אחד העניינים החשובים ביותר לכל אדם שחשקה נפשו במושכלות, הוא לידע שיש גבול לשכל האנושי, ושהוא לעולם לא יוכל להבין את כל אשר תשתוקק נפשו לידע. העדר ההבנה הזו חמור מאד, ועלול לגרום לשיבושים עצומים ונוראים. ברם, אם מדובר בעניין כל-כך בסיסי ופשוט, דהיינו שיש לשכל גבול שאי-אפשר לעברו, מדוע בכל זאת נשתבשו בו לא מעט בני אדם במהלך ההיסטוריה? ובכן, לעניות דעתי הסיבה המרכזית לכך הינה הגאווה והיהירות, כלומר, יש אנשים אשר התרוממו למעלות גבוהות במדע ובפילוסופיה, אך מעשיהם לא היו לשם שמים, והם השׂכילו והעשירו ומעלתם וכבודם ויוקרתם גדלה מאד בעיני בני אדם.
דא עקא, השילוב בין העדר יראת שמים לעושר גשמי ולרוממות וגדולה בעיני עצמם ובעיני אחרים, בשל ידיעותיהם והמעמד הרם שהם השיגו בממסדים השונים (בעיקר באקדמיה), גרם להם בסופו-של-דבר לבעוט במצוות המעשיות, ואף בכמה מיסודות הדת שלא התאימו למעמדם "הנאור" ולמקומם המרומם באליטה האקדמית והכלכלית המערב-אירופית.
ככל שעברו השנים, הגאווה היהירות וגסות הרוח של אותם משׂכילים נעדרי יראת שמים, הובילה אותם לראות בשׂכלם המפותח והמלומד את חזות הכל. הם לא הסכימו לקבל עוד את העובדה שיש דברים אשר נשׂגבים מהם משׂכלם ומהבנתם, שהרי הם פרופ' בעלי שם עולמי, ורבים הם התלמידים אשר נושאים אליהם את עיניהם בהערצה כאילו הם מבחרי המין האנושי. לפיכך, הם החליטו שאין דבר שהם אינם מסוגלים לתופשׂוֹ ולהבינו בשׂכלם. כך הם הגיעו בסופו-של-דבר לכפירה ביסודות הדת וגם לביטול המצוות המעשיות.
הכפירה ביסודות הדת נבעה מכך שהם הגיעו למסקנה, שכל מה שהם אינם מבינים בשׂכלם אינו קיים במציאות, שהרי שׂכלם והבנתם הם חזות הכל כאמור. כך הם הגיעו לשוחת סכלות עמוקה מאד, לא רק בשל העדר יראת שמים, אלא גם בשל כפירה ביסודות דת שאי-אפשר לכאורה לשׂכל האנושי להבינם לאשורם, כגון תחיית המתים או אמיתת חיי העולם-הבא.
כמו כן, הם עיוותו יסודות רבים נוספים, כגון יסוד הנבואה, שהרי לשיטתם אין צורך שהנביא יקיים את מצוות התורה, אלא די שהוא יגיע בשכלו לאיזו מעלה מסוימת, כדי שהנבואה תחול עליו באופן הכרחי, ואפילו שלא ברצון הבורא! ובמלים אחרות, הם אימצו את שיטת אריסטו בעניין זה, כאילו אין צורך לקיים מצוות כדי להתרומם למעלת מבחר המין האנושי.
וברור מדוע הם חתרו להשקפה הזו, כי מצוות התורה העיקו עליהם, הם רצו ללכת לאופרות לתיאטראות לקונצרטים ולמסעדות היוקרה, ולשלל ההנאות שהתרבות המערבית מציעה לאליטות ולכל מי שיש לו כסף כבוד יוקרה ומעמד אמיתי או מדומה. כמו כן, כדי להתיר להם את השרץ הם גם החליטו שהעולם אינו מחודש, אלא קדום, שנברא לא מכוח רצונו של בורא עולם אלא מכוח מציאותו, דהיינו שלא ברצון, ומכיוון שהוא לא ברא אותו ברצון מחודש, הרי שהקב"ה אינו משגיח, שהרי אפילו יצירת העולם מראשיתו לא נעשתה בהשגחה.
