בעבר נשאלתי על השקפת רבנו בעניין הנסים וההשגחה, השואל סבר, בעקבות חוקרי אקדמיה בעלי-שם ומשכורות נפוחות, כי בסתר לבו רבנו הרמב"ם החזיק בדעה שהיא מנוגדת באופן מוחלט לדברים מפורשים וברורים שהוא אומר במקומות לא מעטים בכתביו. על שיטת החוקרים החוצבים הללו, לטעון כנגד רבנו שפיו ולבו אינם שווים, ושהוא למעשה אריסטוטלי גמור ומוחלט ורק מתחזה להולך בדרכם של חז"ל ומסורת התורה-שבעל-פה – על שיטתם ומגמתם זו השבתי לו תשובה מפורטת כפי הבנתי את נכלוליהם, והנה היא לפניכם:
איני מתכוון לקרוא בשלב זה את מאמרו של החוקר שהזכרת, מכיוון שהנני מעדיף להבין את משנת רבנו ללא מתווכים שׂכירים ובמיוחד ללא מתווכים מעולם הצביעות האקדמי. מניסיוני למדתי, שרבים מהפרופ' הללו הם אולי אנשים נאורים ונחמדים ונעימי-הליכות כלפי חוץ (אף שאין זה אתגר גדול לבני אדם אשר מרוויחים סכומי עתֵק וזוכים לכבוד מלכים של מגדל השן ולשלל טובות הנאה, ועדינות נפשם וסובלנותם המדומה הינן חלק מדרישות העבודה; אך אם תחליף אותם לזמן קצר עם בני האדם קשי-היום מעיירות הפיתוח קל-מהרה תיחשף אכזריותם ונקמנותם), אולם פעמים רבות הם אינם מדייקים במשנת רבנו, ולעתים לא רחוקות הם אף שוגים שגיאות חמורות בהבנתו ובהבנת משנתו, עד כדי כפירה בתורה ויציאה מן הדת.
הסיבה המרכזית לשגיאותיהם ולסטיותיהם הקלות והחמורות מדרך האמת, היא שהם אוכלים מן התורה ובאופנים רבים ומגוונים הרבה יותר מאשר הכומרים הממסדיים, והפיכת התורה לקורדום חוצבים אימתני גורמת להם לשגות שוב ושוב במשנת רבנו. ואיני אומר זאת כאדם שבא מן החוץ, שהיתי באקדמיה למעלה מחמש-עשרה שנים שבהן למדתי להכיר את אופיים, מטרותיהם ומידותיהם של המרצים בעלי-השם בחוגים למדעי היהדות, כולל אלה שנחשבים לחוקרי משנת הרמב"ם – ורוב ואולי כל חוקרי הרמב"ם שראיתי לא היו אנשי אמת בלשון המעטה, וכל מטרתם הייתה לגמֵּד ולמזער את הרמב"ם כדי שהוא לא ישפוך יותר מדי אור, ויכה בסנוורים את חכמי-יועצי-אשכנז שגיששו ומגששים בחושך אפל, סמיך ודביק, וזאת בשל עבודת האלילים, הסכלות והמינות שהם אוחזים בהן בדבקות, מנהג אבותיהם בידיהם!
כמו כן, פעם קראתי מאמר של פרופ' ידוע לפילוסופיה בעניין ידיעת ה', ומצאתי שהוא שגה שגיאה חמורה ובסיסית מאד בהבנת גדרי מצות ידיעת ה'. אותו חוקר סובר, שמצות ידיעת ה' כוללת אך ורק את מדע הפיזיקה (כמשתמע מדברי אריסטו לשיטתו), ואנכי הוכחתי מדברי רבנו המפורשים כי מצוה זו כוללת את כל מדעי הטבע, ואף לא מעט מעבר לכך. שגיאתו נובעת משאיפה זרה של אנשי האקדמיה הללו ללכת אחרי אריסטו בכל העניינים, וזאת מתוך אהבתם לחוקות הגויים, והסתייגותם, ולעתים אף סלידתם מחז"ל: שמקדשים את המוסר ואת המצוות המעשיות של התורה-שבעל-פה, מגבילים את חיי המנעמים והתענוגות של אותם חוקרים נהנתנים בעלי-שם, רודפי כבוד ושׂררה והבלי העולם-הזה, ואף מרחיקים אותם מעולם האקדמיה הבינלאומי של הגויים שהם כֹּה אוהבים, וכֹה משתוקקים להיות חלק טבעי ממנו ('ויתערבו'). וזכורני שניגש אלי חבר תימני ששגה בהערצה עיוורת אחר החוקרים "הנאורים" הללו, וטען כנגדי בעדינות שאני שוגה רק בגלל ש"הפרופ' הגדול" כתב אחרת במאמרו...
כל אנשי האקדמיה בעלי-השם שעוסקים במשנת רבנו חולים במחלה אירופית קשה: נדמה להם שרבנו היה כמותם, דהיינו איזה מלומד נהנתן ואריסטוקרט אשר הפך את תורת האלהים לקורדום חוצבים, ועיקם את התורה כדי שתתאים לשאיפותיו ותאוותיו. ובמלים אחרות, נדמה להם שהטבע האשכנזי האריסטוקרטי והאנגלוסקסי שלהם, אשר גורם להם לומר דבר אחד ולחשוב דבר אחֵר לחלוטין בליבם, היה גם מנת חלקו של רבנו הגדול! ולכן, כל חוקרי הרמב"ם הלכו בדרכו של הראב"ד וסברו שרבנו כפר בסתר לבו: בתחיית-המתים, בחידוש העולם, בביאת המשיח, בחיי העולם-הבא, ביסוד ההשגחה, השכר והעונש, ובעוד יסודות תורניים.
חציבתם בתורה שאותה הפכו לקורדום של פוליטיקה וצביעות, וכן אהבת חוקות הגויים והבלי העולם האירופי המודרני שכֹּה להוט אחר תאוותיו, גרמו להם לאנוס ולרצוע את רבנו הרמב"ם לתפישות פילוסופיות של אריסטו הנערץ עליהם עד כדי יציאה לכפירה ולמינות, וכן לטעון שרבנו אומר דברים מפורשים ומתכוון בעצם להיפך הגמור מדבריו! ואיני מתעלם מדברי רבנו בסוף הקדמתו למורה בעניין שבע הסתירות: שיש והוא יכתוב במורה מושג שאינו מדויק, ובהמשך ספרו הוא יבארוֹ. אולם, רבנו מדגיש שם שמדובר באילוץ דידקטי, והוא מוסיף ואומר שם שמדובר באילוץ זמני, מפני שבהמשך דבריו הוא מחויב לרומם על נס את דרך האמת, כך שלא יהיה מקום ללומד לטעוֹת ולהתדרדר לשגיאה כלשהי בהשקפות דתנו, וכֹה דברי רבנו שם: "ואחר כך ידייק באותו העניין העמוק ויבאר אמיתתו במקום הראוי לו". כל-שכן וקל-וחומר כאשר מדובר ביסודות הדת שרבנו קובע באופנים מפורשים בכל רחבי כתביו, וחלילה לסבור שכוונתו של רבנו הרמב"ם הייתה לזרות חול בעיני עם-ישראל ולהטעותו בכזבים, ועוד בענייני יסודות דתנו – אשר בהעדרן דתנו אינה דת – ופיו ולבו שווים ורבנו וכיסאו נקיים וטהורים.
