לכאורה השאלה שבכותרת מאמר זה איננה רלבנטית, שהרי אחד היסודות הרווחים ביותר בעולם הדתי בימינו הוא שאין עוד נביאים בעם-ישראל, וזאת על סמך הנאמר בתלמוד מסכת בבא בתרא (יב ע"ב): "אמר ר' יוחנן: מיום שחרב בית-המקדש, ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לשוטים ולתינוקות". וכן קאפח אומר בפירושו להלכות יסודי התורה ז (אות ב): "וכל הדברים הללו [של מפרשי רבנו שם] מוזרים מאד במשנת הרמב"ם [...] לפיכך, כל הטוען נבואה או התגלות מלאך, בימינו, אם אינו מן התינוקות בגילו, הרי הוא מן האחרים".
קאפח טשטש את האמת ביודעין, מכיוון שאסור היה לו להוסיף ולומר "בימינו", שהרי בתלמוד נאמר "מיום שחרב בית-המקדש", ולא רק בימינו! אך בשל שותפותו בממסד הכמורה הפרו-נוצרי הוא פחד לצאת בגלוי נגד כל ההוזים שראו מגידים, ובראשם קארו הקראי, הבור הרי"ק מלא הנחשים והעקרבים, שקאפח קורא לו שוב ושוב ובהערצה רבה: "מרן". מכל מקום, כל מי שטוען שהוא נביא, במפורש או בעקיפין: במפורש – שטוען שנתגלה לו מלאך או מגיד; ובעקיפין – שטוען שהוא יודע את העתידות או הנסתרות, אינו אלא אחד משניים: או ששכלו חלוש כשכל ילד קטן, או שהוא מן המינים האחֵרים המטעים בתכסיסי שקר את ההמונים כדי שינהו אחריו וירוממוהו. ואסור לרחם עליהם או לדון אותם לכף זכות, שהרי רבנו פוסק בהלכות סנהדרין (יא, ו): "האכזריות על אלו שמטעין את העם אחר ההבל רחמים היא בעולם, שנאמר 'לְמַעַן יָשׁוּב יְיָ מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים' [דב' יג, יח]". ומטרתם בזייפם הילת נביאוּת ורוממוּת סביבם, היא להוציא כספים מן הפתאים, ולזכות בכבוד, שׂררה וטובות הנאה לרוב.
ביחס לעצם דברי ר' יוחנן בתלמוד ברור שהם אינם כפשוטם, שהרי לא יעלה על הדעת שילד קטן או שוטה יתנבא או יידע את העתידות, ולכן אין לי כל ספק, שדברי ר' יוחנן הם בגדר משל, וכוונתו הנסתרת היא בדומה לדברי קאפח לעיל בפירושו. כלומר, מיום שחרב בית-המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים, והיחידים שעדיין עשויים לטעון שהם נביאים הם או מחוסרי-הדעת בעלי השכל הרפה שהם כילדים הקטנים, או נוכלים ושרלטנים והם השוטים, אשר נדמה להם שיוצר הכל אינו יודע את רשעם ומעלליהם, ושוגים לחשוב שדרכם העקלקלה – מישרים. ואמר רבי יוחנן "שוטים" ולא "רשעים" משום שאחיזת הרשעים בהמוני הכסילים הייתה חזקה מאד, ואם האמת תוצב בפניהם במלא עוזה ובהירותה, ידחוה מעליהם, ואולי אף יזיקו לאומרה.
ברם, רבים מאד מקרב הכומרים האורתודוקסים בימינו, גם מקרב "המקובלים" וגם מקרב "הלמדנים", מפיצים הילת נבואה ורוממות סביבם וכל מילה והגיג שהם פולטים הופך לדברי נבואה. לדוגמה, בעבר קנייבסקי החזיר שר"י, החליט שהמשיח יבוא עד הבחירות הקרובות (04.2019) ולכן לא יהיה צורך לקיים בחירות! (ראו סרטון מצורף) ואף שקנייבסקי לא טען על עצמו שהוא נביא, הרי שבפועל הוא הציג את עצמו כנביא וטען את הנבואה לכל דבר ועניין! שהרי מי גילה לו סודות אלה?! ומה יקרה בעוד כחודשיים כשעדיין המשיח לא יבוא? מה יאמר אז? האם לחינם אמרו רבותינו בסנהדרין (צז ע"ב): "תפח עצמן של מחשבי קצין"?
