קארו – מגדולי מחללי שם שמים (ח"ה)

בהמשך פירושו להלכות תלמוד תורה (ג, י), רודף הבצע שקרא לפירושו "כסף משנה", מציע פירוש אלטרנטיבי למשנת אבות המפורסמת (ד, ז) האוסרת ליהנות מדברי תורה. פירושו של קארו למשנה מעקם לחלוטין את כוונתה המקורית, ובעצם מאפשר הנאה מדברי תורה בניגוד גמור ומוחלט לפשט דברי המשנה. בחלק הקודם ניתחנו את חלקו הראשון של פירושו של קארו למשנת אבות (ד, ז), וראינו כיצד קארו מקעקע באופן שטחי אך עקבי את האיסור החמור ליהנות מדברי תורה, ומכניס את עצמו לגדר של המתעים את העם אחרי התהו.


בחלק הקודם עמדנו בנקודה שבה קארו החליט שמי שהחל ללמוד תורה לשם-שמים, ובהמשך לימודו הוא הגיע למצב שהוא אינו יכול שלא לחלל-שם-שמים ושלא ליטול שכר בעבור לימוד התורה – מותר לו לפי קארו לחלל-שם-שמים, וליטול שכר בעבור לימוד תורה.


וכבר ניתצנו והרסנו את תעתועיו הרעים, ועדיין לבי הומה בקרבי: איך עלה בדעתו של קארו להתיר לחלל-שם-שמים בגלל קשיי פרנסה? האם קשיי פרנסה הם פיקוח נפש? ובכלל, מהי אמת-המידה הכלכלית לפיה יש לקבוע מי רשאי להתפרנס מלימוד התורה ומי אינו רשאי?


וההוכחה הפשוטה לכך שמטרת כל פלפולי ההבל הריקים של קארו הינה לקעקע לחלוטין את האיסור ליהנות מדברי תורה, ההוכחה לכך נעוצה בעובדה שאף-לא-אחד מתלמידיו של קארו במאות השנים האחרונות קבע קריטריונים של הכנסה שלפיהם ניתן להתיר ליהנות מדברי תורה, אלא, לאחר שקארו פָּתח להם פֶּתח לטומאה הם פרצו לתוכו בריצת אמוק.


ואולי יתרה מזאת, וכי לא היו עניים מרודים בקרב חכמי המשנה והתלמוד? וכי היה מי מהם שהתיר לעצמו ליהנות מדברי תורה? וכבר הזכרנו בחלקו הראשון של המאמר את הלל הזקן: ואם הלל הזקן היה יכול לחטוב עצים והיה בתכלית העניות, ואם ר' יהושע שהיה אב-בית-דין היה יכול לעבוד בתור פחמי, ואם קרנא ורב הונא שהיו אף הם דיינים בכל ארץ-ישראל, והיו יכולים לעבוד בשאיבת מים, ועוד רבים – כל אחד ואחד מסוגל ומחויב. וכל מי ששואל "וממה אתפרנס?" או "ומתי אלמד תורה?", סימן הוא לו שהוא אינו אוהב את ה' יתעלה!


***

נמשיך עתה בנקודה שבה עמדנו בחלק הקודם, כאמור, קארו החליט שכל אדם רשאי להתיר לעצמו באופן שרירותי ליהנות מדברי תורה, וזאת לאחר שהוא מגיע למסקנה שהוא זקוק ליהנות מדברי תורה... וברור שלאחר שקארו מאפשר לכל אחד ואחד לקבוע לעצמו – בבחינת תורת כל אחד ואחד בידו – ברור כשמש שהוראה כזו משמעותה המעשית היא ביטול גורף ומוחלט של האיסור החמור ליהנות מדברי תורה, כי מי יאסור על עצמו? והלא כל אחד יכול לשבת בביתו בחיבוק ידיים ולומר "אין לי פרנסה" ולהתיר לעצמו לאכול מן התורה...


