והנה המשך דברי ארבל בשיעורו (59:26):
"רבותינו אומרים בסנהדרין שאחאב המלך הרשע ראה אותו הנביא בחזיון הנבואה בשמים שהוא שקול בזכויות ובעוונות, ורבותינו מקשים: איך אפשר שיהיה שקול, כתוב על אחאב: 'רַק לֹא הָיָה כְאַחְאָב אֲשֶׁר הִתְמַכֵּר לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְיָ אֲשֶׁר הֵסַתָּה אֹתוֹ אִיזֶבֶל אִשְׁתּוֹ' [מ"ב כא, כה]. לא היה רע כמו אחאב, מלך רשע כמו אחאב, ואתה אומר שהוא שקול בזכויות ובעוונות? אלא אומרים רבותינו: מתוך שהיה ותרן בממונו והיה מהנה תלמידי חכמים מנכסיו, לכן היה שקול. אפילו לרשע הזה שהוא הֶהְנה תלמידי חכמים מנכסיו, היה לו חיבור לתורה, היה לו דבקות עם התורה וכל העבודה-הזרה שהוא עבד, זה לא הכריע את הכף, למה? יש לו דבקות לתורה, הוא מהנה תלמידי חכמים מנכסיו, נותן להם, משפיע להם, מהנה אותם מנכסיו. אבל כשישראל מואסים בחכמים, אין להם שייכות לתורה. אם אתה מזלזל: לא צריך אותם, הם בטלנים, תסגרו את הישיבות, אם אתה מזלזל בערך החכמים שמקיימים את כל העולם".
ובכן, היסוד לסכלותו של ארבל בעניין זה הוא תפישׂת מדרשי חז"ל כפשוטם. ארבל אומר בראש ובאמצע דבריו: "רבותינו אומרים", כאילו חכמים ביקשו ללמד אותנו אמת מוחלטת, ולא היא, אלא רבותינו דרשו דרשה שיש בה דברי הבאי וגוזמה כדי ללמד מוסר: בסנהדרין (קב ע"ב) חכמים ע"ה ביקשו לרומם את מצות ההִתחברות לתלמידי חכמים תוך התמקדות בעניין המצוה להַהְנות תלמידי חכמים מנכסינו, ולכן דרשו פסוק ממלכים אשר עשוי להשתמע ממנו בדרך רחוקה מאד שאחאב היה שקול, דהיינו שחובותיו שוות לזכויותיו, והנה דברי חכמים:
"אמר רב נחמן: אחאב שקול היה, שנאמר: 'וַיֹּאמֶר יְיָ מִי יְפַתֶּה אֶת אַחְאָב וְיַעַל וְיִפֹּל בְּרָמֹת גִּלְעָד וַיֹּאמֶר זֶה בְּכֹה וְזֶה אֹמֵר בְּכֹה' [מ"א כב, כ]. מתקיף לה רב יוסף: מאן דכתיב ביה: 'רַק לֹא הָיָה כְאַחְאָב אֲשֶׁר הִתְמַכֵּר לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְיָ אֲשֶׁר הֵסַתָּה אֹתוֹ אִיזֶבֶל אִשְׁתּוֹ' [מ"ב כא, כה], ותנינא: בכל יום הייתה שוקלת שקלי זהב לעבודה-זרה, ואת אמרת שקול היה? אלא: אחאב וותרן בממונו היה, ומתוך שהֶהְנה תלמידי חכמים מנכסיו – כיפרו לו מחצה [מעוונותיו]".
וכי יעלה על הדעת שיש להבין את המדרש הזה כפשוטו? דהיינו שאחאב באמת היה שקול? או שבאמת וַתרנותו בממונו גרמה לו שיתכפרו לו מחצית מפשעיו? והלא מי שמבין את המדרש הזה כפשוטו לא רק שהוא כופר בפסוקים מפורשים בנביאים ובכתובים לפיהם אחאב היה מלך רשע, אלא שהוא כופר בתורה שהורתה לנו שהקב"ה הוא שופט אמת וצדק, ואף מחרף ומגדף את ה'-אלהים-אמת אשר העניש אדם שקול בעונשים כל-כך חמורים, והנה הם:
"וַיֹּאמֶר אַחְאָב אֶל אֵלִיָּהוּ: הַמְצָאתַנִי אֹיְבִי? וַיֹּאמֶר: מָצָאתִי, יַעַן הִתְמַכֶּרְךָ לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְיָ, הִנְנִי מֵבִיא אֵלֶיךָ רָעָה וּבִעַרְתִּי אַחֲרֶיךָ וְהִכְרַתִּי לְאַחְאָב מַשְׁתִּין בְּקִיר וְעָצוּר וְעָזוּב בְּיִשְׂרָאֵל, וְנָתַתִּי אֶת בֵּיתְךָ כְּבֵית יָרָבְעָם בֶּן נְבָט וּכְבֵית בַּעְשָׁא בֶן אֲחִיָּה אֶל הַכַּעַס אֲשֶׁר הִכְעַסְתָּ וַתַּחֲטִא אֶת יִשְׂרָאֵל [...] הַמֵּת לְאַחְאָב בָּעִיר יֹאכְלוּ הַכְּלָבִים וְהַמֵּת בַּשָּׂדֶה יֹאכְלוּ עוֹף הַשָּׁמָיִם, רַק לֹא הָיָה כְאַחְאָב אֲשֶׁר הִתְמַכֵּר לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְיָ אֲשֶׁר הֵסַתָּה אֹתוֹ אִיזֶבֶל אִשְׁתּוֹ, וַיַּתְעֵב מְאֹד לָלֶכֶת אַחֲרֵי הַגִּלֻּלִים כְּכֹל אֲשֶׁר עָשׂוּ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר הוֹרִישׁ יְיָ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (מ"א כא, כ–כו).
