שאלה בעניין קדושת הזיווג

להלן שאלה שנשאלתי בעניין שנפוץ מאד בספרי הקבלה והוא: "קדושת הזיווג".

וזה לשון השאלה:

יש עוד נושא אחד שמעיק עלי מעט, והוא עניין "קדושת הזיווג" הנזכר רבות בספרים [כוונתו לספרי הקבלה]. לפי הקבלה הזרע נמשך ממוחו של האב, ולכן הוא נקרא "טיפי הדעת". ומכיוון שכך, איכות הזרע וקדושת הולד תלויה בקדושת המחשבה בעת ההזרעה.

וכך הם מסבירים את המדרש על חזקיהו המלך שנשא את בתו של ישעיהו [=לא מדובר במדרש אלא באגדה שמופיעה ב"עין יעקב"]: מכיוון שבעת הזיווג היא נזכרה בדמויות חיילי הצבא שראתה באותו יום, דבר זה גרם לפגום בוולדות, ויצאו ממנה מנשה ורבשקה.

כמו כן, ראיתי ב"ויקישיבה" שמקור סברה זו הוא אחד מחכמי יוון. וכתבו שם בהערה את הדברים הבאים: "ייתכן שזה ההסבר לדעה בחז"ל (חולין מה ע"ב), שמי שנחבל בראשו לא יכול להוליד, ביתר בירור נמצאת דעה זו בספר הבהיר, פרק נא. וראה בספר תניא פ"ב: שהבן נמשך ממוח האב".

כמו כן, לפי המקובלים יש זמן שהוא מוכשר יותר "להוריד נשמות קדושות" (כמו ליל שבת אחר חצות הלילה וכדומה), ובחסידות הסבירו שאין הכוונה לנשמה ממש, אלא לשלושת לבושי הנפש: מחשבה דיבור ומעשה, שקדושת הזיווג משפיעה עליהם, וככל שהזיווג יותר בקדושה וטהרה, כך יהיו בוולד נטיות טבעיות אל הקדושה ועבודת ה'.

אשמח אם תבאר לי מהי דעת תורתנו הקדושה ודעת רבנו בנושא זה.

כמו כן, שכחתי להוסיף, שעל-פי שיטתם, אופן הזיווג וקדושת הזיווג בכלליות משפיעים על הוולד. והם מסתמכים על דברי הגמרא, למשל "המשמש לאור הנר בניו נכפין" וכדומה. האם יש ממש בדבריהם או שדברים אלו שגויים לחלוטין?

להלן תשובתי:

בעניין הימשכות הזרע ממוח האב, ובכן, למיטב הבנתי מדובר בהבל מהובל, אף שייתכן שיש לו שורש כלשהו במדע הקדום. לפיכך, ההנחה שאיכות הזרע וקדושת הולד תלויה בקדושת המחשבה נסתרת מיניה וביה, כי היא למעשה נשענת על-כך שהזרע נמשך מן המוח.

התפיסה הזו רעה מאד לפי דעתי, מפני שהיא תולה את איכות הבנים על כל המשתמע מכך, ברגע אחד של ביאה! ובמלים אחרות, האדם אינו צריך להשקיע במידותיו ובבריאות גופו, ואף לא צריך להשקיע בחינוך בניו לתורה למצוות ולמעשים טובים, אלא, האדם יכול לוותר או להמעיט מאד בכל העניינים אשר באמת משפיעים על חינוך הילדים, ולהתמקד אך ורק ברגע אחד של ביאה! וכדי לסבר את האוזן נֹאמר, שהאדם יכול להיות זנאי כאלישע אחֵר, אך אם הוא יכוון את מחשבתו באותו הרגע של הביאה, יהיה לו בהכרח זרע נכון וכשר ומרומם!

לעומת זאת, לפי רבנו, איכות הבנים והבנות נקבעת תחילה לפי המצע הגנטי שהאב והאם מעניקים להם, דהיינו, אם האב והאם שכללו את מידות נפשם במשך שנים ארוכות, הם ינחילו לבניהם את היכולת והאפשרות לרכוש את המעלות ביתר קלות. ובמלים אחרות, יהיה קל לבנים ולבנות לשכלל את מידות נפשם ולרכוש את המעלות המידותיות.