בהמשך דבריו, קארו הנוכל מחלק את הנהנה מדברי תורה לשלוש קטגוריות: מורים-ר"מים, יושבי הישיבות, והדיינים – כל אלה מותר להם לפי קארו ליהנות מדברי תורה.


והנה לפניכם המשך דבריו שם:


"וזה [=ההיתר] נחלק לשלשה חלקים: אם שייטול מאבות הבנים שכר ללמד בניו או ללמדו [=מורים-ר"מים]. ואם שֶּׁיּוֹשֵׁב ולומד [=יושבי הישיבות מנענעי הסטנדרים] וכל הבא לקרבה אל המלאכה יקרבוהו לתורה ולמצות [יקרבוהו, משמעו לפי קארו: יממנוהו, והכסף יקרבוֹ לתורה ולמצוות...]. ואם שֶּׁיּוֹשֵׁב ודן דין אמת לאמתו [=הדיינים, ואין דין אמת ולא יהיה דין אמת כאשר הדיינים נוטלים ממון בעבור פסיקת דינים, כי ארור לוקח שוחד]. וכל אלו [שלושת] החלקים למדנו היתרם מפרשת שני דייני גזירות, [וכן ממה] דאמרינן התם: תלמידי חכמים המלמדין הלכות שחיטה והלכות קמיצה לכהנים נוטלים שכרם מתרומת הלשכה".


נשים לב לתעתועו של קארו, הוא מתחיל את היתרו כאילו בהסתייגות, ולפיה, מותר ליהנות מדברי תורה רק למי שמחליט שאין לו ברירה והוא חייב ליהנות מדברי תורה, ומיד הוא ממשיך בהיתר גורף ומוחלט! למורים לתלמידים ולדיינים! ומדוע הוא מתחיל את דבריו בהסתייגות? תשובה: כדי שתעתועיו יתקבלו הוא צריך להסביר באופן כלשהו את הלשונות החריפים שנאמרו במשנת אבות (ד, ז) כנגד ההנאה מדברי תורה וההשתמשות בכתרה של תורה.


לפיכך הוא היה חייב לתעתע, למצוא איזה קש שבו הוא יסביר כביכול את הלשונות החריפים והאיסורים החמורים, אך מצד שני, לאחר שהוא נופף בקש הזה, הוא עובר מיד להתיר באופן גורף ואפילו לדיינים! כלומר, הוא מתיר להחדיר כסף וטובות הנאה לתוך מערכת המשפט!


דבריו של קארו חמורים מאד, ועתה לשתי "ראיותיו": ובכן, עמרוסי רודף הבצע מבקעת העצמות כבר נופף בהן כנגדי, וכבר השבתי לו בהרחבה ובפירוט על הראיות כביכול הללו בעניין דייני הגזלות, וכן בעניין מלמדי הלכות שחיטה וקמיצה לכהנים, ראו מאמריי: "כך היה הלל אומר: ודישתמש בתגא – חלף (חלק ג)", "עמרוסי מכחיש את האמת!", ועוד. ובהמשך המאמר נחזור על מקצת מן הדברים שהובאו במאמרים הללו, כדי לסתום פיות הכסילים.


***

קארו ממשיך במאמצו הנואל לקעקע את האיסור החמור ליהנות מדברי תורה, וזה לשונו:


"וכתבו התוספות [בכתובות קה ע"א]: דאף-על-גב דאמרינן בפרק 'אין בין המודר' דשכר תלמוד אסור, הכא שאנֵי [בעניין דייני הגזלות] דכל שעה היו [הדיינים] יושבים ולא היו עוסקין בשום מלאכה ולא היה להם במה להתפרנס והיה מוטל על הצבור לפרנסם [ע"כ]. מדבריהם [מדברי התוספות] למדנו, שלא אסרו שכר התלמוד אלא כשיש לו ממקום אחר כדי פרנסתו".