והאמת מאד כואבת, כי גם אם המשיח היה בא בסמוך ל"נבואת" החזיר (והוא כידוע לא בא), וייסע לשם הדוגמה מתל-אביב לירושלים, עוד לפני שהוא יגיע לשער-הגיא יסקלו אותו למוות באבנים! וקרוב לוודאי שהיו סוקלים אותו עוד בכביש 4 סמוך לבני-ברק בטרם הגיעוֹ לכביש מספר אחד. ובהגיע רכבו הלבן הפשוט (לא רכבי היוקרה שבהם נוסעים הכומרים השכירים) לגשר המיתרים, שאר פלגי המינות הפגאניים היו מבצעים בו ווידוא הריגה, ושורפים כל זכר ל"משיח". שהרי אם איש-אמת בימינו נחשב לכופר, מה יאמרו על המשיח אשר מסכן את כל אימפריית התאוות והזימות וטובות-ההנאה שהקימו בטורח רב במשך מאות שנים?!
ואם תשאלו, ומי היו סוקלים אותו? מי היו אלה שהיו מבצעים בו ווידוא הריגה? ובכן, הראשונים לסקלו יהיו תלמידיו של קנייבסקי ושאר גדולי טחורי האסלה טועני הנבואה למיניהם, דווקא הם, אשר חדשים לבקרים התנבאו אז על בוא "המשיח" בחודשים הקרובים. דווקא הגדולים הארורים הללו על פלגיהם החולניים והנבערים, הם-הם עובדי האלילים הגדולים ביותר, הם-הם המסך הגדול מפני דרך האמת, והם-הם הלוחמים הגדולים ביותר כנגד דרך האמת.
ועד שאנשי עמֵּנו לא יודו כי "אַךְ שֶׁקֶר נָחֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ הֶבֶל וְאֵין בָּם מוֹעִיל" (יר' טז, יט), ושהדת האורתודוקסית היא הבל ושקר, לא נזכה לבוא המשיח ולהקמת ממלכת כוהנים וגוי קדוש.
א. האם הנבואה תשוב לעם-ישראל?
במאמר "הנבואה – מאפייני אופני ותנאי חלותה", למדנו על הסיבה המרכזית להעדר הנבואה בימינו והיא העדר השמחה, החריצות והזריזות – כך כותב ומסביר רבנו במורה (ב, לו), ובסוף דבריו אנו למדים על-כך, שהנבואה עתידה לחזור לעם-ישראל ביום מן הימים:
"וכבר ידעת, כי כל כוח גופני נלאה ונחלש ומתרופף לעתים [...] [ולכן] הכוח הזה המדמה [שהוא] כוח גופני [נלאה ונחלש לעתים] [...] ולפיכך תמצא שהנביאים שבתה נבואתם בזמן האבל או הכעס וכיוצא בהם, כבר ידעת אמרם: 'אין הנבואה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות', ושיעקב אבינו לא בא לו חזון כל ימי אבלו מחמת טרדת כוחו המדמה בהיעלמות יוסף, ושמשה רבנו ע"ה לא בא לו חזון כפי שהיה בא לו מלפני-כן, לאחר מאורע המרגלים עד כלות דור המדבר בכללותם, לפי שהיה חמוּר בעיניו עניינם מחמת רוב תנואותיהם [...]
וזו הסיבה [...] לסילוק הנבואה בזמן הגלות בלי ספק, איזו עצלות או עצבות שיהיו לאדם באיזה מצב שיהיה. [...] [כי תוצאות העדר השמחה והעצלות הן] העדר ההיגיון האמיתי [כלומר התפשטות הסכלות] וכללות התאוות הבהמיות [...] והוא אשר רצה באומרו: 'יְשׁוֹטְטוּ לְבַקֵּשׁ אֶת דְּבַר יְיָ וְלֹא יִמְצָאוּ' [עמ' ח, יב], ואמר: 'מַלְכָּהּ וְשָׂרֶיהָ בַגּוֹיִם אֵין תּוֹרָה גַּם נְבִיאֶיהָ לֹא מָצְאוּ חָזוֹן מֵיְיָ' [איכה ב, ט] [...] כי הכלי [=צלילות הדעת ושלמות המחשבה] כבר בטל. והוא גם הסיבה בשיבת הנבואה לנו כפי שהייתה לימות המשיח מהרה יגלה כמו שהובטח".
