top of page

'וְאִבַּדְתֶּם את שמם מן המקום ההוא'

עודכן: 31 באוק׳ 2023

בכרוז להלכות עבודה-זרה מובאת אחת המצוות החשובות בתורת-משה, והיא: "לאבֵּד עבודה-זרה וכל הנעשה בשבילה". בימינו יש חשיבות רבה מאד למצוה הזו מצד נוסף, כלומר, בהיבט של היחס הנכון לאלילים משוקצים ואפילו לסתם מחללי-שם-שמים המתעים את העם אחרי ההבל. רבים הם אשר מתקוממים כנגד אור הרמב"ם בטענה ש"ניתן להרים את האמת על נס אבל אין צורך לחרף ולגדף ולקלל". כמובן שמדובר בטענת-שקר וכזב שהרי מטרתם האמיתית של אותם רשעים מחוסרי-דעת וחלושי-אופי היא לקיים את העבודה-הזרה שבידם, דהיינו את הערצתם לאותם מינים או מחללי-שם-שמים ארורים בשר ודם, שמתעים את עמֵּנו בתהו.


והראיה: אם אדיר הקטן צודק בכל דבריו ורק הסגנון מפריע להם, מדוע הם ממשיכים לסטות ולנהות ולהעריץ את גדולי האסלה? מדוע הם אינם מקבלים את התוכחה? שהרי אם רק המלים החריפות מפריעות להם, יתקוממו כנגדי על המלים החריפות אך את המהות שהם כביכול מודים שהיא אמת, יקבלו! אלא, שאין זה אלא תירוץ עלוב כדי לסתור את המהות! שהרי הם אינם יכולים להתווכח ולהכחיש את האמת שבמהות, ולכן הם פונים לתכסיסי רשע.


במאמר זה אוכיח שוב, כי המלים החריפות כנגד אלילים ואטִּים מהובלים ומיובלים, הן מהותה של דת משה וישראל, כי מהותה של דת משה וישראל היא מלחמת חורמה במינות ובעבודה-זרה ולא תיתכן מלחמה באלילות ובעבודה-זרה באופנים "אקדמיים" אירופיים פרו-נוצריים, דהיינו באמצעות ויכוחים בפאנלים של חוצבי תורה צבועים אשר מדברים גבוהה-גבוהה. עקירת עבודה-זרה מחויבת להיות באופנים חדים וחריפים ואף כואבים – אך הכאב של עקירת העבודה-הזרה הוא כאין וכאפס לעומת ייסורי האימים שיבואו בעקבות הסטייה אחריה:


"הָרַכָּה בְךָ וְהָעֲנֻגָּה אֲשֶׁר לֹא נִסְּתָה כַף רַגְלָהּ הַצֵּג עַל הָאָרֶץ מֵהִתְעַנֵּג וּמֵרֹךְ תֵּרַע עֵינָהּ בְּאִישׁ חֵיקָהּ וּבִבְנָהּ וּבְבִתָּהּ, וּבְשִׁלְיָתָהּ הַיּוֹצֵת מִבֵּין רַגְלֶיהָ וּבְבָנֶיהָ אֲשֶׁר תֵּלֵד כִּי תֹאכְלֵם בְּחֹסֶר כֹּל בַּסָּתֶר בְּמָצוֹר וּבְמָצוֹק אֲשֶׁר יָצִיק לְךָ אֹיִבְךָ בִּשְׁעָרֶיךָ" (דב' כח, נו–נז). וכך היה בשואה!