"וּלְאַחְאָב שִׁבְעִים בָּנִים בְּשֹׁמְרוֹן וַיִּכְתֹּב יֵהוּא סְפָרִים וַיִּשְׁלַח שֹׁמְרוֹן אֶל שָׂרֵי יִזְרְעֶאל הַזְּקֵנִים וְאֶל הָאֹמְנִים אַחְאָב [=גדולי העיר שגידלו את בני אחאב] [...] וַיִּכְתֹּב אֲלֵיהֶם סֵפֶר שֵׁנִית לֵאמֹר [...] קְחוּ אֶת רָאשֵׁי אַנְשֵׁי בְנֵי אֲדֹנֵיכֶם וּבֹאוּ אֵלַי כָּעֵת מָחָר יִזְרְעֶאלָה וּבְנֵי הַמֶּלֶךְ שִׁבְעִים אִישׁ אֶת גְּדֹלֵי הָעִיר מְגַדְּלִים אוֹתָם, וַיְהִי כְּבֹא הַסֵּפֶר אֲלֵיהֶם וַיִּקְחוּ אֶת בְּנֵי הַמֶּלֶךְ וַיִּשְׁחֲטוּ שִׁבְעִים אִישׁ וַיָּשִׂימוּ אֶת רָאשֵׁיהֶם בַּדּוּדִים וַיִּשְׁלְחוּ אֵלָיו יִזְרְעֶאלָה, וַיָּבֹא הַמַּלְאָךְ וַיַּגֶּד לוֹ לֵאמֹר: הֵבִיאוּ רָאשֵׁי בְנֵי הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר שִׂימוּ אֹתָם שְׁנֵי צִבֻּרִים פֶּתַח הַשַּׁעַר עַד הַבֹּקֶר. [...] דְּעוּ אֵפוֹא כִּי לֹא יִפֹּל מִדְּבַר יְיָ אַרְצָה אֲשֶׁר דִּבֶּר יְיָ עַל בֵּית אַחְאָב וַייָ עָשָׂה אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד עַבְדּוֹ אֵלִיָּהוּ, וַיַּךְ יֵהוּא אֵת כָּל הַנִּשְׁאָרִים לְבֵית אַחְאָב בְּיִזְרְעֶאל וְכָל גְּדֹלָיו וּמְיֻדָּעָיו וְכֹהֲנָיו עַד בִּלְתִּי הִשְׁאִיר לוֹ שָׂרִיד [...] וַיָּבֹא שֹׁמְרוֹן וַיַּךְ אֶת כָּל הַנִּשְׁאָרִים לְאַחְאָב בְּשֹׁמְרוֹן עַד הִשְׁמִידוֹ כִּדְבַר יְיָ אֲשֶׁר דִּבֶּר אֶל אֵלִיָּהוּ" (מ"ב י, א–יז).
והנה לפניכם גם שׂכרו של המלך יהוא אשר השמיד את בית אחאב כדבר ה':
"וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל יֵהוּא: יַעַן אֲשֶׁר הֱטִיבֹתָ לַעֲשׂוֹת הַיָּשָׁר בְּעֵינַי כְּכֹל אֲשֶׁר בִּלְבָבִי עָשִׂיתָ לְבֵית אַחְאָב, בְּנֵי רְבִעִים יֵשְׁבוּ לְךָ עַל כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל" (מ"ב י, ל). ואגב, אחאב היה גרוע אפילו מירבעם, הרשע המפורסם: "וַיַּעַשׂ אַחְאָב בֶּן עָמְרִי הָרַע בְּעֵינֵי יְיָ מִכֹּל אֲשֶׁר לְפָנָיו, וַיְהִי הֲנָקֵל לֶכְתּוֹ בְּחַטֹּאות יָרָבְעָם בֶּן נְבָט וַיִּקַּח אִשָּׁה אֶת אִיזֶבֶל בַּת אֶתְבַּעַל מֶלֶךְ צִידֹנִים וַיֵּלֶךְ וַיַּעֲבֹד אֶת הַבַּעַל וַיִּשְׁתַּחוּ לוֹ, וַיָּקֶם מִזְבֵּחַ לַבָּעַל בֵּית הַבַּעַל אֲשֶׁר בָּנָה בְּשֹׁמְרוֹן, וַיַּעַשׂ אַחְאָב אֶת הָאֲשֵׁרָה וַיּוֹסֶף אַחְאָב לַעֲשׂוֹת לְהַכְעִיס אֶת יְיָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מִכֹּל מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנָיו" (מ"א טז, ל–לג).
ולא רק שדברי הנביאים וגם הכתובים (שלא הבאתים) זועקים כנגד הבנת המדרש כפשוטו, גם חכמים ע"ה הורו לנו שלא לסלף ולפרש את המדרש הזה כפשוטו, שהרי במשנה סנהדרין (י, ב) נאמר: "שלשה מלכים [...] אין להם חלק לעולם-הבא [...] ירבעם ואחאב ומנשה, ורבי יהודה אומר: מנשה יש לו חלק לעולם-הבא" וכו'. ואחאב היה הגרוע מכולם, שהרי ראינו שאחאב היה גרוע מירבעם, ואילו ביחס למנשה יש דעה לפיה כן יש לו חלק לעולם-הבא.
עוד נאמר בסנהדרין: "אמר רבי אחא בר חנינא: 'וּבַאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּה' [מש' יא, י], באבוד אחאב בן עמרי – רינה"; "אמר רבי יוחנן: אין לך כל תלם ותלם בארץ-ישראל שלא העמיד עליו אחאב עבודה-זרה, והשתחווה לה" (לט ע"ב; קב ע"ב). ויש עוד מאמרים על אחאב במקורות.
