במאמר לקמן נדון באופני הפיסול, הציור והכיור האסורים והמותרים, ועוד. נחל אפוא באיסור הברור והמפורש ליצור פסל וצורה של עבודה-זרה, דהיינו פסל שעתיד לשמש לעבודת פולחן. והנה לפניכם הגדרת האזהרה בספר המצוות להרמב"ם (לאווין ב), וכֹה דברי רבנו:
"והמצוה השניה, האזהרה שהוזהרנו מלעשות פסילים אשר יֵעָבֵדוּ [מכל הסוגים, החומרים והצורות, אם תכליתם לעבודה-זרה אסור לעשותם], ואין הבדל בין שיעשֵׂם בידו או יבקש לעשותם לו, והוא אמרוֹ יתעלה: 'לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה' [שמ' כ, ג] והעובר על לאו זה חייב מלקות, כלומר על עשיית עבודה-זרה או בקשתו שיעשו לו, ואף-על-פי שלא עבדהּ".
נמצא, שאסור לאדם ליצור לעצמו פסל שתכליתו לעבודה-זרה, בין אם יעשה אותו בידיו ובין אם יורה לגוי לעשותו לו, על שני הדברים הללו יתחייב האדם במלקות מן התורה.
נמשיך עתה להגדרת האזהרה הבאה בספר המצוות להרמב"ם (לאווין ג), וכֹה דברי רבנו:
"והמצוה השלישית, האזהרה שהוזהרנו מלעשות עבודה-זרה ואפילו לזולתנו לעבדהּ, ואפילו היה אשר הזמינהּ גוי, והוא אמרוֹ יתעלה: 'וֵאלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם' [ויק' יט, ד]. ולשון ספרא: 'וֵאלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשׂוּ' – אפילו לאחֵרים. ושם [בספרא] אמרו: העושה עבודה-זרה לעצמו עובר משום שתי אזהרות, כלומר שהוא עובר על עשייתה בידו ואפילו הייתה לאחרים כמו שנתבאר במצוה זו השלישית, וגם עובר על שקנה עבודה-זרה ונעשית ברשותו, ואפילו היה אשר עשאהּ לו זולתו כמו שקדם במצוה השנייה, ולפיכך לוקה שתי מלקיות".
נמצא, שהלאו הראשון לעיל (לאווין ב) עוסק בקניית עבודה-זרה והכנסתה לרשותו, ולכן אין הבדל בין אם האדם הורה לגוי לעשותה לו או שהוא עשאהּ בידיו, בשני המקרים הוא קנה עבודה-זרה והכניסה לרשותו. לעומת זאת, הלאו השני (לאווין ג) עוסק בעשיית עבודה-זרה, ולכן, בין אם העושה עשאהּ לעצמו או לזולתו, על-כל-פנים הוא עובר על לאו וחייב מלקות.
לפיכך, אם האדם גם עשה את העבודה-הזרה בידיו, וגם קנה אותה והכניסהּ לרשותו, הוא יתחייב בשתי מלקיות מן התורה, שהרי הוא גם עשאהּ בידיו וגם קנה אותה לעצמו. נשים לב, ששתי האזהרות החמורות הללו אינן עוסקות במי שעבד את הפסל שעשה או שהזמין, ובמלים אחרות, אפילו אם האדם לא יעבוד את הפסל הזה שעשה או שהזמין, הוא יתחייב במלקות.
והנה לפניכם פסק רבנו בעניין זה בהלכות עבודה-זרה (ג, יד):
"העושה עבודה-זרה לעצמו [דהיינו קנה לרשותו עבודה-זרה], אף-על-פי שלא עשאהּ בידו ואף-על-פי שלא עבדהּ – לוקה, שנאמר: 'לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה' [שמ' כ, ג]. וכן העושה עבודה-זרה בידו לאחרים, אפילו עשה אותה לגוי – לוקה, שנאמר: 'וֵאלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם' [ויק' יט, ד]. לפיכך, העושה עבודה-זרה בידו לעצמו – לוקה שתיים".