האם זה מחייב שהבנים או הבנות יהיו צדיקים וחסידים? וודאי שלא, אך זה מסייע מאד, כי לא יהיה צורך להילחם עם הילדים בשנות חינוכם, ויהיה קל להורים להדריכם בדרך הישרה.

בנוסף לכך, ואולי אף יותר חשוב מן המצע הגנטי, איכות הבנים והבנות נקבעת לפי אופן החינוך של הילדים, בראש ובראשונה חשובה הדוגמה האישית, ויחד עם זאת נקיטת דרכי חינוך נאותות ומותאמות לכל ילד לפי חוסן גופו ולפי עדינות נפשו. כל אלה הם אשר ירוממו את הבנים והבנות להיות בסופו-של-דבר אנשים רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים.

קצרו של דבר, לפי דרך האמת שהנחילה לנו התורה על-ידי משה רבנו ותלמידו הנאמן משה בן מיימון, על האדם לעבוד את ה' יום-יום שעה-שעה כדי לזכות לבנים ובנות טובים, ואל כל זה יש לצרף כמובן תפילה ותחינה וזעקה לה' יתעלה שידריך את הבנים בדרכי מישרים.

לעומת זאת, לפי הקבלה הטמאה, אין זכר לכל העניינים הנעלים הללו, ודי לה לפי טומאתה, במחשבה נכונה באותו רגע של ביאה, אף שהאדם יכול להיות בכל שאר ימיו ולילותיו זנאי וטמא ופרוץ בכל התאוות, וכל מחשבתו להבל ולריק ולבהמיות אשר מוציאתו מן העולם.

ועל קניית מידות טובות ראו מאמריי: "שביל הזהב של הרמב"ם", "תחלואי הנפש וריפוים".

***

בעניין המצע הגנטי, ראוי להוסיף ולתאר התרחשות שראיתי במו עיניי בשכונת מגוריי בהיותי נער. היה בשכונה ילד אחד שהיה ילד מאומץ. הביאו אותו מברזיל בהיותו תינוק קטן, להורים עשירים מאד שהתגוררו בפנטהאוז יוקרתי ברמת אביב ג. ההורים היו מבוגרים וחשוכי בנים, והייתה להם יכולת לקנות תינוק ותינוקת מברזיל, כדי לממש את שאיפתם להורות.

הילד הזה היה שנתון אחד מתחתיי, ודא עקא, הילד הזה היה פרא אדם, ידו בכל ויד כל בו. הוא היה בעל מידות רעות מאד, אי-אפשר לתאר, אשר לא ראיתי כהנה בכל רמת אביב לרוע. אף שהיה לו עושר מופלג, הוא לא ידע להעריך מאומה. במהרה הוא החל למרר את חיי הוריו המאמצים, וגרם להם למחלות-לב לסוכר ללחץ-דם-גבוה, ועוד, מחלות שדרשו את אשפוזם לעתים בבתי-חולים. הוא הפך לעבריין ולאימת השכונה, ואירח בביתו עבריינים וכל מיני מרעין בישין מדרום תל-אביב, והם היו מעשנים ומסניפים ואולי גם מזריקים סמים.

במהרה הוא הפך לפושע אלים ולנרקומן אשר הטיל את חיתתו על כל השכונה. בהמשך חייו הוא התאשפז בבתי חולים לחולי נפש, הוא נכנס ויצא מהם תכופות, עד לאשפוז ממושך באחד מבתי החולים, שבסופו הוא תלה את עצמו והוא כבן עשרים ואחד שנים בלבד.