ברם, למרות שכל בר-דעת מבין שאין להבין את המדרש הזה כפשוטו, ארבל העז פניו קמי שמיא, וביד רמה פירש את המדרש הזה כפשוטו, חירף שם אלהים חיים, כפר בתורה, בנביאים ובכתובים, ואף השפיל את חכמים ע"ה מאד-מאד כאילו הם היו מן המינים והאפיקורוסים. ובמה ארבל הבין את המדרש כפשוטו? ובכן, לפי ארבל, היה לו לאחאב "חיבור לתורה [...] דבקות עם התורה", כלומר ארבל ממש מצייר את אחאב כמוקיר רבנן ושכח שארבל רצח את כל נביאי ה' יתעלה. ולא רק זאת, אלא שלפי ארבל, "כל העבודה-הזרה שעבד זה לא הכריע את הכף", כלומר לפי ארבל יש לאחאב חלק ונחלה לעולם-הבא! ולמה? כי "יש לו דבקות לתורה, והוא מהנה תלמידי חכמים מנכסיו, נותן להם, משפיע להם, מהנה אותם מנכסיו".
מדבריו של ארבל עולה הזיה פגאנית רעה מאד, ואסביר: לפי ארבל, אדם יכול לעבוד עבודה-זרה כאחאב (שלא היה כמוהו), ולזכות לחיי העולם-הבא! ובתנאי שהוא יעביר שלמונים ומזומנים ביד רחבה ליושבי הישיבות... בדבריו אלה ארבל כופר ביסוד השכר והעונש, כביכול ניתן להימלט מעוון עבודה-זרה במתן מזומנים ושלמונים ליושבי ישיבות. ולא רק שהאדם הזה לא יימלט מעוון עבודה-זרה, אלא שנוסף לו פשע על פשעיו ועוון על עוונו, שהרי נוסף לו עוון חילול-השֵּׁם הנורא והפצה ותמיכה בפועל ביהדות מינות אורתודוקסית פרו-נוצרית פגאנית.
יתר-על-כן, מדובר בהזיה פרו-נוצרית, שהרי כומרי הנצרות מבטיחים למאמיני עבודתם, שהם אלה אשר מכפרים על העם בתפילותיהם ובמיסותיהם ובווידויהם. כלומר, העם יכול להמשיך לחטוא ולפשוע ולחמוס ולגזול ולנאוף ולהתעלל, וכל עוד ילכו לכומריהם וישלשלו לקופותיהם שלמונים ויתוודו בתאי הווידויים – יתכפר להם על פשעיהם ואף יוכלו להמשיך בהם! ובמלים אחרות, ארבל בהשקפת מינותו זו, מעודד את הזימה והתועבה, את השקר והחמס, שהרי הוא מציע לכל רשע ואכזר ונבל להמשיך במעלליו ובתאוותיו, ובלבד שיממן את ארבל ודומיו...
והנה ראיתם את הסכנה הגדולה שבהבנת מדרשי חז"ל כפשוטם, שהרי כל מה שחז"ל ביקשו הוא לעודד את בני האדם להתחבר עם תלמידי החכמים בדגש על להַהְנות אותם מנכסיהם, דהיינו להזמינם לסעודות מצוה ושבתות וחגים וכיו"ב, וזאת במטרה ללמוד ממעשיהם, וכמו שראינו בהרחבה בחלק הקודם – אולם, ארבל, בשל רדיפתו אחרי הבצע והתאוות, נכשל להבין את דברי חכמים ורתמם לבהמיותו וכסילותו: הוא גם החליט שיש להבין את דברי המדרש כפשוטם, וגם החליט שלא מדובר רק בהתחברות לתלמידי חכמים וכאמור, אלא מדובר במימון מלא של שלמונים ומשכורות ותקציבים ופטורים וטובות-הנאה והנחות והעלמות-עין – וכך הוא הפך את מדרש חכמים למקור של מינות וחילול-שם-שמים, למקור של מים רעים ומרים.
"מִי חָכָם וְיָבֵן אֵלֶּה נָבוֹן וְיֵדָעֵם כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי יְיָ וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם" (הו' יד).
בסוף דבריו לעיל אומר ארבל:
"אבל כשישראל מואסים בחכמים, אין להם שייכות לתורה. אם אתה מזלזל: לא צריך אותם, הם בטלנים, תסגרו את הישיבות, אם אתה מזלזל בערך החכמים שמקיימים את כל העולם".
ומה שארבל מסרב בתוקף להבין ולקבל הוא שמואסים ביושבי הישיבות לא בגלל שהם חכמים, אלא בגלל שהם כסילים בטלנים ופרזיטים, בגלל שהם מחללים-שם-שמים ומסיתים ומדיחים את עמֵּנו מדרכי מישרים לדרכי חתחתים, בגלל שהם ממיטים עלינו אסונות ויגונות – בגלל שהם מרחיקים את עם-ישראל מייעודו ומוליכים אותנו בחזרה אל גטאות הגלות הארורים. וכבר הרחבתי בחלקים הקודמים בהזייתו שיושבי הישיבות הנבערים מקיימים את העולם.
ועם-ישראל מואס בהם, מפני שהם מאסו בתורת אלהים חיים והמירוה לתורת שיקוצים:
"יַעַן וּבְיַעַן בְּמִשְׁפָּטַי מָאָסוּ וְאֶת חֻקֹּתַי גָּעֲלָה נַפְשָׁם" (ויק' כו, מג).
