מצאתי תליון נוצרי – האם מותר לי למכרו?

אדם שמצא תליון זהב וכיו"ב בעל מאפיינים נוצריים מובהקים, האם מותר לו למכרו או שמא אסור לו ליהנות ממנו משום איסור הנאה מעבודה-זרה? כדי להבין נושא הלכתי ומחשבתי זה, ולהשיב על השאלה נכונה, נחל בעיון בפסיקת רבנו הרמב"ם:


א) רבנו פוסק בהלכות עבודה-זרה (ט, ד): "הנוצרים עובדי עבודה-זרה הם". עוד פוסק רבנו שם (ז, ג): "עבודה-זרה עצמה ומשמשיה ותקרובת שלה וכל הנעשה בשבילה אסור בהנאה". למדנו אפוא, כי הנוצרים הם בגדר עובדי עבודה-זרה, ועבודה-זרה עצמה, וכל החפצים שמשמשים לפולחנה, והתקרובת שמגישים לפניה, וכל הנעשה בעבורה – אסור ליהודי ליהנות ממנו, כלומר למכרו או לתת אותו במתנה.


טרם שנמשיך נעיר, כי ניתן כבר לקבל תשובה מהירה מסוף ההלכה לעיל: "וכל הנעשה בשבילה – אסור", ולכן כל תליון שנעשה אפילו רק לשם פרסום דת הנצרות – אסור בהנאה. ברם, ייתכן שהתליון לא נעשה לשם פרסום דת הנצרות אלא לשם נוי בלבד, מה יהיה הדין במקרה כזה? כדי להשיב על כך נעבור להלכה הבאה.


ב) רבנו פוסק שם (ז, י): "המוצא כלים ועליהן צורת חמה ולבנה ודרקון, אם היו כלֵי כסף וזהב או בגדי שני, או שהיו חקוקים על הנזמים ועל הטבעות – הרי אלו אסורין. ועל שאר הכלים – מותרין, מפני שחזקתן לנוי. וכן שאר הצורות הנמצאות על הכלים – חזקתן לנואי ומותרין".


רבנו מבאר בפירוש המשנה שם (ג, ג) מהן צורות חמה ולבנה ודרקון: "צורת חמה ולבנה, אין עניינו שימצא עיגול ויאמר זו השמש, או חצי עיגול ויאמר זה הירח, אלא בעלי הטלאסם [=הקמיעות למיניהם] מייחסים לכוכבים צורות, עד שאומרים כי צורת שבתאי צורת זקן שחור מופלג בזקנה, וצורת נוגה צורת נערה יפה עדויה זהב, וצורת השמש צורת מלך מוכתר יושב בעגלה, וכך מייחסים לכל המזלות והכוכבים צורות רבות [...] ואמרוֹ 'חמה ולבנה' ר"ל שימצא הצורה המיוחסת לחמה והצורה המיוחסת ללבנה לפי איזה דעה שתהיה. והדרקון צורת איש בעל סנפירין וקשקשים רבים בגבו בין סנפיריו כקשקשי הדגים" וכו'.


נחזור עתה להלכה האחרונה שהבאנו, וממנה עולות התובנות הבאות:


1) אם אדם מצא תליון שיש עליו דמות יש"ו – אסור בהנאה, כי זו צורת עבודה-זרה גופה.


2) סתם כלי שצוירה עליו דמות אליל, יש להתירו, כי חזקתו שהצורה שצוירה עליו נעשתה לנוי. ברם, אם מדובר ב"כלֵי כסף וזהב או בגדי שני, או שהיו חקוקים על הנזמים ועל הטבעות", לעולם אסור, כי חזקתן שנעשו לא רק לנוי, אלא גם לשם עבודה-זרה ופרסומה. תליון הוא בגדר תכשיט ולכן ברור שחזקתו שנעשה לשם עבודה-זרה.


ג) ברם, מה יהא הדין אם אדם מצא תליון זהב או כסף בצורת צלב בלבד, ללא צורת אליל או דמות כלשהי? נראה כי גם תליון מסוג זה, אין חזקתו רק לנוי, אלא ודאי שהגוי שקנה תכשיט כזה, כוונתו גם ואולי בעיקר לשם פרסום עבודה-זרה. וכמו כלי הזהב והכסף, שאף שציירו עליהם את דמות האליל גם לנוי, כל שאין חזקתן רק לנוי – אסורים בהנאה.


מָרי יוסף קאפח מסביר שם בפירושו, שרבנו אוסר את כלי הכסף והזהב הללו כי הם "עשויים לפולחן", ולפי דעתי הוא אינו מדייק באבחנתו, כי רבנו לא הזכיר בהלכה את עניין הפולחן, אלא רק התנה אם נעשו לשם נוי או לא. וכאמור, כל שלא נעשו רק לשם נוי, אלא אפילו רק לפאר ולפרסם עבודה-זרה – אסורים בהנאה לדעת רבנו, גם אם אין אנו יודעים אם הם משמשים בפועל לפולחן.


עבודה-זרה – פולחן מעשי או גם פולחן מחשבתי?


חשוב להוסיף, כי לדעת רבנו עוון עבודה-זרה איננו רק בפולחן מעשי, אלא גם בפולחן מחשבתי. שהרי רבנו מבאר בהלכות עבודה-זרה (מצורפות בסוף המאמר), שגם מי שרק פונה במחשבתו אחר עבודה-זרה וכמובן אם הוא מודה בה [=במחשבתו] אף שאינו עובדהּ – הרי זה בגדר עובד עבודה-זרה.