אין לי צל של ספק, שהמצע הגנטי של אותו הילד היה רע מאד, מצע גנטי של איזה גוי טמא פרוץ ואלכוהוליסט, ואולי אף נרקומן. ואותו הילד רכש במהירות את המידות הרעות, שהרי לא היו לו הורים צעירים ובריאים בגופם כדי לחנכו חינוך נוקשה, ואף עושרו הרב ופינוקו היו לו לרועץ ולתקלה גדולה מאד, כי הם גרמו לו עוד יותר לבעוט בכל מה שנקרה בדרכו, ולהפוך לשד מרושע ולשטן אכזר עלי אדמות. ואף ששמעתי על מותו כעשרים שנה לאחר שהוא התרחש, עדיין חשתי תחושת הקלה על הסתלקותו של רשע מרושע מן העולם...

***

בעניין המדרש על חזקיהו המלך שנשא את בתו של ישעיהו, המדרש הזה אינו מופיע בספרות חז"ל שבידינו, אלא בספר "עין יעקב" שנערך ונדפס במאה הי"ו! ויתרה מזאת, ב"עין יעקב" אמנם נאמר שחזקיהו המלך, לאחר שהתרפא מחוליו הידוע, נשא לאשה את בתו של ישעיה הנביא ויצאו ממנו שני הרשעים המפורסמים: מנשה ורבשקה – אך אפילו בהזיות המאוחרות של "עין יעקב" לא נאמר שמנשה ורבשקה הרשיעו בגלל שבתו של ישעיה הרהרה בחיילי הצבא שראתה באותו היום, ושההרהור הזה הוא אשר גרם לפגום בוולדות.

והנה לשון האגדה (עין יעקב, ווילנא הארורה תרפ"ג, עמ' 60; מתורגם בתוספת ביאור):

"לבסוף נתן ישעיהו הנביא את בתו לחזקיהו, ונולדו ממנה לחזקיהו שני בנים: מְנַשֶּׁה וְרַבְשָׁקֵה. יום אחד הרכיב אותם [חזקיה המלך] על כתפו להביאם לבית-המדרש כדי שילמדו תורה. ושמע שאחד מהם אומר: ראשו של אבא מתאים לצלות עליו דגים קטנים. ואחד אומר: ראוי ראשו של אבא להקריב עליו קרבן לעבודה-זרה. וכששמע זאת חזקיהו הורידם וחבט אותם בקרקע. מְנַשֶּׁה נותר בחיים, ורַבְשָׁקֵה מת. קרא חזקיהו על עצמו את הכתוב: 'וְכֵלַי כֵּלָיו רָעִים' [יש' לב, ז]".

ומדובר במדרש שפשטו הזוי לחלוטין, שהרי איך יעלה על הדעת שחזקיה המלך יחבוט את בניו הקטנים על הארץ? ועוד בעוצמה כל-כך גדולה עד שהוא גרם למותו המיידי של אחד מהם? ובכלל, וכי חזקיה המלך היה זקוק לשאת את בניו על כתפיו להביאם לבית-המדרש? והלא הוא מלך יהודה! ויש לו עבדים ומשרתים אשר ישאו את בניו לבית-המדרש, ויתרה מזאת, וכי לא היה לחזקיה המלך מורה פרטי לבניו? עד שהוא צריך לשאת אותם על כתפיו כדי להביאם לבית-המדרש?

כמו כן, אם ילדיו היו כל-כך קטנים עד שהוא נשא את שניהם על כתפיו, איך הם כבר ידעו לשוחח ביניהם בעניינים כאלה על ראשו של אביהם? ואף להחליט שהראש של אביהם מתאים לצלות עליו דגים קטנים או להקריב קרבן לעבודה-זרה? מהי הַשּׂוֹטוּת הזאת?

***

המקור אפוא להזיה בעניין הרהוריה וחלומותיה כביכול של בתו של ישעיהו הנביא, הוא כנראה ערבוב של המדרש המאוחר מ"עין יעקב" יחד עם מדרש אחֵר שבמסכת סנהדרין, בתוספת של הזיות ודמיונות וטמטום למכביר, וכך נאמר במסכת סנהדרין (קד ע"א): "'וַיִּשְׂמַח עֲלֵיהֶם חִזְקִיָּהוּ וַיַּרְאֵם אֶת בֵּית נְכֹתוֹ אֶת הַכֶּסֶף וְאֶת הַזָּהָב וְאֶת הַבְּשָׂמִים וְאֵת הַשֶּׁמֶן הַטּוֹב' וגו' [יש' לט, ב] אמר רב: מאי בֵּית נְכֹתוֹ? אשתו השקתה עליהם [דהיינו שירתה אותם ומזגה להם יין לשתות]. ושמואל אמר: בית גנזיו הראה להם".