ואם הקב"ה אינו משגיח, הרי שהוא בהכרח לא גומל שכר לצדיקים ולא מעניש את הרשעים, ואיש הישר בעיניו יעשה – ומטרתם בהשקפה הזו הייתה לשחרר את עצמם מציוויי התורה ואזהרותיה. ביטויה המעשי של השקפה זו שׂוֹרר במחלקות וחוגי הפילוסופיה למיניהם, שם תמצאו את ההשקפה שהספר "משנה תורה" לא נועד למשׂכילים אלא לעמי הארץ בלבד. ושמעתי את ההשקפה הזו אפילו מדרדעים שׂכירים שמלמדים את מורה הנבוכים!
קצרו של דבר, המשׂכילים הללו לא עבדו את ה' יתעלה, הם עבדו את עצמם! הם עבדו את שׂכלם, מפני שהם ראו בו את חזות הכל, ומה שגרם להם לשגיאה הזו, היא שאיפתם לדבוק בתאוות התרבות המערבית, אשר מרוממת את התאוות כאילו היו עניינים "תרבותיים"... ברם, כל אלה המשׂכילים המזויפים נעדרי יראת השמים, שכחו או שלא רצו לזכור את דברי רבנו המפורשים בפרקים מאד בסיסיים וראשוניים של מורה הנבוכים. שהרי רבנו כבר בחלק א מקדיש כמה פרקים מאד חשובים כדי להסביר ולהזהיר ממגבלות השכל האנושי.
וכבר הרחבתי בעניינם של אנשי השחץ גסי הרוח האירופים הללו, אשר מתעטפים במרדעות של "נאורות" ו"השכלה", בכמה מאמרים, ראו: "נזיפה בעקבות השרימפסים של קארו", "תשובה בעניין אנשי מגדל השן", "ביקורת אשכנזית קטלנית כנגד אור הרמב"ם", ועוד.
מגבלות השכל האנושי
וכֹה דברי רבנו במורה (א, לא):
"דע, כי ישנם מושגים אשר יש בכוחו וטבעו של השכל האנושי להשיגן, ולעומתם, יש במציאות עניינים אשר אין בטבעו להשיגן כלל ולא בסיבה [גם באופן עקיף אי-אפשר להשיגן, ודוגמה ללימוד עקיף הוא הלימוד על מציאות ה' באמצעות התבוננות בבריאתו בהנהגתו ובפעולותיו] אלא, שערי השׂגתן נעולים בפניו. ויש במציאות דברים שניתן להשיגם רק באופן מסוים וייעלמו יתר מצביהם [כלומר, ניתן להשיגם רק באופן חלקי ומסוים בלבד], ואין היות האדם משׂיג מחייב שישׂיג כל דבר, כמו שיש לחושים השגות ואין בכוחם להשיגן בכל מרחק שהוא, וכך יתר הכוחות הגופניים, לפי שאם דרך משל, היה האדם חזק כדי לשאת שני ככרים [ככר – 'קנטאר', יחידת משקל של כ-270 ק"ג], הרי אינו חזק כדי לשאת עשרה. ויתרונות בני האדם זה-על-זה בהשגות הללו החושיות ויתר הכוחות הגופניים ברורים וידועים לכל בני האדם, אלא שיש יש לו גבול [להשגות חמשת החושים וליכולת הכוחות הגופניים], ואין הדבר נמשך עד איזה מרחק שיהיה [כגון הראות והשמע והריח שהן מוגבלות עד מרחק מסוים] ואיזה שיעור שיהיה [כגון יכולת הנשיאה וההרמה שהן מוגבלות עד למשקל מסוים]".
רבנו מלמד ומדגיש, שיש גבול שהשכל האנושי נעצר בו, וכדי להנחיל לנו את ההשקפה החשובה הזו, הוא מביא דוגמה מהשגות חמשת החושים ומיכולותיו הגופניות של האדם, שהרי לא ניתן לחלוק על-כך שהשגות חמשת החושים וכן שיכולותיו הגופניות של האדם, הינן מוגבלות, וכל אדם אפילו שלא למד מאומה כל ימי חייו מבין זאת היטב.