"כִּי מָאֲסוּ אֵת תּוֹרַת יְיָ צְבָאוֹת וְאֵת אִמְרַת קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל נִאֵצוּ" (יש' ה, כד).
***
והנה המשך דברי ארבל בשיעורו (1:00:45):
"רבותינו אמרו בסנהדרין: 'שינה לצדיקים רע להם ורע לעולם', למה שינה לצדיקים רע לעולם? מפרש רש"י: הם לא עוסקים בתורה, ובשעה שהם עוסקים בתורה התורה שלהם מגינה על הדור [ע"כ דברי השר"י ולקמן יתבררו]. בשעה שהחכם ישן אין הגנה על הדור, כשישראל מואסים בחכמים, כן, תסגרו, תיקחו להם ת'כספים, לא צריכים תקציבים, צריכים להיכנס תחת האלונקה בצה"ל, כשישראל מואסים בחכמים מחזיקי התורה, הם מאבדים את הקשר שלהם לתורה, את החיבור שלהם, את השייכות שלהם לתורה, איזה זכות קיום?" וכו'.
ובכן, במשנה סנהדרין נאמר כך: "יין ושינה, לרשעים – הנאה להם והנאה לעולם; ולצדיקים – רע להן ורע לעולם", ושם (עא ע"ב) פירש רש"י: "לצדיקים רע להם – שאין עוסקין בתורה; ורע לעולם – שהתורה שהן עוסקין בה מגינה על הדור, וכשהן מתבטלין פורענות בא לעולם".
ובכן, ארבל נפל בפח יקוש, שהרי מדברי שר"י עולה הזיית מינות רעה מאד, לפיה התורה הינה סגולה פגאנית שהעוסקים בה מגנים על הדור מפני הפורענות! וכל מי שהופך את התורה לכלי ולאמצעי להפקת טובות הנאה בעולם-הזה, וכל-שכן שהופך אותה לכלי שמגן על העולם מפני הפורענות – הוא מנחש וחובר וכופר בתורה, וכבר הרחבתי בעניינים אלה במאמרים רבים. יתר-על-כן, הזיה זו מובילה לשלילת יסוד השכר והעונש, שהרי במקום שהאדם והאומה, בבוא עליהם ייסורים, יפשפשו במעשיהם ויערכו חשבון נפש מקיף ועמוק – מה הם יעשו לפי ארבל ושר"י? הם יטענו שיושבי הישיבות לא למדו בשקידה או חמור מכך, שיש להרבות עוד יותר את תקציבי ומספרי יושבי הישיבות כדי שיעניקו לנו "הגנה". וכך, במקום להפיק לקחים ולשוב לה'-אלהים-אמת בבכי ובתחנונים, יתמידו ואף יעמיקו לשקוע בתהום המינות אשר המיטה עליהם את ייסורי האימים, וכך יבואו עליהם עוד ועוד ייסורים עד לחורבנם הסופי!
וכבר הוסבר בחלקים הקודמים שהחכמים אנשי האמת אינם מגינים על הדור במלמול מלים בארמית כמכשפי עובדי האלילים הקדמונים, אלא בהדרכת העם לדרכי המוסר והיושר – בזה הם מגינים על העם, בהיותם המורים והמנחים את העם ללכת בדרך האמת והצדק, ואם העם הולך בדרך האמת והצדק, איזה ייסורים יבואו עליו? להיפך, כל הברכות יחולו על ראשו! ובדיוק מן הסיבה הזו אמרו חכמים ע"ה שהיין והשינה רעים לצדיקם, שהרי בעת השתייה או השינה האדם החכם אינו פועל בהנחיית ובהדרכת העם לדרכי מישרים! להיפך, בשני העניינים הללו האדם החכם שוקע בעצמו ומתנתק מן העם, אם בשינה ואם ביין – וההפסד בזה עצום, שהרי בני האדם מפסידים את הדרכתו והנחייתו ועלולים לשגות בעוונות שימיטו עליהם ייסורים.
נקודה נוספת, לפי ארבל עם-ישראל מואס ביושבי הישיבות מפני שהעם דורש שיחדלו לממן את ישיבות המינות, שיתגייסו לצה"ל, ואף שייצאו לעבודה ויתרמו לכלכלת ישראל. עוד הוא טוען, שמי שמואס ביושבי הישיבות ומבקש לעצור את תקציביהם אין לו זכות קיום. ואיני מבין, מה פתאום אכפת לו מעם-ישראל? והלא לפי דרכו רוב עם-ישראל הם בגדר של "מורידין ולא מעלין", מדוע אפוא פתאום חשוב לו "זכות הקיום" של החילוניים? פתאום הוא דואג להם?
***
והנה המשך דברי ארבל בשיעורו (1:00:45):
"לכן ידעו רבותינו כיוון שהגאולה העתידה היא תהיה בדור שאין לעם זכות קיום בפני עצמו וה' יעשה למענו, לא בגלל זכויותיהם הוא לא יציל אותם בגלל זכויותיהם, אז אמרו רבותינו: איזה דור לא תהיה לו זכות קיום? דור שימאסו בתלמידי חכמים, כי אם אתה מואס בתלמידי חכמים, אין לך כבר שום חיבור לתורה, אין לך לחלוחית של תורה, אין לך דבקות עם ה', אין לך שום זכות קיום, לכן הם ידעו, שדור שבן דוד בא, ימאסו בתלמידי חכמים, קטגוריה, משטינים מלעיזים, כן, אוכלי חינם, משתמטים, בוזזים, זה בטלנים, כן, תלמידי חכמים".
