תכלית הבריאה והנבראים

בהקדמתו לפירוש-המשנה הרמב"ם מבאר ענייני השקפה ומחשבה, הוא מקדימם לפירושו ההלכתי למשנה ומשלבם במקומות רבים בפירושו ובכל רחבי כתביו ההלכתיים, מפני שהם הדבר החשוב ביותר בעיני רבנו: "כי חשוב אצלי להסביר יסוד מהיסודות יותר מכל דבר אחר שאני מלמד" (סוף פירושו לברכות). מסיבה זו רבנו פותח את ספרו משנה-תורה בספר-המדע, שרובו המכריע עוסק בענייני השקפה ומחשבה. לדוגמה, קבוצת ההלכות הראשונה: "הלכות יסודי התורה" עוסקת בפרקיה הראשונים במצוות ידיעת השם וייחוד השם.


באלף השנים האחרונות נזנחו ענייני המחשבה וההשקפה היהודית, ולמעט רבנו ועוד כמה בודדים ונדירים מאד, כל הראשונים והאחרונים רואים בהלכה את חזות הכל, ויש לא מעטים שאף בעטו ברגל גסה באדני המחשבה היהודית. הם לא השכילו ולא רצו להבין כי בלי מחשבה נכונה והשקפה ישרה, סופה של ההלכה להתעוות ולהתעקם קשות. בעקבות עיוותה וסילופה של ההלכה העם היהודי הוסיף עוד ועוד להשתבש ולהתרחק מהשם יתעלה. ניתן לומר בכאב-לב כי אכן נתקיימה נבואתו של ישעיה (כט, יד): "לָכֵן הִנְנִי יוֹסִף לְהַפְלִיא אֶת הָעָם הַזֶּה הַפְלֵא וָפֶלֶא, וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו וּבִינַת נְבֹנָיו תִּסְתַּתָּר". הצרה הגדולה היא שגם בימינו בדור דעה העולם הדתי מסרב להתעורר משׂעיפיו ודמיונותיו, ומוסיף לבחור בדברי ההבל של הוזי ההזיות כאילו הם נאמרו מפי הגבורה, ובכך הוא מנציח את כל שיבושיהם ותסביכיהם לדורות.


בראש הלכות יסודי-התורה נאמר כך: "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע" וכו'. הרמב"ם ראה את תכלית הדת והלכותיה ותכלית ידיעת כל המדעים כולם – לידע את ה' יתברך ויתעלה. לאור גישתו זו של רבנו הרמב"ם, מותח קאפח השכיר ביקורת קשה על הוזי ההזיות בפתיחת פירושו לספר-המדע: "לדעת רבנו, מי שנדמה לו שהוא יודע תורה, ואינו יודע את ה' [...] גם תורה אין לו", שהרי האמצעי (=התורה) ללא השגת התכלית (=ידיעת השם) הוא חסר ערך. וכמו שכותב רבנו במורה-הנבוכים (ג, נא), על מי שמקיימים מצוות מבלי לדעת את השם ואת תכליתן ומטרתן: "כמי שחופר גומה בקרקע או חוטב עצים מן היער". כלומר, חשיבותו של האמצעי היא בראש ובראשונה כדי להשיג את התכלית שלשמה הוא נקבע ונחקק.


אגב, ביקורתו הנוקבת של קאפח השכיר לא מנעה ממנו להעריץ ולרומם את כל הוזי ההזיות שאין להם תורה לדעת רבנו, כגון קארו ושות' אשר כתבו פרשנויות למשנה תורה, ואשר להם קאפח פונה בכינויים דמיוניים מתעתעים: "אדירי עולם", "קדושי עליון", ולג'וחא קארו הוא אף ייחד את הכינוי "מרן". ושאלה מנקרת במחשבתי: האם קאפח שיקר ביודעין? האם הוא הבין שהוא מנציח את התהו ההבל והאלילות ברוממוֹ את הוזי ההזיות שגם תורה אין להם? האם הוא הבין שהוא מודה בעבודה-זרה כאשר הוא הודה בקדושתו האלילית של ספר הזוהר? או שהאמת והשקר שימשו אצלו יחד בערבוביה, וכספי השוחד והמשכורות והשׂררה ושלל המענקים וטובות ההנאה, זעזעו את שכלו במכות חשמל מטלטלות, עד שהוא כלל לא ראה סתירה בין דרך האמת של רבנו לבין העדר האמת ודרכי השקר של "אדירי העולם"?


נניח עתה לקאפח אשר פסח על שתי הסעיפים וסבל מהפרעת זהות חריפה, ונחזור למטרתו המרכזית של מאמר זה: עיון בתכלית הבריאה והנבראים. אחד העניינים שהרמב"ם עוסק בהם בהקדמת פירושו למשנה הוא תכלית הנבראים. הרמב"ם פותח את דבריו בקביעת חכמי-קדם, שאין דבר בעולם שמציאותו לבטלה מכיוון שלכל דבר בעולם יש תכלית (עמ' כא):


"דע, שהקדמונים חקרו חקירה נפלאה כפי ידיעתם וטוּב שכלם, [והגיעו למסקנה] שכל נמצא מוכרח להיות לו תכלית שלמענה הייתה מציאותו, כי אין שום דבר שמציאותו לבטלה".