ודין ההשגות השכליות הוא כדין השגות חמשת החושים והיכולות הגופניות, וכֹה דברי רבנו בהמשך דבריו במורה שם (א, לא):
"והוא הדין בהשגות השכליות האנושיות, יתרונות בני המין האנושי בהם זה-על-זה בהבדלים עצומים. וגם זה פשוט וברור מאד לאנשי החכמה, עד שיש עניין מסוים שמחדֵּש האדם מעיונו הוא, ואדם אחֵר לא יוכל להבין את אותו העניין כלל, ואפילו תסביר לו בכל אופני הסבר ובכל משל ובמשך זמן רב, לא ייכנס בדעתו כלל, אלא ירחק שׂכלו מלהבינו. וגם ההבדלים והיתרונות הללו אינם ללא גבול, אלא יש לשכל האנושי גבול בלי ספק שאצלו הוא נעצר".
כלומר, בנוסף לכך שיש גבול להשגות השכליות האנושיות, הן אינן זהות או אפילו קרובות בדרגתן אצל בני האדם, אלא, יתרונות בני האדם זה-על-זה בענייני ההשגה השכלית עצומים מאד-מאד, וכמו הדוגמה שרבנו מביא בדבריו: שיש אדם שאפילו תסביר לו בכל דרך דידקטית ומדעית ואמפירית שקיימת בעולם, שׂכלו ימאן להבין את האמת. דברי רבנו כאן מזכירים לי את הזקנים שבאו מתימן, שרובם ואולי אף כולם, לא יהיו מסוגלים להבין שלא קיימים שדים בעולם, ושאין יכולת להזיק או להועיל באמצעות כישופים, ושעין הרע היא עניין מידותי ולא מאגי דמיוני, ושאין משׂטינים ומקטרגים, ושאין כוח לגרמי השמים להשפיע עלינו, ועוד...
תשוקת ההשׂגה והעדרה
בהמשך המורה שם (א, לא), רבנו מלמד שיש דברים שהאדם כלל לא ישתוקק להבין ולדעת אותם, מפני שברור כשמש שהם דברים שאי-אפשר להשיגם, וכֹה דבריו:
"והנה יש דברים שיתברר לאדם מניעת השגתם ולא ימְצא [האדם] את עצמו משתוקק לידיעתם מחמת הרגשתו [והבנתו] שהדבר נמנע ושאין לו שער להיכנס בו ולהגיע אליהן, כגון אי ידיעתנו מספר כוכבי השמים, והאם הם מספר זוגי או פרד, וכגון אי ידיעתנו מספר מיני בעלי החיים והמתכות והצמחים [ואפילו בימינו, דור המדע הדעת והטכנולוגיה, מתגלים זנים חדשים של צמחים ובעלי חיים לעתים קרובות], וכל הדומה לכך".
לעומת זאת, יש במציאות עניינים שהאדם משתוקק מאד להשגתן, וכֹה דברי רבנו שם:
"ויש במציאות דברים שהאדם מרגיש תשוקה גדולה להשׂגתן ולהשלטת שכלו על דרישת אמיתתן, והחקירה בהן מצויה בכל כת מבעלי העיון בבני האדם בכל זמן. ובאותם הדברים מִתְרַבּוֹת ההשקפות ותארע המחלוקת בין החוקרים, וימָּצאו השיבושים מחמת שאיפת השכל להשיג את אותם הדברים, כלומר התשוקה אליהן, והיות כל אחד מהם חושב שהוא כבר מצא דרך לדעת בו אמיתת הדברים, ואין בכוח השכל האנושי להביא על-כך הוכחה".
נמצא, שכל דבר שאי-אפשר להכריע בו באמצעות הוכחה ברורה, יימָּצאו בו מחלוקות רבות בין בני האדם, כי מצד אחד יש תשוקה ושאיפה גדולה להגיע לחקר האמת, אך מצד שני מדובר בעניינים עמוקים, בדרך-כלל פילוסופיים אך לעתים גם מדעיים, שאי אפשר להביא עליהם הוכחה וראיה ברורה, כגון בכל מה שקשור למדעי האלהות או אפילו לשאלה המדעית כיצד נוצר העולם? שאלה שנמצאת תחת סימן שאלה, וכל התיאוריות הינן בגדר השערה.
בהמשך דברי רבנו במורה שם (א, לא), הוא מוסיף ואומר כך:
"ודברים אלה אשר אירעה בהם מבוכה זו [ורבתה בהם המחלוקת בין החכמים] רבים מאד בעניינים האלהיים, ומעטים בעניינים הטבעיים [מדעי הטבע], ונעדרים בעניינים הלימודיים [המדעים המדויקים, הניתנים להוכחה מיניה-וביה בראיות חותכות ומוחשיות]".
