המצוה הראשונה בספר המצוות להרמב"ם היא מצות ידיעת השם שלמדנו עליה בחודשים שעברו, המצוה השנייה היא מצוַת ייחוד השם, וזה לשון הרמב"ם ב"ספר המצוות":
"והמצווה השניה, הוא הצווי שנצטוינו בידיעת היחוד, והוא שנדע שֶׁפּוֹעֵל המציאות וסיבתה הראשון אחד, והוא אמרוֹ יתעלה: 'שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד' [דברים ו, ד]. וברוב המדרשים תמצאֵם אומרים: 'על מנת ליחד את שמי', 'על מנת ליחדני', והרבה כגון זה. כוונתם בדבר זה, שלא הוציאנו מן העבדוּת ועשה עמנו מה שעשה מן החסד וְהַהֲטָבָה, אלא על מנת שנהיה בדעת היחוד, לפי שאנו מחוייבים בכך, ובהרבה מקומות אומרים 'מצוַת יחוד', וקוראים למצוה זו גם 'מלכות', לפי שהם אומרים: 'כדי לקבל עליו עול מלכות שמים' – כלומר ההודאה ביחוד וידיעתו".
אם מצוַת ייחוד ה' היא רק לדעת שה' הוא אחד ולקבל עלינו עול מלכות שמים, מה ביקש עוד לדעת משה רבנו באמרוֹ "הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ"? (וכבר למדנו שבקשתו זו קשורה לידיעת ייחוד השם) ומדוע מסרב ה' לבקשתו זו באמרוֹ (שמות לג, כ): "כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי"? ברור אפוא שיש עומק לידיעת "כבודו" שהיא ידיעת עצמו ואמתתו של בורא עולם. ברם, כיצד יש להעמיק בעניין זה? מה יש כאן לחקור? והאם די באמירת פסוק ראשון מקריאת שמע כדי לצאת ידי חובת מצוה חשובה זו?
התשובה לשאלותינו כבר נרמזה בסוף דברי הרמב"ם לעיל: "כלומר ההודאה ביחוד וידיעתו". הרמב"ם מלמדנו כי יש אינסוף מעלות ברוממותה של מצוה זו, הראשונה והנמוכה ביותר היא רק "ההודאה ביחוד" – שה' הוא אחד והמלך והאדון היחיד ביקום, ובצר לנו יש לפנות רק אליו. וכל המעלות שמעל מעלה בסיסית זו הן לפי "ידיעתו" של האדם: לפי טוהר מחשבתו, העמקתו והשקעתו בלימוד על ייחוד השם.
ה' אחד באחדות מהותית אמתית
הרמב"ם מקדיש את החלק הראשון של ספרו "מורה הנבוכים" למצוַת ייחוד השם, אם באופן ישיר ואם בהכשרת הדעת להבנת ייחוד השם. כדי להבין מעט על מהות מצוה זו, נעיין בהלכות יסודי התורה (א, ה ואילך) שבהן הרמב"ם מבאר מצוה זו באופן הבסיסי ביותר שאותו כל אדם חייב לידע:
"אלוה זה אחד הוא, ואינו לא שנים ולא יותר על שנים, אלא אחד שאין כייחודו אחד מן האחדים הנמצאין בעולם. לא אחד כמין שהוא כולל אחדים הרבה, ולא אחד כגוף שהוא נחלק למחלקות ולקצוות. אלא ייחוד שאין כייחודו ייחוד אחר כמותו בעולם".
כלומר, "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד" משמעותו "דַּע ישראל שה' אחד", וידיעה זו איננה רק שהשם אחד כפי שאומרים את המושג "אחד" על עצמים שונים כגון: כסא אחד, כתר אחד וכיו"ב. אלא כמו שאומר רבנו בחיי בספרו "תורת חובות הלבבות" (עמ' יג): ה' הוא "אחד במושגו האמתי", ומעיר שם מָרי יוסף קאפח: "הכוונה להבדיל מן האחד המספרי שאין האחדות בו אלא מקרה ואינה אחדות עצמית, וכן מן האחד המיני והאחד הסוגי וכל יתר האחדים שבמושגו הפשוט של האדם".
בסדרה ממוספרת של חפצים, החפץ הראשון נקרא אחד, אך אין הוא אחד במהותו, אלא הוא אחד בגלל שֶׁסּוּמַּן ראשון בשורת החפצים, כלומר הוא אחד בגלל נסיבות חיצוניות [=מקרה] לא בגלל מהותו האחדותית. וכן מין החי נקרא אחד, אך הוא כולל אינסוף סוגים של בעלי חיים. גם סוג מסוים של בעלי חיים נקרא אחד, כגון סוג השור או החמור, אך כל סוג מהם כולל זנים רבים של בעלי חיים מאותו הסוג. גם המין וגם הסוג אחדותם איננה אחדות עצמית אמתית, אלא רק לפי מושגיו הפשוטים של האדם, ובאמרנו "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל" כוונתנו לומר שה' הוא האחד והיחיד באחדות אמתית מוחלטת שאין כמוה.
ה' אחד מפני שאינו גוף, ואינו גוף מפני שאינו מוגבל
הרמב"ם מוסיף ומבאר בהלכות יסודי התורה שם, וזה לשונו: "אִלּוּ היו האלֹהות הרבה [הם] היו גופין וגוויות, מפני שאין הנִמנין השווין במציאותן נפרדין זה מזה אלא במאורעין שיארעו הגופות והגויות".