לגבי עצם הנסים, האמונה באפשרות התרחשותם היא יסוד חשוב בדת משה, ורבנו עוסק בה במקומות לא מעטים במורה ובעוד מקומות, והיא הכרחית כדי להעמיד את יסודות דתנו: יסוד תורה מן השמים, יסוד הנבואה ועוד. אך גם בעניין זה החוצבים האקדמיים נטו אחר אריסטו אשר שלל את הנסים לחלוטין, ואנסו את רבנו לסבור כמעט ואולי בדיוק כמו אריסטו, שאין נסים בעולם – וכמו שהם אנסו את רבנו לסבור את קדמות העולם, למרות שרבנו אומר דברים מפורשים כנגד קדמות העולם והיה תומך נלהב ועקבי בהשקפת חז"ל בחידוש העולם!
בדרך זו של מינות, תעתועים ומדוחים, הם מחריבים את יסודות דת האמת ולמעשה מעצבים לעצמם דת חדשה, אשר תתאים לשאיפותיהם הזרות והעקומות ולשרירות לבם הערֵל אשר כֹּה להוט אחרי התאוות והזימות ורדיפת הבצע, במסווה של "נאורות" וצביעות אירופית. בנוסף לכך, הם מוציאים-שם-רע על רבנו, מפני שהם תולים בו מגרעת מידותית חמורה מאד: שפיו ולבו אינם שווים – וכן לא ייעשה! וכאמור, רשעם הזה נובע מאכילתם מן התורה וכן מטבעם האשכנזי האריסטוקרטי והאנגלוסקסי הצבוע והמזויף (ולא לחינם הם נתערבו בבני יפת ואולי אף יצאו מתוכם, כי יפת אולי יפה ונאה ומרשים בחיצוניותו אך מושחת ועכור מבחינת מהות מוסריותו) – ולכן הם מבקשים למזער את רבנו ולהציג אותו כאשכנזי יהיר וצבוע כמותם שפיו ולבו אינם שווים, ושהוא, בדיוק כמותם, עיצב את התורה לפי שרירות לבו: ביטל בסתר-ליבו את יסודות דתנו, ופטר את עצמו מכל מצוות התורה המעשיות (הן רק בגדר המלצה). עיקום ואינוס תורת רבנו והוצאתו ממסגרת הדת מאד נוחה להם, היא משקיטה את מצפונם ומעודדת אותם להתמיד במסכת התאוות, הזימות והפטורים ממצוות התורה שהם מנהיגים לעצמם.
"בְּנֵי יֶפֶת גֹּמֶר [...] וּבְנֵי גֹּמֶר אַשְׁכֲּנַז" (בר' י, ב–ג).
בעניין ההשגחה, לפי דעתי לא ראוי לי כעת לעסוק בעניין זה ולהבין אותו לאשורו, כי מן הכבוד כלפי ה' לא לשלוח את המחשבות בעניינים הקשים והעמוקים הללו, אלא לעלות לאט-לאט במעלות החכמה, התורה והמחשבה, ולהתפלל אל ה' שיחנני דעת וכמו שהתחנן דוד המלך בתהלים קיט: "גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ". ורבנו כותב במפורש במורה (ראו: 'ענווה והכנעה בהשגת ה' יתעלה'), שאין לשלוח את המחשבות ולדהור בעניינים האלו העמוקים כמו שעושים אנשי האקדמיה הללו, אנשי השחץ והצביעות, אשר משנת רבנו הרמב"ם הינה שעשוע אינטלקטואלי דמיוני בעבורם, ובעיקר קורדום להפיק ממנו טובות הנאה לאין מספר.
לפיכך, איני סבור שנכון כרגע מבחינתי לעסוק בנושא זה לרוחבו ולעומקו, ואי ידיעתו על בוריו איננה מגרעת בעבודת ה' ואיננה חסרון באמונה. כלומר, העדר ידיעה מקיפה בעניין זה אינו מוביל בשום פנים להשקפות רעות ולעבודה-זרה, כך שאיני רואה שום הכרח להתאמץ ולעסוק בנושא זה כעת, עד שאכשיר את עצמי בעניינים רבים אחרים הנחוצים לי כתשתית להבין את אחד העניינים העמוקים ביותר בידיעת ה', והוא הבנת דרכי ההשגחה הגלויות והנסתרות.
זאת ועוד, איני מבין כיצד רשעי האקדמיה מתיימרים להבין בעניינים העמוקים הללו טרם שהם למדו היטב וקיבלו עליהם לקיים את מצוות התורה המעשיות! ואין לי ספק שרוב ואולי כל אנשי האקדמיה הללו, תועים בדת האשכנזית החדשה שיצאה מקרב חכמי-יועצי-אשכנז המינים הקדמונים, וכאמור, רבים מהם אף אינם מקיימים את מצוות התורה – שהרי רבים מהם הגיעו להשקפה שאין טעם לקיים רבות מהמצוות המעשיות, או כלשונם, שרבנו הרמב"ם כתב את ספרו "משנה תורה" לעמי הארצות בלבד! והם – אנשי השֵּׁם המורמים מעם – פטורים מקיום המצוות, ובזאת לא רק שכפרו בתורה אלא אף שגו במידת הגאווה הארורה. ושמעתי את הסברה הזו מפי אלי נגר, ממעריצי החוצבים בעלי השם, שעוסק במשנת רבנו – והסברה הזו רווחת בקרב חוקרי הרמב"ם בחוגי הפילוסופיה, אך היא סכלות גמורה ואף כפירה בתורה.
ויתרה מזאת, איך יעלה על הדעת שה' יגלה את העניינים הנסתרים הללו לאנשי השחץ והגאווה, אשר אוכלים מן התורה והופכים את תורת האלהים לקורדום חוצבים? וכי לחינם נאמר בתהלים (כה, יד): "סוֹד יְיָ לִירֵאָיו"? וכי הם ראויים שה' יגלה להם את הנסתרות העמוקות ביותר, לאחר שהם מַפנים עורף לחז"ל, מחללים-שם-שמים, ומוציאים-שם-רע על רבנו ועל דת משה? וברור שמעמדם ויוקרתם והנאתם האינסופית מדברי תורה, מעוורים את עיני שכלם מלראות את האמת נכוחה, ואיני מתרשם מן התארים האקדמיים השקריים שלהם ומלשונם הרהוטה והמליצית ומחידושיהם "המופלאים" (ולא מריבוי הערות השוליים שלהם שגורמים לפתאים להתפעל 'מחוכמתם' העצומה) – כי כל מטרתם במחקריהם היא להתקדם בסולם הכבוד והשכר האקדמי, להתעשר על חשבון התורה, ולזכות לחיי עושר תענוגות ומותרות.
