top of page

שאלה בעניין קדושת הזיווג

עודכן: 30 בינו׳

להלן שאלה שנשאלתי בעניין שנפוץ מאד בספרי הקבלה והוא "קדושת הזיווג":


יש עוד נושא אחד שמעיק עלי מעט, והוא עניין "קדושת הזיווג" הנזכר רבות בספרים [כוונתו לספרי הקבלה]. לפי הקבלה הזרע נמשך ממוחו של האב, ולכן הוא נקרא "טיפי הדעת". ומכיוון שכך, איכות הזרע וקדושת הולד תלויה בקדושת המחשבה בעת ההזרעה.


וכך הם מסבירים את המדרש לפיו חזקיהו המלך נשא את בתו של ישעיהו הנביא [=לא מדובר במדרש אלא באגדה שמופיעה ב'עין יעקב']. כלומר, מכיוון שבעת הזיווג היא נזכרה בדמויות חיילי הצבא שראתה באותו יום, דבר זה גרם לפגום בוולדות ויצאו ממנה מנשה ורבשקה. כמו כן, ראיתי ב"ויקישיבה" שמקור סברה זו הוא אחד מחכמי יוון. והוסיפו שם בהערה: "ייתכן שזה ההסבר לדעה בחז"ל (חולין מה ע"ב), שמי שנחבל בראשו לא יכול להוליד, ביתר בירור נמצאת דעה זו בספר הבהיר, פרק נא. וראה בספר תניא פ"ב: שהבן נמשך ממוח האב".


זאת ועוד, לפי המקובלים יש זמן שהוא מוכשר יותר "להוריד נשמות קדושות" (כמו ליל שבת אחר חצות הלילה וכדומה), ובחסידות הסבירו שאין הכוונה לנשמה ממש, אלא לשלושת לבושי הנפש: מחשבה דיבור ומעשה, שקדושת הזיווג משפיעה עליהם, וככל שהזיווג יותר בקדושה וטהרה, כך יהיו בוולד נטיות טבעיות אל הקדושה ועבודת ה'. אשמח אם תבאר לי מהי דעת תורתנו הקדושה ודעת רבנו בנושא זה.


כמו כן יש להוסיף, שעל-פי שיטתם, אופן הזיווג וקדושת הזיווג בכלליות משפיעים על הוולד. והם מסתמכים על דברי הגמרא, למשל "המשמש לאור הנר בניו נכפין" וכדומה. האם יש ממש בדבריהם או שדברים אלו שגויים לחלוטין? עד כאן לשון השואל, ומכאן תשובתי:


בעניין הימשכות הזרע ממוח האב, ובכן, למיטב הבנתי מדובר בהבל מהובל, אף שייתכן שיש לו שורש כלשהו במדע הקדום. לפיכך, ההנחה שאיכות הזרע וקדושת הולד תלויה בקדושת המחשבה נסתרת מיניה וביה, כי היא למעשה נשענת על-כך שהזרע נמשך מן המוח.


ההזיה הזו רעה מאד לפי דעתי, מפני שהיא תולה את איכות הבנים על-כל המשתמע מכך, ברגע אחד של ביאה! ובמלים אחרות, האדם אינו צריך להשקיע במידותיו ובבריאות גופו, ואף לא בחינוך בניו לתורה ולמצוות ולמעשים טובים, ואף לא בדוגמה אישית לבניו לחיי מוסר ולערכים נעלים ולהתרחק מכל הרע והמכוער – אלא, האדם יכול לוותר או להמעיט מאד בכל העניינים אשר באמת משפיעים על חינוך הילדים, ולהתמקד אך ורק ברגע אחד של ביאה! וכדי לסבר את האוזן נֹאמר, שלפי הזיית המקובלים, האדם יכול להיות זנאי כאלישע אחֵר, אך אם הוא יכוון את מחשבתו באותו הרגע של הביאה, יהיה לו בהכרח זרע נכון וכשר ומרומם!


לעומת זאת, לפי רבנו הרמב"ם, איכות הבנים והבנות נקבעת תחילה לפי המצע הגנטי שהאב והאם מעניקים להם, דהיינו, אם האב והאם שכללו את מידות נפשם במשך שנים ארוכות, הם ינחילו לבניהם את היכולת והאפשרות לרכוש את המעלות המידותיות ביתר קלות.


כלומר, יהיה קל לבנים ולבנות לשכלל את מידות נפשם ולרכוש את המעלות המידותיות. האם זה מחייב שהבנים או הבנות יהיו צדיקים וחסידים? וודאי שלא, אך זה מסייע מאד, כי לא יהיה צורך להילחם עם הילדים בשנות חינוכם, ויהיה להורים קל מאד להדריכם בדרך הישרה.


בנוסף לכך, ואולי אף יותר חשוב מן המצע הגנטי, איכות הבנים והבנות נקבעת לפי אופן החינוך של הילדים: בראש ובראשונה חשובה הדוגמה האישית, אך יחד עמה יש לנקוט כמובן בדרכי חינוך נאותות ומותאמות לכל ילד, לפי חוסן גופו ולפי עדינות נפשו. כל אלה הם אשר ירוממו את הבנים והבנות להיות בסופו-של-דבר בני אדם בעלי מידות ואולי אף חכמים.