לסיכום,
1) מי שהורה לגוי לעשות לו עבודה-זרה לוקה מלקות אחת מן התורה, הואיל והוא קנה לעצמו עבודה-זרה, והמעשה הוא קניית והכנסת העבודה-הזרה לרשותו, וכן דיבורו והוראתו לגוי.
2) מי שעשה עבודה-זרה בידו לאחרים לוקה מלקות אחת מן התורה, הואיל והוא עשה מעשה.
3) מי שעשה עבודה-זרה בידו לעצמו לוקה שתי מלקיות מן התורה, הואיל והוא גם עשה בידו, ובעשייתה הוא גם הִקנה לעצמו עבודה-זרה (והמעשה הוא הקניית עבודה-זרה לעצמו).
4) מן ההלכות שהועתקו לעיל עוד עולה, שכאשר מדובר בצורה שנועדה לשמש כעבודה-זרה, גם אם עשה את צורתה החלקית של העבודה-הזרה – לוקה, וכל החילוק בעניין זה שיִדון לקמן, אינו נוגע אלא לעשיית צורת אדם למטרת נוי, אך לעבודה-זרה, גם על צורה חלקית לוקה.
נקודה חשובה, בספר המצוות שראינו לעיל (לאווין ב), רבנו אומר ש"אין הבדל בין שיעשֵׂם בידו או יבקש לעשותם לו", מזאת ניתן ללמוד שגם הזמנה נחשבת למעשה, ובמלים אחרות, אמירה היא בגדר מעשה כדי להתחייב עליה במלקות מן התורה. אולם, רבנו אינו מזכיר עניין זה בהלכות עבודה-זרה (ג, יד), מפני שעיקר המעשה שיש בלאו זה (לאווין ב) אינו דיבורו, אלא עצם קניית העבודה-הזרה והכנסתה לרשותו, זה הוא עיקר המעשה שמחייבוֹ במלקות. וביתר ביאור: אם נניח שעיקר המעשה הוא הדיבור וההוראה לגוי לעשות לו עבודה-זרה, מדוע שאדם שעשה עבודה-זרה בידו לעצמו יתחייב שתי מלקיות? והלא הוא לא דיבר והורה לעצמו לעשות עבודה-זרה? אלא ברור, שהמלקות השנייה היא על קניית עבודה-זרה והכנסתה לרשותו.
אסור ליצור צורת אדם לנוי
בשתי ההלכות הבאות שנלמד לקמן נראה, כי יש איסור מיוחד ליצור צורת אדם ואפילו שהצורה לא נעשתה לשם עבודה-זרה אלא לנוי, נחל בדברי רבנו בספר המצוות (לאווין ד):
"והמצוה הרביעית, האזהרה שהוזהרנו מלעשות צורת האדם מן המתכות והאבנים והעצים ודומיהם ואף-על-פי שלא נעשית לעבדהּ, וזאת הרחקה מלעשות הצורות בכלל, כדי שלא יחשבו מה שחושבים ההמונים, כלומר עובדי עבודה-זרה שחושבים שיש לצורות השפעה, והוא אמרוֹ יתעלה: 'לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם' [שמ' כ, יט]. ולשון המכילתא [...]: 'אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם' – שלא תאמר הריני עושה לנוי כדרך שאחרים עושין במדינות, תלמוד לומר: 'לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם'. והעובר על לאו זה חייב מלקות".
מאיסור זה ניתן ללמוד על החשש הגדול שבהפיכת בשר ודם לעבודה-זרה, מה-שאין-כן ביחס לשאר הנבראים, שהרי כל שאר צורות הנבראים לא אסרה תורה לעשותן לנוי. וכמה חשובה הלכה זו לימינו, שהפכו בהם את גדולי טחורי האסלה לאלהים ועובדים אותם ומעריצים אותם, וכבר הרחבנו בראיות והוכחות לעניין זה במאמרים הקודמים בסדרת "מצוות משנה תורה", ובמיוחד במאמרים: "אל תפנו אל האלילים", "האם יש עבודה-זרה בימינו?", ועוד רבים.
