שאלה בעניין קדושת הזיווג

להלן שאלה שנשאלתי בעניין שנפוץ מאד בספרי הקבלה והוא: "קדושת הזיווג".


וזה לשון השאלה:


יש עוד נושא אחד שמעיק עלי מעט, והוא עניין "קדושת הזיווג" הנזכר רבות בספרים [כוונתו לספרי הקבלה]. לפי הקבלה הזרע נמשך ממוחו של האב, ולכן הוא נקרא "טיפי הדעת". ומכיוון שכך, איכות הזרע וקדושת הולד תלויה בקדושת המחשבה בעת ההזרעה.


וכך הם מסבירים את המדרש על חזקיהו המלך שנשא את בתו של ישעיהו [=לא מדובר במדרש אלא באגדה שמופיעה ב"עין יעקב"]: מכיוון שבעת הזיווג היא נזכרה בדמויות חיילי הצבא שראתה באותו יום, דבר זה גרם לפגום בוולדות, ויצאו ממנה מנשה ורבשקה.


כמו כן, ראיתי ב"ויקישיבה" שמקור סברה זו הוא אחד מחכמי יוון. וכתבו שם בהערה את הדברים הבאים: "ייתכן שזה ההסבר לדעה בחז"ל (חולין מה ע"ב), שמי שנחבל בראשו לא יכול להוליד, ביתר בירור נמצאת דעה זו בספר הבהיר, פרק נא. וראה בספר תניא פ"ב: שהבן נמשך ממוח האב".


כמו כן, לפי המקובלים יש זמן שהוא מוכשר יותר "להוריד נשמות קדושות" (כמו ליל שבת אחר חצות הלילה וכדומה), ובחסידות הסבירו שאין הכוונה לנשמה ממש, אלא לשלושת לבושי הנפש: מחשבה דיבור ומעשה, שקדושת הזיווג משפיעה עליהם, וככל שהזיווג יותר בקדושה וטהרה, כך יהיו בוולד נטיות טבעיות אל הקדושה ועבודת ה'.


אשמח אם תבאר לי מהי דעת תורתנו הקדושה ודעת רבנו בנושא זה.


כמו כן, שכחתי להוסיף, שעל-פי שיטתם, אופן הזיווג וקדושת הזיווג בכלליות משפיעים על הוולד. והם מסתמכים על דברי הגמרא, למשל "המשמש לאור הנר בניו נכפין" וכדומה. האם יש ממש בדבריהם או שדברים אלו שגויים לחלוטין?


להלן תשובתי:


בעניין הימשכות הזרע ממוח האב, ובכן, למיטב הבנתי מדובר בהבל מהובל, אף שייתכן שיש לו שורש כלשהו במדע הקדום. לפיכך, ההנחה שאיכות הזרע וקדושת הולד תלויה בקדושת המחשבה נסתרת מיניה וביה, כי היא למעשה נשענת על-כך שהזרע נמשך מן המוח.


התפיסה הזו רעה מאד לפי דעתי, מפני שהיא תולה את איכות הבנים על כל המשתמע מכך, ברגע אחד של ביאה! ובמלים אחרות, האדם אינו צריך להשקיע במידותיו ובבריאות גופו, ואף לא צריך להשקיע בחינוך בניו לתורה למצוות ולמעשים טובים, אלא, האדם יכול לוותר או להמעיט מאד בכל העניינים אשר באמת משפיעים על חינוך הילדים, ולהתמקד אך ורק ברגע אחד של ביאה! וכדי לסבר את האוזן נֹאמר, שהאדם יכול להיות זנאי כאלישע אחֵר, אך אם הוא יכוון את מחשבתו באותו הרגע של הביאה, יהיה לו בהכרח זרע נכון וכשר ומרומם!


לעומת זאת, לפי רבנו, איכות הבנים והבנות נקבעת תחילה לפי המצע הגנטי שהאב והאם מעניקים להם, דהיינו, אם האב והאם שכללו את מידות נפשם במשך שנים ארוכות, הם ינחילו לבניהם את היכולת והאפשרות לרכוש את המעלות ביתר קלות. ובמלים אחרות, יהיה קל לבנים ולבנות לשכלל את מידות נפשם ולרכוש את המעלות המידותיות.