והנה לפניכם דברי רבנו במורה (א, לו) בעניין חומרתה העצומה של העבודה-הזרה:


"דע, כי כאשר תתבונן בכל התורה וכל ספרי הנביאים לא תמצא לשון חרון-אף, ולא לשון כעס, ולא לשון קנאה, כי אם בעבודה-זרה דווקא. ולא תמצא שנקרא: 'אויב יי' או 'צר' או 'שונא', אלא עובד עבודה-זרה דווקא. אמר [יתעלה]: 'וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם, וְחָרָה אַף יְיָ בָּכֶם' [דב' יא, טז –יז], 'פֶּן יֶחֱרֶה אַף יְיָ' [דב' ו, טו], 'לְהַכְעִיסוֹ בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיכֶם' [דב' לא, כט], 'הֵם קִנְאוּנִי בְלֹא אֵל כִּעֲסוּנִי בְּהַבְלֵיהֶם' וכו' [דב' לב, כא], 'כִּי אֵל קַנָּא' וכו' [דב' ו, טו], 'מַדּוּעַ הִכְעִסוּנִי בִּפְסִלֵיהֶם' [יר' ח, יט], 'מִכַּעַס בָּנָיו וּבְנֹתָיו' [דב' לב, יט], 'כִּי אֵשׁ קָדְחָה בְאַפִּי' [דב' לב, כב], 'נֹקֵם יְיָ לְצָרָיו וְנוֹטֵר הוּא לְאֹיְבָיו' [נחום א, ב], 'וּמְשַׁלֵּם לְשֹׂנְאָיו' [דב' ז, י], 'עַד הוֹרִישׁוֹ אֶת אֹיְבָיו' [במ' לב, כא], 'אֲשֶׁר שָׂנֵא יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' טז, כב], 'כִּי כָל תּוֹעֲבַת יְיָ אֲשֶׁר שָׂנֵא' [דב' יב, לא], ואלה רבו מלמנות, אלא שאם תתחקה עליו בכל הספרים תמצאֵהו".


דברי תורת משה ברורים חדים ונחרצים, ובמקומות רבים רבנו נלחם מלחמת-חורמה בעבודה-הזרה ובגרורותיה, וראוי לשנן את היסוד הגדול הזה אשר עליו הוא חוזר כחמש פעמים בספרו מורה-הנבוכים ואשר לפיו, הציר שעליו סובבת כל התורה כולה הוא עקירת עבודה-זרה ומחיית עקבותיה (וראו: 'הציר שעליו סובבת כל התורה: עקירת עבודה-זרה ומחיית עקבותיה').


הבנת חומרתה של העבודה-הזרה חשובה תמיד ובמיוחד בימינו, מפני שבימינו יהדות המינות האורתודוקסית גם דרסה רמסה ואף רוצצה במגפיים מסומרים את כל דיני העבודה-הזרה (למעט כמה הלכות בודדות שנותרו לפליטה הואיל והן אינן מתנגשות ישירות עם השקפות המינות מנת-חלקם), והרחבתי בעניין זה במאמר: "קארו הקראי – מגדולי משמידי דת האמת".


ואחתום את דברי המבוא בהלכות עבודה-זרה (ב, ז) ובמורה (ב, מז), וכֹה דברי חז"ל ורבנו:


"מצות עבודה-זרה כנגד כל המצוות כולן היא, שנאמר: 'וְכִי תִשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְו‍ֹת' וכו' [במ' טו, כב], ומפי השמועה למדו שבעבודה-זרה הכתוב מדבר. הא למדת, שכל המודה בעבודה-זרה כופר בכל התורה כולה, ובכל הנביאים ובכל מה שנצטוו הנביאים מאדם ועד סוף העולם, שנאמר: 'מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ וָהָלְאָה לְדֹרֹתֵיכֶם' [במ' טו, כג]. וכל הכופר בעבודה-זרה מודה בכל התורה כולה, והיא עיקר כל המצוות כולן".


"כי אין רצוי לפניו יתעלה כי אם האמת, ואין מכעיסו כי אם השווא".


