מצאתי תליון נוצרי – האם מותר לי למכרו?

עודכן: 18 ביוני

אדם שמצא תליון זהב וכיו"ב בעל מאפיינים נוצריים מובהקים, האם מותר לו למכרו או שמא אסור לו ליהנות ממנו משום איסור הנאה מעבודה-זרה? ובכן, נחל בפסק רבנו בהלכות עבודה-זרה (ט, ד): "הנוצרים עובדי עבודה-זרה הם". עוד פוסק רבנו שם (ז, ג): "עבודה-זרה עצמה ומשמשיה ותקרובת שלה וכל הנעשה בשבילה אסור בהנאה". למדנו אפוא, שכל מה שנעשה בשביל טקסי הפולחן הנוצריים או כדי לשרת את העבודה-הזרה גופה – אסור בהנאה.


ברם, האם תליון שיש לו רק מאפיינים נוצריים הוא בגדר עבודה-זרה או משמשיה או תקרובת שלה או נעשה בשבילה? ובכן, נראה לי שלא, שהרי לא משתמשים בתליון הזה במהלך טקסי פולחן בכנסיה, ולא מניחים אותו כתקרובת לפני הפסל של יש"ו בכנסיה, והוא לא נעשה לשימוש העבודה-הזרה, אלא לצורך האדם כדי שייהנה בו, דהיינו לנוי, ובסמוך נלמד, שכֵּלים שנחקקו בהם צורות עבודה-זרה לנוי – מותר ליהנות בהם, וכֹה דברי רבנו (שם ז, י):


"המוצא כלים ועליהן צורת חמה ולבנה ודרקון, אם היו כלֵי כסף וזהב או בגדי שני, או שהיו חקוקים על הנזמים ועל הטבעות – הרי אלו אסורין. ועל שאר הכלים – מותרין [בהנאה], מפני שחזקתן לנוי. וכן שאר הצורות הנמצאות על הכלים – חזקתן לנואי ומותרין".


רבנו מבאר בפירוש המשנה שם (ג, ג) מהן צורות חמה ולבנה ודרקון:


"צורת חמה ולבנה, אין עניינו שימצא עיגול ויאמר זו השמש, או חצי עיגול ויאמר זה הירח, אלא בעלי הטלאסם [=הקמיעות למיניהם] מייחסים לכוכבים צורות, עד שאומרים כי צורת שבתאי צורת זקן שחור מופלג בזקנה, וצורת נוגה צורת נערה יפה עדויה זהב, וצורת השמש צורת מלך מוכתר יושב בעגלה, וכך מייחסים לכל המזלות והכוכבים צורות רבות [...] ואמרוֹ: 'חמה ולבנה' רצה לומר שימצא הצורה המיוחסת לחמה והצורה המיוחסת ללבנה לפי איזה דעה שתהיה. והדרקון צורת איש בעל סנפירין וקשקשים רבים בגבו בין סנפיריו כקשקשי הדגים" וכו'.


מן ההלכות הללו עולים שלושה דינים הלכתיים: 1) כאשר מדובר ב"צורת חמה ולבנה ודרקון" שמצוירים על "כלֵי כסף וזהב או בגדי שני [=בגד יקר ומפואר במיוחד], או שהיו חקוקים על הנזמים ועל הטבעות", אסור ליהנות בהם; 2) כאשר מדובר ב"צורת חמה ולבנה ודרקון" שמצוירים על שאר הכלים, מותר ליהנות בהם כי חזקתם שהצורות הללו צוירו לנוי; 3) וכאשר מדובר בשאר הצורות, מותר ליהנות בהם ואפילו שצוירו על כלי כסף וכלי זהב וכו'.


זאת ועוד, מן ההלכות הללו עולה כלל חשוב מאד לענייננו, והוא, שכאשר מדובר בצורות של אלילים מרכזיים ומפורסמים מאד כגון "צורת חמה ולבנה ודרקון" אסור ליהנות בהם, ונראה לי אפוא שהוא הדין לצורתו של יש"ו, שהרי מדובר באליל מאד-מאד מפורסם בעולם. כלומר, אם נחקקה צורתו של יש"ו על-גבי "כלֵי כסף וזהב או בגדי שני, או שהיו חקוקים על הנזמים ועל הטבעות", אין לי צל של ספק שאסור ליהנות בצורה המכוערת הזאת, ויש לכלותה.


וכיצד מכלים עבודה-זרה? ובכן, הנה לפניכם פסק רבנו בהלכות עבודה-זרה שם:


"כיצד מאבד עבודה-זרה ושאר דברים שהן אסורים בגללה, כגון משמשיה ותקרובת שלה? שוחק וזורה לרוח, או שורף ומטיל לים המלח".


והטוב ביותר לדעתי הוא לתת לצורף ירא שמים את התליון הזה כדי שישחק אותו היטב, והמוצא יזרה אותו לרוח בעצמו, כדי לזכות במצוה גדולה וחשובה של ביעור עבודה-זרה. ואם אין צורף כזה בקרבת מקום ניתן גם לזרוק את התליון הזה עמוק לים הגדול, שלא ייזכר שמו.