האם זה מחייב שהבנים או הבנות יהיו צדיקים וחסידים? וודאי שלא, אך זה מסייע מאד, כי לא יהיה צורך להילחם עם הילדים בשנות חינוכם, ויהיה קל להורים להדריכם בדרך הישרה.


בנוסף לכך, ואולי אף יותר חשוב מן המצע הגנטי, איכות הבנים והבנות נקבעת לפי אופן החינוך של הילדים, בראש ובראשונה חשובה הדוגמה האישית, ויחד עם זאת נקיטת דרכי חינוך נאותות ומותאמות לכל ילד לפי חוסן גופו ולפי עדינות נפשו. כל אלה הם אשר ירוממו את הבנים והבנות להיות בסופו-של-דבר אנשים רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים.


קצרו של דבר, לפי דרך האמת שהנחילה לנו התורה על-ידי משה רבנו ותלמידו הנאמן משה בן מיימון, על האדם לעבוד את ה' יום-יום שעה-שעה כדי לזכות לבנים ובנות טובים, ואל כל זה יש לצרף כמובן תפילה ותחינה וזעקה לה' יתעלה שידריך את הבנים בדרכי מישרים.


לעומת זאת, לפי הקבלה הטמאה, אין זכר לכל העניינים הנעלים הללו, ודי לה לפי טומאתה, במחשבה נכונה באותו רגע של ביאה, אף שהאדם יכול להיות בכל שאר ימיו ולילותיו זנאי וטמא ופרוץ בכל התאוות, וכל מחשבתו להבל ולריק ולבהמיות אשר מוציאתו מן העולם.


ועל קניית מידות טובות ראו מאמריי: "שביל הזהב של הרמב"ם", "תחלואי הנפש וריפוים".


***

בעניין המצע הגנטי, ראוי להוסיף ולתאר התרחשות שראיתי במו עיניי בשכונת מגוריי בהיותי נער. היה בשכונה ילד אחד שהיה ילד מאומץ. הביאו אותו מברזיל בהיותו תינוק קטן, להורים עשירים מאד שהתגוררו בפנטהאוז יוקרתי ברמת אביב ג. ההורים היו מבוגרים וחשוכי בנים, והייתה להם יכולת לקנות תינוק ותינוקת מברזיל, כדי לממש את שאיפתם להורות.


הילד הזה היה שנתון אחד מתחתיי, ודא עקא, הילד הזה היה פרא אדם, ידו בכל ויד כל בו. הוא היה בעל מידות רעות מאד, אי-אפשר לתאר, אשר לא ראיתי כהנה בכל רמת אביב לרוע. אף שהיה לו עושר מופלג, הוא לא ידע להעריך מאומה. במהרה הוא החל למרר את חיי הוריו המאמצים, וגרם להם למחלות-לב לסוכר ללחץ-דם-גבוה, ועוד, מחלות שדרשו את אשפוזם לעתים בבתי-חולים. הוא הפך לעבריין ולאימת השכונה, ואירח בביתו עבריינים וכל מיני מרעין בישין מדרום תל-אביב, והם היו מעשנים ומסניפים ואולי גם מזריקים סמים.


במהרה הוא הפך לפושע אלים ולנרקומן אשר הטיל את חיתתו על כל השכונה. בהמשך חייו הוא התאשפז בבתי חולים לחולי נפש, הוא נכנס ויצא מהם תכופות, עד לאשפוז ממושך באחד מבתי החולים, שבסופו הוא תלה את עצמו והוא כבן עשרים ואחד שנים בלבד.


אין לי צל של ספק, שהמצע הגנטי של אותו הילד היה רע מאד, מצע גנטי של איזה גוי טמא פרוץ ואלכוהוליסט, ואולי אף נרקומן. ואותו הילד רכש במהירות את המידות הרעות, שהרי לא היו לו הורים צעירים ובריאים בגופם כדי לחנכו חינוך נוקשה, ואף עושרו הרב ופינוקו היו לו לרועץ ולתקלה גדולה מאד, כי הם גרמו לו עוד יותר לבעוט בכל מה שנקרה בדרכו, ולהפוך לשד מרושע ולשטן אכזר עלי אדמות. ואף ששמעתי על מותו כעשרים שנה לאחר שהוא התרחש, עדיין חשתי תחושת הקלה על הסתלקותו של רשע מרושע מן העולם...