ובמלים אחרות, היה איזה הוזה הזיות שחיבר בין שני המדרשים הללו, הקדום והמאוחר, והחליט שבתו של ישעיה שנזכרה במדרש מ"עין יעקב" היא-היא אשת חזקיה שנזכרה במדרש שבמסכת חולין, שם נאמר שאשתו שירתה את שליחי בבל והשקתה אותם, והוסיף כנראה מדעתו ששליחי בבל היו חיילים ואשת חזקיה הרהרה בהם בשעת התשמיש.

ברם, לא רק שהמדרש מ"עין יעקב" מפוקפק מאד מפני שהוא לא נזכר במקורות קדומים, יתרה מזאת, מי מסוגל להעלות על דעתו שאשתו של המלך חזקיה תשרת את שליחי מלך בבל? ואיך אפשר לסבור שזהו פשט הפסוק שבספר ישעיה? לפיכך ברור שאין להבין את המדרש כפשוטו, אחרת חז"ל היו סכלים נבערים, אלא, מטרת המדרש הזה לאיים על בני האדם שלא ירגילו את נשותיהם לשרת את האורחים שבאים לבית, ובמיוחד שלא ימזגו להם יין, כדי שלא לפתוח פתח לקשר בין האורחים לאשת הבית, כי אין אַפְטוּרְפוֹס לעריות.

ומדוע נזכרה במדרש שבמסכת חולין מזיגת היין דווקא? ובכן, הסיבה לכך ברורה ופשוטה, ידוע שאחת המלאכות שהאשה עושה לבעלה היא מזיגת היין, וזו מלאכה אשר מקרבת בין האשה לבעלה ולכן היא גם נאסרה בעת שהאשה אסורה לבעלה, וכך פוסק רבנו בהלכות איסורי ביאה (יא, יט): "כל מלאכות שהאישה עושה לבעלה נידה עושה לבעלה, חוץ מרחיצת פניו ידיו ורגליו, ומזיגת הכוס, והצעת המיטה בפניו: גזירה שמא יבוא לידי עבירה".

חכמים אפוא ביקשו להרחיק את בני האדם מן העבירה, והזהירו את בעלי הבית שלא ירגילו את נשותיהם להתחכך עם האורחים כדי שלא לפתוח פתח לזימה ולטומאה.

נחזור להוזי ההזיות, כאמור, נראה שהמקובלים ערבבו בין שני המדרשים הללו, הקדום והמאוחר, ולא רק שהם הבינו אותם כפשוטם, הם ערבבו ביניהם והשחיתו את דת משה כהרגלם. ומי שמתבונן במדרשים הללו בעין בלתי מזוהמת בהזיות, ובאופנים מושכלים ומדעיים יבין שיש לסנן מהם את התבן, וללמוד מהם ענייני מוסר ודרך-ארץ מסוימים מאד.

ועתה נדון בעצם ההשקפה של הוזי ההזיות אשר סוברים שהרהורה של אשת חזקיה גרם למנשה ולרבשקה להיות רשעים ארורים, וּלְסֵמֶל לדורות של כפירה ומרידה בה' יתעלה!