קצרו של דבר, לפי דרך האמת שהנחילה לנו התורה על-ידי משה רבנו ע"ה ותלמידו הנאמן משה בן מיימון, על האדם לעבוד את ה' יום-יום שעה-שעה כדי לזכות לבנים ובנות טובים, ואל כל זה יש לצרף כמובן תפילה ותחינה וזעקה לה' יתעלה שידריך את הבנים בדרכי מישרים. לעומת זאת, לפי הקבלה הטמאה, אין זכר לכל העניינים הנעלים הללו, ודי לה לפי טומאתה, במחשבה נכונה באותו רגע של ביאה, אף שהאדם יכול להיות בכל שאר ימיו ולילותיו זנאי וטמא ופרוץ בכל התאוות, וכל מחשבותיו להבל ולריק ולבהמיות אשר מוציאים אותו מן העולם. ועל קניית מידות טובות ונעלות ראו: "שביל הזהב של הרמב"ם", "תחלואי הנפש וריפוים".


***

בעניין המצע הגנטי, ראוי להוסיף ולתאר התרחשות שראיתי במו עיניי בשכונת מגוריי בהיותי נער. היה בשכונה ילד אחד שהיה ילד מאומץ. הביאו אותו מברזיל בהיותו תינוק קטן, להורים עשירים מאד שהתגוררו בפנטהאוז יוקרתי ברמת אביב ג. ההורים היו מבוגרים וחשׂוּכי בנים, והייתה להם יכולת כלכלית לקנות תינוק ותינוקת מברזיל, כדי לממש את שאיפתם להורות.


הילד הזה היה שנתון אחד מתחתיי, אך דא עקא, הוא היה פרא אדם בלשון המעטה, ידו בכל ויד כל בו. הוא היה בעל מידות רעות מאד, אי-אפשר לתאר, אשר לא ראיתי כהנה בכל רמת אביב לרוע. ואף שהיה לו עושר מופלג, הוא לא ידע להעריך מאומה. במהרה הוא החל למרר את חיי הוריו המאמצים וגרם להם למחלות-לב, לסוכר, ללחץ-דם-גבוה ועוד, מחלות שדרשו את אשפוזם לעתים בבתי-חולים. הוא הפך לעבריין ולאימת השכונה, ואירח בביתו עבריינים וכל מיני מרעין בישין מדרום תל-אביב, והם היו מעשנים ומסניפים ואולי גם מזריקים סמים.


במהרה הוא הפך לפושע אלים ולנרקומן אשר הטיל את חיתתו על השכונה. בהמשך חייו הוא התאשפז בבתי חולים לחולי נפש שונים, הוא נכנס ויצא מהם תכופות, עד לאשפוז ממושך באחד מבתי החולים, שבסופו הוא תלה את עצמו והוא כבן עשרים ואחת שנים בלבד.


אין לי צל של ספק, שהמצע הגנטי של אותו הילד היה רע מאד, מצע גנטי של איזה גוי טמא פרוץ ואלכוהוליסט, ואולי אף נרקומן. ואותו הילד רכש במהירות את המידות הרעות, שהרי לא היו לו הורים צעירים ובריאים בגופם כדי לחנכו חינוך נוקשה, ואף עושרו הרב ופינוקו היו לו לרועץ ולתקלה גדולה מאד, כי הם גרמו לו עוד יותר לבעוט בכל מה שנקרה בדרכו, ולהפוך לשד מרושע ולשטן אכזר עלי אדמות. ואף ששמעתי על מותו כעשרים שנה לאחר שהוא התרחש, עדיין חשתי תחושת הקלה על הסתלקותו של רשע מרושע מן העולם...


***

בעניין המדרש על חזקיהו המלך שנשא את בתו של ישעיהו, המדרש הזה אינו מופיע בספרות חז"ל שבידינו, אלא בספר "עין יעקב" שנערך ונדפס במאה הי"ו! ויתרה מזאת, ב"עין יעקב" אמנם נאמר שחזקיהו המלך, לאחר שהתרפא מחוליו הידוע, נשא לאשה את בתו של ישעיה הנביא ויצאו ממנו שני הרשעים המפורסמים: מנשה ורבשקה – אך אפילו בהזיות המאוחרות הללו של "עין יעקב" לא נאמר שמנשה ורבשקה הרשיעו בגלל שבתו של ישעיה הרהרה בחיילי הצבא שראתה באותו היום, ושההרהור הדמיוני הזה הוא אשר גרם לפגום בוולדות.


והנה לשון האגדה (עין יעקב, ווילנא הארורה תרפ"ג, עמ' 60; מתורגם בתוספת ביאור):


"לבסוף נתן ישעיהו הנביא את בתו לחזקיהו, ונולדו ממנה לחזקיהו שני בנים: מְנַשֶּׁה וְרַבְשָׁקֵה. יום אחד הרכיב אותם [חזקיה המלך] על כתפו להביאם לבית-המדרש כדי שילמדו תורה. ושמע שאחד מהם אומר: ראשו של אבא מתאים לצלות עליו דגים קטנים. ואחד אומר: ראוי ראשו של אבא להקריב עליו קרבן לעבודה-זרה. וכששמע זאת חזקיהו הורידם וחבט אותם בקרקע. מְנַשֶּׁה נותר בחיים, ורַבְשָׁקֵה מת. קרא חזקיהו על עצמו את הכתוב: 'וְכֵלַי כֵּלָיו רָעִים' [יש' לב]".