***

בעניין המדרש על חזקיהו המלך שנשא את בתו של ישעיהו, המדרש הזה אינו מופיע בספרות חז"ל שבידינו, אלא בספר "עין יעקב" שנערך ונדפס במאה הי"ו! ויתרה מזאת, ב"עין יעקב" אמנם נאמר שחזקיהו המלך, לאחר שהתרפא מחוליו הידוע, נשא לאשה את בתו של ישעיה הנביא ויצאו ממנו שני הרשעים המפורסמים: מנשה ורבשקה – אך אפילו בהזיות המאוחרות של "עין יעקב" לא נאמר שמנשה ורבשקה הרשיעו בגלל שבתו של ישעיה הרהרה בחיילי הצבא שראתה באותו היום, ושההרהור הזה הוא אשר גרם לפגום בוולדות.


והנה לשון האגדה (עין יעקב, ווילנא הארורה תרפ"ג, עמ' 60; מתורגם בתוספת ביאור):


"לבסוף נתן ישעיהו הנביא את בתו לחזקיהו, ונולדו ממנה לחזקיהו שני בנים: מְנַשֶּׁה וְרַבְשָׁקֵה. יום אחד הרכיב אותם [חזקיה המלך] על כתפו להביאם לבית-המדרש כדי שילמדו תורה. ושמע שאחד מהם אומר: ראשו של אבא מתאים לצלות עליו דגים קטנים. ואחד אומר: ראוי ראשו של אבא להקריב עליו קרבן לעבודה-זרה. וכששמע זאת חזקיהו הורידם וחבט אותם בקרקע. מְנַשֶּׁה נותר בחיים, ורַבְשָׁקֵה מת. קרא חזקיהו על עצמו את הכתוב: 'וְכֵלַי כֵּלָיו רָעִים' [יש' לב, ז]".


ומדובר במדרש שפשטו הזוי לחלוטין, שהרי איך יעלה על הדעת שחזקיה המלך יחבוט את בניו הקטנים על הארץ? ועוד בעוצמה כל-כך גדולה עד שהוא גרם למותו המיידי של אחד מהם? ובכלל, וכי חזקיה המלך היה זקוק לשאת את בניו על כתפיו להביאם לבית-המדרש? והלא הוא מלך יהודה! ויש לו עבדים ומשרתים אשר ישאו את בניו לבית-המדרש, ויתרה מזאת, וכי לא היה לחזקיה המלך מורה פרטי לבניו? עד שהוא צריך לשאת אותם על כתפיו כדי להביאם לבית-המדרש?


כמו כן, אם ילדיו היו כל-כך קטנים עד שהוא נשא את שניהם על כתפיו, איך הם כבר ידעו לשוחח ביניהם בעניינים כאלה על ראשו של אביהם? ואף להחליט שהראש של אביהם מתאים לצלות עליו דגים קטנים או להקריב קרבן לעבודה-זרה? מהי הַשּׂוֹטוּת הזאת?


***

המקור אפוא להזיה בעניין הרהוריה וחלומותיה כביכול של בתו של ישעיהו הנביא, הוא כנראה ערבוב של המדרש המאוחר מ"עין יעקב" יחד עם מדרש אחֵר שבמסכת סנהדרין, בתוספת של הזיות ודמיונות וטמטום למכביר, וכך נאמר במסכת סנהדרין (קד ע"א): "'וַיִּשְׂמַח עֲלֵיהֶם חִזְקִיָּהוּ וַיַּרְאֵם אֶת בֵּית נְכֹתוֹ אֶת הַכֶּסֶף וְאֶת הַזָּהָב וְאֶת הַבְּשָׂמִים וְאֵת הַשֶּׁמֶן הַטּוֹב' וגו' [יש' לט, ב] אמר רב: מאי בֵּית נְכֹתוֹ? אשתו השקתה עליהם [דהיינו שירתה אותם ומזגה להם יין לשתות]. ושמואל אמר: בית גנזיו הראה להם".