ובכן, מדובר בהשקפה רעה מאד, כאילו רשעותם של מנשה ורבשקה כולה תלויה באימם ולא בהם, וכאילו הם אינם אחראים למעשיהם כלל! אלא אימם גרמה להם להיות רשעים בעל-כרחם! וההשקפה הרעה הזאת דומה מאד להשקפת האסטרולוגיה שהיא "הרס חומות הדת" כלשון רבנו, מפני שמשמעותן ותוצאתן זהה לחלוטין: בשני המקרים גורם חיצוני הוא זה אשר מעצב את האדם ומחייב ומכריח אותו להיות צדיק או רשע, ואם באמת היה כדברים הללו, מה צורך יש בכל התורה כולה? מדוע יש חשיבות לציווי ולאזהרה? ומדוע שלח לנו הקב"ה את עבדיו הנביאים השכם ושלוח? ומדוע ציווה את החכמים להורות לנו את הדרך הטובה והישרה שנזכה בה לחיי העולם-הבא ואף נכונן בה חיים תקינים ומאושרים בעולם-הזה? שהרי אם ההשקפה הזו של הוזי ההזיות נכונה, כבר נגזר על האדם מתחילת ברייתו להתנהג ולפעול באופנים מסוימים... ואין הבדל מבחינת התוצאה אם הגזירה נובעת ממערך כוכבי השמים ומהשפעת כוחם הדמיוני והאלילי על האדם, או שפעולה יחידה של האב או האם גרמו לו בהכרח להיות צדיק או רשע, כך-או-כך אין שום ערך וצורך בתורה ובמצוות!

***

בעניין האמור בחולין (מה ע"ב), ובכן יש שם דברים מעט סתומים, וכך נאמר שם:

"לוי הוה קאי בי מסותא [=בית המרחץ], חזייה לההוא גברא דטרייה לרישיה [=שהטיח ראשו בקיר], אמר: נתמזמז מוחיה דדין. לאו דלא חיי? אמר אביי: לא, לומר שאינו מוליד".

ואין בהכרח ראיה מן הגמרא שלפי אביי איכות הזרע נמשכת מן המוח, אלא כידוע, המוח שולט על איברים רבים, ופגיעה במוח עלולה לגרום לשיתוק ולתפקוד לקוי של איברים רבים ושונים, אף שעצם הפעולה של האיברים אינו נובע מן המוח. לדוגמה: פעולת היד, שרירי היד אינם נמצאים במוח, אף שנזק מוחי מסוים עלול לגרום לשיתוק פעולת היד, כידוע.

אולם, מי שקפץ להבין מדברי אביי הסתומים שהזרע יוצא מן המוח הוא רש"י הטיפש, וכך הוא מפרש בחולין שם: "שאינו מוליד – תולדות [=זרע] האיש מן המוח היא באה, שגיד הנשה של ירך וגיד הגווייה [איבר המין של האיש] כולן מחוברין לחוט השדרה, שהוא מתפצל ויוצא מתחת השדרה ונעשה גיד אצל הירכיים ונכנס לתוכו". וכנראה שזה היסוד להזיה של כל המינים והוזי ההזיות למיניהם, שכאילו מקור הזרע מצוי במוח, וזו שטות מוחלטת.

ואיני צריך להתייחס לספר הבהיר ואף לא לספר התניא, כי מדובר בספרי מינות.

***

ביחס להזיה שיש זמן אשר מוכשר יותר "להורדת נשמות", ובכן, אין לזמן מסוים סגולה מאגית משום סוג שהוא, וכל הסובר שיש לזמן מסוים סגולה מאגית, עובר על לא תעוננו, שהיא מצות לא תעשה אשר נוגעת באופן ישיר בהזיות של עובדי האלילים הקדמונים.

וכֹה דברי רבנו בהלכות עבודה-זרה (יא, ט–י):

"אי זה הוא מעונן? אלו נותני העתים שאומרים באצטגנינות שלהן: יום פלוני רע ויום פלוני טוב, יום פלוני ראוי לעשות בו מלאכה פלונית, שנה פלונית או חודש פלוני רע לדבר פלוני.

אסור לעונן. אף-על-פי שלא עשה מעשה, אלא הודיע אותן הַכְּזָבִים שהסכלים מדמין שהן דברי אמת ודברי חכמה. וכל העושה מעשה מפני האצטגנינות, וכיוון מלאכתו או הליכתו באותו העת שקבעו הוֹבְרֵי שמים, הרי זה לוקה שנאמר: 'וְלֹא תְעוֹנֵנוּ' [ויק' יט, כו]".