ומדובר במדרש שפשטו הזוי לחלוטין, שהרי איך יעלה על הדעת שחזקיה המלך יחבוט את בניו הקטנים על הארץ? ועוד בעוצמה כל-כך גדולה עד שהוא גרם למותו המיידי של אחד מהם? ובכלל, וכי חזקיה המלך היה זקוק לשאת את בניו על כתפיו להביאם לבית-המדרש? והלא הוא מלך יהודה! ויש לו עבדים ומשרתים אשר ישאו את בניו לבית-המדרש, ויתרה מזאת, וכי לא היה לחזקיה המלך מורה פרטי לבניו? עד שהוא צריך לשאת אותם על כתפיו כדי להביאם לבית-המדרש? ואם רבקשה מת בעודו ילד איך הוא מופיע בתנ"ך בגיל מבוגר (מ"ב, יח), ואם מדובר ברבשקה אחר, איך אפשר לקבוע על ילד קטן שהוא רשע מרושע ולהמיתו בשל-כך?


כמו כן, אם ילדיו היו כל-כך קטנים עד שהוא נשא את שניהם על כתפיו, איך הם כבר ידעו לשוחח ביניהם בעניינים כאלה על ראשו של אביהם? ואף להחליט שהראש של אביהם מתאים לצלות עליו דגים קטנים או להקריב קרבן לעבודה-זרה? מהי הַשּׂוֹטוּת הזאת?!


***

המקור אפוא להזיה בעניין הרהוריה וחלומותיה כביכול של בתו של ישעיהו הנביא ע"ה, הוא כנראה ערבוב של המדרש האירופי המאוחר והמשובש מ"עין יעקב" יחד עם מדרש אחֵר שבמסכת סנהדרין, בתוספת של הזיות ודמיונות וטמטום פגאני למכביר, וכך נאמר במסכת סנהדרין (קד ע"א): "'וַיִּשְׂמַח עֲלֵיהֶם חִזְקִיָּהוּ וַיַּרְאֵם אֶת בֵּית נְכֹתוֹ אֶת הַכֶּסֶף וְאֶת הַזָּהָב וְאֶת הַבְּשָׂמִים וְאֵת הַשֶּׁמֶן הַטּוֹב' וגו' [יש' לט, ב] אמר רב: מאי בֵּית נְכֹתוֹ? אשתו השקתה עליהם [דהיינו שירתה אותם ומזגה להם יין לשתות]. ושמואל אמר: בית גנזיו הראה להם".


ובמלים אחרות, היה איזה הוזה הזיות אירופי שחיבר בין שני המדרשים הללו, הקדום והמאוחר, והחליט שבתו של ישעיה שנזכרה במדרש מ"עין יעקב" היא-היא אשת חזקיה שנזכרה במדרש שבמסכת חולין, שם נאמר שאשתו שירתה את שליחי בבל והשקתה אותם יין, והוסיף כנראה מדמיונו הזימתי ששליחי בבל היו חיילים ואשת חזקיה הרהרה בהם בשעת התשמיש.


ברם, לא רק שהמדרש מ"עין יעקב" מפוקפק מאד מפני שהוא לא נזכר במקורות קדומים, יתרה מזאת, מי מסוגל להעלות על דעתו שאשתו של המלך חזקיה תשרת את שליחי מלך בבל? ואיך אפשר לסבור שזהו פשט הפסוק שבספר ישעיה? לפיכך ברור שאין להבין את המדרש כפשוטו, אחרת חז"ל היו סכלים נבערים, אלא, מטרת המדרש הזה היא לאיים על בני האדם שלא ירגילו את נשותיהם לשרת את האורחים שבאים לביתם, ובמיוחד שלא ימזגו להם יין, כדי שלא לפתוח פתח לקרבה בין האורחים לאשת הבית, כי אין אַפְטוּרְפוֹס לעריות.


ומדוע נזכרה במדרש שבמסכת חולין מזיגת היין דווקא? ובכן, הסיבה לכך ברורה ופשוטה, ידוע שאחת המלאכות שהאשה עושה לבעלה היא מזיגת היין, וזו מלאכה אשר מקרבת בין האשה לבעלה ולכן היא גם נאסרה בעת שהאשה אסורה לבעלה, וכך פוסק רבנו בהלכות איסורי ביאה (יא, יט): "כל מלאכות שהאישה עושה לבעלה נידה עושה לבעלה, חוץ מרחיצת פניו ידיו ורגליו, ומזיגת הכוס, והצעת המיטה בפניו: גזירה שמא יבוא לידי עבירה". חכמים ביקשו אפוא להרחיק את בני האדם מן העבירה, והזהירו את בעלי הבית שלא ירגילו את נשותיהם להתחכך ולהתערב ולשחוק עם האורחים כדי שלא לפתוח פתח לזימה ולטומאה.


נחזור להוזי ההזיות, כאמור, נראה שהמקובלים ערבבו בין שני המדרשים הללו, הקדום והמאוחר, ולא רק שהם הבינו את שניהם כפשוטם, הם ערבבו ביניהם והשחיתו את דת משה כהרגלם – במקום לסנן היטב את המדרש וללמוד ממנו ענייני מוסר ודרך ארץ מסוימים מאד.