ולצערי, הכרתי בעבר באקדמיה כמה פרופ' בכירים גסי-רוח במיוחד, וככל שמעמדם האקדמי היה נישא יותר, כך גאוותם ויהירותם וגסות-רוחם בכל מה שסובב אותם היו עמוקים ובולטים יותר – עד שלא אשכח, כאשר סיימתי את התזה של התואר השני על אפם ועל חמתם, ראש המחלקה עז הפנים לא התבייש לומר לי ברוב חוצפתו וגזענותו שהוא לא האמין שתימני יפיק עבודה ברמה שכזו... ולכל אורך הדרך הוא וחבריו התייחסו אלי בזלזול מופגן כאל דרג ג' והביטו בי בהתנשאות ממרום מגדל השן הדמיוני שהם שרויים בו – ואינו אלא אפס מאופס לפני בורא-עולם, הולך על שתיים מנופח מחשיבות עצמית ומגאווה, שלא הגיע אפילו לדרגת אדם!
קצרו של דבר, שיטתם של הפרופ' הבכירים בעלי השם הללו ברוב המקומות היא, או למזער ולגמֵּד את רבנו, או להתעלם מדבריו המפורשים במקומות רבים, ולבחור דווקא משפט אחד מעיר ושניים ממשפחה אשר תואם את שיטתם ומגמתם ושאיפתם לקרב את רבנו כמה שיותר להשקפותיו של אריסטו אהוב לבם. כי אהבתם לחוקות הגויים כאמור, מעוורת את עיני שכלם, וגורמת להם להטות את האמת לדרך שמתאימה ונוחה להם ולתאוותיהם "הנאורות".
והנה דוגמה אחת להערצתם העיוורת לאריסטו ולהנחתם את חז"ל ושאר כתבי הקודש בקרן זווית לעומתו, והיא ממאמר שכתב פרופ' קלנר הידוע בציבור, בעניין ידיעת ה', וזה לשונו:
"אם כן: תנאי לנבואה, שלמות השכל. תנאי לשלמות השכל: שלמות המוסר. וממי אנחנו לומדים איך להגיע לשלמות מוסרית – מספר משלי? מתוכחות הנביאים? מפרקי אבות? לא, מאריסטו. אין כל ספק שבעיני הרמב"ם ניתן ללמוד מוסר מהתורה, אבל הוא בכל זאת מביא את אריסטו, כאן, ולא ספר משלי, דברי הנביאים, או פרקי אבות".
דבריו של הפרופ' מזעזעים, מפני שהוא רומז ברמז עבה לכך, שרבנו הרמב"ם העדיף ללמֵּד מוסר מדברי אריסטו תוך שהוא מניח בקרן זווית את דברי התורה והנבואה וכתבי הקודש! ואין זו אלא הטעיה, כי אולי מצא חן בעיני רבנו נוסח מסוים של אריסטו או השקפה מסוימת, או שהוא בכלל ביקש ללמד אותנו מוסר, לפיו אפילו הגוי הזה היה נאמן לה' והגיע לדרגות גבוהות בידיעתו ובייחודו – וזה מוסר-השכל גדול לאדם הישראלי, או שהוא בכלל ביקש ללמד אותנו לקבל את האמת ממי שאמרו ואפילו כאשר מדובר בגוי ערֵל. אך מכאן להגיע למסקנה שרבנו בחר ביודעין להעדיף את תורת המוסר של אריסטו על-פני תורת המוסר של התורה?! וכי חסר מקומות בכתבי רבנו אשר בהם הוא מלמד מוסר אלהי מדברי התורה והנביאים וכתבי הקודש, וממאמרי חז"ל והנהגותיהם?! אוי לו לאותו קלנר חוטא ששקע בצואת הסכלות הרותחת.
בהמשך דבריו שם קלנר מוסיף ואומר כך: "ראוי לסיים את הסעיף הזה בדברי הרמב"ם על התועלת של מסכת אבות. בהקדמתו לשמונה פרקים הוא כותב: '[החכמים] עליהם השלום אמרו: האי מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דאבות [ע"כ דברי חז"ל]. ואין לשיטתנו דרגה מעל החסידות זולת הנבואה, והיא המביאה אליה, כמו שאמרו: 'חסידות מביאה לידי רוח הקודש' [קלנר הנבער מבלבל בין נבואה לרוח-הקודש]. בעיני הרמב"ם אריסטו היה חסיד".
כלומר, לפי קלנר אריסטו היה "חסיד" אף שהוא לא קיים את מצוות התורה המעשיות! ובמלים אחרות, ניתן להיות חסיד גם מבלי לקיים את המצוות, די לו לאדם להיות מוסרי וערכי! ואיך עלה בדעתו של קלנר, שיהודי יכול היות "חסיד" מבלי לקיים את מצוות התורה? והלא לדעת רבנו כל מצוות התורה המעשיות נועדו להכשיר אותנו להיות חסידים ובעלי מידות! יוצא אפוא, שקלנר טוען למעשה, שהוא אינו זקוק לתורה שקיבלנו בסיני, כדי להגשים את מטרתה!
ויש להוסיף ולחדד: וכי עלה על דעתם של חז"ל ורבנו הרמב"ם שמי שמקיים את מוסרי מסכת אבות הוא בגדר חסיד, אף שהוא אינו מקיים את המצוות המעשיות של ה' יתעלה?! האם באמת אריסטו ראוי להיקרא חסיד במובן היהודי, החז"לי והרמב"מי?! ויתרה מזאת, הפרופ' הריק הזה וחבר מרעיו רחוקים מאד ממוסרי אבות, כי הם דורסים ברגל גסה יום-יום שעה-שעה, ובמשך עשרות רבות בשנים את מוסריהם של ר' צדוק והלל הזקן, והופכים תורת אלהים לקורדום חוצבים, וכֹה דברי ר' צדוק והלל הזקן באבות (ד, ז): "ר' צדוק אומר: לא תעשם עטרה להתגדל בהם, ולא קורדום לחפור בהם; כך היה הלל אומר: וּדְיִשְׁתַּמַּשׁ בְּתַגָּא – חָלַף, הא [=אנו למדים אפוא, כי] כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם". והפרופ' וחבריו לדעת רבנו הרמב"ם הינם מחללים-שם-שמים, מבזים את התורה, מכבים את מאור הדת, גורמים רעה לעצמם, ונוטלים את חייהם מן העולם-הבא, לפי שאסור ליהנות בדברי תורה בעולם-הזה!