ולמיטב הבנתי, בימינו כמעט כל מדעי הטבע ניתנים להוכחה כמעט כמו המדעים המדויקים, כך שכמעט אין הבדל בין מדעי הטבע למדעים המדויקים, כי גם אלה וגם אלה ניתנים להוכחות אמפיריות ברורות ומוחשיות, שאדם נבון מבין מיד שאי-אפשר להתווכח עמהן.
העיקשות המופתית
בהמשך דברי רבנו במורה שם (א, לא), הוא מלמד, שכל דבר שהוכח באופן ברור, אין בו מחלוקות והתנצחויות בקרב בעלי הדעת, שהרי כל מי שחותר לאמת וזיכך את נפשו מדעות קדומות, משיטות זרות, ומִשְּׁחיתות מידותית, כאשר יראה את האמת נכוחה יודה עליה מיד. ברם, ישנם רבים מאד אשר הינם לפי הגדרת רבנו מתעקשים לדבוק בהבליהם. רבנו מגדיר את עקשנותם באופן מעניין, הוא קורא לה "העיקשות המופתית" דהיינו עקשנות אובססיבית ובהמית נגד הוכחה ברורה, שעלולה לנבוע מסיבות רבות ומגוונות, כגון מהתנשאותו וגסות רוחו של המתווכח, או מחוסר יכולתו המחשבתית להבין את דקות העניינים, או בשל דעות קדומות שהולעט בהן עוד בהיותו ילד קטן בחיק אימו, וכך נעתק מחיק אימו לחיק אשתו.
ויש גורם נוסף בימינו והוא השוחד, כי מי שהופך תורת חיים לקורדום חוצבים קשה יהיה לו מאד עד בלתי אפשרי לראות את האמת, שהרי הוא מקבל שוחד חודשי מממסד המינים בעלי המרדעות, ואפילו אם תוכיח לו בראיות תורניות ברורות ומפורשות, שאפילו אדם חילוני יכול להבין, הוא, אותו סכל שיָּנק כל חייו את תורתם של המינים וצאצאיהם ונטל את טובות ההנאה שלהם, לעולם לא יוכל להבין, אלא-אם-כן יזעק לה' באמת ובתמים ובלב נשבר ונדכה שיורהו אל דרך האמת, וירצה בכך בכל מאודו, ואף יהיה לו כוח נפשי לקבל את האמת.
וכֹה דברי רבנו בעניין "העיקשות המופתית" בהמשך דבריו במורה שם (א, לא):
"לפי שכל דבר שנודעה אמיתתו בהוכחה אין בו מחלוקת ולא וויכוחים ולא התנצחויות, זולתי מצד סכל המתעקש עיקשות הנקראת 'העיקשות המופתית' [עקשנות אובססיבית ובהמית נגד הוכחה ברורה], כדרך שתמצא אנשים שהתעקשו נגד כדוריות הארץ והיות הגלגל עגול וכיוצא בכך – אלה [=הסכלים, העקשנים האובססיביים הללו] אין להביאם בחשבון בעניין זה [דרך אגב, בימינו הוכח שאין גלגלים בשמים כלל, אך צדקו הקדמונים שכוכבי הלכת ושאר גרמי השמים שבמערכת השמש נעים במסלולים מעגליים, והיום אנו יודעים שכל הכוכבים וגרמי השמים שבמערכת השמש סובבים סביב השמש מכוח הכבידה העצום שלה]".
וזכורני שפעם התווכחתי עם איזה "אברך נחשב" אשר למד מסוגיה מסוימת שהעולם שטוח, והיה משוכנע בזה לחלוטין! ואף שהבאתי לו ראיות מתצלומי לוויין שאי-אפשר להתווכח עמהם, שהרי מדובר בהוכחות מוחשיות, הדבר לא הרשים אותו כלל, והוא השיב לי, שבעוד כמה עשרות או מאות שנים המדע יתקדם ויגלה שהוא טעה ושהעולם שטוח! ברם, לאחר שאותו "אברך" נקלע לקשיים כלכליים ונאלץ להתגייס לצה"ל (לרבנות), פגשתי אותו שוב, אך הפעם הרגשתי שהזמירות השתנו לחלוטין, כי כוחו של שוחד המינות התרופף...