מצות השמדת עבודה-זרה


אחל אפוא בהגדרת המצוה ב"ספר המצוות", וכֹה דברי רבנו:


"והמצוה החמש ושמונים ומאה, הציווי שנצטווינו להשמיד את כל הנעבדים [בין הנעבדים הדמיוניים כגון אלילי תהו שלא יראו ולא ישמעו, ובין נעבדים פגאניים בשר ודם כמו המינים הפרו-נוצרים למיניהם] ובתיהם בכל מיני ההשמדה וההשחתה, בשבירה ובשריפה ובהריסה ובכריתה כל מין במה שראוי לו, כלומר במה שיהיה יותר גמור ומהיר בהשמדתו. והמטרה שלא נשאיר להם זכר, והוא אמרוֹ יתעלה: 'אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת' [דב' יב, ב], ואמר עוד: 'כִּי אִם כֹּה תַעֲשׂוּ לָהֶם מִזְבְּחֹתֵיהֶם תִּתֹּצוּ' [דב' ז, ה], ואמר עוד: 'וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבְּחֹתָם וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם' [דב' יב, ג]. וכאשר נזכר דרך אגב בלשון גמרא סנהדרין [צ ע"א] אמרם: 'מצות עשה דעבודה-זרה', אמרוּ דרך בקשה הבהרה: 'בעבודה-זרה מאי מצות עשה איכא? תרגמה רב חסדא: 'וְנִתַּצְתֶּם' [דב' יב, ג]'. ולשון ספרי [לדברים יב, ג]: 'מנין אתה אומר שאם קצץ אשרה והחליפה אפילו עשר פעמים שחייב לקצצה? תלמוד לומר: 'אַבֵּד תְּאַבְּדוּן' [דב' יב, ב]'. ושם אמרוּ: 'וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא' [דב' יב, ג], בארץ-ישראל אתה מצֻווה לרדוף אחריהם, ואין אתה מצֻווה לרדוף אחריהם בחוצה לארץ [במקום שלא נכבש על-ידי ישראל]".


נמצא, שחובה להשמיד ולהשחית עבודה-זרה בכל האמצעים האפשריים שעומדים לרשותנו: בשבירה, בשריפה, בהריסה ובכריתה, כדי להשמידה באופן ה"גמור והמהיר" ביותר. ואל לנו להשמידה למחצה לשליש או לרביע, אלא להשמידה באופן גמור ומוחלט, "שלא להשאיר לה זכר", וכדברי ספר התורה שמצטט רבנו בהגדרת המצוה לעיל. ואם כך יש לנהוג בעבודה-זרה, ברור שמותר ואף מצוה וחובה לחרף ולגדף את האלילים והאטִּים אשר מתעים את העם אחרי ההבל, שהרי חירופם וגידופם וזלזולם הוא האמצעי ה"גמור והמהיר" ביותר להשמיד ולהשחית את הזיית גדולתם הפגאנית! ויתרה מזאת, אף אין דרך אחרת לעקור את אחיזתם מן הלבבות, הדרך היחידה לעקור את רוממותם הפגאנית מן הלבבות היא לחרפם ולגדפם ולבזותם.


לאחר הגדרת המצוה וביאורה, נעבור לפסק ההלכה בהלכות עבודה-זרה פרק ז:


[א] "מצות עשה היא לאבד עבודה-זרה ומשמשיה וכל הנעשה בשבילה שנאמר: 'אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת' [דב' יב, ב]. ונאמר: 'כִּי אִם כֹּה תַעֲשׂוּ לָהֶם מִזְבְּחֹתֵיהֶם תִּתֹּצוּ' [דב' ז, ה]".


[ב] "ובארץ-ישראל מצוה לרדוף אחריה עד שנאבֵּד אותה מכל ארצנו. אבל בחוצה לארץ אין אנו מצֻווין לרדוף אחריה, אלא כל מקום שנכבוש אותו נאבד כל עבודה-זרה שבו, שנאמר: 'וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא' [דב' יב, ג] – בארץ-ישראל אתה מצֻווה לרדוף אחריהן, ואי אתה מצוות לרדוף אחריהן בחוצה לארץ".


קצרו של דבר, מצוה לאבֵּד עבודה-זרה ומצוה לחרף ולגדף את המינים האורתודוקסים הכעורים והבהמיים. מצות עקירת והכרתת והשמדת ומחיית זכרה של העבודה-הזרה כֹּה חשובה, עד שרבנו קובע בחמישה מקומות במורה-הנבוכים שהיא הציר שעליו סובבת כל התורה כולה:


1) "כיוון שהייתה מטרת כל התורה וצירה אשר עליו היא סובבת הוא סילוק עבודה-זרה ומחיית עקבותיה" (מורה ג, לז).