ועתה נדון בעצם ההשקפה של הוזי ההזיות אשר סוברים שהרהוריה של אשת חזקיה גרם למנשה ולרבשקה להיות רשעים ארורים, וּלְסֵמֶל לדורות של כפירה ומרידה בה' יתעלה!


ובכן, מדובר בהזיה רעה מאד, כאילו רשעותם של מנשה ורבשקה כולה תלויה באימם ולא בהם, וכאילו הם אינם אחראים למעשיהם כלל! אלא אימם היא זו שגרמה להם להיות רשעים בעל-כרחם! וההשקפה הרעה הזאת דומה מאד להשקפת האסטרולוגיה שהיא "הרס חומות הדת" כלשון רבנו, מפני שמשמעותן ותוצאתן זהה לחלוטין: בשני המקרים גורם חיצוני הוא זה אשר מעצב את חיי האדם ומחייב ומכריח אותו להיות צדיק או רשע, ואם באמת היה כדברים הללו, מה צורך יש בכל התורה כולה? מדוע יש חשיבות לציווי ולאזהרה? ומדוע שלח לנו הקב"ה את עבדיו הנביאים השכם ושלוח? ומדוע ציווה את החכמים להורות לנו את הדרך הטובה והישרה שנזכה בה לחיי העולם-הבא ואף נכונן בה חיים תקינים ומאושרים בעולם-הזה? שהרי אם ההשקפה הזו של הוזי ההזיות נכונה, כבר נגזר על האדם מתחילת ברייתו להתנהג ולפעול באופנים מסוימים... ואין הבדל מבחינת התוצאה אם הגזירה נובעת ממערך כוכבי השמים ומהשפעת כוחם הדמיוני והאלילי על האדם, או שפעולה יחידה של האב או האם גרמו לו בהכרח להיות צדיק או רשע, כך-או-כך אין שום ערך וצורך בתורה ובמצוות!


***

בעניין האמור בחולין (מה ע"ב), ובכן יש שם דברים מעט סתומים, וכך נאמר שם:


"לוי הוה קאי בי מסותא [=בית המרחץ], חזייה לההוא גברא דטרייה לרישיה [=שהטיח ראשו בקיר], אמר: נתמזמז מוחיה דדין. לאו דלא חיי? אמר אביי: לא, לומר שאינו מוליד".


ואין בהכרח ראיה מן הגמרא שלפי אביי איכות הזרע נמשכת מן המוח, אלא כידוע, המוח שולט על כלל האיברים כולם, ופגיעה במוח עלולה לגרום לשיתוק ולתפקוד לקוי של איברים רבים ושונים, אף שעצם הפעולה של האיברים אינו נובע מן המוח. לדוגמה: פעולת היד, שרירי היד אינם נמצאים במוח, אף שנזק מוחי מסוים עלול לגרום לשיתוק פעולת היד, כידוע.


אולם, מי שקפץ להבין מדברי אביי הסתומים שהזרע יוצא מן המוח הוא רש"י-שר"י הטיפש, וכך הוא מפרש בחולין שם: "שאינו מוליד – תולדות [=זרע] האיש מן המוח היא באה, שגיד הנשה של ירך וגיד הגווייה [איבר המין של האיש] כולן מחוברין לחוט השדרה, שהוא מתפצל ויוצא מתחת השדרה ונעשה גיד אצל הירכיים ונכנס לתוכו". וכנראה שזה היסוד להזיה של כל המינים והוזי ההזיות למיניהם, שכאילו מקור הזרע מצוי במוח, וזו שטות מוחלטת.


ואיני צריך להתייחס לספר הבהיר ואף לא לספר התניא, כי מדובר בספרי מינות.


***

ביחס להזיה שיש זמן אשר מוכשר יותר "להורדת נשמות", ובכן, אין לזמן מסוים סגולה מאגית משום סוג שהוא, וכל הסובר שיש לזמן מסוים סגולה מאגית, עובר על לא תעוננו, שהיא מצות לא תעשה אשר נוגעת באופן ישיר בהזיות המהובלות של עובדי האלילים הקדמונים.


וכֹה דברי רבנו בהלכות עבודה-זרה (יא, ט–י):


[ט] "אי זה הוא מעונן? אלו נותני העתים שאומרים באצטגנינות שלהן: יום פלוני רע ויום פלוני טוב, יום פלוני ראוי לעשות בו מלאכה פלונית, שנה פלונית או חודש פלוני רע לדבר פלוני". [י] "אסור לעונן. אף-על-פי שלא עשה מעשה, אלא הודיע אותן הַכְּזָבִים שהסכלים מדמין שהן דברי אמת ודברי חכמה. וכל העושה מעשה מפני האצטגנינות, וכיוון מלאכתו או הליכתו באותו העת שקבעו הוֹבְרֵי שמים, הרי זה לוקה שנאמר: 'וְלֹא תְעוֹנֵנוּ' [ויק' יט, כו]".


***

ולגבי מה שנאמר בתלמוד: "המשמש לאור הנר בניו נכפין", מדובר באיומים אשר נועדו להרחיק את בני האדם מלנהוג בחוסר צניעות בעת התשמיש – כי אחת מעבודות ה' הגדולות והחשובות ביותר, ואשר מרוממת מאד את יראת השמים של האדם ומקרבת אותו לבוראו היא הצניעות בעת התשמיש, דהיינו האיפוק והכבוד והדרך-ארץ שבהם נוהג האדם בשעת התגברוּת הבהמיות – וזהו מבחן גדול לאדם, להיות עם ה' יתעלה גם בשיא הבהמיות.