נעבור עתה לעיין בשתי ההלכות בעניין זה, וכֹה דברי רבנו בהלכות עבודה-זרה (ג, טו–טז):
"אסור לעשות צורות לנואי ואף-על-פי שאינה עבודה-זרה, שנאמר: 'לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם' [שמ' כ, יט], כלומר צורות של כסף ושל זהב שהן לנואי, כדי שלא יטעו בהן הטועים וידמו שהם לעבודה. ואין אסור לצור לנואי אלא צורת האדם בלבד.
לפיכך אין צרין לא בעץ ולא בסיד ולא באבן צורת האדם, והוא שתהיה הצורה בולטת כגון הציור והכיור שבטרקלין וכיוצא בהן, ואם צר – לוקה. אבל אם הייתה הצורה מושקעת או צורה של סמנין, כגון הצורות שעל-גבי הלוחות והטבליות, או צורות שרוקמין באריג – מותר".
נמצא, שכל צורת אדם שהיא בולטת אסור לעשותה לנוי, כל-שכן שאסור ליצור פסילים בדמות בני אדם לנוי. אך מותר לצייר צורת אדם על-גבי לוח ציור או לרקום צורת אדם על-גבי הבד.
ההלכות הללו עוסקות באיסור שנכללים בו שלושה מרכיבים: האיסור הוא על אדם מישראל, האיסור הוא ליצור פסל בצורת אדם, והאיסור הזה מן התורה חל כאשר מטרת יצירת הפסל היא לנוי. וברור שמותר לגוי לכתחילה ליצור פסל בצורת אדם לנוי, ואפילו בעבור ישראל.
כלומר, למרות שאסור לאדם מישראל ליצור פסל בצורת אדם למטרת נוי, מותר לו ליהנות מפסל כזה, דהיינו לקנותו מגוי או אפילו מישראל שקנה מגוי ולהציבו בביתו או בגינתו וכיו"ב. ויתרה מזאת, אפילו אם יש לפניו ספק, דהיינו הקונה הישראלי אינו יודע מי יצר את הפסל בצורת אדם: גוי או ישראל, מותר לו לקנותו ממוכר ישראל, מפני שכל האיסור הוא ליצור.
אמנם, אם ברור לו שאדם מישראל יצר הפסל הזה שהוא בצורת אדם, לדעתי אסור לו לקנות אותו מיוצר הפסל או ממי שקנה ממנו כדי שלא לסייע בידי היוצר שעבר עבירה.
ומאין הנני יודע כל זאת? ובכן, ראו את דברי חז"ל ורבנו בהלכות עבודה-זרה (ז, ח):
"צורות [בין צורות אדם ובין צורות נבראים אחרים] שעשו אותן גויים לנואי – מותרין בהנאה, וצורות שעושין אותן לעבודה-זרה – אסורין. כיצד? כל הצורות הנמצאות בכפרים אסורים בהנאה מפני שחזקתן שהן עשויין לעבודה-זרה. והנמצאות במדינה [=בעיר], אם היו עומדים על פתח המדינה [=העיר] והיה ביד הצורה צורת מקל או ציפור או כדור או סיף או עטרה וטבעת – חזקתו שהוא לעבודה-זרה ואסור בהנאה, ואם לאו – הרי זה בחזקת לנואי ומותר".
לסיכום, מכל האמור עולה שאסור לאדם מישראל ליצור צורת אדם לנוי, כגון פסלים לגינה או בובות שנועדו לנוי, או תבליטים בולטים מתוך ציור או מתוך יצירת אמנות, וכל כיו"ב.
צורת אדם שלֵמה דווקא?
