי חרב יש לו ובחרב הוא הורג? אלא משל, והכל משל. [...] ואמיתת הדבר [=ידיעת אמיתת עצמותו ומהותו של הקב"ה] אין דעתו של אדם יכולה להשיגו ולחקרו, וזה הוא שאמר הכתוב: 'הַחֵקֶר אֱלוֹהַ תִּמְצָא אִם עַד תַּכְלִית שַׁדַּי תִּמְצָא' [איוב יא, ז]".
סוף דבר
ב"מאמר תחיית המתים" רבנו מתמצת את הקושי או הבלבול אשר עלול לעלות כתוצאה מעיון בפסוקים ובדרשות המכילים בתוכם תיאורי הגשמה, וכֹה דבריו שם (עמ' עז):
"ולא ייעדרו פשטי דרשות רבות שיש בהן תשובה [=קושיות] עלינו, ואין תימה בכך, כמו שיש מקראות רבים שיש בהן תשובה עלינו [=להשקפתנו שה' אינו גוף או כוח בגוף], ואף גם נבואות שמורה פשוטן שהאלוה גוף בעל עין ואוזן".
ברם, רבנו מיישב בשופי את הקושי הזה שם, וכֹה דבריו:
"אבל כיוון שנתבררו הראיות השכליות וההוכחות על מניעוּת דבר זה [שלא יעלה על הדעת שה' או המלאכים בעלי גוף או כוח בגוף], ידענו שהם [=כל תיאורי המקראות הגופניים ביחס לה' ולמלאכים] כמו שאמרו [חז"ל]: דיברה תורה כלשון בני אדם".
כלומר, כל התיאורים הללו נוּסחו לפי מערכות המושגים של בני-האדם הבנויות על תיאורים גשמיים-חומריים. כלומר, כדי לבאר ולהנחיל לבני האדם השקפות ודעות נכונות בראשית דרכם המחשבתית, יש הכרח להסביר להם השקפות במושגים הגופניים השפלים שהם מבינים, תוך שאנו מבהירים להם, שבכל המושגים הללו "דיברה תורה כלשון בני אדם". או אז יזכו בני האדם לקבוע ולצרוב בתודעה גם את שלילת הגשמות וגם השקפות נכונות, ויחידי הסגולה המעטים אף יזכו להתרומם אט-אט לשׂגב המחשבה ולידיעת המושכלות.
ברם, אלה שסוברים גשמות ביחס לה', לא יבינו את הראיות וההוכחות העמוקות שהרמב"ם פורשׂ במורה, מפני שהם לדברי רבנו שם: מדמים להגיע "לידיעת מושגי האמת מתוך התענוגות, ובאותן המחשבות הקהות [=כלומר שלא חודדה מחשבתם ולא הורגלו לחשיבה מעמיקה], וברפיון הלימוד, והעדר כל המדעים [=שהרי המדעים מכשירים את האדם להבין את המושכלות], וההסתפקות בפשטי המקובלות, כאילו לא נאמר כלל בלשון חכמים [...] שדברי תורה יש להם פשט וסוד [ושוגים בדמיונות כאילו כל אגדות חז"ל יש להבין אותן כפשוטן, וכל ההזיות והנמנעות הפכו אצלם למציאות], ולפיכך נקרא הסוד: סתרי תורה".
גם במורה רבנו מזכיר את השוטים שמדמים שיבינו את מושגי האמת "מתוך התענוגות", וכֹה דבריו שם (א, ב): "ומי שדימה שיבין [את] ספר [התורה, והכוונה למושגי האמת] [...] בעברו עליו במקצת העיתים הפנויים מן המשתה והתשמיש, כמו שהוא עובר על אחד מספרי קורות הזמן או על אחד השירים" וכו'. וביחס ל"פשטי המקובלות", נצרף את ביאורו של מָרי ב"מאמר תחיית המתים" שם: "והכוונה לבני אדם המקבלים הזיות הבנויות על שיחות פלאים המקובלות בהמון, מבלי לבדוק ולבחון אותם במאזני השכל", או כמו אלה אשר מביאים "ראיה" להשקפה או להלכה משובשת, מהוראות מוציאי הסידורים למיניהם...
"בוא תראה, כתוב בסידור", כך יקרא עם-הארץ לפניך כמוצא-שלל-רב...
"כִּי מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל כֻּלֹּה בֹּצֵעַ בָּצַע מִנָּבִיא וְעַד כֹּהֵן כֻּלֹּה עֹשֶׂה שָּׁקֶר" (יר' ח, י).
"וְאַתָּה יִשְׂרָאֵל עַבְדִּי יַעֲקֹב אֲשֶׁר בְּחַרְתִּיךָ זֶרַע אַבְרָהָם אֹהֲבִי. אֲשֶׁר הֶחֱזַקְתִּיךָ מִקְצוֹת הָאָרֶץ וּמֵאֲצִילֶיהָ קְרָאתִיךָ וָאֹמַר לְךָ עַבְדִּי אַתָּה בְּחַרְתִּיךָ וְלֹא מְאַסְתִּיךָ. אַל תִּירָא כִּי עִמְּךָ אָנִי אַל תִּשְׁתָּע כִּי אֲנִי אֱלֹהֶיךָ אִמַּצְתִּיךָ אַף עֲזַרְתִּיךָ אַף תְּמַכְתִּיךָ בִּימִין צִדְקִי. הֵן יֵבֹשׁוּ וְיִכָּלְמוּ כֹּל הַנֶּחֱרִים בָּךְ יִהְיוּ כְאַיִן וְיֹאבְדוּ אַנְשֵׁי רִיבֶךָ. תְּבַקְשֵׁם וְלֹא תִמְצָאֵם אַנְשֵׁי מַצֻּתֶךָ יִהְיוּ כְאַיִן וּכְאֶפֶס אַנְשֵׁי מִלְחַמְתֶּךָ. כִּי אֲנִי יְיָ אֱלֹהֶיךָ מַחֲזִיק יְמִינֶךָ הָאֹמֵר לְךָ אַל תִּירָא אֲנִי עֲזַרְתִּיךָ" (יש' מא, ח–יב).
"לִפְקֹחַ עֵינַיִם עִוְרוֹת לְהוֹצִיא מִמַּסְגֵּר אַסִּיר מִבֵּית כֶּלֶא יֹשְׁבֵי חֹשֶׁךְ" (יש' מב, ו–ז).
בריך רחמנא דסייען.