הבנת מגבלות השכל האנושי הינה בסיסית מאד
רבנו חותם את הפרק במורה שם (א, לא), בדברים הבאים:
"ואל תחשוב כי זה שאמרנו על קוצר השכל האנושי והיות לו גבול שהוא נעצר אצלו, שהוא דבר שנאמר על-פי התורה [התורה לא קבעה שהשכל האנושי מוגבל, אף שנאסר עלינו להתבונן בדברים הנעלמים: מה למעלה מה למטה מה לפנים ומה לאחור], אלא הוא דבר שכבר אמרוהו הפילוסופים והשיגוהו השגה נכונה, בלי שום קשר עם דת או השקפה, והוא דבר נכון, לא יסתפק בו אלא מי שסָּכַל במה שכבר הוכח מן העניינים. והקדמנו פרק זה למה שיבוא אחריו [בפרק לב, בעניין נזקי אימוץ ההשגה, דהיינו, נזקי המַאֲמָץ המחשבתי שהינו יגיעה לריק ולשווא, מפני שההשגה המבוקשת הינה מעבר ליכולת האדם]".
כלומר, הפילוסופים של ימי קדם היו אנשים ישרים ביחס לפילוסופים של ימינו, אשר אש הבצע והתאווה ולהט התרבות המערבית וזימותיה אוכלת את ישותם, עד-כדי-כך שחלקם כפר ביסוד הבסיסי הזה, המובן לכל אדם שאינו סכל גמור, וסברו ששכלם הוא חזות הכל. לפיכך, בימינו לא רק השוטים שוגים בעניין זה, אלא גם המשׂכילים המכשׁילים נעדרי יראת אלהים, אשר המה סכלים באמת, כי יראת ה' ראשית דעת, ובלעדיה אין חכמה ואין תבונה.
ולמרות כל חכמתם והישגיהם הם נעקרו מחיי העולם-הבא והפסידו את העניין החשוב ביותר לאדם עלי-אדמות, שהרי הם סכלו מלהבין את התכלית האמיתית של העולם-הזה, ובחרו בחיי העינוגים האסורים של התרבות המערבית ובעיקר של האליטות האירופיות. היש סכלות חמורה וכעורה מזאת? אשר גורמת לאדם לאבד את חיי הנצח וקרבת אלהים חיים?
"רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת יְיָ שֵׂכֶל טוֹב לְכָל עֹשֵׂיהֶם תְּהִלָּתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד" (תה' קיא, י).
"יִרְאַת יְיָ רֵאשִׁית דָּעַת חָכְמָה וּמוּסָר אֱוִילִים בָּזוּ" (מש' ג, ז).
'"אַל תְּהִי חָכָם בְּעֵינֶיךָ יְרָא אֶת יְיָ וְסוּר מֵרָע" (תה' קיא, ז).
סוף דבר
אסיים את המאמר הזה במקבץ פסוקים אשר נוגע לחכמים המתוחכמים הללו שאינם אלא רשעים וסכלים, ההולכים בעקבות הצדוקים והבייתוסים למיניהם. אמנם, יש גם פתאים שנוהים בהערצה אחרי הרשעים והסכלים הללו, כגון אחרי ישעיה אחֵר תלמידו של אלישע אחֵר, אשר לא הייתה תועבה שלא שגה והתגולל בה, תוך שהוא רוקד ומזמר ומטפח בידיו.
"הוֹי חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם וְנֶגֶד פְּנֵיהֶם נְבֹנִים" (יש' ה, כא).
"וַתִּבְטְחִי בְרָעָתֵךְ אָמַרְתְּ אֵין רֹאָנִי [אָמרו בלבבם עזב אלהים את הארץ ואין הוא משגיח עוד על בני האדם], חָכְמָתֵךְ וְדַעְתֵּךְ הִיא שׁוֹבְבָתֶךְ וַתֹּאמְרִי בְלִבֵּךְ אֲנִי וְאַפְסִי עוֹד [=רמז עבה לגאוותם ליהירותם ולגסות רוחם של החכמים האירופיים הללו]" (יש' מז, י).