נמצא, ששיבה לדרך האמת ולדרך החכמה והדעת, היא התנאי לחזרת הנבואה לעמֵּנו: "לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת יְיָ כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים" (יש' יא, ט).
ב. כיצד ניתן לזהות נביא אמת?
שאלה זו מיועדת לימים שבהם תחזור השמחה, החריצות והזריזות לעם-ישראל, ואז נצטרך לזהות ולהכיר בנביאי האמת, והנה תשובת רבנו במורה (ב, מ) בשתי הפְּסקות הבאות:
"ואופן בחינת [נביא האמת] הוא לבחון שלמות אותו האדם ולהתחקות על פעולותיו ולהתבונן בהליכותיו, והסימן הגדול [לנביא אמת] הוא עזיבת התענוגות הגופניים והזלזול בהם, כי זו ראשית דרגות בעלי החכמה, כל-שכן הנביאים, ובפרט החוש אשר הוא חרפה לנו כפי שהזכיר אריסטו [=חוש המישוש: החושניות, וראו: "עוצמת נבואת משה רבנו ומטרות הנבואה"], קל וחומר טינוף התשמיש שבו [=בחוש המישוש], ולפיכך גינה ה' בו כל טוען [נבואה בשקר], כדי שיתברר האמת לאנשי האמת ולא יתעו ולא יטעו [אחרי אותו טוען נבואה בשקר].
הלא תראה צדקיה בן מַעֲשֵׂיָה ואחאב בן קוֹלָיָה [=נביאי שקר], היאך טענו את הנבואה ונמשכו אחריהם בני אדם [...] ושקעו בגיעול תאוות המשגל עד שניאפו עם נשי חבריהם ותלמידיהם, עד אשר פרסם ה' קלונם [...] 'וְלֻקַּח מֵהֶם קְלָלָה לְכֹל גָּלוּת יְהוּדָה אֲשֶׁר בְּבָבֶל לֵאמֹר, יְשִׂמְךָ יְיָ כְּצִדְקִיָּהוּ וּכְאֶחָב אֲשֶׁר קָלָם [=שרפם] מֶלֶךְ בָּבֶל בָּאֵשׁ. יַעַן אֲשֶׁר עָשׂוּ נְבָלָה בְּיִשְׂרָאֵל וַיְנַאֲפוּ אֶת נְשֵׁי רֵעֵיהֶם, וַיְדַבְּרוּ דָבָר בִּשְׁמִי שֶׁקֶר אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִם, וְאָנֹכִי הַיּוֹדֵעַ וָעֵד נְאֻם יְיָ' [יר' כט, כב–כג]".
וגם בימינו נחשפות פרשיות שחיתות של הרשעים, טועני הנסתרות ואוהבי הגדלוּת האלילית, ומתפרסמת תאוותם למשגל בנאפם עם נשות תלמידיהם, או תאוותם לבצע בהלבנת הון, מרמות וגניבות, או סכלותם התהומית בפלטם דברי בלע המסגירים את ריקבון נפשם.
ג. חובת האמונה בנביא
במאמר הרביעי בסדרת המאמרים על הנבואה שכותרתו: "עוצמת נבואת משה רבנו ומטרות הנבואה", ראינו את דברי רבנו בהלכות יסודי התורה (ז, טו), שם הוא מלמד כי יש שתי מטרות לנבואה: האחת היא "להרחיב לבו ולהוסיף דעתו" של אותו נביא בלבד, כלומר, ללמדוֹ מדעים או סודות נשגבים באופני ההנהגה שבהם הקב"ה מנהיג את עולמו, וכן ללמדו על מציאות הנפש והמלאכים או על מציאות הקב"ה ואופני השגחתו וכיו"ב; והשנייה להתנבא לבני אדם, לצוותם מה שיעשו או להזהירם מתוצאות מעשיהם הרעים, וכֹה דברי רבנו בהלכות שם:
"הנביא, אפשר שתהיה נבואתו לעצמו בלבד להרחיב לבו ולהוסיף דעתו, עד שיידע מה שלא היה יודע מאותם הדברים הגדולים [=מידיעת ה' וייחודו]. ואפשר שישולח לעם מעמי הארץ או לאנשי עיר או ממלכה, לְבוֹנֵן אותם [=להאיר עיניהם בדרך האמת, הצדק והמוסר, ו"לבונן" הוא מלשון בינה ותבונה] ולהודיעם מה יעשו או למנוע אותם ממעשים הרעים שבידיהם. וכשמשלחין אותו נותנין לו אות ומופת כדי שיידעוּ העם שהאל שלחו באמת".
