top of page

על המינים ועל הדרדעים האורתודוקסים

עודכן: 8 ביוני

שלח אלי חבר מקבץ שאלות שנוגעות לאֵי-אלו דברים מדברי חכמי-יועצי-אשכנז, אשר בהם הם קובעים באופן שרירותי ששר"י וחבר-מרעיו גדולים וחכמים מהרמב"ם ולכן יש לדחות את פסיקותיו מפני פסיקותיהם; ולאחר שאשיב על שאלותיו, אתייחס להתקפה קשה שהותקף אחד מחבריי על-ידי דרדעי אורתודוקסי בשם נהוראי יהב, על-כך שהוא הפיץ את מאמריי.


על המינים


אחל בציטוטים שהעתיק חברי ולאחר-מכן אצרף את שאלותיו על שלושת המקורות הללו.


כתב המהרש"ל (ים של שלמה, הקדמה לבבא קמא, באמצע ד"ה אף):


"אבל מצאתי בתשובת הרא"ש שכתב, שהאיש ר' משה בר מיימון גדול היה מאוד בכל החכמות; מכל מקום, כשהוא חולק עם ר"ת ור"י – שלא לשמוע אליו, אלא לילך אחרי בעלי התוספות. כי קבלה בידו שר"ת ור"י הצרפתים היו גדולים בחכמה ובמניין יותר מן הרמב"ם".


וכעין זה כתב בשו"ת חוות יאיר (סימן קצב):


"קבלה בידינו שחכמי צרפת, המה בעלי התוספות, היו מופלגים וגדולים יותר מהרמב"ם".


ועוד כתב אהרון אלפנדרי (יד אהרון על טור חו"מ, סימן ג, בהגהות הב"י בשם מהר"ם מטיוולי; הובאו דבריו ביד מלאכי, חלק ב, כללי הרמב"ם, כלל כח):


"שאין לפסוק כרמב"ם במקום שהתוספות חולקים עליו, דרבים נינהו".


1) כיצד עלינו להתייחס לטענות האלה? 2) מה הטענות הללו מלמדות אותנו על הטוענים אותן, ובפרט על הרא"ש? 3) האם זה מוכיח שהכומרים של היידישקייט מעולם לא החלו להבין את גדולתו של הרמב"ם? 4) מדוע הם מחויבים לשמות ומתעלמים לחלוטין מהתוכן? 5) האם דברי הרא"ש לעיל מוכיחים כי ההחלטה של קארו לראות את הרא"ש כשווה להרמב"ם (והרי"ף), מוכיחה שקארו היה טיפש וברברי אף יותר מכפי שחשבנו וראינו עד עכשיו?


עד כאן דברי השואל, ומכאן ואילך תשובותיי:


1) שים לב להתעייתו של אבו-ינקל באמרוֹ ש"קבלה בידו שר"ת ור"י הצרפתים היו גדולים בחכמה ובמניין יותר מן הרמב"ם", שהרי אין להשיב ולחלוק על דברי קבלה, וכדברי חז"ל: "אם קבלה נקבל ואם לדין יש תשובה". כלומר, ברגע שמכזבים שמדובר בדברי "קבלה" יש לדברים כביכול מקור אלהי, כאילו הם ניתנו מפי הגבורה, ולכן אין לערער או אפילו להרהר בהם... ורבנו כבר אמר ב"מאמר תחיית המתים" על חכמי-יועצי-אשכנז המסופקים (שמא יש לבורא יד ורגל ועיניים ומעיים וכיו"ב) שהם "יותר תועים מן הבהמות", וכל-שכן המגשימים שביניהם אשר תיארו את הבורא כתיאורו של זאוס המאוס בפנתיאון האלילי – וכולם היו מכשפים ומאגיקונים, דהיינו מאמיני הנמנעות וההזיות המאגיות הפגאניות, ותופשֵׂי אגדות חז"ל כפשוטן.


זאת ועוד, העתקתי לקמן גם דברי רבנו באיגרתו לתלמידו ר' יוסף, שם הוא מתאר את כל סוגי הכסילים למיניהם שהתנגדו לו ואת מניעיהם השונים, והנה לפניך דברי רבנו בעניינם:


"ידעתי והיה ברור לי בעת שחיברתיו, שהוא [משנה-תורה] יגיע בלי ספק: [א] לידי רע הלבב המקנא, שיגנה את מעלותיו ויַראה שאין צורך בו, או שהוא בלתי שלם; [ב] ואף לידי הסכל הפתי [=חסר הדעת] אשר אינו יודע ערך מה שנעשה וִידַמֶּה שהוא מעט התועלת; [ג] ואף לידי המתחיל ההוזה המבולבל, ויִקשו לו בו כמה מקומות, כיוון שאינו יודע יסודותיהן או שקצרה בינתו מלדקדק מה שדקדקתי; [ד] ולידי המתחסד לפי דמיונו [המתקדשים והמיטהרים אשר שקועים בתועבות בחדרי חדרים], המאובן המטומטם שילעיז על מה שנכלל בו מיסודות הדעות ['הפילוסופיה הארורה הטעתּוּ', 'גדולים וטובים ממנו']  ואלה הם הרוב".


ובמלים אחרות, רוב "אנשי הדת" בימיו של רבנו הרמב"ם היו לפי דעתו: "רעי לבב" או "מקנאים" או "פתאים" או "סכלים" או "הוזים" או "מבולבלים" או "מתחסדים" או "מאובנים" או "מטומטמים" או "מלעיזים" או "יותר תועים מן הבהמות"... ובימינו רוב אנשי הדת אוחזים כל-כך חזק בסכלות עד שהם ראויים לכמה וכמה מהתארים הללו בעת ובעונה אחת...


יתר-על-כן, בהמשך דברי רבנו מתגלה האמת במלוא עוזה, כלומר, אותם הכסילים האמורים אינם מהווים "רוב" סתם (='ואלה הם הרוב'), אלא הינם רוב מוחץ ומוחלט, וכֹה דברי רבנו:


"ויבוא [הספר 'משנה תורה'] בלי ספק, גם לידי השׂרידים אשר ה' קורא, בעלי היושר והצדק וטובֵי התבונה, ואלה יֵדעו ערך מה שעשינו, אשר אתה [תלמידו ר' יוסף בן יהודה] הראשון שבהם, ואף אם לא יהיה לי בדורִי זולתך – דַּיִּי [...] וכל מה שתיארתי לך על מי שלא יקבּלֵהו [את הספר 'משנה תורה'] כראוי לו, אין זה אלא בדורי, אבל בדורות הבאים כאשר תסתלק הקנאה ותאוות השררה, יסתפקו כל בני ישראל בו לבדו, ויוזנח כל שזולתו בלי ספק, פרט למי שמחפש דבר להתעסק בו כל ימי חייו ואף על פי שלא ישיג תכלית".


