על המינים ועל הדרדעים

עודכן: 8 בנוב׳ 2021

במאמר זה אבקש להתייחס לשאלה שנשאלתי ביחס למינים ולצאצאיהם, ולאחר מכן אתייחס להתקפה קשה שהותקף אחד מחבריי, על-ידי דרדעי למחצה בשם נהוראי יהב, על-כך שהוא מפיץ את מאמריי. נחל עם המינים: שלח אלי חבר כמה מקורות שבהם המינים קובעים באופן חד-משמעי כי שר"י וחבר-מרעיו גדולים בהרבה מרבנו הרמב"ם. ובכן, זה כמו לומר שהכלב מברסלב היה עניו גדול יותר ממשה רבנו, או שיש"ו היה ירא שמים יותר מאברהם אבינו...


על המינים


נעיין אפוא בשאלתו של חברי שפורסמה בפורום אור הרמב"ם, הוא פותח בציטוטים הבאים:


כתב המהרש"ל (ים של שלמה, הקדמה לבבא קמא, באמצע ד"ה אף): "אבל מצאתי בתשובת הרא"ש שכתב, שהאיש ר' משה בר מיימון גדול היה מאוד בכל החכמות; מכל מקום, כשהוא חולק עם ר"ת ור"י – שלא לשמוע אליו, אלא לילך אחרי בעלי התוספות [כך פוסק רא"ש הנחש]. כי קבלה בידו שר"ת ור"י הצרפתים היו גדולים בחכמה ובמניין יותר מן הרמב"ם".


וכעין זה כתב בשו"ת חוות יאיר (סימן קצב):


"קבלה בידינו שחכמי צרפת, המה בעלי התוספות, היו מופלגים וגדולים יותר מהרמב"ם".


ועוד כתב אהרון אלפנדרי (יד אהרון על טור חו"מ, סימן ג, בהגהות הב"י בשם מהר"ם מטיוולי; הובאו דבריו ביד מלאכי, ח"ב, כללי הרמב"ם, כלל כ"ח): "שאין לפסוק כרמב"ם במקום שהתוספות חולקים עליו, דרבים נינהו".


1) כיצד עלינו להתייחס לטענות אלה? 2) מה הטענות הללו מספרות לנו על מחבריהם, בפרט על הרא"ש? 3) האם זה מוכיח שהכומרים של היידישקייט אף פעם לא התחילו להבין את גדולתו של הרמב"ם? 4) מדוע הם מחויבים לשמות ולא לתוכן? 5) האם דברי הרא"ש לעיל מוכיחים כי ההחלטה של ​​יוסף קארו לראות את הרא"ש כשווה להרמב"ם (והרי"ף), מוכיחה שקארו הוא טיפש ברברי גדול עוד יותר מכפי שחשבנו עד עכשיו?


עד כאן דברי השואל, ומכאן ואילך תשובותיי:


1) שים לב להתעייתו של הנחש באמרוֹ ש"קבלה בידו שר"ת ור"י הצרפתים היו גדולים בחכמה ובמניין יותר מן הרמב"ם", וכידוע, אין להשיב ולחלוק על דברי קבלה, וכדברי חז"ל: "אם קבלה נקבל ואם לדין יש תשובה". כלומר, ברגע שאומרים שמדובר ב"קבלה" יש לדברים כביכול מקור אלהי, כאילו הם ניתנו מפי הגבורה, ואין לערער או אפילו להרהר בהם.


כמו כן, כל החכמים הללו אינם חכמים בעיניי אלא כסילים מינים וכופרים. ומה אתה מצפה מכסילים מינים וכופרים? שהם יודו שהרמב"ם היה יותר חכם מהם? ואם הם היו מסוגלים להודות על האמת שהרמב"ם היה חכם מהם, הם לא היו כסילים מינים וכופרים...


ואתה מוזמן לעיין בפתיחת איגרת רבנו לתלמידו ר' יוסף (מהדורת קאפח), שם רבנו מתאר את כל סוגי השוטים למיניהם שהתנגדו לו ואת מניעיהם השונים. וכן עיין בפתיחת איגרת תחיית המתים, שם רבנו מתאר את חכמי אשכנז המינים אשר היו יותר תועים מן הבהמות, כי לא ידעו שה' אינו גוף ואין לו דמות הגוף, ותיארוהו כמו שמתארים את זאוס בפנתיאון אלילי.


ומה עוד אפשר לומר על פסולי-עדות שמעידים שרבותיהם המינים הם גאוני-עולם?


והנה דברי רבנו באיגרתו לר' יוסף:


"ידעתי והיה ברור לי בעת שחיברתיו, שהוא [=הספר משנה-תורה] יגיע בלי ספק לידי רע הלבב המקנא, שיגנה את מעלותיו ויַראה שאין צורך בו, או שהוא בלתי שלם. ואף לידי הסכל הפתי [=חסר הדעת] אשר אינו יודע ערך מה שנעשה וידמֶּה שהוא מעט התועלת. ואף לידי המתחיל ההוזה המבולבל, ויִקשו לו בו כמה מקומות, כיוון שאינו יודע יסודותיהן או שקצרה בינתו מלדקדק מה שדקדקתי. ולידי המתחסד לפי דמיונו [המתקדשים והמיטהרים], המאובן המטומטם שילעיז על מה שנכלל בו מיסודות הדעות ["הפילוסופיה הארורה הטעתּוּ" (ההגמון מווילנא), "גדולים וטובים ממנו" (הפוחז מפוסקיירא)] ואלה הם הרוב".