ושוב ארבל נכשל ונחבל בהזיות מטמטמות, שהרי לפי ארבל וחבר מרעיו המינים, יושבי ישיבות המינות הינם תלמידי חכמים אשר בזכותם העולם קיים, בזכותם יש קיום לבני האדם... ומה שארבל אינו רוצה להבין הוא שמצוה רבה למאוס במינים ובצאצאיהם, מצוה להוכיח אותם על מעלליהם, מצוה לגייס אותם לצה"ל וללמֵּד אותם אומנות ומלאכה – אולי סוף-סוף יהיו בני אדם. כמו כן, עבירה חמורה היא לתמוך בהם ולעודד בזה כת מינים פרו-נוצרית אשר עלולה להמיט עלינו שואה נוספת. והבאתי את דברי ארבל האחרונים אף שאין בהם מן החידוש בעיקר בגלל סוף דבריו שבהם הוא מתאר נכונה את יושבי הישיבות: "אוכלי חינם, משתמטים, בוזזים, זה בטלנים", ובעניין המדרש שמתאר את הדור שבן דוד בא, כבר ביארתיהו לעיל בחלק ג.
***
והנה המשך דברי ארבל בשיעורו (1:02:10):
"הם מרוממים את האנשים החשובים [וכעת הוא מתחיל לצעוק בטירוף:] כל עוצבת הקומנדו כל החיילים ששם, כל המעוטרי צל"ש, על-פי אמת תורתנו הקדושה הם לא שווים את ציפורנו של הבחור הכי פחות מתמיד בישיבה, את ציפורנו! של הבחור הכי פחות מתמיד בישיבה, זו האמת! מי שלא מאמין בזה אין לו חלק לעולם-הבא! כמו שכתב רבנו יונה אם לא התורה היא העיקר, אם אתה לא מאמין שהתורה היא עיקר ממילא אתה חייב לרומם ולכבד ולהלל תלמידי חכמים שהם העיקר, הם השומרים הם המגינים הם המקיימים את התורה, אם אתה לא מאמין שהם מקיימים את העולם, אתה חי ונושם בזכותם, אין לך חלק לעולם-הבא".
וכשאני לעצמי איני מבין את קטנוניותו של ארבל, מה זו המלחמה הזו על הכבוד? מדוע כל-כך כואב לכסיל הזה שמרוממים את חיילי צה"ל? מדוע הוא מתעקש כל-כך לבזות אותם? מדוע הוא עד-כדי-כך מפליג לבזות ולהשפיל אותם עד שהוא צועק שהם "לא שווים את ציפורנו של הבחור הכי פחות מתמיד בישיבה"? מדוע הוא מגלה פנים ותורה ומזייף ומוסיף על יסודות דתנו שמי שלא סובר כמוהו שחיילי צה"ל "לא שווים את ציפורנו של הבחור הכי פחות מתמיד בישיבה" אין לו חלק לעולם-הבא? מדוע הוא נחרד את כל חרדת המינות הגדולה הזאת?!
ובכן, אי-אפשר להימלט מן המסקנה שארבל הינו רודף כבוד בלתי נלאה, כֹּה חשוב לו להשפיל את חיילי צה"ל, כֹּה בוער לו לבזות את הבחורים שמחרפים את נפשם במערכות-ישראל, וכל זאת בגלל שתורתו הינה תורת מינות כעורה ומשמימה, מייגעת ומחריבה את הדעת.
ולכן ארבל כל-כך נזעק, שהרי נגעו בציפור נפשו: הכבוד, ומדוע הכבוד כל-כך חשוב וקריטי למינים וליושבי הישיבות? ובכן, הכבוד והכסף הם שני הדברים היחידים אשר מחזיקים את יושבי הישיבות במכלאות המינות השחורות והסרוחות – שהרי לא ניתן בשום-פנים-ואופן לסבול תורת-מינות שכל-כך מייגעת את הבשר ושכל-כך מטמטמת את המחשבה, אלא-אם-כן אתה מעניק טובות-הנאה ליושבים בה (משכורות חודשיות, פטור מחובת הפרנסה, פטורים מצה"ל, הנחות והטבות כלכליות למכביר). ברם כל זה אינו מספיק, ונדרש גם לתעתע ביושבי הישיבות שהם "מחזיקים את העולם", ש"בזכותם העולם קיים", ש"כולם צריכים לכרוע אפיים ארץ ולהשתחוות לגדולתם ולקדושתם", ללא רדיפת הכבוד והגדוּלה וללא הזיית השחץ הזו, צאצאי המינים לא ישׂרדו בישיבות – והנה עתה, בשעת מלחמת קיום קשה ומסוכנת לעם-ישראל, מרוממים את חיילי צה"ל שנואי-נפשם, חיילי צה"ל אשר המינים וצאצאיהם רואים בהם חיידקים או חרקים (חרד"ק – הֶלְחֵם הבסיסים חיידק וחרק, כך הם קוראים לחיילים).
הפגיעה האנושה הזו בהזיית השחץ, הגדולה והרוממות המדומה שהמינים האורתודוקסים הזריקו ליושבי הישיבות במשך דורות, ואשר אִפשרה את המשך קיום עולם הישיבות המשמים שלהם, הפגיעה האנושה הזאת מסכנת את כל עולם המינות החרדי! שהרי כאמור, תורת מינותם איננה מסוגלת להחזיק אותם ולוּ שעה קלה במשרפות הדעת של עולם הישיבות, ולכן, אם יקחו מהם את הזיית הגדוּלה ויותירו אותם ערומים משחץ וגאווה, כל עולם מינותם יתרסק ויתנפץ כגלים אלי סלע. ולכן ארבל המין המתעתע, כל-כך מתייסר כאשר מרוממים את חיילי צה"ל, שהרי הדבר הזה גודע את אחת מרגליהם של המינים, ולאורך זמן יחריב את עולמם.