ולכן, מכיוון שברור שאותו התליון נועד לחזק ולהפיץ את האמונה ביש"ו ובדת הנצרות, וגורם לעבודה-זרה במחשבה בוודאי – הרי הוא אסור בהנאה גם מטעם שהוא משמש לעבודה-זרה, שהרי הוא גורם לפנות אחריה במחשבה.


ויתרה מזאת, נראה שתליון מסוג זה הוא בגדר משמש לעבודה-זרה בפועל ולא רק במחשבה, כי אותו גוי מגפפו ומחבקו ומנשקו בכל עת שהוא צולב את עצמו ומודה ביש"ו. כלומר, הוא משמש למעשה פולחן, שהרי פולחנה בין השאר הוא מעשה ההצטלבות, אשר מבטא את האמונה ביש"ו (מעין ה"שמע ישראל" שלהם, יתעלה מסכלותם). ולכן לפי דעתי, תליון זה הוא בגדר משמש לעבודה-זרה, מפני שהוא משמש בפועל לעבודת אלילים.


כיצד יש לנהוג בתליון זה?


כאמור, דין תליון זה לפי דעתי כדין משמשי עבודה-זרה, ויש לנהוג בו כפסק רבנו שם: "כיצד מאבד עבודה-זרה ושאר דברים שהן אסורים בגללה, כגון משמשיה ותקרובת שלה? שוחק וזורה לרוח, או שורף ומטיל לים המלח". והטוב ביותר לדעתי לתת לצורף ירא שמים את התליון הזה כדי שישחק אותו היטב, והמוצא יזרה אותו לרוח בעצמו, כדי לזכות במצוה גדולה וחשובה של ביעור עבודה-זרה.


אמנם, אם יש לאדם צורת צלב על הטפטים בקירות ביתו או כסמל למכוניתו וכיו"ב, אין בזה ממש, כי מלכתחילה הן לא נעשו לשם עבודה-זרה, וכמו שפוסק רבנו בעניין צורות שנמצאו על שאר הכלים והחפצים.


הלכות עבודה-זרה פרק שני


והנה ההלכות שהזכרתי לעיל, אשר מהן עולה בבירור שיש איסור חמור לעבוד עבודה-זרה במחשבה:


[ג] ספרים רבים חיברו עובדי עבודה-זרה בעבודתה, היאך עיקר עבודתה ומה משפטה ומעשיה. ציוונו הקדוש-ברוך-הוא, שלא לקרות באותן הספרים כלל, ולא נהרהר בה, ולא בדבר מדבריה. ואפילו להסתכל בדמות הצורה – אסור, שנאמר "אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִים" [ויק' יט, ד]. ובעניין זה נאמר: "וּפֶן תִּדְרֹשׁ לֵאלֹהֵיהֶם לֵאמֹר אֵיכָה יַעַבְדוּ" [דב' יב, ל] – שלא תשאל על דרך עבודתה היאך היא, ואף-על-פי שאין אתה עובד: שדבר זה גורם לך להיפנות אחריה ולעשות כמה שהן עושין, שנאמר "וְאֶעֱשֶׂה כֵּן גַּם אָנִי" [שם]. וכל הלאוין האלו בעניין אחד הן, והוא שלא יפנה [=במחשבתו] אחר עבודה-זרה".


[ד] ולא עבודה-זרה בלבד הוא שאסור להיפנות אחריה במחשבה, אלא כל מחשבה שגורמת לו לאדם לעקור עיקר מעיקרי התורה – מוזהרין אנו שלא להעלותה על ליבנו, ולא נסיח דעתנו לכך ונחשוב ונימשך אחר הרהורי הלב.


[ה] כיצד? פעמים יתור [=במחשבתו] אחר עבודה-זרה, ופעמים יחשוב בייחוד הבורא שמא הוא שמא אינו, מה למעלה מה למטה מה לפנים מה לאחור, ופעמים בנבואה שמא היא אמת שמא אינה, ופעמים בתורה שמא היא מן השמיים שמא אינה. ואינו יודע המידות שידון בהן עד שיידע האמת על בוריו, ונמצא יוצא לידי מינות.


[ו] ועל עניין זה הזהירה תורה, ונאמר בה: "וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים" [במ' טו, לט], כלומר שלא יימשך כל אחד מכם אחר דעתו הקצרה, וידמה שמחשבתו משגת האמת. כך אמרו חכמים: "אַחֲרֵי לְבַבְכֶם" – זו מינות; "וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם" – זו זנות. ולאו זה [...] גורם לאדם לטורדו מן העולם-הבא.


[ז] מצות עבודה-זרה כנגד כל המצוות כולן היא: שנאמר: "וְכִי תִשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְו‍ֹת" [שם, כב], ומפי השמועה למדו, שבעבודה-זרה הכתוב מדבר. הא למדת, שכל המודה בעבודה-זרה כופר בכל התורה כולה, ובכל הנביאים, ובכל מה שנצטוו הנביאים, מאדם עד סוף העולם, שנאמר: "מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה ה' וָהָלְאָה לְדֹרֹתֵיכֶם" [שם, כג]. וכל הכופר [=במחשבתו] בעבודה-זרה, מודה בכל התורה כולה, והיא עיקר כל המצוות כולן.


[י] כל המודה [=במחשבתו] בעבודה-זרה שהיא אמת, אף-על-פי שלא עבדהּ – הרי זה מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא.


תודה ל"מעריץ הרמב"ם" בפורום אתר "אור הרמב"ם" שהעלה שאלה זו.



44 צפיות3תגובות
אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה.

ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי מרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה: "שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!