***

ואחתום מאמר זה בעיון בשתי הלכות בהלכות איסורי ביאה (כא, יג–יד):


[יג] "וכן אסרו חכמים שישמש אדם מיטתו, וליבו מחשב באישה אחרת. ולא יבעול מתוך שכרות, ולא מתוך מריבה, ולא מתוך שנאה, ולא יבוא עליה בעל כורחה והיא יראה ממנו, ולא כשיהיה אחד מהן מנודה, ולא יבוא עליה אחר שגמר בליבו לגרשה. ואם עשה כן – הבנים אינן הגונים, אלא מהן עזי פנים, ומהן מורדים ופושעים"; [יד] "וכן אמרו חכמים: שכל אישה חצופה שהיא תובעת תשמיש בפיה, או המפתה אישה לשם נישואין, או המתכוון לבוא על רחל אשתו ובא על לאה אשתו, ומי שלא שהת אחר בעלה שלושה חודשים והרי הבן ספק – כל אלו, הבנים היילודים מהם הם המורדים והפושעים שייסורי הגלות בוררין אותן".


ונראה לי ברור, שדברי רבנו בהלכות הם כפי שהוסבר, כלומר, האדם אשר מזהם את מחשבתו ומטמא את אורחותיו, ונוהג באופן מופקר או מרושע או חצוף או אכזרי בעניין זה – מזהם את מידות נפשו ומשחית את צלם האלהים הטהור שהוענק לו, וחזקה על אדם בהמי כזה, שפנה מדרכי המוסר ולא חס על כבוד קונו, שהוא ייכשל בחינוך בניו ובהדרכתם לדרך הישרה. קצרו של דבר, רבנו מעתיק בהלכות הללו את דברי חז"ל כמות שהם, ומטרתו בזה להנציח את דבריהם ואיומיהם, אף שהם אינם כפשוטם ואינם נוגעים לעניינים מאגיים אלא לעניינים חינוכיים בלבד – וזאת כדי שלא לפתוח-פתח לבני האדם לנהוג כחיות וכבהמות בענייני אישות ותשמיש, כי פריצות האדם עם אשתו בשעת תשמיש מדרדרת לפריצות והפקרות רבתי.


והנה לפניכם דברי רבנו בעניין קדושת המחשבה במורה (ג, ח), בשתי הפְּסקות לקמן:


"אבל המחשבה הרי היא מסגולות האדם הנספחת לצורתו [=לצורתו המופשטת כלומר להשגתו השכלית שהעניק לו בורא-עולם – היא צלם האלהים שבו] וכאשר שוטט במחשבתו בעבירה הרי עבר בנכבד ביותר שבחלקיו [...] כי הצורה הזו האנושית [...] אין ראוי להשתמש בהם [=במחשבה או בדיבור] כי אם במה שעותדו לו: להתחברות בנעלה, ולא להתדרדרות לעמקי השפלות [...] וכל מי שנשתמש במחשבתו או בדיבורו בדבר מענייני אותו החוש שהוא חרפה לנו [=חוש המישוש כפי שאמר אריסטו, כלומר הנהייה אחרי התאוות הבהמיות], עד שיחשוב במשתה או בתשמיש יותר מן הדרוש [...] – הרי לקח את הטובה [=יכולת הדיבור והמחשבה] אשר הושפע עליו בה [=הטובה הזו שהוענקה לנו על-ידי ה' יתרומם ויתעלה], ונשתמש בה ונעזר בה למרוד במיטיב [=בה' יתעלה שהיטיב לנו] ולהמרות את ציוויו".


"אבל האחרים שמסך מבדיל בינם לבין ה' והם עדת הסכלים, ביטלו כל התבוננות ומחשבה במושכל, ועשו תכליתם אותו החוש אשר הוא חרפתנו הגדולה, כלומר חוש המישוש [=ההנאה החושנית], ואין להם מחשבה ולא רעיון כי אם באכילה ותשמיש לא יותר [...] ולעניין זה עשה [=חיבר] שלמה [המלך, ספר] משלי כולו, להזהיר מן הזנות ושתיית המשכרים, כי שני אלה יש בהם שקיעת הַזְּעוּמִים [=שיש זעם כלפיהם מאת ה'] המרוחקים מה' [ולעיון נרחב בעניינים הללו ראו: 'על השכרות בפורים', 'הרמב"ם נגד הטיפה המרה', ועוד]".


כמו כן, נשים לב שרבנו נמנע מלומר בהלכה שקדושת התשמיש מביאה בהכרח לבנים ולבנות מסובלים בתורה ובמצוות ובמעשים טובים... כל שרבנו עושה הוא העתקת דברי חז"ל ואיומיהם כלפי מי שנוהג באופנים מופקרים ופרוצים בשעת תשמיש, אך אין ללמוד מזה כי מי שיקדש את עצמו בשעת תשמיש בהכרח יזכה לבנים הגונים – וזו ראיה לכך שכל מטרתם של חז"ל ורבנו היא מטרה חינוכית, דהיינו להרחיק את בני האדם מן הפריצות והזימה. ומן המפורסמות שחכמים דיברו בלשון הבאי, דהיינו בדברי גוזמה שאינם מדויקים כדי להשיג מטרות חינוכיות, שהרי כדי להרחיק את בני האדם מן הכיעור יש צורך בהרתעה חדה.