כמו כן, ברור שארבל מגלה פנים בתורה, והוא אף מעז את פניו לזייף את יסודותיה! כי לפי ארבל מי ש"לא מאמין שהם מקיימים את העולם, שאתה חי ונושם בזכותם, אין לו חלק לעולם-הבא", ושׂם חושך לאור ואור לחושך – שהרי דווקא מי שמאמין בהזיה הרעה הזו, דהיינו שלימוד תורת-מינותם מגן ושומר על העולם, הוא זה אשר מנחש וחובר וכופר בתורה. ואדרבה, לא רק שהם אינם מגינים על העולם, אלא שהם מדרדרים את עמֵּנו והעולם כולו להשחתה. ודי בזיופו הלז כדי לקבוע שמדובר במין ואפיקורוס אשר מתעה אחרי ההבל, ושדינו הוא מורידין ולא מעלין, ולכן יש להתרחק ממנו כמו מאש, ולא לתת לדבריו המתעתעים להיכנס ללבבות.
זאת ועוד, לפי ארבל הואיל והתורה היא עיקר אז חובה לשגות בהזיה שלימוד תורת מינותם מגן ושומר על עם-ישראל, וכאמור מעניק זכות קיום לכלל עם-ישראל ואף לעולם כולו. ברם, מה שארבל המין מתעקש שלא להבין הוא שמי שבאמת סובר שהתורה היא עיקר, לא יהפוך אותה לסגולה פגאנית, אלא יתמקד באמת בעיקר והוא: קיום מצוותיה ולא הפיכתה לסגולה וללחש פגאני שפועל גדולות ונצורות כמעשי המכשפים עובדי-האלילים – ובשעת מלחמה יש לקיים את מצות התורה, ועל כל עדה וחברה בעמֵּנו לצאת בעוז ולסייע למאמץ המלחמתי.
הפיכת התורה לכלי חומרני, דהיינו לקורדום להפקת פטורים מיציאה למלחמה, הינה עוון כפול ומכופל, שהרי לא רק שהעושה כן מנחש וחובר וכופר בתורה, אלא שהוא גם נכלל בין אותם האנשים שנאמר בהם "תרבות אנשים חטָּאים", "הדור הרע", ונקראו משחיתים ומנאצֵי ה'.
והנה תוכחתו הקשה של משה רבנו ע"ה לשבטי גד וראובן:
"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן: הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה? וְלָמָּה תְנִיאוּן אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעֲבֹר אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם יְיָ? כֹּה עָשׂוּ אֲבֹתֵיכֶם בְּשָׁלְחִי אֹתָם מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ לִרְאוֹת אֶת הָאָרֶץ. וַיַּעֲלוּ עַד נַחַל אֶשְׁכּוֹל וַיִּרְאוּ אֶת הָאָרֶץ וַיָּנִיאוּ אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְבִלְתִּי בֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם יְיָ. וַיִּחַר אַף יְיָ בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּשָּׁבַע לֵאמֹר: אִם יִרְאוּ הָאֲנָשִׁים הָעֹלִים מִמִּצְרַיִם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה אֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב כִּי לֹא מִלְאוּ אַחֲרָי. [...] וַיִּחַר אַף יְיָ בְּיִשְׂרָאֵל וַיְנִעֵם בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה עַד תֹּם כָּל הַדּוֹר הָעֹשֶׂה הָרָע בְּעֵינֵי יְיָ. וְהִנֵּה קַמְתֶּם תַּחַת אֲבֹתֵיכֶם תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים לִסְפּוֹת עוֹד עַל חֲרוֹן אַף יְיָ אֶל יִשְׂרָאֵל. כִּי תְשׁוּבֻן מֵאַחֲרָיו וְיָסַף עוֹד לְהַנִּיחוֹ בַּמִּדְבָּר וְשִׁחַתֶּם לְכָל הָעָם הַזֶּה" (במ' לב).
פסוקים אלה הינם תוכחה לדורות של משה רבנו ע"ה ליושבי הישיבות: האחיכם ילכו למלחמה ואתם תשבו בישיבותיכם? מתעדנים ומתפטמים ללא עבודה ופרנסה? ממלמלים בארמית דברים שאינם מובנים גם לכם, ומתנועעים בטירוף כשיכור שמכה את ראשו בסטנדר? האם לא די שנשותיכם מפרנסות אתכם? האם לא די בכספי הצדקה שאתם מקבלים מהמדינה? מה שווה תלמודכם אם הוא איננו מביא אתכם לידי מעשה? מה שווה תלמודכם אם הוא אינו מביא אתכם לקדש-שם-שמים? והלא זאת מטרת התלמוד: שיביא לידי מעשה! ריחוקם מדרך מהאמת ושלל הזיותיהם, הביא אותם לסבור שדי בלימוד התורה המשובש שלהם כדי לפעול "גדולות ונצורות" אצל בורא-עולם, משל היו מכשפים קוסמים וחוברים שעושים לנו טובה בכך שהם "משחדים" את האל בדבריהם: "בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי" (יש' כט, יג).
ויתרה מכולן! לקמן נראה כי משה רבנו ע"ה קושר בין עוון המרגלים לבין השתמטות ממלחמת מצוה! והקשר ברור: כל מי שמבקש להשתמט ממלחמת מצוה שונא ומתעב בהכרח את ארץ-ישראל, שהרי הוא מבקש להשתמט מהחובה הנעלה לשמור על ארץ-ישראל! וכל מי ששונא את ארץ-ישראל גדול עוונו מנשוא, כי בזה הוא למעשה שונא את ייעודו של עם-ישראל, ושנאה שכזו מעידה על ריקבון שורשי מאד, ריקבון שנובע ממקור אחד בלבד: מינות וכפירה.