ולא רק את מוסרו של ר' צדוק הם דורסים ומרוצצים, הם הִפנו עורף לרובם המכריע של מוסרי חז"ל באבות ואף החשובים שבהם, כגון: קבלת מסורת התורה-שבעל-פה שנזכרת בראש מסכת אבות ('משה קיבל תורה מסיני' וכו'), "על שלושה דברים העולם עומד: על התורה" וכו', "הוו כעבדים המשמשים את הרב על-מנת שלא לקבל פרס", "יהי ביתך בית ועד לחכמים, והוי מתאבק בעפר רגליהם, ושותה בצמא את דבריהם", "יהי ביתך פתוח לרווחה, ויהיו עניים בני ביתך, ואל תרבה שיחה עם האשה, באשתו אמרו, קל וחומר באשת חברו", "ואל תתחבר לרשע", "אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות", "ולא המדרש הוא העיקר אלא המעשה", "על שלושה דברים העולם עומד [...] ועל האמת", "הוי זהיר במצוה קלה כמצוה חמורה", "דע מה למעלה ממך, עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים", "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ [דהיינו עם מלאכה] [...] וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון", "וכל מעשיך יהיו לשם שמים", "הוי זהיר בקרית-שמע ובתפילה", "ודע שמתן שכרן של צדיקים לעתיד לבוא", "דע מאין באת, ולאין אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון", "כל שחכמתו קודמת ליראת חטאו – אין חכמתו מתקיימת", "והמגלה פנים בתורה, אף-על-פי שיש בידו מעשים טובים אין לו חלק לעולם-הבא", "שחוק וקלות ראש מרגילין לערווה", "מסורת [=גזרות ותקנות חכמים] – סייג לתורה", "אם אין תורה אין דרך ארץ, אם אין דרך ארץ אין תורה", "איזהו עשיר – השמח בחלקו", "מאד-מאד הוי שפל רוח, שתקות אנוש רימה", "המחלל-שם-שמים בסתר נפרעין ממנו בגלוי", "הוי שפל רוח בפני כל אדם", "אם עמלת בתורה יש לו שכר הרבה ליתן לך", "העושה מצוה אחת קנה לו פרקליט אחד", "תשובה ומעשים טובים כתריס לפני הפורענות", "הוי זהיר בתלמוד, ששגגת תלמוד עולה זדון", "העולם-הזה דומה לפרוזדוד בפני העולם-הבא", "יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם-הבא, מכל חיי העולם-הזה", "ודע, שהכל בא לחשבון", "ועל כרחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון", "וכל המחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה", "כל מי שאין בו שלושה דברים הללו הרי זה מתלמידיו של בלעם [...] עין רעה, ונפש רחבה, ורוח גבוהה", "הפוך בה והפֵּך בה, והגי בה, דכולא בה, ובה תחזי, סיב ובלי בה, ומינה לא תזוז", ועוד מוסרים נעלים רבים.
נחזור לדברי המינות והתעתועים של קלנר: המסקנה המהדהדת שעולה מתוך המים הרעים שהוא משקה בהם את תלמידיו היא, שלדעת רבנו, ניתן להיות חסיד מופלג קרוב לנביא בלא קיום תרי"ג המצוות, בלא קבלת התורה, ובלא קבלת מסורת חז"ל בתורה-שבעל-פה! שהרי אריסטו היה חסיד אף שהוא לא קיים כמעט מאומה ממצוות התורה! כלומר, השימוש במלה חסיד ביחס לאריסטו, למרות שהיא ביסודה מתארת אך ורק את האדם היהודי אשר מקיים את המצוות – הינה הטעיה חמורה, שהרי בדרך עקלקלה זו קלנר עוקר את כל מצוות התורה וקובע שהן אינן הכרחיות ואף מיותרות לאנשי מגדל השן – כי אריסטו היה חסיד! והתואר הנכון לאריסטו הינו "חסיד אומות העולם" ולא "חסיד" סתם, כי שם זה נועד דווקא לישראל ירא שמים, אשר אינו מחלל-שם-שמים, הולך בדרכי ישרים ותמימים, ומקיים את המצוות!
והנני מוסיף לתמוה על הפרופ' הזה וחבר מרעיו השחצנים מבטלי תורת האלהים – האם מי שעמדו רגליו על הר סיני וראה את הקולות והלפידים ואת קול השופר, ואת ההר עשן, מסוגל לבטל את מצוות התורה ויסודותיה?! האם הגדרת החסיד הזו נכונה לְעַם שקיבל כאיש אחד את התורה? ולא לחינם אומר רבנו באיגרת תימן (עמ' כז) שמי שכופר ביסודות הדת "לא עמדו אבותיו לרגלי הר סיני". ועקירתו בעליל את יסודות ומצוות התורה והצגתן כמיותרות הינן בגדר כפירה וסכלות, ולפי דעתי מדובר גם במינות, שהרי כך רבנו פוסק בהלכות ממרים (ג, א):
"מי שאינו מאמין בתורה-שבעל-פה [וברור שהוא הדין למי שרומז ברמזים עבים מאד-מאד שהמצוות אינן רלבנטיות ל'חסידים' שבמגדל השן] [...] – הרי זה בכלל המינים ומיתתו ביד כל אדם. [...] מורידין ולא מעלין כשאר המינים [...] – כל אלו אינן בכלל ישראל ואינן צריכין לא עדים ולא התראה ולא דיינים, אלא כל ההורג אחד מהם עשה מצוה גדולה והסיר מכשול".
והנה לפניכם גם דברי רבנו בסוף שלושה-עשר יסודות דתנו הטהורים:
"וכאשר יפקפק [אפילו רק יפקפק] אדם ביסוד [אחד] מאלו [שלושה-עשר] היסודות הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשׂנוא אותו ולהשמידו, ועליו הוא אומר: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' [תה' קלט, כא]".
וברור שהבאתי את דברי רבנו הללו אך ורק כדי ללמוד על חומרת דבריו האיומים והנוראיים של קלנר הגרמני הכופר, ועוד בעניינו של הערֵל המתעתע הזה ראו: "מופע המינות של קלנר".
"וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת הָאָלָה הַזֹּאת, כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי יְיָ אֱלֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם. [...] פֶּן יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ שֵׁבֶט אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם מֵעִם יְיָ אֱלֹהֵינוּ [...] פֶּן יֵשׁ בָּכֶם שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה, וְהָיָה בְּשָׁמְעוֹ אֶת דִּבְרֵי הָאָלָה הַזֹּאת וְהִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ לֵאמֹר שָׁלוֹם יִהְיֶה לִּי כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה אֶת הַצְּמֵאָה, לֹא יֹאבֶה יְיָ סְלֹחַ לוֹ כִּי אָז יֶעְשַׁן אַף יְיָ וְקִנְאָתוֹ בָּאִישׁ הַהוּא וְרָבְצָה בּוֹ כָּל הָאָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה וּמָחָה יְיָ אֶת שְׁמוֹ מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם, וְהִבְדִּילוֹ יְיָ לְרָעָה מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אָלוֹת הַבְּרִית הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה" (דב' כט, יג–כ).
אנשי האקדמיה הללו הולכים בדרכו של הפוחז הצרפתי, אשר דימה לחשוב שטבעו של רבנו הוא כטבע המלומד האשכנזי המצוי – נפוח ומתפקע מרוב שחץ וחשיבות עצמית, עד שכל מעייניו נתונים לרוממותו המדומה – ולכן הוא-רבנו מתעתע בדיבורו עד שפיו ולבו אינם שווים (ומסיבה זו העליל הפוחז על רבנו שהוא מתעתע בדבריו ובסתר ליבו כופר בתחיית-המתים). שקיעתם בהזיותיהם מעוורת את עיניהם מלראות את אור האמת, ולכן הם לעולם לא יבינו שרבנו רחוק מהם כרחוק-מזרח-ממערב, ולא רק שהוא לא אכל מן התורה ולא עשה את התורה קורדום לחצוב בו טובות הנאה, אלא שהוא היה שלם בדרך האמת ובאהבת ה' שכל-כך חסרה להם. כי מטבעם, הטבע האירופי האריסטוקרטי והאנגלוסקסי, הוא לאהוב קודם כל את עצמם והנאותיהם ומנעמי החיים שלהם (חיי פאר תענוגות ומותרות, מסעדות יוקרה, תיאטראות, קונצרטים, טיולים תכופים לחו"ל, ועוד), ורק אחר-כך להשתעשע שעשוע אינטלקטואלי חיצוני חסר-נשמה ונעדר יראת-שמים במשנת רבנו – ואף השעשוע הזה נועד בעיקרו להפיק ולשמר את הנאותיהם, ולא מתוך אהבת האמת ורצון טהור להדריך את עם-ישראל בדרך הישרה.
אגב, יש חוצבים אנשי שם, כמו ערוסי, שמקבלים משכורות וטובות הנאה נפוחות ומפוטמות גם מהממסד הרבני וגם מהממסד האקדמי, וחוגגים ורוקדים ונהנים מדברי תורה משני ממסדי המינות הללו, ואוי לו ואבוי לנפשו, "כִּי שׁוּחָה עֲמֻקָּה זוֹנָה וּבְאֵר צָרָה נָכְרִיָּה" (מש' כג, כז), ולפי ההלכה אסור להתלמד ממנו ויש להתרחק ממנו וממשכנותיו כמו מאש יוקדת ולוהטת.
"רָאִיתָ אִישׁ חָכָם בְּעֵינָיו [=מלומד אקדמי נפוח משחץ] תִּקְוָה לִכְסִיל מִמֶּנּוּ" (מש' כו, יב).
מציגים את מרכולתם העלובה כ"גאונות"
נקודה חשובה שראוי להוסיף בעניין עולם מחקר היהדות האשכנזי: חשוב להבין, כי רוב חוקרי היהדות האשכנזים למיניהם מטרתם ברורה: לרומם את מורשת אבותיהם תוך שהם מציגים את מרכולתם העלובה כ"גאונות", אף-על-פי שלפי האמת כמעט כל השקפותיהם ומנהגיהם הכעורים יסודם בהזיות מאגיות או בסתם סכלות חמורה. ויש אף חוקרים נבלים אשר פנו לחקר כתבי רבנו הרמב"ם (כמו הבלין), כאשר כל מטרתם היא לגמד ולמזער את הנזק העצום שרבנו גרם וגורם להם, ולהראות שהוא רחוק משלמות, ומלא וגדוש בטעויות ואפילו בסכלות לפי דמיונם, ובדיוק מאותן הסיבות שרבנו מונה לתלמידו ר' יוסף בתחילת איגרתו אליו.
ויש להוסיף עוד סיבה לתעייתם ולשחץ לבם: עולם המחקר האקדמי האשכנזי מבוסס ברובו על עליונות הגזע הלבן, האשכנזים מתאמצים מאד לשמור על מוקדי הכוח באקדמיה בידיהם כדי לעצב כרצונם את עולם המחשבה, ההגות והחכמה היהודי. ואם חלילה הם לא יסלפו את כתבי רבנו, ערוותם תתגלה במלא כיעורה ונחיתותה (וכמו שהוכחתי שמורשתם המטופשת והאלילית נובעת למעשה מבורותיהם הנשברים של המינים), ואז לא תישאר להם הצדקה לשלוט ביד רמה במגדל השן, גְּדוש התקציבים, היוקרה המדומה, הכבוד והגאווה, תוך רמיסת עדות-המזרח וסילוקם באופנים מתוחכמים ממוקדי הכוח וממשרות של מרצים בכירים. אגב, בעבר התפרסם ב"הארץ" שמספר המרצים הבכירים המזרחיים באקדמיה עומד על תשעה אחוזים בלבד! וברור שהם צריכים כמה עלי תאנה, אך הם בוחרים בזכוכית מגדלת את אותם חוקרים, רק בעלי אופי כנוע ונרצע אשר רוויים בחניפות ובהערצה לאדוניהם האשכנזים.
אמנם, יש מעטים מהחוקרים האשכנזים אשר מנסים קצת לגעת בדרך האמת, אך גם אלה אינם מסוגלים ללכת את כל הדרך להר סיני, ותמצא גם בדברי אלה לעתים לא רחוקות סטיות מדרך האמת, אשר נועדו להצדיק ולרומם ולפאר את מורשת אבותיהם המיוסדת על השקפות המינים – שהרי סוף-סוף וכמו שתיארתי במאמר לעיל, כל מעמדם, משכורותיהם, תקציביהם, יוקרתם המדומה, ושלל טובות ההנאה העצומות שהם נהנים מהן – כולם למעשה בנויים על עליונותם הגזעית, ואפילו החוקרים הפחות מאוסים שביניהם אינם יכולים להתעלם מכך.
אתה גם מוזמן לעיין בדוגמה אחת לעיוות כזה במאמר: "אמונות אליליות בקרב ראשוני אשכנז חלק ב", שם בפרק ג הראיתי, כי אפילו פרופ' בלאו אשר אולי רחוק מעט מרשעותם של חוקרי הרמב"ם שהכרתי באקדמיה, אפילו הוא סילף את האמת המרה על אבותיו ואבות אבותיו.