בסוף ההלכה הזו רבנו אומר שהנביא מקבל אות או מופת שבו הוא יוכיח שהוא נביא אמת. ברם, רבנו מוסיף ואומר שם כי לא כל אחד שעשה אות או מופת מאמינים בו שהוא נביא, אלא אך ורק אדם שיודעים בו (כלומר שהנבונים יודעים בו) מתחילתו שהוא ראוי לנבואה, בחכמתו ובמעשיו, ובהתהלכו בדרכי הנבואה בפרישותו מבני אדם, והנה המשך דברי רבנו שם:
"ולא כל העושה אות ומופת מאמינים בו שהוא נביא, אלא אדם שהיינו [דהיינו הנבונים וכאמור] יודעים בו מתחילתו שהוא ראוי לנבואה, בחכמתו ובמעשיו שנתעלה בהן על כל בני גילו [כלומר בני דורו], והוא מהלך בדרכי הנבואה ובקדושתה ופרישותה, ואחר-כך בא ועשה אות ומופת ואמר שהאל שלחוֹ, מצוה לשמוע ממנו שנאמר: 'אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן' [דב' יח, טו]".
אחת הנקודות המרכזיות וההכרחיות כדי להאמין באדם שהוא נביא, היא שהוא יאמר בפירוש שה' שלחו! ואף לא אחד מאלה "טועני הנבואה" טוען במפורש שה' שלח אותו, אלא, הם יוצרים כאמור סביבם "הילת נביאות". כדי שאם יצדקו בהשערותיהם ובהזיותיהם – כולם יהללום כנביאים, ואם יימָּצאו דבריהם כוזבים – יעלימו חסידיהם את שקריהם בקלות, שהרי הם לא טענו מלכתחילה שהם נביאים... וזו שיטת הנוכלים שנזכרו בספר משלי (כו, יח–יט): "כְּמִתְלַהְלֵהַּ הַיֹּרֶה זִקִּים חִצִּים וָמָוֶת, כֵּן אִישׁ רִמָּה אֶת רֵעֵהוּ וְאָמַר הֲלֹא מְשַׂחֵק אָנִי", ופירש שם רס"ג: "עושים זאת הרמָּאים, זוממים את הרע על מי שהוא מטרתם, אם הרגיש בהם אומרים: 'שיחקנו עמך', ואם לאו משיגים בו את מטרתם". וכאמור, מטרתם בזייפם הילת נביאוּת ורוממוּת סביבם, היא להוציא כספים מן הפתאים, ולזכות בכבוד, שׂררה וטובות הנאה לרוב.
בהלכה האחרונה שם, רבנו מלמד עד כמה גדולה חובת האמונה בנביא, והנה דבריו:
"ואפשר שיעשה אות ומופת ואינו נביא-[אמת], וזה האות [שעשה נביא השקר] יש לו דברים בגו [כלומר האות נעשה בתכסיס ותחבולה], ואף-על-פי-כן מצוה לשמוע לו, הואיל ואדם גדול הוא וחכם וראוי לנבואה, מעמידין אותו על חזקתו, שבכך נצטווינו. כמו שנצטווינו לחתוך הדין על-פי שניים עדים כשרים ואף-על-פי שאפשר שהעידו בשקר, הואיל וכשרים הם אצלנו מעמידין אותן על כשרותן. ובדברים האלו וכיוצא בהן נאמר: 'הַנִּסְתָּרֹת לַייָ אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ' [דב' כט, כח], ונאמר: 'כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם וַייָ יִרְאֶה לַלֵּבָב' [ש"א טז, ז]".
ולכאורה קשה מאד, שהרי רבים-רבים הם אשר יטענו על "גדוליהם" שהם ראויים לנבואה ושדבריהם דברי נביאות! האם אנחנו חייבים להאמין להם מכוח החובה להאמין בנביא? האם חובה עלינו להאמין להם אפילו כאשר יש חשש שהאותות שעשו הם אותות שקר וכזב?
ובכן, התשובה כמובן היא: לא, שהרי אותם "גדולים" רחוקים מדרכי מישרים, ורחוקים מכל גדרי הנביא ומעלותיו וכן מתנאי חלות הנבואה שלמדנו עליהם במאמרי הסדרה על הנבואה. ועדיין אין בכך תשובה מוחצת, שהרי "הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם וַייָ יִרְאֶה לַלֵּבָב", ורבים יטענו שאותו טוען נבואה הוא אכן ראוי לנבואה, וינפנפו בהלכה זו ויצווחו שיש להאמין לו בכל מחיר! איך אפוא נדע לזהות אם מדובר בנביא אמת או נביא שקר? מהו סוד זיהוי נביאי האמת?