ואפילו לא על עוון חטא העגל נחתם גזר-דינם של עם-ישראל במדבר, אלא על עוון המרגלים, על עוון שנאת ארץ-ישראל ועל השאיפה למרוד בייעודו של עם-ישראל: כינון ממלכת כהנים וגוי קדוש בארץ-הקודש והמקדש, ממלכה שתהיה אור ליהודה ואור לאנושות כולה. ובדיוק על העוון הזה נחתם גם גזר-דינם הנורא של המינים וצאצאיהם באירופה ערב מלחמת העולם.
"אִם יִרְאוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָם וְכָל מְנַאֲצַי לֹא יִרְאוּהָ, וְעַבְדִּי כָלֵב עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ וַיְמַלֵּא אַחֲרָי וַהֲבִיאֹתִיו אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר בָּא שָׁמָּה וְזַרְעוֹ יוֹרִשֶׁנָּה" (במ' יד, כג–כד).
***
והנה המשך דברי ארבל בשיעורו (1:03:04):
"אנחנו שומעים את הקלישאה הנדושה הזו, 'ביחד ביחד ביחד', וזה עצמו מעלה בי גיחוך כשהחילוניים אומרים: 'ביחד', כי המשנה בסנהדרין אומרת שכינוסם של רשעים רע להם ורע לעולם, אם הרשעים מתחברים ביחד רע להם ורע לעולם, וכל-שכן כשאני שומע את החרדים שאומרים: 'ביחד ביחד, יחד עם החילוניים', 'צריכים אחדות, צריכים אחדות', כתוב: 'משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט', יש לנו מצוה לשנוא את מי שלא עובד את ה', יש לנו מצוה לרחֵק אותו: 'מורידין ולא מעלין', הכופרים המינים האפיקורוסים מורידין אותם לבור ולא מעלין אותם מהבור. כותב רבנו יונה [השטן] שיש לאו מן התורה, שלא לחדול ממחלוקת עם מי שהוא רשע, חייב להחזיק במחלוקת עם הרשע, רבותינו אמרו: אל תתחבר לרשע, וכתוב באבות דר' נתן: אפילו לִדְבר מצוה אסור להתחבר לרשע, אז אתה מדבר איתי על 'ביחד ביחד'?".
לפי ארבל, כל החילוניים כולם הם בגדר רשעים, כופרים, מינים, אפיקורוסים, וכולם דינם הוא "מורידין ולא מעלין". ובכן, הנה לפניכם דברי רבנו בסוף "מאמר קידוש השם", ביחס למחללי שבתות בפרהסיה אשר באים "לגנוב מצוות", דהיינו שבאים לבית-הכנסת להתקרב לדת:
"וכן אין ראוי להרחיק מחללי שבתות ולמאוס אותם, אלא לקרבם ולזרזם לעשיית המצוות, וכבר פירשו רבותינו ז"ל שהפושע, אם פשע ברצונו, כשיבוא לבית-הכנסת להתפלל מקבלים אותו, ואין נוהגים בו מנהג ביזיון, וסמכו על זה מדברי שלמה שאמר: 'לֹא יָבוּזוּ לַגַּנָּב כִּי יִגְנוֹב לְמַלֵּא נַפְשׁוֹ כִּי יִרְעָב' [מש' ו, ל] – אל יבוזו לפושעי ישראל שהם באים בסתר לגנוב מצוות".
כלומר, אם האדם מבקש להתקרב לדת, אסור להרחיקו או אפילו לגרום לו להרגיש אי-נעימות, אלא יש "לקרבם ולזרזם לעשיית המצוות", ונראה ברור שלא רק אם אותו מחלל-שבת-בפרהסיה בא לבית-הכנסת, אלא הוא הדין לכל צעד קטן שיעשה לקראת דרך האמת או אפילו שהביע רצון לכך, רצוי וראוי לקרבו ולזרזו לעשיית המצוות, ואין לנהוג בו מנהג ניכור וריחוק, אף שמבחינה הלכתית הוא עדיין כגוי לכל דבריו. וכל-שכן וקל-וחומר אלף-אלפי-פעמים ביחס לחילוני שמחלל שבת בפרהסיה אשר יוצא בעוז להגן על עם-ישראל וארץ-ישראל – ברור לכל בר-דעת שחובה נעלה לנהוג בו מנהג של כבוד, קרבה וידידות ואסור באיסור חמור לבזותו! וכל-שכן וקל-וחומר כאשר רוב חיילי צה"ל הינם מסורתיים ומאמינים בבורא-עולם – ולא רק שחובה לנהוג באלה מנהג קרבה וידידות אלא יש להוקיר אותם לעילא-לעילא. ברוכים יהיו!
בשנאתו לחיילי צה"ל, אשר בזכותם הוא חי ומנגב את הישבן המסריח שלו באסלה, ארבל לא רק חושף את מינותו בשנאתו לצה"ל ולארץ-ישראל, אלא גם את נבלותו ומידותיו הרעות.