הנה ראינו באופן ברור, כי אנשי האמת הם שרידים נדירים אשר ה' קורא בכל דור ודור... ומה עוד אפשר לומר על מינים וכופרים אשר מעידים על רבותיהם המינים שהם גאוני-עולם?


ובכל זאת, חשוב מאד להוסיף שהטענה של אבו-ינקי לפיה הרמב"ם "היה גדול" הינה התעיה, ולא שהרמב"ם לא היה גדול, אלא שהנחש לא באמת התכוון לשבח את הרמב"ם – דברי הנחש הללו נועדו לנקות אותו מן החשד שמא הוא מגמתי ולא ענייני. כלומר, מי שמודה שחברו "הוא גדול", ויחד-עם-זאת מותח עליו ביקורת קשה וחריפה, מעביר בכך מסר מתוחכם ועוצמתי מאד לפיו הביקורת שלו היא ביקורת עניינית ודבריו אמיתיים ונכונים הנובעים מתוך מחקר מקיף מעמיק ומדוקדק, וכאמור כל זאת אינה אלא התעייה אירופית מתוחכמת ביותר.


וכל הפוליטיקאים ואנשי השלטון בימינו משתמשים בהתעייה הזאת, והדברים עתיקים.


זאת ועוד, הנחש לא היה יכול לומר על הרמב"ם שהוא לא גדול, שהרי גדולתו של רבנו כבר נתפרסמה, והנחש הבין היטב שאם הוא יטען שרבנו היה מין או טיפש, כל דבריו היו נשללים מיניה וביה וסכלותו שלו הייתה נחשׂפת לעין כל – וכמו שבימינו המינים אינם יכולים לומר על הרמב"ם שהוא מין וכופר ואפיקורוס כמו שהם עשו בדורות הקודמים – ולכן הם נלחמים בו באמצעים העומדים לרשותם, ומטילים עליו רפש בדרכים שפתוחות בפניהם, כגון שהוא היה זקן ומבולבל בעת שהוא כתב את המורה, או שהוא הודה שיש אמת בקבלה הפגאנית בסוף ימיו, וכיו"ב. ובעניין זה ראו: "מגילת סתרים: האיגרת בשבח הקבלה שיוחסה להרמב"ם".


2) הטענות הללו מלמדות על שלושה עניינים: א) רמתם הספרותית והמחשבתית הייתה כֹּה ירודה עד שהם לא היו מסוגלים להבחין בין אמת לשקר, בין חכמה לסכלות, בין תורה-שבעל-פה למינות ועבודה-זרה; ב) הם גם לא רצו להבחין בין האמת לבין השקר וכו', וזאת מפני שהם היו שחצנים ויהירים ובעלי מידות רעות, ולכן העדיפו את כבודם ותאוותיהם על-פני האמת; ג) עוד ניתן ללמוד שהם היו שקועים עמוק בתאוותיהם ובעבודה-זרה, כי רק מי שהוא שקוע עמוק באלילות ובתאוות, יעדיף את טובות-ההנאה השפלות על-פני דרך האמת הנשׂגבה והמרוממה, ובמלים אחרות, רק כסילים יעדיפו חיי-שעה על פני חיי-עולם, וסופם שהם נפלו גם למינות.


3) אכן, מי שלא הבין מהי ידיעת ה' ומהו ייחוד ה' מימיו, ומי שלא הצליח לנקות את מחשבתו מהגשמה ועבודה-זרה, ומי שלא הצליח להעדיף את דרך האמת על-פני תאוותיו וכבודו וגאון ליבו, מעולם לא החל אפילו להבין את רוממות רבנו או את קדושתה ועוצמתה של דת משה – והיינו הך. ורבנו כבר אמר זאת באיגרתו לתלמידו ר' יוסף, שרק השרידים אשר ה' קורא יבינו את עוצמת מפעלו של רבנו הגדול, אשר סלל לנו את הדרך לכינון ממלכת כהנים וגוי קדוש.


וכֹה דברי רבנו שם:


"ויבוא [הספר משנה-תורה] בלי ספק, גם לידי השרידים אשר ה' קורא [המעטים והבודדים מאד], בעלי היושר והצדק וטובֵי התבונה, ואלה יֵדעו ערך מה שעשינו, אשר אתה [תלמידו ר' יוסף] הראשון שבהם, ואף אם לא יהיה לי בדורִי זולתך – דַּיִּי. [...] וכל מה שתיארתי לך על מי שלא יקבּלֵהו [את משנה תורה] כראוי לו, אין זה אלא בדורי, אבל בדורות הבאים כאשר תסתלק הקנאה ותאוות השררה, יסתפקו כל בני ישראל בו לבדו, ויוזנח כל שזולתו בלי ספק, פרט למי שמחפש דבר להתעסק בו כל ימי חייו ואף-על-פי שלא ישיג תכלית".


4) כי הם סכלים, וככל הסכלים הם אינם יודעים לבחון דבר לפי אמיתתו בראיות ובהוכחות מושכלות או מדעיות, ולכן הם תולים את חשיבות הנאמר בהזיית גדוּלת האומר – וזה מעיד על רמה שכלית ומחשבתית נמוכה מאד, על חוסר-יכולת להבחין בין אמת לשקר ובין מציאות להזיה, וכן על אלילות ומינות עמוקה ומושרשת בהערצת אלילים בשר-ודם שוכני-בתי-חומר.


5) בהחלט, קארו הקראי היה כסיל ורשע ומחלל-שם-שמים, וככל שנלמד ונשׂכיל יותר את דרך האמת, וככל שנתענג מיופייה ועוצמתה, כך תתחדד התובנה הזו בקרבנו עוד ועוד.


"וְהֵמָּה אִם יִשְׁמְעוּ וְאִם יֶחְדָּלוּ כִּי בֵּית מְרִי הֵמָּה [...] וְאַתָּה בֶן אָדָם אַל תִּירָא מֵהֶם וּמִדִּבְרֵיהֶם אַל תִּירָא, כִּי סָרָבִים וְסַלּוֹנִים אוֹתָךְ וְאֶל עַקְרַבִּים אַתָּה יוֹשֵׁב, מִדִּבְרֵיהֶם אַל תִּירָא וּמִפְּנֵיהֶם אַל תֵּחָת כִּי בֵּית מְרִי הֵמָּה, וְדִבַּרְתָּ אֶת דְּבָרַי אֲלֵיהֶם אִם יִשְׁמְעוּ וְאִם יֶחְדָּלוּ כִּי מְרִי הֵמָּה" (יח' ב).


