השדים – נחלת השוטים וְהַחַטָּאִים (חלק ד)

עודכן ב: לפני 7 ימים

ח. ניתוח דברי מָרי בפירושו בעניין השדים


א) בעניין נטילת ידיים שלוש פעמים משום רוחות רעות, אומר מָרי בהלכות תפילה ד, (אות ב, עמ' קלט), וזה לשונו: "ועוד יש לומר, דסבירא ליה לרבנו שכבר כלו הרוחות הללו [...]. וכבר אמרוּ בשם הרבי מקוצק שהרמב"ם פסק שאין דברים אלו כדי שלא יימָצאו יותר, ומאחר ובשמים התחשבו בפסק דינו של הרמב"ם – בטלו כולם מאז [...], ולפיכך לא נהגו אבותינו בתימן ליטול שלוש פעמים".

ודברי מָרי הללו קשים וסוטים מן האמת, האם אמת נכון הדבר "דסבירא ליה לרבנו שכבר כלו הרוחות הללו"? וכי היו קיימים אי-פעם לפי דעתו? וסברת הסוברים שהיו שדים בעולם ובטלו היא הבל מהובל, ומדוע נזקק מָרי להשקפה רעה זו, ואף ייחסהּ לרבנו ותלה בו סכלות. ואף אם יאמרו שמָרי "צוחק" או "מתלוצץ", האם ראוי להתלוצץ באמונת עבודה-זרה? האם ראוי לתלות ברבנו הרמב"ם ואפילו בצחוק את טומאת אמונות השקר?

זאת ועוד, גם כאן במקום לעלות ללשכת הגזית למקום רבנו ולדבריו הטהורים במורה-הנבוכים, מָרי יורד מצרימה לרבי מקוצק ומביא ראיה מדברי הרחוקים מדרכי אמת. ואם הרבי מקוצק האמין בהבלים שהוא פלט מפיו, ראוי להשמיט את הקו"ף האחרונה משמו; ואם הוא כתב את הדברים הללו ולבו בל עמו, הדברים חמורים מבחינה אחרת, כי לעולם יהיו פיו ולבו של האדם שווים. ויתרה מזאת, אסור להוכיח דבר אמת בדברי-שקר, כי לא רק שאנו חוטאים בדברי-שקר אנו גם מחלישים את האמת בכך. וכדברי רבנו במורה-הנבוכים (ב, טז):

"ומה שהאדם טוען שהוא הוכיח שאלה מסוימת בהטעיות, הרי לדעתי אינו מחזק אמיתת אותה הבעיה, אלא מחלישהּ וגורם להכחישהּ, כי כאשר יתברר ביטול אותן הראיות תיחלש הנפש מלאמת אותו הדבר שהובאו עליו הראיות". ומָרי מעיר שם: "כי גם כאשר הדבר אמת כשלעצמו [=שמציאות השדים שקר], ובא מי שאינו יודע ומביא עליו ראיות חלושות [=שהשדים היו בעבר ועתה אינם], גורם לבני-אדם לחשוב שאותו הדבר מבוסס על אותן הוכחות רעועות וידחוהו [=סופו של דבר שיאמרו: אם פעם היו, מדוע נעדרו? רק בגלל החלטת רבנו הרמב"ם? וישובו לאמתם]".

ב) בהלכות גירושין ב (בסוף אות יט, עמ' ס), מעיר מָרי על דברי הלח"מ: "ונלחץ בגלל השד ללא צורך, כי בזמן רבנו כבר נעדרו עד לאחד". ושוב מָרי בורח מלומר את האמת ונדחק להסתופף תחת גלימתו השחורה והשקפתו העכורה של הרבי מקוצק שבפולין.

בבחירתו ללכת בדרך זו, מָרי מפנה עורף לכללי המחשבה שהוא בעצמו מנחה אותנו אליהם, וכוונתי לכלל הידוע שחצי-גרוע יותר גרוע מן הגרוע-לגמרי, וכמו שכותב מָרי בהקדמתו ל"הנבחר באמונות ובדעות" (עמ' 8), וזה לשונו: "חצי-גרוע גרוע יותר מן הגרוע-לגמרי, שחצי-גרוע חוסם את הדרך". כלומר, השקפת הבל שיש בה מעט מן האור חוסמת את הדרך אל האור, כי בני אדם מסתפקים בה או מתחבאים מאחוריה, והמענה החלקי ביותר שהיא נותנת מטשטש את הצורך ומחליש את הרצון לברר את האמת לאמתה. וסוף דבר, שאותה השקפה מעורבּבת ועכורה מונצחת לדורי דורות, ומדיחה רבים מן האמת.