ובמלים אחרות, היה איזה הוזה הזיות שחיבר בין שני המדרשים הללו, הקדום והמאוחר, והחליט שבתו של ישעיה שנזכרה במדרש מ"עין יעקב" היא-היא אשת חזקיה שנזכרה במדרש שבמסכת חולין, שם נאמר שאשתו שירתה את שליחי בבל והשקתה אותם, והוסיף כנראה מדעתו ששליחי בבל היו חיילים ואשת חזקיה הרהרה בהם בשעת התשמיש.


ברם, לא רק שהמדרש מ"עין יעקב" מפוקפק מאד מפני שהוא לא נזכר במקורות קדומים, יתרה מזאת, מי מסוגל להעלות על דעתו שאשתו של המלך חזקיה תשרת את שליחי מלך בבל? ואיך אפשר לסבור שזהו פשט הפסוק שבספר ישעיה? לפיכך ברור שאין להבין את המדרש כפשוטו, אחרת חז"ל היו סכלים נבערים, אלא, מטרת המדרש הזה לאיים על בני האדם שלא ירגילו את נשותיהם לשרת את האורחים שבאים לבית, ובמיוחד שלא ימזגו להם יין, כדי שלא לפתוח פתח לקשר בין האורחים לאשת הבית, כי אין אַפְטוּרְפוֹס לעריות.


ומדוע נזכרה במדרש שבמסכת חולין מזיגת היין דווקא? ובכן, הסיבה לכך ברורה ופשוטה, ידוע שאחת המלאכות שהאשה עושה לבעלה היא מזיגת היין, וזו מלאכה אשר מקרבת בין האשה לבעלה ולכן היא גם נאסרה בעת שהאשה אסורה לבעלה, וכך פוסק רבנו בהלכות איסורי ביאה (יא, יט): "כל מלאכות שהאישה עושה לבעלה נידה עושה לבעלה, חוץ מרחיצת פניו ידיו ורגליו, ומזיגת הכוס, והצעת המיטה בפניו: גזירה שמא יבוא לידי עבירה".


חכמים אפוא ביקשו להרחיק את בני האדם מן העבירה, והזהירו את בעלי הבית שלא ירגילו את נשותיהם להתחכך עם האורחים כדי שלא לפתוח פתח לזימה ולטומאה.


נחזור להוזי ההזיות, כאמור, נראה שהמקובלים ערבבו בין שני המדרשים הללו, הקדום והמאוחר, ולא רק שהם הבינו אותם כפשוטם, הם ערבבו ביניהם והשחיתו את דת משה כהרגלם. ומי שמתבונן במדרשים הללו בעין בלתי מזוהמת בהזיות, ובאופנים מושכלים ומדעיים יבין שיש לסנן מהם את התבן, וללמוד מהם ענייני מוסר ודרך-ארץ מסוימים מאד.


ועתה נדון בעצם ההשקפה של הוזי ההזיות אשר סוברים שהרהורה של אשת חזקיה גרם למנשה ולרבשקה להיות רשעים ארורים, וּלְסֵמֶל לדורות של כפירה ומרידה בה' יתעלה!


ובכן, מדובר בהשקפה רעה מאד, כאילו רשעותם של מנשה ורבשקה כולה תלויה באימם ולא בהם, וכאילו הם אינם אחראים למעשיהם כלל! אלא אימם גרמה להם להיות רשעים בעל-כרחם! וההשקפה הרעה הזאת דומה מאד להשקפת האסטרולוגיה שהיא "הרס חומות הדת" כלשון רבנו, מפני שמשמעותן ותוצאתן זהה לחלוטין: בשני המקרים גורם חיצוני הוא זה אשר מעצב את האדם ומחייב ומכריח אותו להיות צדיק או רשע, ואם באמת היה כדברים הללו, מה צורך יש בכל התורה כולה? מדוע יש חשיבות לציווי ולאזהרה? ומדוע שלח לנו הקב"ה את עבדיו הנביאים השכם ושלוח? ומדוע ציווה את החכמים להורות לנו את הדרך הטובה