"אַל תֵּחַת מִפְּנֵיהֶם פֶּן אֲחִתְּךָ לִפְנֵיהֶם" (יר' א, יז).


ועל הדרדעים האורתודוקסים


אחד מחבריי פרסם בפייסבוק מאמר שכתבתי, כותרת המאמר הייתה: "האם פירוש רש"י-שר"י גרוע בהרבה מספר האופל?". לאחר פרסום המאמר, תקף אותו דרדעי אורתודוקסי בשם נהוראי יהב, וכך יהב כותב לחברי: "משה לוי הרשע, אתה חצוף בצורה מבחילה, לקרוא לרש"י רשע, אתה חצוף ומנוול". ובכן, לי ולדרדעי הנרצע הלז יש היסטוריה די ארוכה, ומי שרוצה לעיין בהיסטוריה הזו יעיין בתשובתי ליהב במאמר: "תשובה לעבד עולם ממוצא דרדעי".


אל הקלחת הזו הצטרף עוד שועל קטן בשם "נס-חי שואשי", וכך הוא אומר לחברי:


"חולה נפש שהולך לחטוף צואה רותחת. זה מה שאתה תקבל. ובגלל חולי נפש כמוך מכניסים את הרב קאפח במחיצתם של הרשעים בגיהינום, ואומרים לו: ראה איזה תלמידים שפלים השארת בעולם".


שימו לב לתהום הסכלות שנחשפת בדבריו: לפי שושי, מכניסים את קאפח לגיהינום כדי להראות לו איזה תלמידים הוא השאיר בעולם... ועל אפסותו המחשבתית כתבתי במאמר: "האם יש תנורים ומשרפות בגיהינום?", ואגב, אפילו שושי מודה שקאפח שרוי בגיהינום...


נחזור עתה לדברי יהב, אשר ניסה להסית ולהדיח את חברי שיַפנה לי עורף, וזה לשונו:


"משה לוי, אני באמת לא מבין את חיבתך למאמרים הנוראיים של אדיר. באמת לא אבין, אין שם שום כבוד למי שבדרך אחרת מהרמב"ם. והשפה שלו היא זלזול בחכמים כולם. שפה נוראית. כשאתה אומר תוכן נכון בחלקו, אך כל המאמר הוא פגיעה בחכמים, אזי הדברים לא נשמעים. אתה מפרסם את מאמריו וזה עלול לגרום לחילול ה'. לומר על רש"י שהיה כופר, לומר על הרמב"ן שהוא אהבל, להשמיט תארים מה'אור שמח', זה נראה לך שיח ענייני?".


רגע, בתחילה יהב טען שהסיבה שאין לפרסם את המאמרים שכתבתי היא בגלל ש"הדברים לא נשמעים", ובהמשך הוא אומר שהמאמרים עלולים לגרום ל"חילול השם", ואם המאמרים עלולים לגרום לחילול השם כדברי יהב, מה שייך לטעון ש"הדברים לא נשמעים"? ובין שני התירוצים הללו יש סתירה ברורה: כי מן התירוץ הראשון עולה שעיקר הדברים נכון ואמת ורק הסגנון הוא שגוי, ואילו לפי התירוץ השני עיקר הדברים שגויים מפני שיש בהם חילול השם. אלא שדרכם של התועים והמתעתעים היא להטיח את כל התירוצים, שמא משהו ייתפס...


לגבי טענתו "שאין שום כבוד למי שבדרך אחרת מהרמב"ם", ובכן, אולי יהב צריך גם לכבד ולהוקיר את האתאיסטים ואת הנוצרים ואת הנזירים ואת הפַקירים ואת שאר עובדי-האלילים? והלא גם הם "בדרך אחרת מהרמב"ם"... וכי חובה לכבד את כל מי שהוא אינו בדרכו של הרמב"ם? ואם יש מינים ועובדי אלילים בקרב הנחשבים ל"חכמי ישראל", וכמו שרבנו אומר על המינים האירופיים שהם "יותר תועים מהבהמות", האם לפי יהב יש חובה לכבד גם אותם? קצרו של דבר, היכן עובר הגבול? מתי חובה לכבד ומתי חובה לחרף ולבער עבודה-זרה?


הַהֵימִיר גּוֹי אֱלֹהִים וְהֵמָּה לֹא אֱלֹהִים? וְעַמִּי הֵמִיר כְּבוֹדוֹ בְּלוֹא יוֹעִיל!" (יר' ב, יא).


והתשובה פשוטה ביותר, אך יהב נתעוור מן האמת ושקיעתו בהבל הולכת ומעמיקה – כאשר אנו רואים ש"חכמי ישראל" המטופשים באלף-השנים-האחרונות עוברים ביד רמה על יסודות הדת, אזי נדע שחובה לבער אותם ואת השקפותיהם הרעועות והארורות מתוכנו, זו חובתנו וזהו ייעודנו. וכך פוסק רבנו בסוף שלושה-עשר יסודות הדת שכתב בהקדמתו לפרק חלק:


"וכאשר יפקפק [אפילו רק יפקפק] אדם ביסוד [אחד] מאלו [שלושה-עשר] היסודות הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשׂנוא אותו ולהשמידו, ועליו הוא אומר: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' [תה' קלט, כא]".


וכן פוסק רבנו בהלכות סנהדרין (יא, ו): "האכזריות על אלו שמטעין את העם אחר ההבל רחמים היא בעולם [=מצוה גדולה ורבה היא להתאכזר אליהם ככל שניתן!] שנאמר: 'לְמַעַן יָשׁוּב יְיָ מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים [וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ' (דב' יג, יח)]".


מה לא ברור לך יהב? היש דברים יותר מפורשים מן הדברים הללו? כמו כן, נראה שיהב הנרצע אינו יודע או אינו רוצה לדעת, שדינם של אהוביו המינים חמור אפילו מדינם של הגויים השפלים עובדי האלילים, שהרי היחס למינים קשה בהרבה מן היחס לעובדי-האלילים, וכך פוסקים חז"ל ורבנו בהלכות רוצח ושמירת הנפש (ד, יד–טו), וכן בהלכות ממרים (ג, א), וכֹה דבריהם:


"המינין והם עובדי-עבודה-זרה מישראל [...] מצוה להורגן. ואם יש בידו כוח להורגן בסיף בפרהסיה הורג [!], ואם לאו, יבוא עליהן בעלילות עד שיסבב הריגתן. כיצד? ראה אחד מהם שנפל לבאר והסולם בבאר, קודם ומסלק הסולם, ואומר לו: 'הרי אני טרוד להוריד בני מן הגג ואחזירנו לך', וכיוצא בדברים אלו [כלומר חובה להיות יצירתי בדרכי הריגתם של המינים!]".