ג) בהלכות גירושין יג (אות לב, עמ' שמט), אומר מָרי כך: "ומה שלא הזכיר רבנו את האמור בגמרא 'שמא שד הוא' וכל האמור שם, סובר רבנו שהוא על דרך האגדה ואינו עניין להלכה. וכפי דעתו על מציאות השדים במו"נ ח"ג פרק מו. וכפי שאומר האדמו"ר מקוצק הובא ב'לקט מאוצר החסידות' עמ' 22. ולדעת רבנו, האגדה על אופן בריאתם האמורה בבראשית רבה (ז, ז) פשוטה ביותר, שם נאמר: 'רבי אומר, אלו השדים, שמי-שאמר-והיה-העולם היה עסוק בברייתו של עולם, וברא את נשמתן ובא לברוא את גופן וקדש שבת ולא בראן'. והיאך קדשה עליו שבת והלא כל המציאות לפניו כגרגר אבק והיאך חשכה, לפיכך הבין רבנו דרשת חז"ל כפי מטרת חז"ל [ובהמשך נבאר אגדה זו], ותמיהת המ"מ על רבנו תמוהה".

וגם כאן מָרי מתחמק מלומר את האמת, הוא "תמה" על המ"מ ורק מפנה לדברי רבנו במורה. וחמור מכך, גם כאן מָרי סומך את דברי הרבי מקוצק לדעת רבנו, כביכול קרובים הם בהשקפת עולמם: "וכפי שאומר האדמו"ר מקוצק", והאם באמת אומר רבנו במורה כדברי הרבי מקוצק?! ולצערי הרב, מָרי למד מעט מאמנות הפוליטיקה וטשטוש האמת מהממסד הרבני המסחרי, והקב"ה אוהב את התום והמישרים ושונא את דברי השווא הבלתי-ברורים, ומסחור הממסד הרבני הוא נגע ממאיר שפשׂה ופושׂה ומסאב ומחריב את דת האמת. "כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם" (דברים טז, יט).

והנה דברי רס"ג בעניין זה, אשר מגנה בחריפות את אלה שמנהלים את חייהם לפי שיקולי "פוליטיקלי קורקט": בפירושו למשלי (ב, טו) לפסוק "אֲשֶׁר אָרְחֹתֵיהֶם עִקְּשִׁים וּנְלוֹזִים בְּמַעְגְּלוֹתָם", הוא אומר כך: "ועוד ממעשיהם 'אֲשֶׁר אָרְחֹתֵיהֶם עִקְּשִׁים' עניין העיקשות והנלוזות, והוא שאם התווכחו עמך שיקרו, ואם התעסקו עמך מרמים, ואם אמרו מילה אמרוהָ שקולה כדי שלא יהא בדבריהם דבר ברור כלל, וכל הדברים הללו ממה שמתעב ה' יתהדר ויתרומם, ואינו אוהב כי אם השלמות והתום והמישרים, כמו שאמר: 'תּוֹעֲבַת ה' עִקְּשֵׁי לֵב וּרְצוֹנוֹ תְּמִימֵי דָרֶךְ' [שם יא, כ]". ודבריו בסתם בני אדם, ומה היה אומר רס"ג על רבנים שעירבו את נלוזות הפוליטיקה ותאוותיה בדת האמת הזכה והטהורה?

וביחס למ"מ, תמיהת המ"מ על רבנו שם היא, מדוע הוא לא הזכיר בהלכה מאומה מענייני השדים. וריחוקם של מפרשי רבנו מדעתו ואישיותו, גורם לי לעתים לא רחוקות לתחושה מחשבתית של גועל עד כדי בחילה בפועל. המ"מ גם מצטט שם את דברי הרמב"ן והרשב"א, ומגלה לנו שגם הם האמינו בשדים, וכולם זוהמו ממקור אחד, והוא פירוש רש"י המבאיש שהנחיל לדורות את השיבוש החמור בתפישת אגדות חז"ל כפשטן. אוי לנו שגידלו ורוממו מאמיני שדים וקבעום לגדולי החכמים. וככל שאני לומד וחוקר יותר, כך אני יותר ויותר מבין עד כמה היינו ראויים לעונש הגלות הארורה והארוכה הזו. "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא" (דברים לב, ד).