***

לגבי מה שנאמר בתלמוד: "המשמש לאור הנר בניו נכפין", מדובר באיומים אשר נועדו להרחיק את בני האדם מלנהוג בחוסר צניעות בעת התשמיש – כי אחת מעבודות ה' הגדולות והחשובות ביותר, ואשר מרוממת מאד את יראת השמים של האדם ומקרבת אותו לבוראו היא הצניעות בעת התשמיש, דהיינו האיפוק והכבוד ודרך-הארץ שבהם נוהג האדם בשעת התגברוּת הבהמיות – וזה מבחן גדול לאדם, להיות עם ה' יתעלה גם בשיא הבהמיות.

***

ואחתום מאמר זה בשתי הלכות בהלכות איסורי ביאה (כא, יג–יד):

"וכן אסרו חכמים שישמש אדם מיטתו, וליבו מחשב באישה אחרת. ולא יבעול מתוך שכרות, ולא מתוך מריבה, ולא מתוך שנאה, ולא יבוא עליה בעל כורחה והיא יראה ממנו, ולא כשיהיה אחד מהן מנודה, ולא יבוא עליה אחר שגמר בליבו לגרשה. ואם עשה כן – הבנים אינן הגונים, אלא מהן עזי פנים, ומהן מורדים ופושעים".

"וכן אמרו חכמים: שכל אישה חצופה שהיא תובעת תשמיש בפיה, או המפתה אישה לשם נישואין, או המתכוון לבוא על רחל אשתו ובא על לאה אשתו, ומי שלא שהת אחר בעלה שלושה חודשים והרי הבן ספק – כל אלו, הבנים היילודים מהם הם המורדים והפושעים שייסורי הגלות בוררין אותן".

ונראה לי ברור, כי דברי רבנו בעניינים האלה הם כפי שביארתי לעיל, דהיינו שהאדם אשר מזהם את מחשבתו ונוהג באופן מופקר מרושע או חצוף בשעת תשמיש, מזהם את מידות נפשו, וחזקה על אדם בהמי כזה שהוא ייכשל בחינוך בניו ובהדרכתם לדרך הישרה.

ובמלים אחרות, רבנו מעתיק בהלכות הללו את דברי חז"ל כמות שהם, ומטרתו להנציח את דבריהם ואיומיהם, אף שהם אינם כפשוטם ואינם נוגעים לעניינים מאגיים אלא לעניינים חינוכיים בלבד, כדי שלא לפתוח פתח לבני האדם לנהוג כחיות וכבהמות בשעת התשמיש. כי פריצות האדם עם אשתו בשעת תשמיש גוררת בקלות רבה לפריצות והפקרות רבתי.

כמו כן, נשים לב שרבנו נמנע מלומר שקדושת התשמיש מביאה בהכרח לבנים ובנות מסובלים בתורה ובמצוות ובמעשים טובים... כל שרבנו עושה הוא העתקת דברי חז"ל ואיומיהם כלפי מי שנוהג באופנים מופקרים ופרוצים בשעת תשמיש, אך אין ללמוד מזה כי מי שיקדש את עצמו בשעת תשמיש בהכרח יזכה לבנים הגונים – וזו ראיה לכך שכל מטרתם של חז"ל ורבנו היא מטרה חינוכית, דהיינו להרחיק את בני האדם מן הפריצות והזימה.

ומן המפורסמות שחכמים דיברו בלשון הבאי, דהיינו בדברי גוזמה שאינם מדויקים כדי להשיג מטרות חינוכיות, שהרי כדי להרחיק את בני האדם מן הכיעור יש צורך בהרתעה.

"פְּעָמַי הָכֵן בְּאִמְרָתֶךָ וְאַל תַּשְׁלֶט בִּי כָל אָוֶן" (תה' קיט, קלג).

בתמונת שער הרשומה: "חתונה יהודית", ציורו של יוסף ישראלס, 1903.

שאלה בעניין קדושת הזיווג

.pdf

Download PDF • 175KB