"פְּעָמַי הָכֵן בְּאִמְרָתֶךָ וְאַל תַּשְׁלֶט בִּי כָל אָוֶן" (תה' קיט, קלג).


נספח א: מקור ההזיה שהזרע מגיע מן המוח


להלן התגובה הראשונה שקיבלתי על המאמר: יש להוסיף כי הרעיון שמקור הזרע מגיע מן המוח מקורו באפלטון והקודמים לו (ראה כאן: journals.openedition.org/cliowgh/339, סעיף 13), וידוע כי חז"ל היו מודעים לדעותיו של אפלטון (ראה מו"נ על דברי חז"ל בגמרא עירובין דף יג), אך גם נודע ללומדי הפילוסופיה הפקחים כי רוב דברי אפלטון הם משלים.


כמו כן, עניין השפעת המחשבה בשעת הזיווג על צורת הוולד מופיע במדרש מאוחר (תנחומא פרשת נשא, וידוע שנוספו הוספות מאוחרות למדרש זה), שם נאמר שאשת מלך הערביים חשבה על צורה מסוימת בשעת התשמיש ועור הוולד יצא כצבע אותה הצורה. כלומר השפעה חיצונית חזותית, לא מהותית לגבי אופיו. ויש שטוענים שיש השפעה מאגית למחשבה בעת התשמיש על איכות הוולד, ומביאים ראיה ממעשה יעקב אבינו והמקלות, וכן מדברי חז"ל במדרש בשבועות (יח ע"ב): "כל המקדש עצמו בשעת תשמיש הוויין ליה בנים זכרים".


עד כאן לשון התגובה. ובכן, מדרש תנחומא הוא מדרש משובש מלא וגדוש בהזיות פגאניות מבית-מדרשם של המינים האירופים, ולכן אין להביא ממנו ראיה להזיות האירופים, וּלְמה הדבר דומה? לחכם-דת מוסלמי שיביא ראיות לכך שמוחמד הוא נביא-אמת מן הקוראן... כמו כן, אין צורך לומר שדברי חז"ל במסכת שבועות הם דברי דרש, ושכל מטרתם היא לעודד את בני האדם לקדש את מחשבתו ופעולותיו בשעת תשמיש מן הטעמים שפורטו במאמר לעיל.


נספח ב: וכי הדמיון בעת התשמיש משפיע על הולד?


נשאלתי כך: השלום והברכה! אשמח לעזרתך בביאור עניין הקשור לפרשתנו שהתקשיתי בו זמן רב, והנה הדברים האמורים בפרשת ויצא (בראשית ל, לז–לט):


"וַיִּקַּח לוֹ יַעֲקֹב מַקַּל לִבְנֶה לַח וְלוּז וְעַרְמוֹן וַיְפַצֵּל בָּהֵן פְּצָלוֹת לְבָנוֹת מַחְשֹׂף הַלָּבָן אֲשֶׁר עַל הַמַּקְלוֹת, וַיַּצֵּג אֶת הַמַּקְלוֹת אֲשֶׁר פִּצֵּל בָּרֳהָטִים בְּשִׁקֲתוֹת הַמָּיִם אֲשֶׁר תָּבֹאןָ הַצֹּאן לִשְׁתּוֹת לְנֹכַח הַצֹּאן וַיֵּחַמְנָה בְּבֹאָן לִשְׁתּוֹת, וַיֶּחֱמוּ הַצֹּאן אֶל הַמַּקְלוֹת וַתֵּלַדְןָ הַצֹּאן עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּטְלֻאִים".


פשט העניין, שיעקב נעץ את המקלות בשקתות המים, וכאשר באו הצאן לשתות "וַיֶּחֱמוּ הַצֹּאן אֶל הַמַּקְלוֹת", הן הזדווגו והתעברו וילדו וולדות בצבעי המקלות. מהפשט אפשר להבין שדרכן של הבהמות היה להתעבר באזור שקתות המים ששם היו גם הזכרים, וכאשר הם הסתכלו בעת העיבור על המקלות, נחקקה דמותם בדמיון הנקבה וילדה בצבעי המקלות. ובדומה לכך כתב הרד"ק: "כי דרך הצאן להתחמם ולעלות הזכרים על הנקבות בבואן לשתות [...] וַתֵּלַדְןָ הַצֹּאן – כי כוח הדמיון במוח, והזרע – תחילתו מהמוח, לפיכך ילדו לפי הדמיון". האמנם כך הם פני הדברים? האם גם בבני האדם כוח הדמיון בעת התשמיש משפיע על הוולד?


תשובה: שלום וברכה, אין צורך לומר שכוח הדמיון לא משפיע מאומה על הוולד. מה שבעיקר משפיע על הוולד הוא החינוך שהוא מקבל, והורים שכוח הדמיון שלהם שטוף בהזיות ובתאוות ובזימות – ברור כשמש שהדוגמה האישית שלהם ואופני החינוך שלהם יהיו גרועים מאד.