2) "וכבר ידעת מלשונות התורה בכמה מקומות כי המטרה הראשונית בכל התורה עקירת עבודה-זרה ומחיית עקבותיה וכל דבר השייך לה, ואפילו זכרה וכל מה שמביא לדבר ממעשיה, כגון האוב והידעוני וההעברה באש וקוסם ומעונן ומנחש ומכשף וחובר חבר ודורש אל המתים" (מורה ג, כט).


3) "כי כל תורתנו עיקרה וצירה אשר תיסוב עליו הוא מחיית אותן ההשקפות מן המחשבות, ואותן העקבות מן המציאות. כדי למחותן מן המחשבות אמר: 'פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם' וגו' 'אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם' וגו' ולמחייתן מן המציאות אמר: 'מִזְבְּחֹתֵיהֶם תִּתֹּצוּ וּמַצֵּבֹתָם תְּשַׁבֵּרוּ וַאֲשֵׁירֵהֶם תְּגַדֵּעוּן' וגו' 'וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא' [דב' יא, טז; כט, יז; ז, ה; יב, ג]. ונכפלו שני עניינים אלו בכמה מקומות, והם היו המטרה הראשונה הכוללת את כל התורה כפי שהודיעונו ז"ל בפירושם המקובל לאמרו יתעלה: 'אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ אֲלֵיכֶם בְּיַד מֹשֶׁה' [במ' טו, כג], אמרו: הא למדת, שכל המודה בעבודה-זרה כופר בכל התורה כולה, וכל הכופר בעבודה-זרה מודה בכל התורה כולה [ספרי שם; קידושין מ ע"א; הוריות ח ע"א], דע זה" (מורה ג, כט).


4) "כי יְסוֹד התורה ביטול אותה ההשקפה [=השקפת עובדי עבודה-זרה] ומחיית עקבותיה כמו שביארנו" (מורה ג, ל).


5) "ואם תעקוב אחר כל מצוה ומצוה שנאמרו בעבודה-זרה תמצאם טעמם ברור, והוא סילוק אותן ההשקפות הנפסדות וההרחקה מהן עד הקצה האחרון" (מורה ג, לז).


וזכורני שהייתה אשה אחת מקרובות משפחתי, אשר התלוננה עלי מדוע הנני מחרף ומגדף את גדולי-טחורי-האסלה, והסברתי לה שאת אותן הטענות הִפנו כנגד אברהם אבינו ע"ה – שהרי ברור כשמש שכל בני משפחתו התלוננו כנגדו: מדוע הנך שובר את הצלמים והפסילים? וכי אינך יכול לדבר ולשכנע באופנים "מתורבתים" מבלי להרוס ולנתץ ולהשמיד את הפסילים? אז זהו, שלא, אי-אפשר לעקור עבודה-זרה מן הלבבות ללא השמדה וניתוץ מוחלטים, רק כך ייפתח צוהר של תקווה לעזיבת המינות ולהבנה שמדובר בהבל ותהו שלא יועיל ולא יציל.


ומצוה וחובה לחרף ולגדף ולקלל, אפילו את הבועט בתוכחה על עזיבת מצוה שבין אדם למקום ('בדברי שמים' וכאמור לקמן), והנה לפניכם פסק חז"ל ורבנו בהלכות דעות (ו, יב):


"במה דברים אמורים [שאסור להכלים את חברו] – בדברים שבין אדם לחברו, אבל בדברי-שמים אם [הוכיחו בנועם ו]לא חזר בו בסתר מכלימין אותו ברבים, ומפרסמין חטאו, ומחרפין אותו בפניו, ומבזין ומקללין אותו, עד שיחזור למוטב, כמו שעשו כל הנביאים לישראל".