ד) בהלכות איסורי ביאה פרק י (אות יז, עמ' קסח), מָרי מעיר על הפנייה מסוימת של המ"מ למקור דברי רבנו בגמרא, וזה לשונו: "ואם לזה נתכוון המ"מ הרי איני יודע לילית זו מה היא [...] ואם לילית זו היא כפירוש רש"י שפירש: 'שֵׁידה, שד יש לו פרצוף אדם ויש לו כנפיים'. הדברים תמוהים, מאין יש לשדים גוף? שהרי בבראשית רבה סוף פרשה ז איתא: שהקב"ה ברא רוחן ולא ברא להם גוף".

ולצערי מָרי שוב מטשטש את האמת: "איני יודע", "הדברים תמוהים", "מאין יש לשדים גוף?", מדוע כל ההיתממות הזו? וכי שכח את דברי עצמו במורה-הנבוכים?! וכי שכח את רבנו ומלחמתו בעבודה-הזרה?! ומדוע הוא אינו מתייחס לעובדה שרש"י האמין בקיומם של שדים ואפילו שֵׁדוֹת? האם יראת רש"י הפילה עליו אימתה ופחד? או שעשרות שנים של משכורות רבניות נפוחות הִטו את שיקול דעתו? ועבירה גוררת עבירה, שהרי מָרי מאמץ כאן את שיטת רש"י ומתייחס למדרשי חז"ל כפשוטם בהביאו ראיה מפשט האגדה שאין לשדים גוף! והאם רבנו הרמב"ם היה מסכים להתייחס למדרשים כפשוטם?!

זאת ועוד, איני מבין מה השיג מָרי באמרוֹ שאין לשדים גוף, שהרי כבר הוכח לעיל, שהאמונה בקיום שדים דמיוניים, בין אם יש להם גוף חומרי ובין אם אין להם, היא בגדר עבודה-זרה שיש בה חירוף וגידוף כלפי ה' יתעלה.

בעניין דברי המדרש בבראשית-רבה (הובא לעיל בנקודה ג), נראה שכוונת חז"ל לכך שהקב"ה ברא את העולם עם עקרון הבחירה, וכל אדם יכול להיות צדיק או רשע, ללכת בדרך-האמת או לשגות בנתיבי-ההבל, לזכך את נפשו ולטהרהּ או למלא את מוחו בהזיות ודברי-רוח. נמצא, שהרוחות והשדים הן המחשבות הרעות שהאדם בוחר לזהם בהן את מחשבתו ולהעכיר ולהשחיר את צלם האלוה הזך והטהור שחננוֹ בו האל יתעלה. והבחירה אם ללכת בדרכי-יושר או להיכשל ולהיחבל בדרכי-חושך, נתונה לאדם אך ורק בעולם-הזה – המשול בששת ימי בראשית שהם ימי העשייה.

אך לעולם-הבא, שהוא עולם-האמת המשול ביום השבת, עם הסתלקות אפשרות הבחירה יסתלקו גם כל הרוחות וההזיות, וכל גופן וממשותן הדמיונית של ההזיות והדמיונות תתפוגג כהתפוגגות הטל מעל הארץ, בעליית שמש-הדעת ואור חיי העולם-הבא. וראיה לדברינו מסוף דברי המדרש: "וקדש שבת ולא בראן", כלומר עם כניסת השבת הקב"ה החליט שלא לברוא אותן לחלוטין, כלומר מציאות הרוחות-ההזיות נעדרת לחלוטין ביום השבת המשול לחיי העולם-הבא. וראיה נוספת לפירושנו מפירוש רס"ג למשלי (יא, כט): "עֹכֵר בֵּיתוֹ יִנְחַל רוּחַ", ושם מפרש רס"ג: "הסכלות נקראת רוח, כלומר שהיא כרוח הנושבת כמו שנאמר: 'הֶחָכָם יַעֲנֶה דַעַת רוּחַ' [איוב טו, ב]".