ד. סוד זיהוי נביאי האמת
רבנו בפירוש המשנה פורשׂ את שלבי האמונה בנביא האמת, ומתוך דבריו עולה סוד זיהוי נביאי האמת, וכֹה דברי רבנו בהקדמתו לפירושו למשנה (עמ' ה):
"כשיטען אדם שנתנבא והיה ראוי לה, כלומר שיהיה מבעלי החכמה והדת, פָּרוּשׁ [מהתאוות], משׂכיל, כליל המידות הטובות [...] נֹאמר לו הבטיחֵנו הבטחות [...] אם נתקיימו כל הבטחותיו ידענו אמִתת נבואתו, ואם כִּזֵּב במשהו מדבריו אפילו בקטנים שבהם אז נדע שהוא שִׁקֵּר [...] וגם אם נתקיימו דבריו בהבטחה או שתיים לא תתאמת בזה נבואתו בהחלט, אבל תהיה נבואתו אצלנו תלויה [=בסימן שאלה] עד שתימשך אמיתת כל אשר ידבר בשם ה' פעם אחר פעם".
כלומר, עלינו לבחון את אישיותו והבטחותיו, האם הוא ראוי לנבואה והאם הבטחותיו אכן מתממשות. אולם, לעתים קרובות אנו רואים שדברי מגידי העתידות אכן מתגשמים! וכמו שאומר רבנו שם: "המנחשים והחוזים בכוכבים ובעלי הכוחות הנפשיים [=ספיריטיזם ומאגיקונים למיניהם] כולם היו יכולים לטעון שהם נביאים, שהרי אנו רואים אותם בתמידות מגידים עתידות?". כיצד אפוא נדע מיהו נביא אמת? רבנו הרמב"ם מגלה לנו שם סוד זה:
"המנחשים והחוזים בכוכבים והמכשפים וכל אנשי אותו הסוג מגידים עתידות [כולם טוענים שיש להם כוחות על-טבעיים, ובראשם כומרי הדת הנוכלים למיניהם], אבל מקצתם מתקיימים ומקצתם מְכַזְּבִים [...] ואולם, יתרונם זה-על-זה ששִקרי האחד פחותים משִקרי זולתו, אבל שיצדק בכל הפרטים הרי זה מוכחש [=בלתי אפשרי] [...] אלא, [...] יֹאמר שהשנה תהיה בצורת [...] [ובפועל] יהיו גשמיה מועטים. או שיֹאמר שמחר ירד גשם, [ובפועל] ירד למחרתו, [...] ואין כן הבטחות הנביא, אלא יצדקו עד סופם, ולא ייפול מהם דבר לא קטן ולא גדול לעולמי עד, בכל מה שמודיעים בשם ה'. ולכן, אם נפל משהו מדבריו ידענו ששקר דיבר".
"דְּעוּ אֵפוֹא כִּי לֹא יִפֹּל מִדְּבַר יְיָ אַרְצָה" (מ"ב י, י) – זהו אפוא הסוד הגדול אותו נמצאנו למדים, אם עמד אדם לפנינו וטען שה' שלחוֹ אלינו, ונתן לנו אות או אמר מה שעתיד להתרחש, עלינו לבחון את דבריו: אם לא ייפול מדבריו מאומה, עלינו להמתין ולבחון שניה ושלישית את הבטחותיו, ורק אם לא נפל דבר מדבריו פעם-אחר-פעם אז תתאמת נבואתו, ונכון יהיה להאמין בו ובנבואתו. ברם, אם נפל מדבריו פרט קל מן הקלים, נדע אז בוודאות שנביא שקר לפנינו, ואם הייתה סנהדרין דינו היה בחנק, ולכן לא נשמע אליו ונתרחק ממנו וממשכנותיו.
"הַנָּבִיא אֲשֶׁר יִנָּבֵא לְשָׁלוֹם בְּבֹא דְּבַר הַנָּבִיא יִוָּדַע הַנָּבִיא אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ יְיָ בֶּאֱמֶת" (יר' כח, ט).