כל-שכן עובדי אלילים אילמים, וכל-שכן אלף פעמים המתעים את עמֵּנו אחרי התהו וההבל. ויתרה מזאת, אף חובה לנהוג עמם במידת האכזריות, שזו דרגה החמורה אף יותר מן היחס למינים שעליהם נאמר: "מורידין ולא מעלין", וכפסק חז"ל ורבנו בהלכות סנהדרין (יא, ו):


"האכזריות על אלו שמטעין את העם אחר ההבל רחמים היא בעולם, שנאמר: 'לְמַעַן יָשׁוּב יְיָ מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים [וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ' (דב' יג, יח)]".


והנה לפניכם שני קטעים נוספים מדברי רבנו הנכוחים, שמהם עולה במפורש שיש מצוה רבה לגנות את הרשעים ומגרעותיהם בשמותם, וכך אומר רבנו בפירושו לאבות:


"והחלק הרביעי [מחלקי הדיבור] הוא הרצוי [...] [ובתוכו נכללת המצוה החשובה] לגנות את הרשעים ומגרעותיהם כדי להמאיס מעשיהם וזכרם בעיני בני אדם וייבדלו מהם ולא ילכו באורחותיהם" (עמ' רעג); "וכן דברי האדם כולם לא יזדקק לדבר אלא במה שיביא לעצמו בו תועלת [...] או בשבח מעלה או אדם גדול, או בגנות מגרעת או רשע – לפי שקללת בעלי המגרעות וגינוי זכרם, אם הייתה המטרה בכך להשפילם בעיני בני אדם כדי שייקחו בהם תוכחות ולא יעשו כמעשיהם – הרי זו חובה וזו מעלה, הלא תראה אמרו יתעלה: כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה וכמעשה ארץ כנען, וסיפור הסדומיים, וכל מה שבא במקרא בגנות האנשים בעלי הרעות והמגרעות וגינוי זכרם, ושבח הצדיקים ורוממותם, אין הכוונה בהם אלא כמו שאמרתי לך, כדי שילכו בני אדם בדרכם של אלו ויתרחקו מדרכם של אלה" (עמ' רנז).


שלא ליהנות בעבודה-זרה וכל משמשיה


כדי לוודא את עקירתה של העבודה-הזרה ומחיית עקבותיה ניתנו לנו שתי מצוות לא-תעשה נוספות: "וְלֹא תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל בֵּיתֶךָ" (דב' ז, כו), "וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם" (דב' יג, יח), ובכרוז להלכות עבודה-זרה הן נוסחו כך: "שלא ליהנות בעבודה-זרה וכל משמשיה".


וכֹה דברי רבנו בספר המצוות בהגדרת שתי המצוות הללו:


"והמצוה הארבע-ועשרים, האזהרה שהוזהרנו מליהנות ומלהחזיק בשום דבר מנכסי עיר הנידחת, והוא אמרוֹ יתעלה: 'וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם' [דב' יג, יח]. והלוקח ממנה כל שהוא [ונהנה בו] חייב מלקות, וכבר נתבארו דיני מצוה זו בעשירי בסנהדרין".


"והמצוה החמש ועשרים, האזהרה שהוזהרנו מלספח מאומה משל עבודה-זרה אל רכושנו, אלא נתרחק ממנה ומבתיה ומכל מה שמתייחס אליה [=משמשיה ותקרובתה וכל הנעשה בשבילה], והוא אמרוֹ יתעלה: 'וְלֹא תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל בֵּיתֶךָ' [דב' ז, כו]. והנהנה באיזה דבר סופג מלקות. וכבר ביארו בסוף מכות [כד ע"א] שהמבשל בעצי אשרה לוקה שתיים, אחת משום: 'וְלֹא תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל בֵּיתֶךָ' [דב' ז, כו], ואחת משום: 'וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם' [דב' יג, יח], דע זאת. וכבר נתבארו דיני מצוה זו בשלישי דעבודה-זרה".