ה) רבנו פוסק בהלכות שחיטה (ב, יד), וזה לשונו: "השוחט לשם הרים, לשם גבעות, לשם ימים, לשם נהרות, לשם מדברות, אף-על-פי שלא נתכוון אלא לרפואה וכיוצא בה מדברי הבאי שאומרין הגויים, הרי שחיטתו פסולה. אבל אם שחט לשם מזל הים, או מזל ההר, או לכוכבים ולמזלות וכיוצא בהן, הרי זו אסורה בהנייה ככל תקרובת עבודה-זרה". ושם מעיר מָרי וזה לשונו (אות טו, עמ' עז):

"לכאורה לא ברור מהו זה שכת"ר כאן 'לרפואה', אם בשוחט לאבנים שירפאו אותו הרי לא יעלה על דמיון שום הוזה ומהביל שעצם האבן מרפאה, ואם לשֵּׁד או שדים השוכנים בהר [...] שהם ירפאו אותו לפי דמיונו הרי זו עבודה-זרה ופולחן, וּודאי שאסור בהנאה. לפיכך נראה, כי לרפואה האמור כאן היינו שלא יזיקוהו השדים והרוחות הנחיתים שם לפי דמיונו, וזה כעין מה שכת"ר בפ"ג ע"ז הל' יא, שאם עבדהּ מיראה פטור דלאו עובד ע"ז הוא, וראה מה שכתבתי שם אות יח, עמ' שצג ריש טור א".

ושם בהלכות עבודה-זרה (ג, יא) פוסק רבנו: "העובד עבודה-זרה מאהבה כגון שחשק בצורה מפני מלאכתה שהיתה נאה ביותר, או שעבדהּ מיראתו לה שמא תריע לו כמו שהן מדמים עובדיה שהיא מטיבה ומריעה, אם קבלהּ עליו באלוה חייב סקילה. ואם עבדהּ כדרך עבודתה או באחת מארבע עבודות מאהבה או מיראה פטור".

ברור שכוונת רבנו באמרוֹ "פטור" – פטור מסקילה, אבל אסור מן התורה משום עבודה-זרה, שהרי בהלכה הבאה לאחריה אומר רבנו כך: "המגפף עבודה-זרה, והמנשק לה, [...] וכל כיוצא בדברי כבוד האלו, עובר בלא תעשה שנאמר 'וְלֹא תָעָבְדֵם' [שמות כ, ד], ודברים אלו בכלל עבודה[-זרה] הן". כלומר, רבנו פוסק באופן כללי, שכל מי שחיבק ונישק עבודה-זרה וכיו"ב, ואפילו לא קבלהּ עליו באלוה, הרי הוא עובד עבודה-זרה ועובר על איסור תורה. ונראה שהעובד מאהבה או מיראה חמור לכל הפחות כמי שמאמין בעבודה-זרה, שאף-על-פי שאינו עובדהּ הרי הוא כמחרף ומגדף את ה' יתעלה, ועובר על איסור חמור של עבודה-זרה מן התורה (וכפי שביארנו לעיל בסוף פרק ג).

נבוא עתה לדברי מָרי אשר מעיר שם באות יח (עמ' שצג), וזה לשונו: "ונראה לי ברור בדעת רבנו, כי דווקא מיראה שלא תזיקנו היא דלא הויא פולחן [שחייב עליו סקילה] והוי כעין מבריח ארי מעליו, דקיימא לן דלא הויא הנאה, אבל הָעוֹבְדָהּ כדי שתיטיב לו זוהי עבודה-זרה ממש [וחייב סקילה], כי כולם עובדים כדי שתיטיב להם".

ולכל הפחות מָרי אינו מתלוצץ בדבריו לעיל בעניין זה וכותב דברי אמת, אף אם הם בלשון רפה ביותר: "לפי דמיונו". ומכל מקום למדנו מדבריו הלכה חשובה, כי מי שעובד עבודה-זרה כדי שלא תזיקנו – פטור מסקילה, ומכאן למי שנוטל ידיים שלוש פעמים במחשבה להסיר נזק של רוח רעה, אף שהוא כמחרף ומגדף ועובר על איסור עבודה-זרה – פטור מסקילה, אך אם עוֹבְדָהּ כדי שתיטיב לו – חייב גם סקילה.