ביחס ליעקב אבינו ע"ה, צריך להיות רועה צאן שנים רבות כדי להבין את הפרשה לאשורה, וגם זה ייתכן שלא יספיק, כי שיטות רבות שנהגו בימי קדם אבדו בימינו (כמו החניטה). ברם, נראה לי כך: בשיקתות המים הצאן היו מתקבצים צפופים-צפופים והיו מתחככים זה בזה ומתחממים, ואף היה קל להם להזדווג בשל הצפיפות והחימום – וכאשר היו הזכרים רואים את המקלות המפוצלים הדבר היה מעורר אותם לבחור להזדווג דווקא עם הצאן הנקודים.


נספח ג: עיון במדרשי חז"ל


להלן התגובה השלישית על המאמר: לדעת ר' לוי בגמרא משמע שהמחשבה בעת הזיווג משפיעה על הוולד. וכך כתבו הרבה מהפוסקים ובפרט המקובלים, שכללו את קדושת המחשבה בכלל מצות "קדושת הזיווג". לעומת זאת, הרמב"ם השמיט כמעט את כל דבריו של ר' לוי, ולא הזכיר עניין המחשבה כלל בנוגע לזיווג. האם אפשר להסיק מכך שרבנו לא הסכים עמו? או שאולי הפוסקים לא ירדו לסוף דעתו של ר' לוי והוציאו אותם מהקשרם?


תשובה: מדוע הנך קובע שמדברי ר' לוי בגמרא משמע שהמחשבה בעת הזיווג משפיעה על הוולד? האם הדברים מפורשים באופן חד משמעי? לפי דעתי לא, וכמו שכתבתי במאמר לעיל. ובמקום שהדברים אינם מפורשים וחד-משמעיים בגמרא, מדוע לגרור את דברי החכמים לכיווני ההזיות והנמנעות הפגאניות? מדוע שלא ליישבם ולבארם עם המדע והשכל הישר?


וגם אם נתעקש להבין את פשט דברי ר' לוי כמו שאמרת, והלא מדובר במדרש, מדוע יש להבין את דברי המדרש כפשוטו? וגם אם לוי התכוון לומר דברי פשט, מדוע יש להתייחס לדבריו? שהרי כבר הוכח במאמר לעיל שההשקפה הפגאנית הזו הינה הזיה מזיקה מאד – וכי חכמי התלמוד היו חסינים משגיאות ואפילו שגיאות חמורות? ברור שלא! ולכן התלמוד הוא לא תורה-שבעל-פה אלא פרוטוקול שמשוקעת בו תורה שבעל פה, וכמו שכבר כתבתי לך.


כל ההתרוצצות הזו סביב דברים לא ברורים ולא מוכרעים, אשר נאמרו במסגרת דברי דרש תמוהה מאד בעיניי, מדוע יש להתייחס לכל דבר שמישהו אמר? ובעיניי, ברגע שהשכל הישר הוכיח לאור יסודות דת משה ולאור מכלול השקפות דת האמת, שהשקפה מסוימת הינה תהו והבל ורעות רוח, אין צורך עוד להסתפק ולהטריד את מחשבותינו בעניין זה, אלא לנסות ולהתאים ככל יכולתנו את השכל הישר ויסודות הדת לדברי חז"ל – כי הם היו אנשי אמת.


ואפילו אם מצאנו בתלמוד דברים מפורשים שאינם משתמעים לשני פנים בכיווני ההזיות, אין להתייחס לדברים הללו כלל, ואין להקשות מהם או להביא מהם ראיה, כי אין לסור ימין ושמאל מיסודות הדת המחשבתיים. וכי מתיא בן חרש לא הורה להאכיל ביום הכיפורים אדם שנשכו כלב שוטה מחצר כבדו של אותו הכלב? נו אז מה? וכי לא חדרו הזיות גם לתלמוד הבבלי? ובכלל, וכי מתיא בן חרש היה מגדולי החכמים? וכי לוי היה מגדולי החכמים? איני בטוח כלל.


המשך תגובתו של המגיב: בגמרא בנדרים (כ ע"ב) נאמר:


"אמר רבי: אל ישתה אדם בכוס זה וייתן עיניו בכוס אחר, אמר רבינא: לא נצרכא אלא דאפילו שתי נשיו. 'וּבָרוֹתִי מִכֶּם הַמֹּרְדִים וְהַפּוֹשְׁעִים בִּי' [יח' כ, לח], אמר ר' לוי: אלו בני תשע מדות [...] 1) בני אימה ובני אנוסה; 2) בני שנואה; 3) בני נידוי; 4) בני תמורה; 5) בני מריבה; 6) בני שכרות; 7) בני גרושת הלב; 8) בני ערבוביא; 9) בני חצופה".


קארו הביא את לשון הגמרא כמעט מילה במילה (רמ, ב–ג), והמאירי כתב: "וכן הזהירו רבותינו שלא להזדווג עם אחת מתשע מידות שלא לקלקל שורת הוולדות שכל הנולדים בכיוצא באלו הם הם המקולקלים והרשעים, והוא שאמרו: בני תשע מידות". לעומת זאת, רבנו לא הביא את רוב דברי הגמרא להלכה, וזה לשונו בהלכות דעות (ה, ד): "ולא יהיו שניהם לא שיכורים, ולא עצלנים, ולא עצבניים, ולא תהיה ישנה, ולא יאנוס אותה והיא אינה רוצה, אלא ברצון שניהם ובשמחתם". ניתן אפוא לראות שהאחרונים ובפרט המקובלים ייחסו חשיבות גדולה לעניין של המחשבה בעת הזיווג, דבר שהרמב"ם לא הזכיר כלל. כמו כן נשים לב שבני שנואה, בני גרושת הלב, בני תמורה, בני ערבוביא, שלכאורה תלויים במחשבה, הרמב"ם לא הזכיר כלל.