כלומר, הנהנה מעבודה-זרה עצמה או משמשיה או תקרובת שלה או כל דבר הנעשה בשבילה – לוקה שתיים, והנה לפניכם גם פסק חז"ל ורבנו בהלכות עבודה-זרה (ז, ג):


"עבודה-זרה עצמה ומשמשיה ותקרובת שלה וכל הנעשה בשבילה – אסור בהנאה, שנאמר: 'וְלֹא תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל בֵּיתֶךָ' [דב' ז, כו]. וכל הנהנה באחד מכל אלו לוקה שתיים, אחת משום: 'וְלֹא תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל בֵּיתֶךָ', ואחת משום: 'וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם' [דב' יג, יח]".


וכל החרדה הזו לפיה אסור ליהנות מעבודה-זרה עצמה ומשמשיה ותקרובת שלה וכל הנעשה בשבילה, נועדה להשמיד ולמחות מן המציאות את עקבותיה של העבודה-הזרה עד שלא יישאר לה זכר! עד-כדי-כך החמירה התורה במלחמת-החֹרמה כנגד העבודה-הזרה! כלומר, אין שחר לדברי הצקצקנים והמתחסדים למיניהם אשר טוענים כנגדי שהנני פועל שלא כדין בחירוף ובגידוף המינות והמינים האורתודוקסים הארורים, וטענתם זו היא כפירה ורשעות.


אגב, רבנו אומר לעיל: "האזהרה שהוזהרנו מלספח מאומה משל עבודה-זרה אל רכושנו [...] והנהנה באיזה דבר סופג מלקות", כלומר דווקא מי שלוקח ונהנה סופג מלקות. ובהלכות עבודה-זרה (ז, ג) שראינו לעיל רבנו פוסק: "וכל הנהנה באחד מכל אלו לוקה שתים" וכו'.


כמו כן, גם הלוקח ונהנה מנכסי עיר הנידחת, שראינו את דינו במאמר: "עיר הנידחת – מופת לחומרת עבודה-זרה", עובר על הלאו של "וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ", וגם הוא לוקה מן התורה, אך הוא אינו עובר על הלאו של "וְלֹא תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל בֵּיתֶךָ", ולכן הוא לוקה רק מלקות אחת. וייתכן שבעניין עיר הנידחת פחות החמירה התורה, מפני שיש פחות חשש שימעלו ברכושה, שהרי עיר הנידחת מתפרסמת והכל נזהרים בה, וזאת לעומת עבודה-זרה שבכל מקום ומקום, שם יש חשש גדול שמא האדם ימצא פרצה ליהנות בה, מכיוון שאין עיני הכל תלויים בה כעיר הנידחת. כמו כן, המחזיק ברכוש עיר הנידחת עובר על מצות עשה לשרוף את שלל העיר.


והנה לפניכם עוד הלכה שמבטאת את החובה להשמיד ולמחות כל זכר של העבודה-הזרה, וכך פוסקים חז"ל ורבנו בהלכות עבודה-זרה (ז, ד):


"בהמה שהקריבוה לעבודה-זרה – כולה אסורה, אפילו פִּרְשָׁה [=צואתה, ללמדנו על חשיבות השמדת עבודה-זרה] ועצמותיה וקרניה וטלפיה ועורה – הכל אסור בהנאה. לפיכך אם היה בעור סימן שֶׁיּוֹדֵע בו שזה העור תקרובת עבודה-זרה הוא, כגון שהיו עושין שקורעין קרע עגול כנגד הלב ומוציאין הלב – הרי כל אותן העורות שהן כך אסורין בהנאה. וכן כל כיוצא בזה".


עד-כדי-כך חובה להשמיד ולהכרית ולאבֵּד ולמחות את העבודה-הזרה מן המציאות!


יידע אפוא כל מתחסד וכל מעריץ אלילים אילמים, שחובה לקלל ולחרף ולגדף את האלילים והאטִּים השחורים האורתודוקסים הכעורים, אשר משחיתים את עמֵּנו בהזיות פגאניות ומתעים את הציבור אחרי התוהו וההבל אשר לא יועיל ולא יציל – ארורים יהיו אלף פעמים!