ולכן, איני ממליץ לעיין בשום ספר מעולם השחץ של המחקר האשכנזי, אלא-אם-כן הלומד כבר מכיר היטב את רשעם ושיטותיהם ושאיפותיהם ומגמותיהם, ומסוגל ללכת בדרכו של ר' מאיר "תוכו אכל קליפתו זרק". ולדוגמאות נוספות לרשעם ולשחצם של "חוקרי רמב"ם", ראו: "ביקורת אשכנזית קטלנית כנגד אור הרמב"ם", "לייבוביץ' – רוע המינות בהתגלמותו".
ביטול יסוד התשובה והניסה אל ה' יתעלה
אצרף לקמן דברים שנכתבו במאמר: "מדוע תוקעים בשופר בראש השנה?":
לסיום אצרף תגובה שקיבלתי מאת דרדעי רשע שנפל בפח היקוש של המינים האקדמיים רודפי התאוות ועוקרי המצוות, וכך הוא כתב בעניין הטעם לתקיעה בשופר בראש השנה:
לדעתי הסיבה הפשוטה שבגללה תוקעים בשופר בראש השנה היא להודיע על כניסתה של תקופה חקלאית ואסטרונומית חדשה. בדיוק כמו שתוקעים בשופר ביום הכיפורים של היובל כדי להודיע על שחרור העבדים והשׂדות. וכמו שבמסכת סוכה בפרק החמישי, שם מתארת המשנה מה תפקידו הפשוט של השופר: להודיע על פתיחת שערים, הקרבת התמידים, ובערבו של שבת להודיע לבטל את העם ממלאכה.
מסקנה, תפקידו של השופר להודיע על משהו חדש שנכנס, ולפי דעתי, א' בתשרי לא יכול להיות מוגדר ראש השנה. כמו כן, הרעיון החכם להפוך את ראש השנה לימי דין הוא יוזמתם של חכמים, כדי להכין אותם ליום הכיפורים, ובמטרה להרגיל את המון העם להיכנס לתהליך של תשובה ששיאו מגיע ביום הכיפורים. כך עם השנים קיבל השופר עניין של תשובה. אך זה ממש לא פשוט לפי התורה. כל המועדים בתורה מייצגים את המסלול הטבעי של העולם.
וכך השבתי לו:
אלעזר, חז"ל ורבנו חולקים עליך באופן מובהק וחד משמעי, וכֹה דבריהם: "אף-על-פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו. כלומר עורו-עורו ישנים משינתכם, והקיצו נרדמים מתרדמתכם, וחפשו במעשיכם, וחזרו בתשובה, וזכרו בוראכם. אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן, ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל. הביטו לנפשותיכם, והטיבו דרכיכם ומעלליכם. ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה".
נמצא, שתכלית התקיעה בשופר לפי מסורת התורה-שבעל-פה היא התעוררות לתשובה.
כמו כן, יש הבדל גדול מאד בין תקיעת השופר של ראש השנה לבין תקיעת השופר של יובל, בתקיעת שופר של ראש השנה ישנה חובה לשמוע קול שופר, ואילו בתקיעת שופר של היובל החובה היא לתקוע ולהודיע. כלומר, הקב"ה ציווה עלינו בראש השנה לשמוע קול שופר ולא להודיע, כי מטרת תקיעת השופר איננה הודעה בעלמא, אלא לשמוע ולהתעורר לתשובה.
"אִם יִתָּקַע שׁוֹפָר בְּעִיר וְעָם לֹא יֶחֱרָדוּ? אִם תִּהְיֶה רָעָה בְּעִיר וַייָ לֹא עָשָׂה?" (עמוס ג, ו).
והסמיכות של ראש השנה ליום הכיפורים היא עדות נוספת לכך שראש השנה נועד להוות שער ומבוא לתהליך של התבוננות וחרטה ושיבה לה' יתעלה, אף שזה לא פורש בתורה.
"שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד יְיָ אֱלֹהֶיךָ כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ, קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל יְיָ אִמְרוּ אֵלָיו כָּל תִּשָּׂא עָוֹן וְקַח טוֹב וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ, אַשּׁוּר לֹא יוֹשִׁיעֵנוּ עַל סוּס לֹא נִרְכָּב וְלֹא נֹאמַר עוֹד אֱלֹהֵינוּ לְמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ אֲשֶׁר בְּךָ יְרֻחַם יָתוֹם, אֶרְפָּא מְשׁוּבָתָם אֹהֲבֵם נְדָבָה כִּי שָׁב אַפִּי מִמֶּנּוּ, אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל יִפְרַח כַּשּׁוֹשַׁנָּה וְיַךְ שָׁרָשָׁיו כַּלְּבָנוֹן, יֵלְכוּ יֹנְקוֹתָיו וִיהִי כַזַּיִת הוֹדוֹ וְרֵיחַ לוֹ כַּלְּבָנוֹן, יָשֻׁבוּ יֹשְׁבֵי בְצִלּוֹ יְחַיּוּ דָגָן וְיִפְרְחוּ כַגָּפֶן זִכְרוֹ כְּיֵין לְבָנוֹן" (הושע יד).
ועתה אומר משהו כללי על חוקרי האקדמיה שמהם אתה ניזון בעניינים רבים מאד: מדוע שלא נאמץ את הפרשנות של חז"ל ורבנו הרמב"ם? מדוע לשגות בתהו של אנשי השחץ האירופים? אותם אלה שפשטי התורה כבר לא מספיק טובים להם, ופרשנות חז"ל אינה מספיק משוכללת בעבורם, עד שהם בורחים לכל מיני פרשנויות והשקפות זרות, כדי להוכיח את חריפותם ידענותם ו"נאורותם"... ודרכם הזו רעה מאד, והיא נובעת מגאוותם יהירותם ורדיפתם אחר התאוות, כי מי שמבטל במחי יד את פרשנות חז"ל שהיא מסורת התורה-שבעל-פה, חזקה עליו שאין בו ענווה, ומי שאין בו ענווה וודאי שגם תורה אין בו, אך כפירה יש בו.
ואין צורך לומר שרוב ואולי כל אנשי השחץ האקדמאים הללו אוכלין מן התורה... ורובם הגדול, בעיקר אלה שבחוגים לפילוסופיה, כל מטרתם היא לקעקע את פרשנות חז"ל ולפטור את עצמם מן המצוות. כאילו העיסוק בחכמה הוא מטרת האדם בעולם, ולא קיום המצוות שקיבלנו בסיני. כך הם מכשירים את השרץ לעצמם, דהיינו לעסוק בתאוותיהם בחדרי חדריהם ולפטור את עצמם מן המצוות. ובמקרה דנן, דהיינו בהעלאת טעם חקלאי ואסטרונומי לתקיעת שופר בראש השנה, מטרתם של רשעי האקדמיה החכמים בעיניהם היא לקעקע את יסוד התשובה, דהיינו את החובה להתעורר ולשוב לעבודת ה' יתעלה ולדרכי יושר וטהרה.