כלומר, אם היו האלֹהות הרבה הם היו בהכרח גופות, מפני שהדרך היחידה להבחין בין ישויות רבות ששוות במהותן, היא במדדים גופניים של מקום, כגון: אורך, רוחב, גובה, כמות, איכות וכיו"ב. לדוגמה, כדי להבחין בין מדינות שונות בגלובוס יש צורך לתחוֹם אותן בגבולות מוגדרים וברורים, וגבולות אלה תוחמים שטח פיסי-חומרי, בלי הבחנה פיסית-חומרית לא ניתן להבחין בין הישויות הללו. נמצא, שאם ה' יתעלה היה יותר מאחד הוא היה בהכרח גוף. ועתה יש לשאול: האם יעלה על הדעת שה' הוא גוף?
הרמב"ם משיב לשאלה זו בהמשך ההלכה: "אִלּוּ היה היוצר גוף וגויה היה לו קץ ותכלית, שאי אפשר להיות גוף שאין לו קץ. וכל שיש לו קץ ותכלית יש לכוחו קץ וסוף. ואלהינו ברוך שמו הואיל וכוחו אין לו קץ ואינו פוסק, שהרי הגלגל [=העולם] סובב תמיד – אין כוחו כח גוף".
כלומר, אם ה' יתעלה היה גוף היתה לו נקודת סוף, לכוחו ולחייו, שכל גוף מוגבל בכוחו ובחייו, ולא יעלה על הדעת שה' מוגבל בכוחו או בחייו, אלא הוא נצחי ובעל יכולת על הכל. וראיה לכך שאין מגבלה או סוף לכוחו – מֵחִיּוּת העולם והתמדת תנועתו, שאינו פוסק לעולם.
נשים לב להשתלשלות ההוכחה לכך שה' הוא אחד: בתחילה הרמב"ם מוכיח שאם ה' יותר מאחד הוא בהכרח גוף, ולאחר מכן הוא מוכיח שלא יעלה על הדעת שה' גוף מפני שאין גבול ליכולתו ולנצחיותו. נמצא, שנצחיות קיומו ואינסופיות יכולתו הן ראיות לכך שאינו גוף, וההשקפה שאינו גוף היא ראיה לאחדותו. כלומר שלילת מושגי הגשמות מהבורא יתעלה מובילה לידיעת ייחודו.
הרמב"ם מסכם את ההלכה במלים הבאות: "הואיל ואינו גוף לא יארעוּ לו מאורעות הגופות כדי שיהא נחלק ונפרד מאחר [=הגוף מטבעו עשוי לחלוקה, להיפרדות ולהתפוררות לאינסוף חלקים], לפיכך אי אפשר שיהיה אלא אחד. וידיעת דבר זה מצות עשה, שנאמר: 'ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד' [דברים ו, ד]". ושוב אנחנו למדים על חשיבות שלילת הגשמות במצות ייחוד השם, שהרי שלילת הגשמות (כלומר שאינו גוף), מובילה בהכרח לתובנה ולדעה שהוא אחד, שהיא מצוַת עשה והציר של כל התורה כולה.
ראיה נוספת מרס"ג
הרמב"ם מביא ראיה לאחדות ה' מנצחיות קיומו ואינסופיות יכולתו מפני שהם ראיה לכך שאינו גוף, ולכן הוא בהכרח אחד. רס"ג מוכיח שה' אחד באופן הבא: לא יעלה על הדעת שה' חומר או גוף, שאם היה כן הוא היה בהכרח ניתן לספירה ולמנייה והיו חלים עליו כל חוקי החומרים והגופות כגון: מוות, זקנה, חלוקה (שהרי כל גוף מורכב מחלקים רבים), חידלון, חולי וכיו"ב; ולכן מן ההכרח לסבור שה' איננו גוף והוא אחד ומיוחד שאין כיוצא בו.
וזה לשון רס"ג בספרו "הנבחר באמונות ובדעות" (עמ' פד), שם הוא ייחד פרק שלם למצות ייחוד השם: "מצאתי מה שמוֹרה שהוא אחד [...]. שעושה הגופות [=היוצר] כיון שהוא אינו ממינן [ממין הגופות, שאינו גוף], והרי הגופות רבים, נתחייב שיהא הוא אחד, לפי שאם היה יותר על אחד יפול עליו המספר ונכנס בכלל חוקי הגופות".
נמצא, שגם לדעת רס"ג שלילת מושגי הגשמות מהבורא יתעלה מובילה לידיעת ייחודו. ונסיים בדבריו של מָרי יוסף קאפח בעניין ייחוד השם, וזה לשונו: "שכל זמן שלא השיגוֹ האדם [את הקב"ה] משולל מכל גשמות או דמויֵי גשמות או תארי גשמות, עדיין לא השׂיגוֹ" (הנבחר באמונות ובדעות, עמ' פ, הערה 37); "[עלינו] להתחקות ולחקור ולדעת אם אין במה שאנו חושבים זיק של שניוּת [כגון ייחוס כוחות "רוחניים" על-טבעיים לבשר ודם (חי או מת) או הערצה וכניעה לפניו כאלוה] או הגשמה [=כגון שמייחסים לבורא מאפיינים אנושיים מכל סוג שהוא], וחייבים לטהר את מושגינו" (גן השכלים, עמ' קנב, הערה 4).