ובכן, בפרק אין בין המודר (נדרים לז ע"א) שאותו הזכירו התוספות, נאמר כך: "כתיב: 'וְאֹתִי צִוָּה יְיָ בָּעֵת הַהִוא לְלַמֵּד אֶתְכֶם' [דב' ד, יד], וכתיב: 'רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי יְיָ' [דב' ד, ה] – מה אני בחינם אף אתם נמי בחינם". ושם פירשו התוספות: "ראה לימדתי אתכם, ומסתמא משה לא נטל שכר מישראל שעשיר היה". התוספות מעלילים על משה רבנו שהוא לא נטל שכר מישראל בעבור לימוד התורה, לא בגלל שהוא היה נביא ואהב את ה' יתעלה וכל שאיפותיו היו טהורות ונעלות, אלא בגלל שהוא היה עשיר! משמע ברור, שאם משה רבנו ע"ה לא היה עשיר, הוא היה נוטל שכר מישראל בעבור לימוד התורה!


ובמלים אחרות, כל מי שמרגיש שהוא אינו עשיר דיו, רשאי לפי בעלי התעתועים הללו ליהנות מדברי תורה! ומכיוון שאין שום קריטריון לקבוע מיהו עשיר, שהרי עושר הוא עניין יחסי, כל אדם רשאי להחליט לעצמו שהוא לא עשיר דיו כדי שיותָּר לו לחלל-שם-שמים...


ורק על הפירוש הרע הזה דינם הוא שמורידין לתהום ולא מעלין, על שהם נושאים פנים בתורה ומחללים ומזהמים את דת משה הטהורה בהזיות אשר מחריבות את דרך האמת, ואף מעלילים על משה רבנו שהוא לא נטל שכר רק בגלל שהוא היה עשיר... ובכלל, מאין פרשני התוספות הללו, שעברו על מצות ה' "לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ" (דב' יג, א), מאין המינים הללו ידעו שמשה רבנו היה עשיר? וייתכן שהם למדו זאת מפשטי מדרשים מסוימים שאין להבין אותם כפשוטם, שהרי יש מדרשים הפוכים שקובעים שמשה רבנו היה עני: "אמר רב נחמן אמר רב: מאי דכתיב: 'תַּחֲנוּנִים יְדַבֶּר רָשׁ וְעָשִׁיר יַעֲנֶה עַזּוֹת' [מש' יח, כג], תחנונים ידבר רש – זה משה, ועשיר יענה עזות – זה יהושע" (סנהדרין מד ע"א).


ויתרה מזאת, יש פסוק בתורה שממנו עולה בבירור שמשה רבנו לא היה עשיר (במ' טז, טו): "וַיִּחַר לְמֹשֶׁה מְאֹד וַיֹּאמֶר אֶל יְיָ אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם". ואם משה רבנו היה עשיר, מדוע הוא משתבח בכך שהוא לא שָׁאַל חמור אחד מעדת קרח? ורק מי שאינו עשיר יכול להשתבח בכך שהוא לא נטל מן העשירים...


לפיכך, פרשנותם של בעלי התוספות לעיל הינה עיוות פרו-נוצרי עלוב שנובע מרדיפת-בצע ומהשקפות המינות העקושות והיקושות שרחשו במוחם, והיא נועדה גם כדי להצדיק הפיכת תורת חיים לקורדום חוצבים וגם כדי להצדיק את תורתם הפרו-נוצרית המעֻוותת.


דרך אגב, דברי התוספות הנגעלים הללו מנוגדים גם לדברי חז"ל במכילתא דרשב"י פרק יג: "ויקח משה את עצמות יוסף עמו – בוא וראה כמה חביבות מצוות על משה רבנו, שכל ישראל עסיקין בביזה שלמצרים, ומשה עסוק במצוה, ועליו הוא אומר: 'חֲכַם לֵב יִקַּח מִצְוֹת' [מש' יא, ח]" – ואיך עלה על דעתם של התוספות שמשה רבנו טרח ויגע באסיפת הון? וכי אדם שביטל את כל שאיפות החומר ונתעלה למעלת המלאכים והאציל על הנביאים מרוחו, וכי יעלה על הדעת שאדם כזה יאסוף ויכנוס הון? לשם מה הוא זקוק לעושר? ורק מינים גמורים מסוגלים להחציף ולהביא ראיה ממשה רבנו כדי להצדיק לחלל-שם-שמים ולהחריב את התורה.