סוף דבר
אנכי הקטן כשלעצמי לא הייתי זקוק להמתין עד הבחירות הנזכרות כדי לידע שקנייבסקי החזיר הוא נביא שקר, כי הוא היה רחוק מלעמוד בתנאי הנביא ובתנאי חלות הנבואה, וכל תורתו היא למעשה רפורמת מינות קשה ועמוקה שערכו אבותיו ואבות-אבותיו בדת משה באלף השנים האחרונות – ומכיוון שדת שקר ופלסתר בידם, לא יעלה על הדעת שהוא נביא אמת.
"כִּי יָקוּם בְּקִרְבְּךָ נָבִיא [...] וְנָתַן אֵלֶיךָ אוֹת אוֹ מוֹפֵת, וּבָא הָאוֹת וְהַמּוֹפֵת [...] [=אפילו אם בא האות והמופת – אם הנביא מטיף להשקפות מינות:] נֵלְכָה אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתָּם וְנָעָבְדֵם, לֹא תִשְׁמַע אֶל דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא [...] וְהַנָּבִיא הַהוּא [...] יוּמָת כִּי דִבֶּר סָרָה עַל יְיָ אֱלֹהֵיכֶם [...] לְהַדִּיחֲךָ מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוְּךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בָּהּ וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ" (דב' יג).
אולם, לכל אלה שעדיין לא זכו לזהות את עולם השקר שבתרבות המינות האשכנזית הפגאנית בכלל והחרדית בפרט: יעצתי להם אז להמתין עד לבחירות הקרובות, אם יבוא המשיח ולא יהיה צורך עוד לקיים בחירות כפי שהחזיר טען פעמיים במפורש – הוא אינו נביא שקר ועליו להיבחן עוד פעם או פעמיים. אך אם לא יבוא המשיח או שהבחירות יתקיימו במועדן – הרי שהוא נביא שקר. אגב, אין זו הפעם הראשונה שקנייבסקי החזיר שר"י "התנבא" על ביאת המשיח, כבר בסיוון תשע"ה הוא קבע מפורשות שהמשיח יבוא בסוף שנת תשע"ה... ראו בסרטון המצורף בדקה 1:30 ואילך.
ונחתום בדברי רבנו בהקדמתו לפירוש המשנה (עמ' ו):
"אבל אם הבטיח שטובות תבואנה [כי גזרות רעות עשויות להתבטל] בזמן מסוים כגון שיאמר: 'ששלום יהיה בשנה זו' [=כמו שקנייבסקי הבטיח ואמר שיבוא המשיח, שהיא תקופת שלום ושלווה ושגשוג לעם-ישראל] והייתה מלחמה, או שיאמר: 'שהשנה תהיה גשומה וברוכה' והיה רעב ובצורת וכדומה לכך, הרי זה נביא שקר ונתברר שטענתו שווא ושקר, ועל זה אמר הכתוב: 'בְּזָדוֹן דִּבְּרוֹ הַנָּבִיא לֹא תָגוּר מִמֶּנּוּ' [דב' יח, כב], כלומר שלא יפחידך וירתיעך מלהורגו דתיותו ויושרו וחכמתו [=שהוא גדול וחכם וישר וכו' בעיני ההמון, כל-שכן כשמדובר בהצגת כסילים מגוחכת], כיוון שהגיס רוחו וטען בדבר חמור, ודיבר שקר על ה', לפי שה' אם הבטיח טובה לעם-ישראל על-ידי נביא הוא מקיימה בהחלט, כדי שתתאמת נבואתם אצל בני אדם, והוא אמרם ע"ה: 'כל דבר שיוצא מפי הקב"ה לטובה אפילו על תנאי אינו חוזר' [ברכות ד ע"א]".
"הַנָּבִיא אֲשֶׁר יִנָּבֵא לְשָׁלוֹם בְּבֹא דְּבַר הַנָּבִיא יִוָּדַע הַנָּבִיא אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ יְיָ בֶּאֱמֶת" (יר' כח, ט).
נספח א: שאלה שנשאלתי ותשובתי
על מאמר זה קיבלתי תגובה מאת מאן דהו, וזה לשונו:
"לא נראה לי שר' חיים קנייבסקי התכוון למה שאמר ברצינות, שהרי כידוע הוא הִרבה להשתמש במשפט 'עד אז המשיח כבר יגיע', יש הרבה מאוד הסרטות כאלו".