נראה מדברי רבנו בהלכה באמרוֹ: "צורת האדם" שמדובר בצורת אדם שלמה. דהיינו מותר ליצור צורת ראשו של אדם לנוי או אפילו ראשו ורובו, או אפילו כל גופו למעט רגל או שוק וכיו"ב – מפני שכל צורת אדם שהיא חסרה באופן בולט לא ניתן לשגות בה ולחשוב שהיא נועדה לעבודת עבודה-זרה, שהרי מדובר בצורת אדם בעלמא, ולא בצורת עבודה-זרה ידועה.
ברם, גם אם הצורה לא מפותחת באופן משוכלל, דהיינו שלא ניכרים בה חיתוכי אצבעות וכיו"ב, נראה שאסור לעשותה לנוי, מפני שהיא בגדר "צורת האדם", וברור שרבנו לא התכוון באמרוֹ: "צורת האדם" לצורת האדם באופן משוכלל ומדויק עד לפרטי פרטים. אלא באופן כללי על צורת האדם הזו להיות צורה שלמה, עד שכל מי שיתבונן בה יבין שמדובר בדמות אדם. ובימי קדם נהגו עובדי האלילים ליצור גם דמויות אדם קטנות שאינן משוכללות ולעובדן.
טבעת חותם
עד כאן רבנו עסק בדיני תורה מפורשים, ועתה רבנו עובר לעסוק באיסורי חכמים, וכֹה דברי רבנו בהלכות עבודה-זרה (ג, יז):
"טבעת שיש עליה חותם שהוא צורת אדם, אם הייתה הצורה בולטת – אסור להניחה ומותר לחתום בה, ואם הייתה הצורה שוקעת – מותר להניחה ואסור לחתום בה, מפני שֶׁהַנֶּחְתָּם [=הדבר שחותמין עליו] תֵּיעָשֶׂה בו הצורה בולטת".
לאיסור שראינו לעיל, דהיינו לאיסור ליצור צורת אדם לנוי, חכמים הוסיפו איסור, והוא שאסור לאדם מישראל ליצור דמות אדם ואפילו שאין מטרתה לנוי, אלא ברור שיש לצורה מטרה אחרת, כגון יצירת חותם בצורת אדם, שברור שאין מטרת תבליט האדם לנוי, אלא לשמש כחותם.
ברם, ברור שמותר לאדם מישראל ליהנות מצורת אדם שנעשתה על-ידי גוי למטרה שימושית כלשהי, שהרי אפילו צורת אדם שנעשתה על-ידי גוי לנוי מותר לנו ליהנות בה. לפיכך, מותר ליהודי לקנות בובות וצעצועים שונים בצורת אדם שנעשו על ידי גוי ואפילו מיבואן ישראלי.
ואפילו אם הקונה אינו יודע אם המוכר היהודי יצר את דמות האדם, מותר לו לקנות אותה ממנו וליהנות בה. אך כאשר ברור לקונה שהיהודי-המוכר הוא זה שעשה את צורת האדם, אסור לו לקנות אותה ממנו, ואפילו כאשר היא לא נעשתה לנוי, כדי שלא לסייע בידי עוברי עבירה.
נמצא, שאסור לאדם מישראל לעשות צורת אדם ואפילו שלא למטרת נוי, כגון בובות וצעצועים, אך מותר לקנות אותם מגוי ואפילו מישראל, כל עוד איננו יודעים בוודאות שיהודי עשאם.
דמות חמה ולבנה וכוכבים
גם בהלכה הבאה שם (ג, יח) רבנו עוסק בדין דרבנן, והנה ההלכה לפניכם:
"וכן אסור ליצור דמות חמה ולבנה כוכבים ומזלות ומלאכים, שנאמר: 'לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי' [שמ' כ, יט] – לא תעשון כדמות שמשין לפני במרום ואפילו על הלוח".