והנה לפניכם פסק רבנו בהלכות סנהדרין (ב, ו) בעניין שנאת הממון:


"צריך שיהיה בכל אחד מהם [מן הדיינים שבכל בית דין, כל-שכן אישי הסנהדרין, ואין מה לדבר על משה רבנו ע"ה אדון הנביאים ומוסר התורה שניתנה לנו בהר סיני] שבעה דברים, ואלו הן: חכמה, ויראה, וענוה, ושנאת ממון, ואהבת האמת, ואהבת הבריות להם, ובעלי שם טוב. [...] 'שֹׂנְאֵי בָצַע' – אפילו ממון שלהם אינן נבהלין עליו, ולא רודפין לקבץ הממון: שכל מי שהוא 'נִבְהָל לַהוֹן [אִישׁ רַע עָיִן, וְלֹא יֵדַע כִּי] חֶסֶר יְבֹאֶנּוּ' [מש' כח, כב]".


זאת ועוד, היכן התוספות מגבילים את ההיתר ליהנות מדברי תורה לאדם שהוא עשיר? מדוע הם לא מזהירים: שמי שהוא עשיר אסור לו ליהנות מדברי תורה? שהרי אם הם לומדים לפי דמיונם ממשה רבנו עליהם לומר במפורש שמי שהוא עשיר אסור לו ליהנות מדברי תורה! ואני מוסיף לתמוה: וכי הרבנים הראשיים וכן רבני הערים וכל שאר החוצבים מן התורה למיניהם מפסיקים לחצוב משכורות וטובות הנאה לאחר שהם מתעשרים? ההיפך הגמור! ככל שהם מתעשרים יותר כך הם צייקנים יותר וכך הם צרי-עין יותר וכך הם רודפי-בצע יותר וכך הם להוטים יותר אחר הבצע השררה והכבוד! ויותר ויותר מושחתים! כי "אֹהֵב כֶּסֶף לֹא יִשְׂבַּע כֶּסֶף" (קה' ה, ט). "כֵּן אָרְחוֹת כָּל בֹּצֵעַ בָּצַע אֶת נֶפֶשׁ בְּעָלָיו יִקָּח" (מש' א, יט).


***

אותם בעלי התוספות שהחליטו שמשה רבנו היה עשיר – החליטו גם שיש ללמוד מן ההיתר המצומצם לדייני הגזלות – שהוא היתר שנועד אך ורק לזמן שבית-המקדש קיים, ואך ורק לדייני הגזלות שהיו בבית-המקדש – לכל הדיינים ולומדי ומלמדי התורה בכל הדורות, לכולם מותר לפי התוספות לחלל-שם-שמים על סמך הלכתא למשיחא בעניין דייני הגזלות.


ואיני מצליח להבין, אם מותר על-סמך הלכה אחת בעניין דייני הגזלות ליטול משכורות וטובות הנאה מפסיקת דינים ומלימוד התורה, מדוע חז"ל ורבנו התעקשו באיומים מחרידים שאסור לדיינים ליטול ממון בעבור פסיקת דינים? מדוע הם הקדישו לעניינים הללו סוגיות שלמות והלכות מרכזיות בהלכות תלמוד תורה ובהלכות סנהדרין? וכי הם היו כסילים גמורים? וכי יד ימינם לא ידעה מיד שמאלם? ובמלים אחרות, אם ניתן להתיר בקלות כל-כך רבה ליהנות מדברי תורה, מדוע הם התעקשו לאיים באיומים משתקים של כרת ועקירה מן העולם? ואולי גדולה מכולן: וכי חז"ל ורבנו מסרו לנו תורה-שבעל-פה שגויה? וכי הפסוק "ארור לוקח שוחד" אינו עוסק בדיין שנוטל שכר בעבור פסיקת דינים? האם עלינו למחוק את הפסוק הזה?