"מי שאינו מאמין בתורה-שבעל-פה [...] הרי זה בכלל המינים ומיתתו ביד כל אדם. [...] מורידין ולא מעלין כשאר המינים [...] – כל אלו אינן בכלל ישראל ואינן צריכין לא עדים ולא התראה ולא דיינים, אלא כל ההורג אחד מהם עשה מצוה גדולה והסיר מכשול".


לעומת זאת, ראו נא את ההלכה הבאה מהלכות מלכים ומלחמות (ספ"ט): "כיצד? אחד העובד עבודה-זרה, או שבירך את השם, או ששפך דם [...] הרי זה ייהרג בסיף. [...] ובן נח נהרג בעד אחד, ובדיין אחד, בלא התראה, ועל-פי קרובים. אבל לא בעדות אישה ולא תדון אישה להם".


נמצא אפוא, שדינו של מין מישראל חמור בהרבה מדינו של גוי שעובד עבודה-זרה! שהרי מין מישראל נהרג ללא התראה וללא עדים וללא דיינים, וכל הזריז והמקדים להורגו "עשה מצוה גדולה והסיר מכשול", ואילו גוי עובד-עבודה-זרה, אין להורגו אלא לאחר שהביאו אותו לפני בית-דין, ובעד אחד לפחות, ולא בעדות אשה, ולא בבית-דין שיש בו אשה – וזה הבדל עצום!


לגבי האשמתו של יהב שהלשון הקשה שאנכי מטיח במינים ובעובדי האלילים אשר מתעים את העם אחרי ההבל, אינה מבטאת "שיח ענייני". ובכן, זו עוד התעייה עלובה של יהב, שהרי מאמריי מלאים בראיות ובהוכחות ענייניות על רשעותם ומעלליהם ומינותם של רש"י-שר"י ורבים אחרים מקרב המינים וצאצאיהם, והלשון הקשה היא רק אמצעי מִשני להרחיק את עם-ישראל מלתעות אחריהם, ומלהרוס את ייעודנו הנשגב, ומלהפוך אותנו לעם סכל ונבל.


וכך נהגו כל נביאי ישראל במלחמותיהם הקשות ביותר כנגד המינות והעבודה-הזרה וחילול-שם-שמים, וכך עלינו לנהוג, על-כל-אחד-ואחד מאיתנו, כי רק כך נזכה לשוב ולהשיב לדרך האמת, והנה ההוכחה מדברי חז"ל ורבנו שכך יש לנהוג, וכֹה דבריהם בהלכות דעות (ו, ב):


"במה דברים אמורים? [שאסור להכלים את הזולת] בדברים שבין אדם לחברו, אבל בדברי שמים, אם לא חזר בו בסתר  מכלימין אותו ברבים, ומפרסמין חטאו, ומחרפין אותו בפניו, ומבזין ומקללין אותו – עד שיחזור למוטב, כמו שעשו כל הנביאים לישראל".


עד כאן חלקה הראשון של תשובתי, וכבר הרחבתי בתשובתי ליהב גם במאמר שצוין לעיל.


***

לאחר דבריו הראשונים של יהב לחברי, שאליהם כבר התייחסנו לעיל, יהב ממשיך בתשובה ארוכה יותר, וזה לשונו של הכסיל החכם בעיניו, בחמש הפְּסקות לקמן:


"יש שהלכו עם הרמב"ם 70 אחוז ויש שרק 30 אחוז ופחות, כל אחד קיבל מהרמב"ם הרבה מאד כי הוא חולש על שטחים עצומים ביהדות, כולם נזקקים לרמב"ם אבל לא כולם רמבמיסטים עד הסוף ואולי טוב שכך, אחרת הייתה לנו יהדות מאד משעממת חחח...


לא יודע אולי צריך להיות זהיר במשפט האחרון הזה.


כשלומדים מדעי היהדות מקבלים ענווה ומבינים שהרמב"ם, מה לעשות, יפה ומעמיק, אבל לא פשט המקראות, כי התנ"ך לא דיבר פילוסופיה, מה לעשות. ולומדים מה התורה רוצה מאיתנו על פי הפשט שלה.


חשוב לה [לתורה] מה שתחשוב על אלהים באופן כללי מאד, והעיקר זה לקיים את מצוותיו ולשמור את כל משפטיו, ותדע אודות האלהים עניינים כלליים גם זה טוב ומספיק.


לכן, כשמכירים גישות נוספות ביהדות שהיו קיימות ברמה ההיסטורית מקבלים ענווה ומבינים שלא הכל זה רמב"ם, ושהעיקר זה עבודת ה' שמרכזה עשיית צדקה וחסד ואידך זיל גמור".


ועתה אתייחס לדבריו האחרונים הללו של יהב, אשר יורדים לשפל חדש של סכלות:


יהב פותח ב"ראיה" לכך שאין ללכת עם הרמב"ם במאה אחוז, ומהי ראייתו? ובכן, לפי יהב, במשך ההיסטוריה "יש שהלכו עם הרמב"ם 70 אחוז ויש שרק ב-30 אחוז ופחות", וזו הראיה שאין חובה להיות נאמנים לפסקי חז"ל שבכתבי הרמב"ם! ואיני מבין, איזו מין ראיה זו? וכי סכלות אבותינו שלא הלכו בדרך האמת היא ראיה לכך שעלינו לנהוג כמותם? ובכלל, יהב למעשה טוען, שכל אדם יכול לבחור לקחת מהרמב"ם מה שהוא רוצה ואפילו פחות מ-30 אחוז! וברור שיהב נתעוור מדרך האמת ורועה בשדות זרים... אך חמור מכך, יהב שולל את מוסריהם של חז"ל! שהרי חז"ל הורו באופן חד-משמעי: "עשה לך רב", דהיינו על האדם לקבוע לו עמוד הוראה, ועליו ללכת אחריו במאה אחוז! אז איך יהב החצוף מעז לכפור במוסרי חז"ל ולקבוע שניתן ללכת אחרי רבנו אפילו בשלושים אחוז ופחות? מהו הטמטום המחריד הזה?


"לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ כִּי טַח מֵרְאוֹת עֵינֵיהֶם מֵהַשְׂכִּיל לִבֹּתָם" (יש' מד, יח).