דמות חמה ולבנה כוכבים ומזלות, הינן דמויות מיתיות פגאניות שונות שהיו הגויים מייחסים לכוכבים, כגון דמויות אדם מרשימות או דמויות של יצורי כלאים שונים, כגון אריה בעל ראש אדם או דרקון וכיו"ב, והדמויות הללו נחשבו כדמויות שבהן הכוכבים הנעבדים היו מתגלמים ומתגשמים ומתהלכים בעולם בני-האדם, וכֹה דברי רבנו בעניינן בפירוש המשנה שם (ג, ג):
"צורת חמה ולבנה, אין עניינו שימצא עיגול ויאמר זו השמש, או חצי עיגול ויאמר זה הירח [כלומר, לא נאסרו הצורות הידועות של השמש והירח ומותר לפַסְּלם ללא חשש], אלא, בעלי הטלאסם [=הקמיעות] מייחסים לכוכבים צורות, עד שאומרים כי צורת שבתאי צורת זקן שחור מופלג בזקנה, וצורת נוגה צורת נערה יפה עדויה זהב, וצורת השמש צורת מלך מוכתר יושב בעגלה, וכך מייחסים לכל המזלות והכוכבים צורות רבות, והן חלוקין באותן הצורות מחלוקת גדולה, מפני שהם דברי שקר, והשקר על איזה דבר שיהיה מתרבה ומתרחב בלי ספק. ואמרוֹ: 'חמה ולבנה' רצה לומר שימצא הצורה המיוחסת לחמה והצורה המיוחסת ללבנה לפי איזו דעה שתהיה. והדרקון צורת איש בעל סנפירין וקשקשים רבים בגבו בין סנפיריו כקשקשי הדגים, וצורה זו הייתה מכובדת אצלם לפי שהיו מייחסים אותה לחלק מחלקי הגלגל, ואמר לי איש שמייחסים לו ידיעה בעניינים אלה שצורה זו היא צורת תלי [=חלק מגלגל] הלבנה".
נמצא, שחכמים אסרו לעשות את הדמויות המיתיות-הדמיוניות-הפגאניות הללו "ואפילו על הלוח", כלומר אפילו לציירם בציורי צבע – אסור, מפני שהן מייצגות אלילים מפורסמים.
אמנם, אם הגוי צר את הדמויות הפגאניות הנעבדות הללו בכלי זהב וכסף או בבגדי שני או בטבעות ונזמים כאמור לעיל, ברור שמדובר בעבודה-זרה שאסורה בהנאה (ואפילו כאשר הגוי צר רק חלק מצורת העבודה-הזרה הנעבדת) ואף חובה עלינו לבערה ולכלותה. אולם, אם הגוי צר את הדמויות הנעבדות הללו על-גבי שאר הכלים, חזקתן לנוי ומותר לישראל ליהנות בהן. ועל-כל-פנים, אסור לישראל אפילו לציירן, כל-שכן ליצור אותן, ולא משנה על-גבי איזה כלי.
והנה לפניכם פסק רבנו בעניין זה בהלכות עבודה-זרה (ז, י):
"המוצא כלים ועליהם צורת חמה ולבנה ודרקון, אם היו כלֵי כסף וזהב או בגדי שני, או שהיו חקוקים על הנזמים ועל הטבעות – הרי אלו אסורין [בהנאה]. ועל שאר הכלים – מותרין [בהנאה], מפני שחזקתן לנוי. וכן שאר הצורות הנמצאות על הכלים – חזקתן לנואי ומותרין".
כמו כן, אם ישראל צר את הדמויות הנעבדות הללו מכלי כסף וזהב וכו' – הוא חייב על עשיית עבודה-זרה כאמור לעיל; ואם ישראל צר את הדמויות הנעבדות הללו שלא על-גבי כלי כסף וזהב וכו' – הוא חייב על-כך מדרבנן, שהרי כאמור, אפילו על-גבי הלוח אסרו חכמים. נשים לב, כי חכמים ע"ה החמירו בדמויות הנעבדות הללו אף יותר מצורת האדם, שהרי הם אסרו אפילו לצייר את הדמויות הללו על הדף, מפני שהן מייצגות עבודה-זרה שעובדים אותה הגויים.