תשובתי:
האם יצאה הבהרה מיידית ומפורשת מקנייבסקי שמדובר בדברי ליצנות?
זכורני באותם הימים שאמירותיו של קנייבסקי כלל לא נחשבו כדברי ליצנות, אמירותיו סחפו אלפים ואולי עשרות אלפים להאמין שאכן לא יהיו בחירות ושהמשיח יבוא באופן פתאומי וישנה את כל העולם, וכבר אמרו חכמים על כגון דא: "תפח נפשן של מחשבי קצין".
אם הייתה בו הגינות, ואם אכן הדברים נאמרו כדברי ליצנות, קנייבסקי היה מבהיר זאת מיד לאחר דבריו ובאופן חד משמעי, והיה מסביר שהוא התכוון לומר את דבריו בבדיחותא ותו לא. יתר-על-כן, אדם ישר והגון, לאחר שהיה רואה שדבריו נלקחים ברצינות רבה, לא היה מעז לחזור עליהם שוב ושוב! אלא, ברור שמדובר במין כעור וגמור, אשר נהנה מן הסערה שדבריו חוללו, שהרי הסערה הזו הוסיפה פרסום ויוקרה לתדמיתו. האדרת שמו כ"נביא" וכ"יודע נסתרות" הגבירה ועוררה עוד ועוד הוזים וכסילים, ואומללים נבערים, לתרום לקופת השרצים שעמדה תחת פיקודו (קופת העיר), ונכסיו, ובעיקר נכסי צאצאיו ומקורביו, מתרבים.
קצרו של דבר, כאמור לעיל, שיטת הנוכלים טועני הנבואה היא שיטה ידועה, וכל נבון יזהה את הטעיותיהם ושקריהם, וזו היא בדיוק שיטת הרמָּאים שנזכרו בספר משלי (כו, יח–יט):
"כְּמִתְלַהְלֵהַּ הַיֹּרֶה זִקִּים חִצִּים וָמָוֶת, כֵּן אִישׁ רִמָּה אֶת רֵעֵהוּ וְאָמַר הֲלֹא מְשַׂחֵק אָנִי".
ופירש שם רס"ג: "עושים זאת הרמָּאים, זוממים את הרע על מי שהוא מטרתם, אם הרגיש בהם אומרים: 'שיחקנו עמך', ואם לאו [=אם לא זיהה את רשעם] משיגים בו את מטרתם".
וכאמור, מטרתם בזייפם הילת נביאוּת ורוממוּת סביבם, היא להוציא כספים מן הפתאים, ולזכות בכבוד, שׂררה וטובות הנאה לרוב: "כֵּן אִישׁ רִמָּה אֶת רֵעֵהוּ וְאָמַר: הֲלֹא מְשַׂחֵק אָנִי".
וכך בדיוק טען המגיב לעיל: "לא נראה לי ש... התכוון למה שאמר ברצינות".
נספח ב: מדוע נצטווינו לשמוע לנביאים?
בעקבות פסק רבנו בהלכות יסודי התורה סוף פרק ה, נשאלתי איך ייתכן שהקב"ה יחייב אותנו לשמוע לנביא, אף-על-פי שייתכן שאותו נביא הוא נוכל שעשה את אותותיו בתחבולה?
ובכן, הבה נעיין תחילה בהלכות, וכֹה דברי חז"ל ורבנו שם בשתי הפְּסקות הבאות:
"ולא כל העושה אות ומופת מאמינים בו שהוא נביא, אלא אדם שהיינו יודעים בו [כלומר, הנבונים יודעים בו] מתחילתו שהוא ראוי לנבואה: בחכמתו ובמעשיו שנתעלה בהן על כל בני גילו [כלומר בני דורו], והוא מהלך בדרכי הנבואה ובקדושתה ופרישותה, ואחר כך בא ועשה אות ומופת ואמר שהאל שלחוֹ, מצוה לשמוע ממנו שנאמר: 'אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן' [דב' יח, טו].
ואפשר שיעשה אות ומופת ואינו נביא-[אמת], וזה האות [שעשה אותו טוען נבואה] יש לו דברים בגו [כלומר האות נעשה בתכסיס ותחבולה], ואף-על-פי-כן מצוה לשמוע לו, הואיל ואדם גדול הוא וחכם וראוי לנבואה [דהיינו הואיל והוא עמד בכל הקריטריונים הנדרשים לנבואה שנזכרו והודגשו לעיל], מעמידין אותו על חזקתו, שבכך נצטווינו. כמו שנצטווינו לחתוך הדין על-פי שניים עדים כשרים ואף-על-פי שאפשר שהעידו בשקר, הואיל וכשרין הן אצלנו מעמידין אותן על כשרותן. ובדברים האלו וכיוצא בהן נאמר: 'הַנִּסְתָּרֹת לַייָ אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ' [דב' כט, כח], ונאמר: 'כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם וַייָ יִרְאֶה לַלֵּבָב' [ש"א טז, ז]".