תשובה: הבה נעיין במסכת נדרים דף כ שנזכרה לעיל, וכך נאמר שם:


"וכל המסתכל בעקבה של אשה הויין לו בנים שאינן מהוגנין. אמר רב יוסף: ובאשתו נידה. אמר ר' שמעון בן לקיש: עקבה דקתני, במקום התורף שהוא מכֻוון כנגד העקב. תניא: 'וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם' – זו בושה. 'לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ' [שמ' כ, יז] – זו יראת חטא, מלמד שהבושה מביאה לידי יראת חטא [...] ומי שאין לו בושת פנים בידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני.


אמר ר' יוחנן בן דהבאי: ארבעה דברים סחו לי מלאכי השרת: חיגרין, מפני מה הויין? מפני שהופכים את שולחנם. אילמים, מפני מה הויין? מפני שמנשקים באותו מקום. חרשים, מפני מה הויין? מפני שמספרים בשעת תשמיש. סומין, מפני מה הויין? מפני שמסתכלים באותו מקום. [...] אמרו חכמים: אין הלכה כיוחנן בן דהבאי, אלא כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו – עושה [...] אמר אמימר: מאן מלאכי השרת? רבנן, דאי תימא מלאכי השרת ממש, אמאי אמר ר' יוחנן: ואין הלכה כיוחנן בן דהבאי? [...] מכאן אמר רבי: אל ישתה אדם בכוס זה" וכו'.


מכך שחכמים ע"ה שללו את דברי יוחנן בן דהבאי עולה באופן ברור ומפורש, שקביעותיו של יוחנן בן דהבאי לא נאמרו כקביעות מדעיות-מציאותיות אלא כהרחקות מוסריות בלבד! שהרי אם היה מדובר בקביעות מדעיות-מציאותיות, לא יעלה על הדעת לשוללן, ורק משום שהרחקותיו הן הרחקות מוסריות חכמים קבעו בסופו-של-דבר לשוללן, קרוב לוודאי מפני שאי-אפשר להורות לעמי-הארצות לנהוג במנהגות הצניעות והפרישות של תלמידי החכמים.


נמצא אפוא, שמסוגיה מדרשית זו ישנה ראיה חזקה לאופן שיש להבין את מדרשי חז"ל! דהיינו שאין להבין אותם כפשוטם, אלא להטות אותם לכיווני המוסר או המחשבה. בנוסף לכך, נאמר בגמרא במפורש ש"מלאכי השרת" שנזכרו בדברי יוחנן בן דהבאי, אינם מלאכי השרת ממש, אלא משל (בעניין זה לחכמים), ומזאת נלמד למדרשים רבים שנזכרו בהם מלאכי השרת.


קצרו של דבר, דברי המדרש והקשר הדברים שבו הוא נאמר מוכיחים שמדובר בעניינים מוסריים, דהיינו לא בקביעות מדעיות-מציאותיות אלא בהרחקות מוסריות שמעורבת בהן גוזמה כדי להעמידן, שהרי כאמור לעיל, כדי להעמיד ענייני מוסר יש צורך באיומים חדים.


שאלה בעניין קדושת הזיווג
.pdf
הורידו את PDF • 253KB

578 צפיות4 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

4 ความคิดเห็น


שלום הרב 1. בהקשר לאיסור מעונן שבדבר , לשון הרמבם: ״..אלו נותני העתים שאומרים ב׳אצטגנינות׳ שלהן..״ האם אפשר להבין שדווקא כאשר תולים הדבר בכוכבים וכדומה אזי זה נקרא איסור מעונן אבל אם לא תולים בכוכבים זה לא איסור אבל סתם מעשה חסר היגיון? או שאפילו יש בו היגיון כי אפשר שהטעם בו אמרו לאחר חצות או שאר זמנים הם במטרה להרחיק את האדם מחוסר צניעות ולשים גדר בפני האיסור לדוגמא שישמע קול האנשים ברחוב ואז יבוא למצב שהוא נותן מחשבתו באישה אחרת לכן העדיפו זמן אחר ולא בגלל שהזמן עצמו משפיע 2. האם אפשר עוד הסבר על ״המצע הגנטי״ מה הכוונה בדיוק? האם הכוונה שתכונה היא מושרשת בוולד? הרי אם מדובר בגנטיקה (DNA) אז מה יועיל עבודת המידות של ההורים…

ถูกใจ
אדיר דחוח-הלוי
אדיר דחוח-הלוי
לפני 4 ימים
ตอบกลับไปที่

שלום וברכה,


א. בעניין זה ראה במאמר כאן.


ב. הכוונה היא שההורים מורישים פוטנציאל מסוים לולד, רבנו קורא לזה "הכנה מזגית", איני סבור שמדובר ב-DNA, אלא יותר נראה שמדובר בהכנה לקבלת תכונות אופי.

ถูกใจ

למאמר זה נוספו עתה שלושה נספחים חשובים בסוף המאמר, אשר בנויים בעיקר על התגובות שהיו למאמר, וכן על עיון במדרשי חז"ל בעניין האמור.

ถูกใจ
bottom of page