ברם, אם מדובר בצורות שאינן מפורסמות כאלילים, נראה מדברי רבנו שמותר לציירן וכל-שכן שמותר ליהנות בהן ואפילו כשהן על-גבי כסף או זהב וכו', כגון כל ציורי דמויות הפנטזיה המאגיות למיניהן, וכפסק רבנו לקמן: "וכן שאר הצורות [הדמיוניות] הנמצאות על הכלים [ואפילו כלי זהב וכסף וכו'] – חזקתן לנואי ומותרין". אולם, כמובן שאין הדבר ראוי, שהרי לא יעלה על הדעת שתלמידי החכמים או אפילו האנשים הכשרים יסתובבו עם חולצות שיש עליהן ציורים של דמויות מאגיות פגאניות כמו הדרקונים הידועים בימינו (ברם, הדרקון המסוים שנזכר בהלכה, שהוא כדמות אדם, אסור; וייתכן שגם זה בימינו מותר, כי לא מדובר באליל מפורסם וידוע, אלא בסתם הזיה דמיונית, וכל דרדק מבין שמטרת הציור היא לנוי בלבד).
קצרו של דבר, מותר ליהנות אפילו בדמויות נעבדות כאשר הן נעשו לנוי ואינן על-גבי כסף וזהב וכו' – ולכן מותר לקנותן מגוי, ואפילו מישראל שקנה מגוי, ואפילו מישראל בְּמקום שלא ניתן לדעת בוודאות מי עשאן – שהרי מדובר באיסור דרבנן, וספק דרבנן – לקולא. אך אם ידוע בוודאות שעשאן ישראל, אסור לקנותן וליהנות בהן, שהרי אסור לסייע בידי עוברי עבירה.
ולעיון נוסף בעניין זה ראו: "מצאתי תליון נוצרי – האם מותר לי למכרו?".
דמויות שאר הנבראים חוץ מן האדם
מותר לכתחילה לאדם מישראל ליצור דמויות של שאר הנבראים חוץ מן האדם, וכֹה דברי רבנו בהלכות עבודה-זרה (ג, יט): "צורות הבהמות ושאר נפש חיה חוץ מן האדם, וצורות אילנות ודשאים וכיוצא בהן – מותר לצור אותם ואפילו הייתה הצורה בולטת".
הדוחק ההזוי של קאפח
ועתה נעיר משהו על דברי קאפח בפירושו שם (ג, טז), וזה לשונו: "ומפרש רבנו [...] אדם שלם ללא תוספת כחל ושרק, אבל עם הוספות כפי שמייחסים הוברי שמים לכוכבי מרום אינם אסורים מן התורה אלא מדרבנן". ובכן, לפי קאפח, רק צורת אדם שלמה ללא שום תוספת, ואפילו ללא תוספת "כחל ושרק", דהיינו אפילו ללא תוספת של צבע ואיפור, רק צורת אדם כזה אסור מן התורה ליצור, ובמלים אחרות, מן התורה אסור ליצור רק דמות אדם עירום ועריה, אך ברגע שהוספנו לה בגדים או כלים או אפילו רק צבענו את פניה – נעקר האיסור מן התורה!
וברור שדבריו של קאפח הינם הזיה שלא תעלה על הדעת, וקאפח שגה בהבנת ההלכה, מפני שהוא סבר שפסק רבנו בהלכות עבודה-זרה (ג, יח) בעניין "דמות חמה ולבנה" וכו', נוגע לדמויות אדם, דהיינו שחכמים אסרו ליצור "צורת זקן שחור מופלג בזקנה" או "נערה יפה עדויה זהב" או "צורת מלך מוכתר יושב בעגלה", כפי הדוגמאות שרבנו מביא בפירוש המשנה. לכן, הוא דחק את עצמו באופן מבהיל לסבור שאיסור תורה הוא אך ורק דמות אדם עירום ועריה, אך אם הוספנו לו לאדם תכשיט זהב או כתר או אפילו בגד ללבוש, אין בזה איסור תורה.