"אֵיכָה תֹאמְרוּ חֲכָמִים אֲנַחְנוּ וְתוֹרַת יְיָ אִתָּנוּ? אָכֵן הִנֵּה לַשֶּׁקֶר עָשָׂה עֵט שֶׁקֶר סֹפְרִים [=איך תתגאו תתנשאו ותתייהרו בחוכמתכם כאילו הִשְׂכלתם להבין את מדעי האלהות? והלא אפילו יראת שמים אין בכם, והשלכתם את המוסר היושר והטוהר אחרי גווכם]" (יר' ח, ח).
"בְּחָכְמָתְךָ וּבִתְבוּנָתְךָ עָשִׂיתָ לְּךָ חָיִל [בכישוריהם השכליים הגיעו להישגים מדעיים אמיתיים אך גם מזויפים] וַתַּעַשׂ זָהָב וָכֶסֶף בְּאוֹצְרוֹתֶיךָ [קיבלו תפקידים רוויי משכורות וטובות הנאה באקדמיה גסת הרוח], בְּרֹב חָכְמָתְךָ בִּרְכֻלָּתְךָ הִרְבִּיתָ חֵילֶךָ וַיִּגְבַּהּ לְבָבְךָ בְּחֵילֶךָ [וסופם? שלבם גבה ובעט בדת האמת והמוסר שנתן לנו ה' יתעלה שמו]" (יח' כח, ד–ה).
"רָאִיתָ אִישׁ חָכָם בְּעֵינָיו תִּקְוָה לִכְסִיל מִמֶּנּוּ [אין תקוה לאותם נפוחי הגאווה במגדל השן, כי הם סמוכים ובטוחים שהינם מבחר המין האנושי, והכל כבר גלוי לפניהם]" (מש' כו, יב).
לפיכך ראוי לומר להם: "מִי יִתֵּן הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישׁוּן וּתְהִי לָכֶם לְחָכְמָה" (איוב ג, ה).
ואחתום בדבריו הנפלאים של הנביא ירמיה (ט, כב–כג):
"כֹּה אָמַר יְיָ אַל יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ וְאַל יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר בִּגְבוּרָתוֹ אַל יִתְהַלֵּל עָשִׁיר בְּעָשְׁרוֹ, כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי כִּי אֲנִי יְיָ עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם יְיָ".
מהי החכמה שאסור להתהלל בה שנאמרה בראש דברי הנביא? ובכן, לדעתי ירמיה הנביא מכוון לאותם חכמים בעיניהם שבכל דור ודור מתעים את העם אחרי שכלם, ומעוותים את דרך האמת ומחדירים לה בשקר זרויות טומאות ותועבות בשם ההיגיון וכוח המחשבה, כדי לקיים את שאיפותיהם הבהמיות הבזויות, כגון התערותם והתערבותם בתרבות המערבית אשר השחיתה את מוסר האדם ודרדרה את האנושות לבהמיות במסווה של "נאורות".
ומה החכמה שראוי להתהלל בה? החכמה והמדע אשר נלמדים לשם שמים, מתוך ענווה ויראת שמים ואהבה זכה לבורא-עולם, ומתוך תשוקה וכיסופים אדירים לידע להשיג ולהשכיל אלהים חיים, ככל יכולת שפל השפלים אשר אינו ראוי להשׁגחתך לטובך ולהשׂגתך.
"כִּי אֶרְאֶה שָׁמֶיךָ מַעֲשֵׂי אֶצְבְּעֹתֶיךָ יָרֵחַ וְכוֹכָבִים אֲשֶׁר כּוֹנָנְתָּה, מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ וּבֶן אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ, וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱלֹהִים וְכָבוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּ, תַּמְשִׁילֵהוּ בְּמַעֲשֵׂי יָדֶיךָ כֹּל שַׁתָּה תַחַת רַגְלָיו, צֹנֶה וַאֲלָפִים כֻּלָּם וְגַם בַּהֲמוֹת שָׂדָי, צִפּוֹר שָׁמַיִם וּדְגֵי הַיָּם עֹבֵר אָרְחוֹת יַמִּים, יְיָ אֲדֹנֵינוּ מָה אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל הָאָרֶץ" (תה' ח, ד–י) – זוהי החכמה אשר ראוי שהחכם יתהלל בה!