ובמלים אחרות, רוב "אנשי הדת" בימיו של הרמב"ם היו לפי דעתו "רעי לבב" או "מקנאים" או "פתאים" או "סכלים" או "הוזים" או "מבולבלים" או "מתחסדים" או "מאובנים" או "מטומטמים" או "מלעיזים", וקרוב לוודאי שבקרב רוב "אנשי הדת" הכסילים והמזויפים הללו היו כמה וכמה מן התארים שמזכיר רבנו – ואם בימי רבנו כך, מה נֹאמר בימינו?


חשוב מאד להוסיף, כי הטענה של רא"ש-הנחש שהרמב"ם "היה גדול" הינה התעיה, לא שהרמב"ם לא היה גדול, אלא שהנחש לא באמת התכוון לשבח את הרמב"ם – דברי הנחש הללו נועדו לנקות אותו מן החשד שמא הוא מגמתי ולא ענייני. כלומר, מי שמודה שחברו "הוא גדול", ויחד עם זאת מותח עליו ביקורת קשה וחריפה, מעביר בכך מסר מאד חזק ומתוחכם שהביקורת שלו היא ביקורת עניינית, ודבריו אמיתיים ונכונים הנובעים מתוך מחקר מקיף מעמיק ומדוקדק, וכאמור כל זאת אינה אלא התעייה אירופית מתוחכמת ביותר.


וכל הפוליטיקאים ואנשי השלטון בימינו משתמשים בהתעייה הזאת, והדברים עתיקים.


זאת ועוד, הנחש לא היה יכול לומר על הרמב"ם שהוא לא גדול, כי גדולתו של רבנו כבר נתפרסמה, והנחש הבין היטב כי אם הוא יטען שרבנו היה... כל דבריו היו נשללים מיניה וביה כי סכלותו הייתה נחשפת לעין כל, וכמו שבימינו המינים אינם יכולים לומר על הרמב"ם שהוא כופר ואפיקורוס כמו שהם עשו בדורות הקודמים – ולכן הם נלחמים בו באמצעים העומדים לרשותם, ומטילים עליו רפש בדרכים שפתוחות בפניהם, כגון שהוא היה זקן ומבולבל בעת שהוא כתב את המורה, או שהוא הסכים להודות באמיתת הקבלה בסוף ימיו, וכיו"ב. ובעניין זה ראו מאמרי: "מגילת סתרים: האיגרת בשבח הקבלה שיוחסה להרמב"ם".


2) הטענות הללו מלמדות על-כך שלא הייתה להם אמת-מידה להבחין בין אמת לבין שקר, בין חכמה אמיתית לסכלות, בין תורה-שבעל-פה לבין מינות ועבודה-זרה, וכן שרמתם הספרותית והמחשבתית הייתה ירודה מאד, עד שלא הבחינו ברוממותו של הרמב"ם; וכן שהם היו יהירים גאוותנים ובעלי מידות-רעות עד שהם העדיפו את כבודם ויוקרתם וטובות ההנאה שלהם על פני האמת; וכן שהם היו שקועים עמוק בתאוותיהם ובעבודה-זרה, כי רק מי שהוא שקוע עמוק באלילות ובתאוות, יעדיף את טובות ההנאה על-פני דרך האמת הנשׂגבה והמרוממה, ובמלים אחרות, רק כסילים יעדיפו חיי-שעה על פני חיי-עולם, וסופם שהם נפלו גם למינות.


3) אכן, מי שלא הבין מהי ידיעת ה' ומהו ייחוד ה' מימיו, ומי שלא הצליח לנקות את מחשבתו מהגשמה ועבודה-זרה, ומי שלא הצליח להעדיף את דרך האמת על-פני תאוותיו וכבודו וגאון ליבו, מעולם לא התחיל אפילו להבין את רוממות רבנו או את קדושתה ועוצמתה של דת משה – והיינו הך. ורבנו כבר אמר זאת באיגרתו לתלמידו ר' יוסף, שרק השרידים אשר ה' קורא יבינו את עוצמת מפעלו של רבנו הגדול, אשר סלל לנו את הדרך לכינון ממלכת כהנים וגוי קדוש.


וכֹה דברי רבנו שם:


"ויבוא [הספר משנה-תורה] בלי ספק, גם לידי השרידים אשר ה' קורא [המעטים והבודדים מאד], בעלי היושר והצדק וטובֵי התבונה, ואלה יֵדעו ערך מה שעשינו, אשר אתה [תלמידו ר' יוסף] הראשון שבהם, ואף אם לא יהיה לי בדורִי ז