***

ומה יהיה דינם של ציורי אלילים מפורסמים שנחקקו על-גבי שאר הכלים? ובכן, נראה לי שמותר ליהנות בהם, דהיינו להשתמש בכלים הללו, אך רק לאחר שהשמדנו את צורתם של האלילים מן הכלים. ובשאר צורות האלילים שאינם ידועים, מותר ליהנות בהם כמות שהם.


לדוגמה, אם אנו מבקשים למכור ציור של אחד מאלילי המינות האירופים המפורסמים (כמו שך ואלישיב ושטיינמן וקנייבסקי וכיוצא בהם), אסור לנו למכרם כמות שהם, שהרי בזה אנו מחזקים ידי עוברי עבירה, ותורמים להפצתה של תרבות שקר והבל, אך מותר לנו למחזר את התמונות הללו, או להשתמש במסגרת של התמונות הללו, וכן כל כיוצא בזה.


נמצא אפוא, שדברי רבנו שקובע לעיל שמותר ליהנות בציורי אלילים מפורסמים כאשר הם נחקקו על-גבי שאר הכלים, אין הדברים אמורים שמותר ליהנות בהם בדרך שתפיץ את שמם בעולם, שהרי לא יעלה על הדעת כדבר הזה... אלא, וודאי שכוונתו שמותר ליהנות בהם בדרך שלא תפרסם ותרומם את האלילות והתועבה, דהיינו להשתמש בחומרי הגלם ותו לא.


ברם, אם מדובר באלילים שאינם מפורסמים, נראה מדברי רבנו שמותר ליהנות בהם כמות שהם, דהיינו אם מדובר בציורי דמויות פגאניות שאינן מפורסמות כאלילים, כגון כל ציורי דמויות הפנטזיה למיניהן – אין איסור ליהנות בהן, אך כמובן שאין הדבר ראוי, שהרי לא יעלה על הדעת שתלמידי החכמים או אפילו האנשים הכשרים יסתובבו עם חולצות שיש עליהן ציורים של דמויות מאגיות פגאניות כמו דרקונים שהם שילוב של כמה בעלי חיים (ברם, הדרקון המסוים שנזכר בהלכה, שהוא כדמות אדם, אסור, וייתכן שגם זה בימינו מותר, כי לא מדובר באליל מפורסם וידוע, אלא בסתם הזיה דמיונית, וכל דרדק מבין שמטרת הציור היא לנוי בלבד).


***

ברם, מה יהא הדין אם אדם מצא תליון של זהב או כסף בצורת צלב בלבד, ללא צורת אליל או דמות כלשהי? ובכן, נראים הדברים שחזקתו לנוי, ומותר ליהנות בו ולתת אותו לצורף שיתיכו. כלומר, לדעתי אין ליהנות בו כמות שהוא, אלא יש להתיכו ורק לאחר-מכן ליהנות בו, כדי שלא לחזק את ידיהם של עובדי עבודה-זרה, וכדי שלא ליטול חלק בפרסומה ובהפצתה.


כמו כן, אם אדם מצא כלים שיש עליהם צורת צלב, מותר לו להשתמש בכלים הללו בצנעה, או לצבוע או לעטוף אותם ולהשתמש בהם בפרהסיה, אך לדעתי אסור לו למכרם לגויים שהרי במכירתם הוא מחזק ידי עוברי עבירה, ומרבה הזיות ומחשבות טמטום פגאניות בעולם.


סוף דבר


נחתום מאמר זה בחובה הכללית לבער את העבודה-הזרה מן העולם, כדי לחזק את הקביעה שהובאה לעיל, שגם במקום שמותר ליהנות מכלים שיש להם זיקה לעבודה-זרה, אסור לעשות כן באופן שיפרסם וירומם ויפיץ את הזיות העבודה-הזרה בעולם, ונוכיח זאת מדברי רבנו.


רבנו הרמב"ם היה בדעה, שתכליתה הראשונה של דת משה היא לחנך ולהורות לדעות ולהשקפות נכונות, והראשונה שבהן היא לבער את העבודה-הזרה וכל גרורותיה, ושש פעמים לפחות במורה-הנבוכים ובמשנה-תורה רבנו הרמב"ם חוזר על היסוד הנעלה הזה, דהיינו, שתכליתה הראשונה של התורה היא סילוק עבודה-זרה ומחיית עקבותיה, וכֹה דבריו:


1) "כיוון שהייתה מטרת כל התורה וצירה אשר עליו היא סובבת הוא סילוק עבודה-זרה ומחיית עקבותיה" (מורה ג, לז).


2) "וכבר ידעת מלשונות התורה בכמה מקומות כי המטרה הראשונית בכל התורה עקירת עבודה-זרה ומחיית עקבותיה וכל דבר השייך לה, ואפילו זכרה וכל מה שמביא לדבר ממעשיה, כגון האוב והידעוני וההעברה באש וקוסם ומעונן ומנחש ומכשף וחובר חבר ודורש אל המתים" (מורה ג, כט).


3) "כי כל תורתנו עיקרה וצירה אשר תיסוב עליו הוא מחיית אותן ההשקפות מן המחשבות, וא