ו) בהלכות ביאת המקדש ח (אות טז, עמ' רצח–רצט), מָרי דן בעניין השדים וזה לשונו: "במשנה בכורות (ז, ה–ו): החרש והשוטה [...] נכפה אפילו אחת לימים, רוח קצרית באה עליו. ושם כת"ר: [...] ורוח קצרית, ממאורעות המרה השחורה [=הדיכאון], כמבולבלי החושים והמשועממים, שכבר הביאתם התגברות המרה השחורה לידי הפסד פעולות הגוף וכוחותיו. [...] כתב הכס"מ: '[...] ופרש"י רוח קצרית רוח שד'. [וממשיך מָרי ואומר:] ולא היה צריך להביא פירוש רש"י כי דברי רבנו בפירוש-המשנה ברורים, ופירוש רש"י הוא למקומו וזמנו, ובימי רבנו וזמנו כבר לא היו השדים מצויים כמו שהבאתי בהלכות גירושין בשם האדמו"ר מקוצק".

ומה נֹאמר ומה נדבר... שוב מָרי נוקט בלשון הססנית ביותר "ולא היה צריך [הכס"מ] להביא פירוש רש"י", "לא היה צריך"?! היה ראוי לומר על הכס"מ: "ושגה שגיאה חמורה ביותר בייחסו לרבנו את אמונת השדים ובהאמינו בעצמו בהבל ובתֹּהו". עוד מָרי אומר: "ופירוש רש"י הוא למקומו וזמנו", האמנם? האם במקומו ובזמנו של רש"י היו שדים דמיוניים?! ומכל מקום מָרי שגה שגיאה חמורה לדעתי בהצטרפו לדברי ההבל הללו. ושוב הוא מביא את דברי האדמו"ר מקוצק שפלט רבע אמת במקרה, כדי לבסס יסוד נעלה בדת משה, ואיזו מין דרך זו?! וראינו כי במהלך פירושו של מָרי, הוא מסתתר שוב ושוב מאחורי דברי הרבי מקוצק, עד שנדמה לי שהוא התחיל להאמין בהם בעצמו. ויש להבל תכונה מדבקת ביותר.

ז) בהלכות סנהדרין יב (עמ' קל), רבנו מבאר את דיני חובת העדים והתראתם באדם שעושה עבירה, ושם "מפרש" הרדב"ז ואומר (אות ב): "ואמר רבא: מתרה שאמרו, אפילו מפי עצמו ואפילו מפי השד. ורבנו השמיט דבר זה לסיבה ידועה אצלו. ואפשר שהוא בכלל מה שכתב אפילו שמע קול המתרה ולא ראהו, וכן דרך השדים שאינם נראין".

והנה גם הרדב"ז מצטרף לכת המהבילים הנוהים בעיוורון אחר שיטת רש"י בתפישתו המעוותת את האגדות כפירוש לפשטי המקראות. ומָרי מוסיף ומבאר שם: "ומשמע מדבריו [של הרדב"ז] שכן שומעין קולם [של השדים] שהרי הוא מפרש דברי רבנו 'אפילו שמע קול המתרה ולא ראהו'. ומעניין לשמוע דבריהם היאך הם מבטאים את האותיות, האם כמו התימנים או כמו שאר העדות למיניהם? או שגם הם עדוֹת עדוֹת?".

ודברי מָרי כלל אינם מבדחים, כי לצערי גם כאן הוא בורח מלומר את האמת, ובמקום לומר דברים ברורים ומפורשים, הוא בוחר לומר דברי שׂחוק והיתול, ואף שנכון לזלזל בעבודה-זרה, אין הכוונה אלא כאשר דברי השחוק וההיתול באים לאחר דברים ברורים ומפורשים. אך דרכו כאן אינה אלא תירוץ להתחמק מאמירת האמת הכואבת. וכל חכם שאינו מגנה באופן ברור וחד-משמעי את אמונת מציאות השדים, מכשיל את תלמידיו שנקראים בניו, ונוטל חלק בהמשך שלטון השדים אשר בארץ. ורק כאשר יבוערו השדים מן הדעות והמחשבות – רק אז יתבער ויכלה שלטון השדים אשר בארץ.

"וַיִּזְבְּחוּ אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנוֹתֵיהֶם לַשֵּׁדִים" (תהלים קו, לז).

30 צפיות
01.jpg

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!