כמו כן, על-פי מה יהב נוהג בעצמו? מי הוא "הרב" של יהב? עשרה אחוז רמב"ם? עוד עשרה אחוז רש"י-שר"י? עוד עשרה אחוז בעלי התוספות? עוד עשרה אחוז ערוסי? עוד עשרה אחוז זמיר כהן? עוד עשרה אחוז שיקוץ קנייבסקי? עוד עשרה אחוז אמנון יצחק... וכו'.


איה היושר? איה האמת? איה החכמה והדעת?


ואולי הדבר החמור ביותר שיהב אומר הוא, שלמעשה אין כל חשיבות לאמת, האמת "מפוזרת" אצל כל "חכמי ישראל", ואף שיש מחלוקות בעניינים מהותיים כגון מינות ועבודה-זרה, עדיין ניתן בהחלט לערבב את הכל ביחד ולבלוע את כל התבשיל כמות שהוא... והדבר מעיד על-כך שיהב רחוק מדרך האמת כרחוק-מזרח-ממערב, כי הכלל הבסיסי ביותר בלימוד החכמה נשׂגב מבינתו, והוא: קבל האמת ממי שאמרו – יש אמת אחת ועלינו לחתור תמיד לזהותה. ומי שאינו מבין זאת לא למד את מלאכת ההיגיון, ועד שהוא לא יבין שהוא כסיל הוא יתמיד בתעייתו.


בהמשך דבריו יהב מוסיף דברים מזעזעים בסכלותם: "כולם נזקקים לרמב"ם אבל לא כולם רמבמיסטים עד הסוף ואולי טוב שכך, אחרת הייתה לנו יהדות מאד משעממת חחח...".


וכי טוב שלא כולם הולכים בדרך האמת אחרת הייתה לנו יהדות מאד משעממת? מהי הַשּׁוֹטוּת הזאת? ודבריו גרועים כדברי ילד קטן שמשתעשע בהבלים... ויתרה מזאת, מהי מטרת היהדות לפי יהב? שלא יהיה לו משעמם? שיהיה לו מעניין בחיים? לא ולא! מטרת היהדות היא שנתרומם לידע את ה' יתעלה! שנבער עבודה-זרה מארץ ישראל! שנהיה עם חכם ונבון אור לגויים! שנכונן ממלכת כהנים וגוי קדוש! ושנעבוד את ה' באמת ובלבב שלם! ואיך אפשר למלא את כל הייעודים הללו כאשר עם-ישראל תועה בשבעים דרכי חתחתים ומוקשים?


ואם הייתה ביהב מעט דעת הוא היה מבין שיגיעת ספרי המינים וצאצאיהם היא הדבר הנגעל ביותר בעולם, אך הכסילות בעיני הכסילים היא חכמה, והיגיעה ושיבוש המחשבה בהבלים היא בעיניו טיול מרתק, ותכלית האדם בעולם היא שלא יהיה לו משעמם... "הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר" (יש' ה, כ).


כמו כן, דבריו אלה מלמדים אותי שהוא אינו יודע להעמיק ולהבין את יושר אמריו של רבנו, וכן אינו יודע להתענג על מושגי האמת, כי מי שאומר דבר כזה, חזקה גדולה היא שהוא אינו מבין כמעט מאומה בכל העניינים העמוקים, ואף ברוב העניינים הפשוטים והבסיסיים ביותר!


אמנם, יהב תפס את עצמו שהוא אמר דְּבר-הבל, והוא מסייג מעט את דבריו: "לא יודע אולי צריך להיות זהיר במשפט האחרון הזה". ועדיין, הוא לא חוזר בו! ומכל מקום יצא המרצע מן השק, והסתייגותו הרפה באה לכסות על סכלותו שנחשפה לעין-כל בפליטת פיו האומללה.


פשוט רחמנות על סכלותו. אוי לך יהב אשר נפלת בידי המינים וצאצאיהם.


"פִּי כְסִיל מְחִתָּה לוֹ וּשְׂפָתָיו מוֹקֵשׁ נַפְשׁוֹ" (מש' יח, ז). "עֲווֹנוֹתָיו יִלְכְּדֻנוֹ אֶת הָרָשָׁע וּבְחַבְלֵי חַטָּאתוֹ יִתָּמֵךְ, הוּא יָמוּת בְּאֵין מוּסָר וּבְרֹב אִוַּלְתּוֹ יִשְׁגֶּה" (מש' ה, כב–כג).


ויהב ממשיך לדַמות שהוא חכם, כי אם הוא לא היה בטוח שהוא היה חכם, הוא היה שותק:


"כשלומדים מדעי היהדות מקבלים ענווה ומבינים שהרמב"ם, מה לעשות, יפה ומעמיק, אבל לא פשט המקראות, כי התנ"ך לא דיבר פילוסופיה, מה לעשות. ולומדים מה התורה רוצה מאיתנו על פי הפשט שלה".


האמנם? האמנם כשלומדים מדעי היהדות מקבלים ענווה? והלא גדולי השחצנים והגאוותנים הארורים יושבים במגדל השן האקדמי בפקולטה למדעי היהדות, והנני מכיר אותם היטב. ויהב מגשש באפלה לא ידע ולא יבין, ונדמה לו שהאשכנזים היהירים ביותר הקיימים עלי אדמות הינם משוכללי המידות ובעלי הענווה – והכסיל החכם בעיניו לעולם לא יזהה את הכסילים, שהרי כמו שנדמה לו שהוא בעצמו חכם גדול, כך נדמה לו שגדולי הכסילים הם גאונים...


וזכורני בהיותי באקדמיית השחץ, הייתה לי שיחה מכוננת עם אחד מבכירי הממסד, אשר אמר לי כמעט במפורש שאם אני לא אפנה כנגד משנת הרמב"ם אין לי עתיד בממסד האקדמי! ונראה לי שנדמה ליהב שאם הוא יחניף לאשכנזים באקדמיה הם יקדמו אותו ויזרקו לו עצם... עצם של כבוד ויוקרה מדומים ואולי אפילו איזה תפקיד שיש בו משכורות וטובות הנאה.