כלומר, אם מדובר בחג חקלאי אסטרונומי ותקופתי גרידא, שאין לו שום קשר וזיקה עם דת האמת ודרישותיה המוסריות והערכיות מן האנושות – הרי שאין לראש השנה שום קשר וזיקה לענייני דת ומוסר ולחובת השיבה והניסה אל ה' יתעלה בבכי ובתחנונים, זו רק המצאה של חכמים לשיטתם, ולפיכך, הם יכולים ורשאים להמשיך במעלליהם בתאוותיהם ובזימותיהם – שהרי כל מטרתה של תקיעת השופר בראש השנה היא הודעה על תחילת תקופה חקלאית, וכאילו תקיעת השופר בראש השנה נועדה מעיקרה אך ורק לחקלאים ולאסטרונומים...
נמצא, שהחוקרים היהירים במגדל השן אשר אוכלין מן התורה ואף דורסים אותה, מתיימרים לפרש את התורה באופנים יותר "נאורים" ויותר מושׂכלים ונעלים כביכול, מאשר ניתן להבין מפשט דברי התורה עצמה, ואין צורך לומר שפרשנות חז"ל בעיניהם היא פרימיטיבית ורדודה, ואינה ראויה למרומי שחץ מגדל השן הדמיוני שהם בנו לעצמם ברוב כסילותם וכפירתם.
ברם, התבוננות מעט מעמיקה בדבריהם מעלה שדבריהם הינם סכלות חמורה, ולא רק כי מטרת התורה היא בראש ובראשונה שנבין אותה כפשוטה, אלא גם כי פרשנות חז"ל היא בגדר מסורת תורה-שבעל-פה, מסורת שקיבלנו איש-מפי-איש מפי משה רבנו. ואחתום מאמר זה בשאלת השואל אלעזר ק' ואוכיח עוד עד כמה זוהמה מחשבתו בהזיות אנשי השחץ:
"כמו כן, הרעיון החכם להפוך את ראש השנה לימי דין הוא יוזמתם של חכמים, כדי להכין אותם ליום הכיפורים, ובמטרה להרגיל את המון העם להיכנס לתהליכי תשובה ששיאו מגיע ביום הכיפורים. כך עם השנים קיבל השופר עניין של תשובה. אך זה ממש לא פשוט לפי התורה. כל המועדים בתורה מייצגים את המסלול הטבעי של העולם".
לפי השואל, הפיכת ראש השנה לימי דין נועדה "להכין אותם ליום הכיפורים, במטרה להרגיל את המון העם להיכנס לתהליכי תשובה [...] כך עם השנים קיבל השופר עניין של תשובה" וכו'. שימו לב כיצד השואל מוציא את עצמו מן הכלל, כלומר, תקיעת השופר ושיבה בתשובה לפני ה' יתעלה איננה נוגעת לו, שהרי הוא ברוב "חכמתו" התרומם כבר מעל ומעבר לצורך לשוב בתשובה לפני ה' יתעלה – וזו דרכם של אנשי השחץ, להתנשא מעל מצוות התורה, כאילו הן אינן נוגעות להם בשל עיסוקם ב"חכמות", וכל זאת כדי להתייהר ולהשתחץ, לפטור את עצמם ממצוות התורה, ולהצדיק את רדיפת ההבל ושקיעתם בתאוות העולם-הזה.
"רשע מה הוא אומר? 'מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם' [שמ' יב, כו] – 'לָכֶם' ולא לו. ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל וכפר בעיקר, אף אתה הקהה את שיניו ואמור לו: 'בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְיָ לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם' [שמ' יג, ח] – 'לִי' ולא לו, אילו היה שם לא היה נגאל" (הגדה של פסח).
רבותיהם המינים רודפי המאגיה הם "חסידים" ו"יראים"?
אוסיף ואצרף למאמר זה ניתוח קטע מדברי רבנו במורה (א, סב), וכך תרגם שם קאפח:
"וכאשר מצאו הָרְשָׁעִים הַבְּעָרִים את הלשונות הללו, מצאו מקום לְשַׁקֵּר וּלְדַבֵּר, שמצרפים איזה אותות [=אותיות] שרצו, ואומרים: זה שֵׁם פועל ועושה אם נכתב או נאמר באופן פלוני [כביכול שֵׁמות ה' יתעלה הדמיוניים הללו נועדו לכישופי ולחשי המכשפים הפגאניים]. ואחר כך נכתבו אותם הַכְּזָבִים אשר בדה אותם הרשע הַבַּעַר הראשון, והגיעו אותם הספרים לידי הכשרים החלשים הפתאים [ותמוה שרבנו קורא להם 'כשרים', ואולי כשרים הם בעיני עמי הארצות או בעיני עצמם, והנני מכיר לא מעט זקנים תימנים שהינם 'כשרים' מן הסוג הזה, דהיינו פתאים נבערים מדעת] אשר אין להם קנה-מדה להבחין בין אמת ושקר והצניעום, ונמצאו בעיזבונם, וחשבו [=הטיפשים שמצאו את הספרים הללו בעיזבונם של הפתאים] בהם שהם אמת, כללו של דבר 'פֶּתִי יַאֲמִין לְכָל דָּבָר' [מש' יד, טו] – וכבר יצאנו ממטרתנו הנעלה ועיוננו העדין, אל העיון בביטול הזיות שביטולם גלוי לכל מתחיל בעיון, אלא שהביאנו ההכרח לכך, כיוון שהזכרנו את השמות ['הקדושים'] ועניינם, ומה שנתפרסם עליהם אצל ההמון".
המתרגם האקדמי של המורה, שהוא כידוע מ' שוורץ, בִּמְקום לתרגם: "הכשרים החלשים הפתאים" תרגם: "החסידים היראים הפתאים" – ואיך ייתכן שרבנו יקרא להוזי הזיות פגאניות: "חסידים ויראים"? וחז"ל אף קבעו מפורשות (אבות ב, ו): ש"אין בור ירא-חטא ולא עם-הארץ חסיד"! אלא, ששוב ידם של המינים האשכנזים בזיוף ובמעל, כדי להכשיר את רבותיהם המאגיקונים ואף להציג אותם כ"חסידים ויראים" (ובעניין זה ראו: 'כומר ושמו אליעזר', שם נדונו המינים האירופיים שוחרי המאגיה). ונראה לי שרבנו שגה לומר "כשרים" רק כדי ללמד שהם אינם עושים במזיד, ותו לא. ולדעתו המדויקת של רבנו בעניין הוזי ההזיות האירופיים ועבדיהם הספרדים הנרצעים, אצרף את דברי רבנו שבסוף הלכות עבודה-זרה פרק יא:
"ודברים אלו כולן [כל ענייני המאגיה שהובאו בפרק יא שם] דברי שקר וכזב הן, והן שהטעו בהן עובדי עבודה-זרה הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהו אחריהן. ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להימשך בהבלים האלו, ולא להעלות על הלב שיש בהן תעלה [=תועלת], שנאמר: 'כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל' [במ' כג, כג]. ונאמר: 'כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יד].