נמצא לכאורה, שגם כאשר הנביא אינו נביא-אמת חובה לשמוע לו! ויש לשאול, מדוע?
ובכן, הקב"ה קבע לנו בתורה-שבעל-פה קריטריונים שונים שלפיהם נביא מתקבל כנביא אמת (בנוסף לאמוּר לעיל בעניין אישיותו של נביא האמת, תוכן הוראותיו שנבחן היטב, וכן אותותיו שנבחנים פעם-אחר-פעם, ורק אם לא נפל דבר מדבריו שוב ושוב, הוא מתקבל כנביא אמת). לפיכך, אפילו שאותותיו נעשו בתכסיס ותחבולה, הואיל והוא עומד בקריטריונים שהקב"ה קבע בתורה, כגון שהבטחותיו או אותותיו התקיימו באופן שלם ומושלם – חובה לשמוע לו, ואפילו שאותותיו ומופתיו אינם אמת. ובדומה לשני עדי שקר שבית-הדין מחויב לשמוע להם, אף-על-פי שהם עדי שקר ובית-הדין לא עמד על-כך. וה' כבר ייפרע מהנביא ומעדי השקר.
וההיגיון הוא, שלעולם לא ניתן לידע בוודאות מוחלטת אם הנביא שלפנינו הוא אכן נביא אמת, ואם אותותיו הם אכן אמת או תחבולה, אך הואיל ודברי אותו נביא התקיימו פעם-אחר-פעם והוא מתאים ועומד בכל הקריטריונים שקבעה לנו התורה-שבעל-פה – אם בכל זאת נבחר לפקפק בו שמא הוא בדאי, לעולם לא נוכל לקבל עלינו דברי שום נביא-אמת. והוא הדין לשני עדים, אם לעולם נפקפק בהם, לא נוכל לעולם להצדיק את הצדיק ולהרשיע את הרשע.
ואם יהיו מקרים נדירים, שלמרות שהנביא עמד בכל הקריטריונים ההלכתיים, והעדים עמדו בכל החקירות והדרישות, ואף-על-פי-כן הם בדאים, ובכן, מדובר במציאות שאינה שכיחה, ואי-אפשר בגלל מציאות כזו שאינה שכיחה להרוס את יסודות הנבואה והמשפט, כי בעקבות פקפוק בכל נביא שעומד בקריטריונים או בכל עדוּת שני עדים – החברה תיהרס ותתפרק.
וכאמור, באותם מקרים נדירים ה' יתברך כבר ייפרע מאותם נוכלים.
ולהשלמת הבנת העניין, ראו נא את דברי רבנו בהלכות יסודי התורה פרק ח:
"משה רבנו, לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה, שהמאמין על-פי האותות יש בליבו דופי, שאפשר שייעשה האות בלט וכישוף. [...] ובמה האמינו בו? במעמד הר סיני [...] מכלל שקודם דבר זה, לא האמינו בו נאמנות שהיא עומדת לעולם, אלא נאמנות שיש אחריה הרהור ומחשבה [...] נמצאת אומר, שכל נביא שיעמוד אחר משה רבנו, אין אנו מאמינין בו מפני האות לבדו [...] אלא מפני המצוה שציוונו משה בתורה ואמר: אם נתן אות 'אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן' [דב' יח, טו], כמו שציוונו לחתוך הדבר על-פי שניים עדים, ואף-על-פי שאין אנו יודעין אם אמת העידו אם שקר, כך מצוה לשמוע מזה הנביא אם האות אמת או בכישוף ולט".
ולעיון נוסף בקריטריונים ההלכתיים והמוסריים הנדרשים מנביאי האמת, ראו: "היוכל אדם לידע את סוד העתידות?", "נביא שעשה נסים ונפלאות – האם להאמין לו?", ועוד.
בתמונת שער הרשומה: קנייבסקי בסעודת פורים.
התמונה מאת מוישימי. רישיון תמונה: CC BY-SA 4.0.