חקירת תכלית הנבראים


לאחר שהתאמתה מסקנתם של חכמי-קדם, הם ניגשו לבחון את פרטי המציאות כדי לדעת את תכליתו של כל נמצא ונמצא. הם גילו, כי לכל חפץ שנעשה על-ידי האדם יש מטרה ידועה וברורה, ואין צורך לערוך מחקרים מדעיים כדי להבין זאת, שהרי אין האומן עושה כלי אלא לאחר שהצטיירה תכליתו במחשבתו. ברם, מה שנעשה באומנות אלהית, כלומר כל מה שנכלל בטבע, יש מהם שאפשר להשיג את תכליתו בחקירה מועטה, יש שתכליתו מושגת בחקירה מרובה, ויש שתכליתו עמוקה מאד עד שאפילו בחקירה מדעית לא תושג תכליתו.


למשל, הרמב"ם טוען שלא ניתן לדעת מדוע הקב"ה ברא נמלים שיש להן כנפיים ונמלים שאין להן כנפיים, וכן מדוע הוא ברא תולעת רבת רגליים, ומה תכליתן בבריאה. יש לציין, שהרמב"ם כותב דברים אלה לפי המדע שהיה בימיו, ובימינו, שזכינו להתפתחות מדעית אדירה, אנו יודעים, שכל פרט קטן בבריאה הוא חלק ממערכת אקולוגית שלוּבה משוכללת מאוד. כך שאם "נשלוף" מרכיב, ולו הזעיר ביותר, מתוך המערכת האקולוגית, כגון דבורים או אצות זעירות, הדבר עלול לגרום להכחדת מינים רבים, ולנזקים עצומים שישפיעו על האדם ועל העולם.


חכמת שלמה


כאמור, ניתן להבין את תכליתם של נבראים רבים ואפילו לפי המדע הקדום, ומוסיף וכותב הרמב"ם שם: ש"כל מי שהוא מלומד יותר ושקדן יותר, ובעל תבונה זכה יותר, יידע התכלית יותר". בהקשר זה, הרמב"ם מציין את שלמה המלך כדוגמה לאדם שהיה בקי מאוד במדעי-הטבע, כלומר שהוא ידע מהי תכלית כל נברא ונברא ופעולתם בעולמנו, וכֹה דבריו שם:


"ולפיכך, כאשר נתן ה' חכמה לשלמה [...] ידע מתכלית הדברים הללו מה שאפשר לאדם לדעת בהיותו אדם, ודיבר על תכלית האילנות והעשבים ומיני בעלי-החיים, אמר הכתוב: 'וַיְדַבֵּר עַל הָעֵצִים מִן הָאֶרֶז אֲשֶׁר בַּלְּבָנוֹן וְעַד הָאֵזוֹב אֲשֶׁר יֹצֵא בַּקִּיר, וַיְדַבֵּר עַל הַבְּהֵמָה וְעַל הָעוֹף וְעַל הָרֶמֶשׂ וְעַל הַדָּגִים' [מ"א ה, יג]. והייתה זו הוכחה שיש בו כוח אלהי, ואמר אחר זה: 'וַיָּבֹאוּ מִכָּל הָעַמִּים לִשְׁמֹעַ אֵת חָכְמַת שְׁלֹמֹה' [שם יד]".


אגב הדברים אנו למדים, שהמעשייה שסיפרו לנו בגן הילדים ששלמה המלך "דיבר" עם בעלי-החיים אינה אלא אגדה, ופרשנות הפסוק הנכונה היא, ששלמה לא דיבר איתם אלא דיבר עליהם (וידבר על העצים ולא עם העצים), כלומר לימד עליהם, על טיבם ותכליתם.


האדם – תכלית הבריאה


בהמשך סקירתו הרמב"ם מבאר, שתכלית כל הנבראים היא בשביל האדם (עמ' כב):


"כל בעלי-החיים, מהם למזונו [...] ומהם לתועלת אחרת כגון החמור [...] והסוסים [...] ומהם מינים שאין אנו יודעים תועלתם [...]. וכך הפירות, מהם למזונו ומהם לרפא תחלואיו, וכך העשבים, וכך כל המינים. וכל מה שתמצא מבעלי-החיים והצמחים שאין בו תועלת [...] לפי דעתך, הרי זה מחוסר ידיעתנו, ומוכרח שיש לכל עשב ולכל פרי ולכל מיני בעלי-החיים [...] איזו תועלת לאדם. והראיה לזה, שבכל דור ודור מתגלות תועליות עשבים ומיני פירות [...] ומפיקים מהם תועליות רבות".


למדנו אפוא, שתכלית כל פרט ופרט בבריאה היא למען האדם, אם באופן ישיר: כגון מזון לאכילתו ובעלי-חיים לשימושו; ואם באופן עקיף: לשמירה על איזון אקולוגי, על מגוון הצמחים ובעלי-החיים, על עולם טבע בריא נפלא ומופלא, עשיר באוויר נקי ובמים צלולים, נסוך בחן אומנות הבריאה האלהית. "מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ יְיָ כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ" (תה' קד, כד).

תכלית הבריאה והנבראים
.pdf
Download PDF • 133KB

203 צפיות2 תגובות