כל המאמין בדברים אלו וכיוצא בהן [מענייני המאגיה וההזיות], ומחשב בליבו שהן אמת ודברי חכמה אבל התורה אסרה אותן, אינו אלא מן הסכלים ומחוסרי הדעת, ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלמה. אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות, שכל אלו הדברים שאסרה התורה אינם דברי חכמה, אלא תהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת, ונטשו כל דרכי האמת בגללן. ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים: 'תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יג; כלומר, אל תימשך אחר המאגיה אלא אחוֹז באמונה זכה וברה]".
מהלכות רבנו הללו אנחנו לומדים נכוחה, שההבלים ההזיות והדמיונות גורמים לנטוש את דרכי האמת! ובמלים אחרות, אם האדם ממלא את מחשבתו בהבלים ובהזיות פגאניות הוא מחריב את צלם האלוה שבו, מתרחק מידיעת ה' יתעלה ומתדרדר לתהום הסכלות והבהמיות. וכל הזיה כזאת, וכל-שכן שלל הזיות כאלו, מרחיקות את האדם מאד מאל אמת שאין-כיוצא-בו, שהרי ביסוד כל הזיה מאגית נעוצה האמונה בקיומו של כוח על-טבעי זולת אל אמת. ואף-על-פי-כן, שוורץ מסלף את כתב-היד של רבנו וקובע שמדובר ב"חסידים ויראים"... "אֵיכָה תֹאמְרוּ חֲכָמִים אֲנַחְנוּ וְתוֹרַת יְיָ אִתָּנוּ אָכֵן הִנֵּה לַשֶּׁקֶר עָשָׂה עֵט שֶׁקֶר סֹפְרִים" (יר' ח, ח).
אנשי השחץ קושרים כתרים לראשו של רש"י!
אחתום מאמר זה בקטע נוסף מתוך מאמר שכתבתי: "האם פירוש רש''י-שר''י גרוע בהרבה מספר הזוהר?", וכך נאמר שם:
הסיבה התשיעית לכך שפירוש רש"י גרוע מהזוהר, הינה גאוותם ויהירותם הבלתי-נתפשׂת של צאצאי המינים, ואסביר את הדברים: בעבר התגלגלה לידי רשימה שהתפרסמה בעיתון "בשבע" (כה בתשרי תש"ף), כותרתה היא: "החזרת עטרת רש"י למקומה". ברשימה זו, קושר הר"ב פרופ' נריה גוטל כתרים ושבחים רבים לרש"י, ונצרף רק כמה מהם, וזה לשונו:
"רש"י ופירושו זכו לשבחים נדירים שכמעט אין דוגמתם. זאת ועוד, פירוש רש"י לתורה הוא היחיד שעליו הוכרע הלכה למעשה (שו"ע או"ח סימן רפה) שבכל הנוגע לחובת אמירת 'שנים מקרא ואחד תרגום', אפשר להמיר את התרגום בפירוש רש"י".
ולא לחינם נכשל הממיר בלשונו ונקט בלשון "להמיר" – "וַיָּמִירוּ אֶת כְּבוֹדָם בְּתַבְנִית שׁוֹר אֹכֵל עֵשֶׂב" (תה' קו, כ), ומי שיקצץ מעט מרגלה של האות וא"ו במילת "שׁוֹר" יגלה את תיבות המילה שר"י. מכל מקום, נשים לב, כי מי שקושר כתרים לראשו של רש"י-שר"י הוא ר"ב ממסדי בכיר שהוא גם פרופ' ממסדי בכיר, והוא אדם שנחשב למשכיל ואולי אף למד מדעים! ואף-על-פי-כן, הוא אינו מסוגל לראות נכוחה את סכלותו של רש"י. ואין ספק, שמרוב גאוותם ויהירותם המחליאה הם רוממו את רש"י אלילם ב"שבחים נדירים שכמעט אין דוגמתם" כלשון הר"ב והפרופ', ושטפו לנו את המוח ב"גדולתו העצומה" במשך מאות רבות בשנים.
ובמלים אחרות, השחץ, הגאווה והיהירות האשכנזית הטיפוסית מונעות מהם להודות על האמת שהם הולכים אחר ההבל והתהו במשך אלף שנים! ומכיוון שהמינים שולטים היום ביהדות או יותר נכון בדתם החדשה ביד רמה, הם מגוננים על רש"י באופן אגרסיבי מאד, ולא מאפשרים לחשוף את האמת על מינותו. אולם, כאשר מדובר בספר הזוהר הספרדי, הרבה יותר קל להם, וברוב הקתדרלות האקדמיות כבר מקובל שמחבר ספר הזוהר הוא מ' דילאון.
הסיבה העשירית לגריעותו, נעוצה בעובדה שעד היום לא נכתב שום ספר השגות על רש"י! על רבנו הרמב"ם נכתבו השגות למכביר, וספריו אף נשרפו והשקפותיו הוחרמו. לעומת זאת, על רש"י לא נכתבו שום השגות! היו כמה כסילים מבולבלים שחלקו עליו פה ושם, אך השגות שמטרתן לערער באופן משמעותי על אישיות הפוסק, ישרותו, מוסריותו, חוכמתו וצדקתו, זאת לא ראינו! ואין לי צל של ספק, כי יש כאן קשר אשכנזי מובהק, אשר מגן בחירוף נפש על גדול אלילי אשכנז. כי אם יתגלה ויתברר שרש"י לא היה "רבן של ישראל" אלא מין וסכל, ונכון וראוי ואף חובה לקרוא לו: "רשעם של ישראל" – אנה יוליכו את חרפתם? איך ישפילו את גאוותם? איך יוותרו על שלטונם ותאוותם? איך יניחו את קורדום-החוצבים שבידם?
"וַיֹּאמֶר יְיָ אֵלָי נִמְצָא קֶשֶׁר בְּאִישׁ יְהוּדָה וּבְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִָם, שָׁבוּ עַל עֲוֹנֹת אֲבוֹתָם הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר מֵאֲנוּ לִשְׁמוֹעַ אֶת דְּבָרַי וְהֵמָּה הָלְכוּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לְעָבְדָם, הֵפֵרוּ בֵית יִשְׂרָאֵל וּבֵית יְהוּדָה אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת אֲבוֹתָם" (יר' יא, ט–י).