ואביא ראיה לדבריי מהלכות עבודה-זרה (ז, ח) שראינו לעיל, וכֹה דברי חז"ל ורבנו:
"צורות [=בין צורות אדם ובין צורות נבראים אחרים] שעשו אותן גויים לנואי – מותרין בהנאה, וצורות שעושין אותן לעבודה-זרה – אסורין. כיצד? כל הצורות הנמצאות בכפרים אסורים בהנאה מפני שחזקתן שהן עשויין לעבודה-זרה. והנמצאות במדינה [=בעיר], אם היו עומדים על פתח המדינה [=העיר] והיה ביד הצורה צורת מקל או ציפור או כדור או סיף או עטרה וטבעת – חזקתו שהוא לעבודה-זרה ואסור בהנאה, ואם לאו – הרי זה בחזקת לנואי ומותר".
הנה ראינו שדרך עובדי העבודה-הזרה היה ליצור דמויות אדם שבידיהם מקל או ציפור או כדור או סיף או עטרה וטבעת וכיו"ב, ואין צורך לומר שהם לא נהגו ליצור אותן עירומות לגמרי. לכן, לא יעלה על הדעת שאיסור תורה, שתכליתו לפי רבנו בהלכה לעיל הוא: "כדי שלא יטעו בהן הטועים וידמו שהם לעבודה", יהיה דווקא בדמויות עירומות עירום ועריה, אלא ברור שמדובר ביצירת דמויות שדומות לאופנים שבהם עובדי האלילים היו יוצרים את פסיליהם.
ויתרה מזאת, איך יעלה על הדעת שיהיה מדובר באיסור תורה אך ורק על דמויות אדם שהן עירום ועריה והתורה-שבעל-פה לא תציין זאת? והלא מדובר בהגדרת מצוה בסיסית ביותר!
זאת ועוד, מפירוש המשנה שראינו לעיל (עבודה-זרה ג, ג) עולה במפורש שיוחסו למזלות ולכוכבים "צורות רבות", והתיאורים שצוינו שם הן רק דוגמאות ותו לא. כמו כן, בין הדוגמאות מובאת גם דוגמה שאינה של דמות אדם: "והדרקון צורת איש בעל סנפירין וקשקשים רבים בגבו בין סנפיריו כקשקשי הדגים [...] שצורה זו היא צורת תלי [=חלק מגלגל] הלבנה".
זאת ועוד אחרת, מפירוש המשנה גם עולה באופן ברור, שמטרת כל הדוגמאות הינה להסביר שדמות חמה ולבנה אינן דמות השמש והירח בשמים, ולא לעסוק בפרטי ההלכות בעניין הלאו מן התורה שאוסר ליצור דמות אדם, והנה לפניכם דברי רבנו בפירוש המשנה שם (ג, ג):
"צורת חמה ולבנה, אין עניינו שימצא עיגול ויאמר זו השמש, או חצי עיגול ויאמר זה הירח, אלא, בעלי הטלאסם [=הקמיעות] מייחסים לכוכבים צורות, עד שאומרים כי צורת שבתאי צורת זקן שחור מופלג בזקנה" וכו'.
קצרו של דבר, אין ללמוד מן הדוגמאות של רבנו בפירוש המשנה ש"דמות חמה ולבנה" וכו' הן בהכרח דמויות של בני אדם, ואף אין ללמוד מהן שיצירת דמות אדם חובש כתר או עדוי זהב אין בה איסור תורה, אלא ברור, שמי שיצר דמות אדם מכל סוג שיהיה יתחייב מלקות מן התורה, ומי שיצר דמות חמה ולבנה וכו' שאינה דמות אדם לא יתחייב מלקות מן התורה.
אגב, קאפח שגה גם בעניין לשוני, שהרי הוא כותב: "ומפרש רבנו [...] אדם שלם", ולא מדובר כאן באדם שלם במידותיו ובהגיונו, אלא בצורת אדם שלמה בחיצוניותה, דהיינו באיבריה.