וכל מי שנמנע מלקלל ולחרף ולגדף אותם נתפס בעוון מינותם והעבודה-הזרה שבידם!


והנה לפניכם דברי חז"ל בשבת (נד ע"ב): "כל שאפשר למחות באנשי ביתו ואינו מוחה – הוא נתפס על אנשי ביתו, באנשי עירו – נתפס על אנשי עירו, בכל העולם כולו – נתפס על כל העולם כולו". וכן פוסק רבנו (דעות ו, ט): "וכל שאפשר בידו למחות ואינו מוחה, הוא נתפס בעוון אלו כולם שאפשר לו למחות בהם". ומהלכה זו עולה במפורש, שמי שאפילו שותק, כל-שכן מי שמשתף פעולה וחובר וירא מגדולי-טחורי-האסלה, גדול עוונו מנשוא. "לֹא תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא" (דב' א, יז).


סוף דבר


לדעת קאפח השכיר יש לברך על עקירת עבודה-זרה, וזה לשונו: "ונראה פשוט דמברך, דאם על ראיית מקום שנעקרה ממנו מברך, וכמו שכתב בברכות (י, ט) והוא מגמרא ברכות נז, כל-שכן בעושה מצוה בגופו שמברך" (רפ"ז). ברם, רבנו אינו פוסק שיש לברך על השמדת עבודה-זרה, ולפי דעתי קאפח הנרצע והצייקן לא הבין את העניין, ואסביר: אין לברך על השמדת עבודה-זרה מפני שיש להשמידה באופן המהיר ביותר! כלומר, חז"ל ביקשו ללמד אותנו באי-תיקון ברכה על השמדת עבודה-זרה, שאין להתעכב בהשמדתה ואפילו לא כדי לברך ברכה!


אלא, כמו שאומר רבנו ב"ספר המצוות" לעיל: "הציווי שנצטווינו להשמיד את כל הנעבדים ובתיהם בכל מיני ההשמדה וההשחתה, בשבִירה ובשרֵיפה ובהריסה ובכריתה כל מין במה שראוי לו, כלומר במה שיהיה יותר גמור ומהיר בהשמדתו". ומזאת נוסיף ונלמד על חשיבותה העצומה של עקירת עבודה-זרה ומחית עקבותיה מן המציאות, עד שאין להתעכב אפילו לברך על עקירתה, אלא, יש להשמידה מיד וללא שום עיכוב – וזה לדעתי עומק דעת חז"ל בעניין.


"הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם, וְחָרָה אַף יְיָ בָּכֶם וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר יְיָ נֹתֵן לָכֶם" (דב' יא, טז–יז).


"וְאִם בְּזֹאת לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי בְּקֶרִי, וְהָלַכְתִּי עִמָּכֶם בַּחֲמַת קֶרִי וְיִסַּרְתִּי אֶתְכֶם אַף אָנִי שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם, וַאֲכַלְתֶּם בְּשַׂר בְּנֵיכֶם וּבְשַׂר בְּנֹתֵיכֶם תֹּאכֵלוּ, וְהִשְׁמַדְתִּי אֶת בָּמֹתֵיכֶם וְהִכְרַתִּי אֶת חַמָּנֵיכֶם וְנָתַתִּי אֶת פִּגְרֵיכֶם עַל פִּגְרֵי גִּלּוּלֵיכֶם וְגָעֲלָה נַפְשִׁי אֶתְכֶם" (ויק' כו).


"גַּם כָּל חֳלִי וְכָל מַכָּה אֲשֶׁר לֹא כָתוּב בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֹּאת יַעְלֵם יְיָ עָלֶיךָ עַד הִשָּׁמְדָךְ" (דב' כח).


תמונת שער הרשומה מתוך הסרטון: "ביעור דברי מינות ועבודה-זרה".

'וְאִבַּדְתֶּם את שמם מן המקום ההוא'
.pdf
הורידו את PDF • 218KB

180 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page