ויש לי חדשות ליהב: שים לב, האשכנזים אוהבים את עצמם ומשתמשים בתימנים ובספרדים לצרכיהם, אם יהיה להם אינטרס הם יקדמו אותך, אך הסבירות שהדבר יקרה היא אפסית. ולא מספיק להחניף למינים ולצאצאיהם ולהפנות עורף לדרך האמת אשר שופכת אור על מעלליהם שחצנותם ומינותם; אמנם, יהב צודק שזה תנאי הכרחי, אך רחוק מלהיות מספיק. כמו כן, האשכנזים מתעתעים בתימנים ובספרדים בכך שהם מעבירים להם מסר סמוי ולעתים אף גלוי, שאם הם יחניפו לחכמי-יועצי-אשכנז יקדמו אותם ויושיבו אותם במגדל השן... ומדובר בהתעייה מרושעת ביותר, ובאמצעותה הם מוליכים שולל את התימנים והספרדים, ואף מפַלגים את עדות-המזרח ובכך מנציחים את שלטונם ועריצותם ואחיזתם במוקדי הכוח.


כמו כן, לא רק יושבי מגדל השן הינם שחצנים ארורים, כך היא דרכם של כל חכמי-יועצי-אשכנז, הגאווה והיהירות היא שירת חייהם, ראו לדוגמה כיצד הם ביטלו את הספר "משנה תורה", וכיצד הורו בשקר שאסור לפסוק לפיו; או ראו כיצד רש"י-שר"י מבטל ומזלזל ומתייחס באופן מחפיר למשה רבנו (בחלק נה), כאילו הוא-שר"י, גדול ממשה רבנו באלף מידות.


ולומר על חכמי-יועצי-אשכנז שדווקא מהם ניתן ללמוד ענווה זו סכלות מחרידה.


עוד אומר יהב: "כי התנ"ך לא דיבר פילוסופיה, מה לעשות. ולומדים מה התורה רוצה מאיתנו על-פי הפשט שלה". האמנם? התנ"ך לא דיבר פילוסופיה? בדבריו הללו יהב חשף את רמתו האפסית בידיעת מחשבה, שהרי לתורה ולדברי הנביאים יש כמה רבדים, הרבדים הפשוטים והבסיסיים שנועדו לרוב בני האדם, ורבדים עמוקים מאד שנועדו למשכילים יראי ה'.


כמו כן, יהב הפך לקראי! שהרי הוא אומר: "לומדים מה התורה רוצה מאיתנו על-פי הפשט שלה". האמנם? והלא לומדים מה התורה רוצה מאיתנו לפי התורה-שבכתב ולפי התורה-שבעל-פה שנמסרה לנו איש-מפי-איש עד משה רבנו! ולפי המסורת הזו, המצוה הראשונה שנצטווינו עליה בהר סיני היא ידיעת ה'! דהיינו ללמוד מדעים ופילוסופיה ולידע את בורא-עולם ככל יכולת האדם! ויהב נשאר בכיתה א ולומד חומש עם פירוש רש"י ותו לא... ואם יהב היה בן שש זה היה מצחיק וקצת עצוב שהוא לומד שר"י, אבל מדובר בדרדעי מזויף, אשר למד והוציא תארים, מחשיב את עצמו לחכם לא-קטן, ומתיימר להשפיע על דעות בני האדם!


ובמלים אחרות, ברוב סכלותו של יהב נדמה לו שהוא חכם ובזה הוא מכשיל אחרים אחריו!


"רָאִיתָ אִישׁ חָכָם בְּעֵינָיו תִּקְוָה לִכְסִיל מִמֶּנּוּ" (מש' כו, יב).


אך זה לא הכל, הבה נעיין שוב בדבריו לעיל, כי יש לברך עליהם "דיין האמת":


"כשלומדים מדעי היהדות מקבלים ענווה ומבינים שהרמב"ם, מה לעשות, יפה ומעמיק, אבל לא פשט המקראות, כי התנ"ך לא דיבר פילוסופיה [=וברור שכוונתו לדברים האמורים בספר 'מורה הנבוכים'], מה לעשות. ולומדים מה התורה רוצה מאיתנו על-פי הפשט שלה".


כלומר, פרשנותו של הרמב"ם לתורה ב"מורה הנבוכים" לא מבטאת את פשט המקראות! ויש ללמוד את פסוקי התורה לפי הפשט שלהם! ובמלים אחרות, יהב כופר בכלל של חז"ל: "דיברה תורה כלשון בני אדם", דהיינו, כל הרחקת ההגשמה של רבנו במורה לכל אורכו של חלק א, כל מלאכת המחשבה והפילוסופיה של ייחוד ה' ופרשנות הפסוקים שלא לפי פשוטן, כל זה לפי יהב נגד מטרת התורה! כי "לומדים מה התורה רוצה מאיתנו על-פי הפשט שלה"! ודבריו הם דברי מינות חמורים מאד, שהרי כל מי שסבור שיש להבין את השמות והתארים והפעלים שנאמרו בתורה ביחס לה' כפי פשוטן, הוא מין גמור וכעור אשר דינו הוא מורידין ולא מעלין!


ראו נא לאיזו תהום דרדר העיון בכתבי המינים וצאצאיהם את הדרדעי האורתודוקסי!


ואם מרחיקי הגשמות, אונקלוס ויונתן בן עוזיאל, היו רואים את דבריו היו קורעים את בגדיהם.


נמשיך בדבריו, שימו לב מה עוד אומר יהב:


"חשוב לה [לתורה] מה שתחשוב על אלהים באופן כללי מאד, והעיקר זה לקיים את מצוותיו ולשמור את כל משפטיו, ותדע אודות האלהים עניינים כלליים, גם זה טוב ומספיק".


אוי ואבוי לסכלות שהוא פולט מפיו, ואגב דבריו אלה הוא חושף שוב את רדידותו המחשבתית אשר מתאימה לילד בכיתה א, ולא לדרדעי מתייהר שמתהדר בתואר ר"ב מממסד הכמורה האורתודוקסי ואף מתיימר להוציא תואר שלישי. שהרי לפי יהב, התורה לא מעוניינת שנשׂכיל את בורא-עולם! די לה שנקיים את המצוות באופן טכני, די לה כלשונו, שנדע את אלהים "באופן כללי מאד", או שנדע "אודות אלהים עניינים כלליים", לפי יהב "גם זה טוב ומספיק"!


ואם יהב היה אומר דברים רעים כאלה לפני חכמי התלמוד היו מלקים אותו מלקות נמרצות!


ויהב סוף-סוף מסיים את דברי ההבל והשחץ שלו, ופוטר אותנו מסכלותו:


"לכן, כשמכירים גישות נוספות ביהדות שהיו קיימות ברמה ההיסטורית מקבלים ענווה ומבינים שלא הכל זה רמב"ם, ושהעיקר זה עבודת ה' שמרכזה עשיית צדקה וחסד, ואידך זיל גמור".


למה כוונתו באמרוֹ "גישות שהיו קיימות ברמה ההיסטורית"? גם פרעה ובלעם ופעור היו קיימים "ברמה ההיסטורית", האם כל כת ודת שתעו אחריה במהלך ההיסטוריה יש להוקיר ולרומם אותה? ומתחילה עובדי עבודה-זרה היו אבותינו, ויהב מוכיח זאת באופן די ברור...


ויהב שב על קיאו באמרוֹ שלימוד ריבוי השיטות המהובלות של המינים למיניהם מוביל לענווה! וכאמור, דבריו הבל מהובל, שהרי לא יעלה על הדעת שדברי עילגות שחץ ואלילות או סתם סכלות וטמטום יובילו למידת הענווה, להיפך! אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד, הטמטום והסכלות יובילו בוודאות למידות רעות, לשקיעה בתאוות ובזימות, ולזיהום המחשבה במינות. ויהב אף מוכיח זאת באופן מובהק! שהרי הוא התדרדר להשקפות רעות מאד, השקפות שיסודן בקרב המינים המושחתים, ואף נדמה לו שהוא יודע לישא וליתן במלחמתה של תורה! ובהמשך נראה שיהב גם מבטל ומוחק הלכה למעשה את מצוות ידיעת ה' וייחודו!


כמו כן, יהב טוען "שלא הכל זה רמב"ם", ושוב, אין שום אזכור לדרך האמת. כלומר, הטענה שלא הכל זה רמב"ם הינה קביעה שרירותית גסה אשר מתעלמת במופגן מעיסוק בשאלה מהי דרך האמת? ומדבריו אלה עולה שדרך האמת לא מעניינת את יהב, הוא רואה לנגד עיניו את אינסוף ספרי-ההבל ונדמה לו שיש בהם חכמה מופלאה. ובמלים אחרות, יהב לא מסוגל להבחין בין אמת לבין שקר, בין כסילות ומינות לבין חכמה ודעת – ולכן נדמה לו שספרי ההבל של המינים וצאצאיהם קרובים באיכותם לספריו של רבנו (או אולי אף עולים עליו לפי דמיונו) – ולכן הוא אומר ש"לא הכל זה רמב"ם", אך כאמור, הדבר נובע מכסילות תהומית אומללה, ומחוסר יכולתו לזהות את הגאונות היופי החן והאמת שבדברי הרמב"ם לעומת דברי ההבל.


"עֹזְבֵי תוֹרָה יְהַלְלוּ רָשָׁע וְשֹׁמְרֵי תוֹרָה יִתְגָּרוּ בָם" (מש' כח, ד).


ויתרה מזאת, יהב אומר: "שהעיקר זה עבודת ה' שמרכזה עשיית צדקה וחסד, ואידך זיל גמור". האמנם? עשיית צדקה וחסד זה העיקר? וכי העדר עשיית צדקה וחסד גורר עמו עוון כרת? וכי הנביאים זעקו והוכיחו את ישראל על העדר עשיית צדקה וחסד? לא ולא! הנביאים הוכיחו את ישראל על רשע ופשע, על אלילות ותועבה, על רצח וניאוף, על סטייה מדרך האמת והליכה אחרי הבעלים והאלילים והאטִּים והאובות והידעונים, ועל התעיית העם אחרי התהו וההבל.


והמקור לכל השקפותיו הרעות והעלובות נמצא בסיום דבריו, כי לפי יהב עבודת ה' היא בעיקר "עשיית צדקה וחסד", הוי אומר: אין אצל יהב עבודה מחשבתית כלל! ובמלים אחרות, יהב כופר במצוות ידיעת ה' וייחודו, והולך בדרכי המינים הארורים! ואמירה כזו ודומות לה שנזכרו לעיל בדבריו, מוכיחות שיהב פתי וסכל גדול מאד, אשר מרחיק ומתעב מאד את לימוד המורה וספר המדע, כנראה מפני שהוא אינו מבין מהם מאומה, וכדברי רבנו בצוואתו למורה:


"אבל המבולבלים [=הוזי ההזיות המאגיות לריבוי מיניהן וסוגיהן] אשר כבר נִתְטַנְּפוּ מוחותיהם בדעות הבלתי נכונות ובדרכים המטעים, ויחשבו אותם מדעים אמיתיים, ומדמים שהם בעלי עיון [ושהם 'חכמי ישראל'] ואין להם ידיעה כלל בשום דבר הנקרא 'מדע' באמת [ואף הינם 'יותר תועים מהבהמות', כלשון רבנו ב'מאמר תחיית המתים'] – הם יירתעו מפרקים רבים ממנו [מפרקי 'מורה הנבוכים'], ומה מאד יקשו עליהם כי לא יבינו להם עניין. ועוד, כי מהם [=מלימוד החכמה ומקניית הדעת] תתגלה פסולת הסיגים שבידם [ולכן התנגדו למורה, כדי שלא תֵּחָשֵׂפְנָה תרמיתם, סכלותם ונבלותם], שהן סגולתם ורכושם המיועד לאידם".


"מִי חָכָם וְיָבֵן אֵלֶּה נָבוֹן וְיֵדָעֵם כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי יְיָ וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם" (הו' יד, י).


***

ואסיים בדרדעי טמבל אחר, דרדעי מְבַּרְטַם זעוּף-פנים ששמו אהרל'ה קאפח, ואשר לו ייחדתי מאמר נפרד שכותרתו: "דרדעי זעוף נגד אור הרמב"ם". בעבר פגשתי אותו ברחוב ואמרתי לו שלום. אהרל'ה התבונן בי במבט זעוף ושׂוֹטם במיוחד, והִפנה את ראשו ואפו לכיוון השני.


ושאלה לי ליהב הנרצע ולאהרל'ה הטמבל ולערוסי רודף הבצע ולכל הדרדעים המהובלים הללו, מדוע אינכם מצליחים להשיב לאדיר הקטן מנה אחת אפיים? איך זה שכל חכמי-יועצי-הַדְּרַדְּעֵה נאלמים דום ואינם יודעים מה להשיב? והלא בעיני עצמכם אתם גאוני עולם! ופתאום הנכם שותקים ומחרישים – מדוע? מדוע אינכם מצליחים להשיב על דבריי? וגדולה מכולן: מדוע כלל לא מטריד אתכם שאינכם מצליחים להשיב על דבריי? מדוע הנכם מקשים את עורפכם מללכת בדרך האמת אף-על-פי שתוכחתי הוממת אתכם? ומה הדבר אומר עליכם? על נבכי נפשכם? על סתרי ישותכם? ובכן, הדבר מעיד על מידותיכם הרעות, על שחץ ליבכם וגסות רוחכם, על רדיפתכם אחרי ההבל והתאוות, ועל צביעותכם ואפסותכם האנושית.


"עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים? אִם יְיָ הָאֱלֹהִים לְכוּ אַחֲרָיו וְאִם הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו וְלֹא עָנוּ הָעָם אֹתוֹ דָּבָר" (מ"א יח, כא).


סוף דבר


ונראה לי שראוי לחתום בקטע מתשובתו של חברי ליהב, וזה לשונו:


כשאתה אומר "אין שם שום כבוד למי שבדרך אחרת מהרמב"ם", למה אתה מתכוון? הרי 98 אחוז מפסיקותיו הם פסיקות תלמודיות של הסנהדרין אשר מחייבות את כלל עם-ישראל.


לגבי הזלזול באנשי השם שנחשבים לחכמים, האם קראת את המאמרים שהוא כותב? [...] לבינתיים קראתי את ההתנגדויות שלך, של תמיר רצון, של ערוסי, ושל עוד כמה, קראתי וראיתי שאין באמת מענה לדברים שהוא כותב, אלא רק באופן כללי "שזו לא דרך להתבטא כלפי גדולים" וכאלה, וכמעט שלא מצאתי מי שדן לגופו של עניין ולגופם של הדברים שהוא כותב.


הוא האיר את עיניי לגבי המון נושאים מהותיים וחשובים, ולכן אני מפרסם את האמת, ואיני רואה בזאת חילול השם, אלא להיפך. ואם יש לך תשובות ענייניות לגבי הנושאים שהוא כותב, ואתה מסוגל לפרק אחד-אחד את הדברים האמורים אני אשמח לקרוא. ואם אמצא שם אמת, אאמץ אותה לחיקי – קבל האמת ממי שאמרו. עד כאן דברי חברי בתשובתו.


ואת דברי יהב לחברי יש להפנות ליהב בעצמו אשר נדמה לו שהוא חכם: ואידך זיל גמור.


"כֹּה אָמַר יְיָ צְבָאוֹת הַאֵין עוֹד חָכְמָה בְּתֵימָן? אָבְדָה עֵצָה מִבָּנִים נִסְרְחָה חָכְמָתָם!" (יר' מט, ז).


תמונת קאפח בשער הרשומה מאת: מקור, שימוש הוגן.


על המינים ועל הדרדעים האורתודוקסים
.pdf
הורידו את PDF • 257KB

524 צפיות4 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

4 Comments


elyasaf969
elyasaf969
Oct 22, 2021

אנני דן אותם לכף זכות ואנני חושב ששיטתם נובעת מבלבול. מי שמשנה את גרסאות התלמוד לפי שיטתו שאינה מגובה במסורת ואינו מודה על האמת עושה זאת מתוך יהירות ולא מתוך בלבול . מה שניסיתי לומר שדי בידיעת העובדה הזאת כדי להפריך את כל מי שחולק על הרמב"ם.

Like
Replying to

תודה על ההבהרה וברוך תהיה.


כך הבנתי את דבריך בתחילה:


"חכמי אשכנז היו מנותקים ממרכז התורה בבבל במשך מאות שנים! הם חיו ללא ספרי תלמוד. וזה מה שגרם להם [=דהיינו, הסיבה המרכזית למינותם היא סיבה חיצונית: ניתוק היסטורי אשר נובע מנסיבות היסטוריות שלא היו בשליטתם, ובמלים אחרות הם שוגגים] להמציא תרבות שונה בדעות ובהלכות מזו של מחברי התלמוד [=המצאת התרבות המינות נובעת מחוסר ידיעה של יסודות דת האמת לא מתוך כוונת מכוון פרו-נוצרית להמציא דת חדשה שתתאים להשקפותיהם ולתאוותיהם, ושוב, במלים אחרות הם שוגגים]. וכשהגיע התלמוד לאשכנז הכפיפו את התלמוד למנהג האשכנזי ואף שינו את גרסאות התלמוד! [כלומר, גם הכפפת התלמוד למנהג האשכנזי נובעת לפי דבריך מחוסר ידיעה ומניתוק ממקורות הדעת -- ושוב, במלים אחרות הם שוגגים].


לאשכנזים אין מסורת…


Like

elyasaf969
elyasaf969
Oct 22, 2021

תשובה מזוית קצת אחרת: קיימות הרבה מחלוקות בין הרמב"ם לשאר הפוסקים אולם משום מה כולם מתעלמים מעובדה פשוטה שחכמי אשכנז היו מנותקים ממרכז התורה בבבל במשך מאות שנים! הם חיו ללא ספרי תלמוד. וזה מה שגרם להם להמציא תרבות שונה בדעות ובהלכות מזו של מחברי התלמוד. וכשהגיע התלמוד לאשכנז הכפיפו את התלמוד למנהג האשכנזי ואף שינו את גרסאות התלמוד!

לאשכנזים אין מסורת כיצד לומדים גמרא וכיצד נפסקה ההלכה . ראה את השיטה האשכנזית הנוהגת היום בישיבות לשיטתם התכלית זה המשא ומתן התלמודי ולא המסקנה והרמבם כבר התריע על זה באיגרת לתלמידו שאין תכלית הלימוד זה הפלפול אלא ידיעת ההלכה.

הם לא זכו לקבל במסורת את דרכי לימוד התלמוד ולכן היו נבוכים בהבנת התלמוד .

מכאן המסקנה שבכל מקום שבו חולקים…

Like
Replying to

חוץ מסוף דבריך ש"כל מי שחולק על הרמב"ם חולק על התלמוד ממש", כל שאר דבריך אינם במקומם, מפני שאסור באיסור חמור לדון לכף זכות את המינים.


וגם עצם דבריך אינם נכונים, שהרי חכמי-יועצי-אשכנז הכירו היטב את דרכו של הרמב"ם, ואם הייתה בהם אמת, והם רק "התבלבלו" כפי שעולה מדבריך, הם היו מודים לדברי האמת, אך הם בחרו ללכת בדרכי המינות והאלילות, ולא בגלל שהם היו מנותקים מהמרכז הרוחני בבבל, אלא בגלל יהירותם וגאוותם ומידותיהם הרעות.


כמו כן, חכמי-יועצי-אשכנז כפרו ביסודות הדת היסודיים ביותר אשר אין להם שום קשר לכללי פסיקה או למסורת של פסיקה, אלא הם כפרו ביסודות הדת מתוך כפירה ורשעות ומתוך נהייה אחרי התהו וההבל: "ויתערבו בגויים וילמדו מעשיהם". ובמלים אחרות, לא מדובר במינות שנבעה מבלבול אלא במינות…


Like
bottom of page