***
והנה המשך דברי ארבל בשיעורו (1:04:10):
"גם פרופ' חילוני חשוף-ראש [=וכי יש חובה דתית לחבוש כיפה? ולמדנו את חבישת הכיפה מן הכומרים הנוצריים, וחכמי המשנה והתלמוד חבשו סודר ולא כיפה] יעמוד ויגיד לך קבל עם ועדה, שבית-המקדש חרב על שנאת חינם [...] רבותי, אומר לכם עוד על מה חרבה ירושלים, כתוב בגמרא: ירושלים חרבה שביזו בה תלמידי חכמים, ירושלים חרבה שביטלו בה תינוקות של בית רבן, ירושלים חרבה שהשוו בה גדול לקטן – פתאום נהיו הכל שווים, לקחו את החכם, לקחו את החכם-פחות והשוו אותם, על זה חרבה ירושלים! כל-שכן וכל-שכן, שלוקחים אנשי חול ומרוממים אותם על פני תלמידי חכמים שעבורם ובזכותם העולם הזה מתקיים?".
לפי ארבל, אחת הסיבות שבגינן חרבה ירושלים היא "שהשוו בה גדול לקטן", וכיצד מסביר ארבל את דברי המדרש הללו? ובכן, "לקחו את החכם, לקחו את החכם-פחות והשוו אותם, על זה חרבה ירושלים!". כלומר לקחו לשיטתו של ארבל את עבדאללה אִבְּן ג'ורג'יה והשוו אותו נניח לאיזה רב עיר נכלולי, זה מה שגרם לפי ארבל לחורבן בית-המקדש השני: "על זה חרבה ירושלים!". וטמטומו של ארבל ורדיפתו אחר הכבוד פשוט מגוחכים וכבר ממש מבדחים, שהרי בית-המקדש השני נחרב בשל שחיתות מוסרית שהחריבה את העם, וכל העניינים שמובאים במדרשים כתשובה לשאלה: "מדוע חרב בית-המקדש?", הינם רק סימפטומים לשחיתות מוסרית, ואף נראה שעיקר מטרת חכמים במדרשיהם כלל לא הייתה ללמד על מה נחרב בית-המקדש, אלא לרתום את הזעזוע הגדול מחורבן בית-המקדש, כדי ללמֵּד את העם מוסר.
כמו כן, ארבל כלל לא הבין את דברי חז"ל באמרם: "השוו גדול לקטן". מטרת חכמים ע"ה במדרש הזה ללמד שבשל שחיתותם המוסרית ועזות פניהם ושחץ-ליבם של אנשי ירושלים באותם הימים – הם סירבו בתוקף לשמוע ולהישמע לעצת החכמים, וביכרו את עצת מחרחרי המלחמה למיניהם, כמו בימינו, כל הבן-גבירים והסמוטריצ'ים והגוטליבים והקַרְעים ויתר המיץ של הזבל של מפלגת הליקוק הנגעלה והמושחתת, הששים אלי קרב אף שאין ה' בקרבם.
"לֹא תַעֲלוּ וְלֹא תִלָּחֲמוּ כִּי אֵינֶנִּי בְּקִרְבְּכֶם וְלֹא תִּנָּגְפוּ לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם" (דב' א, מב).
והנה עוד כמה ממדרשי חכמים בעניין הסיבה לחורבן בית-המקדש השני (ב"מ ל ע"ב):
"לא חרבה ירושלים אלא בשביל שחיללו בה את השבת [...] לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביטלו בה קרית-שמע שחרית וערבית [...] לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביטלו בה תינוקות של בית רבן [...] לא חרבה ירושלים אלא מפני שלא היה להם בושת פנים זה מזה [...] לא חרבה ירושלים אלא בשביל שהושוו קטן וגדול [...] לא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא הוכיחו זה-את-זה [...] לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביזו בה תלמידי חכמים [...] לא חרבה ירושלים אלא בשביל שפסקו ממנה אנשי אמנה [אנשי אמת]". ועוד אמרו: "לא חרבה ירושלים אלא על […] שהעמידו דבריהם על דין תורה ולא עשו לפנים משורת הדין".
ויש עוד שלוש סיבות במדרשים: גילוי עריות, סכלות ראשי הדת ושנאת חינם, וכבר הרחבתי בכל העניינים הללו, ועליהם ראו במאמר: "האם המקדש השני נחרב בשל שנאת חינם?".
אגב, כמובן שבסוף דבריו ארבל חוזר לכאבו הגדול מכולם: הפגיעה בכָּבוד של יושבי הישיבות, שהוא כאמור חמצן לנשימה בתאי הגזים שבהם יושבים יושבי הישיבות – תאי גזים שחונקים את הדעת והמחשבה, תאי גזים שהגז הממית בהם איננו ציקלון B אלא תורת-מינות ארורה. והנה דברי ארבל בסוף דבריו: "כל-שכן וכל-שכן, שלוקחים אנשי חוֹל ומרוממים אותם על פני תלמידי חכמים שעבורם ובזכותם העולם הזה מתקיים". כלומר, ראוי שתיחרב ארץ-ישראל ועם-ישראל ייצא כולו לגלות של 2000 שנה, בגלל שמרוממים את חיילי צה"ל ולא מרוממים ומכבדים ומעריצים ומפארים אך ורק את יושבי ישיבות המינות אשר בחייהם הינם מתים.
"וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת יְיָ אֱלֹהֶיךָ" (דב' ח, יד), "תּוֹעֲבַת יְיָ כָּל גְּבַהּ לֵב" (מש' טז, ה).
***
והנה המשך דברי ארבל בשיעורו (1:05:15):
"זו שעה גורלית בישראל, אנחנו רואים, אין לנו מוצא, לא בעזה, וגם אם יש שם מוצא מה יהיה בעוד כמה שנים? מה יהיה בצפון? מה יהיה במזרח? מה יהיה בתוך ערביי ארץ-ישראל כאן, שהם יראו שהדברים [אינם] מובילים להכרעה בניצחון [ואיך ננצח כשהמינים שולטים ועושים ביד רמה?], הרי גם הם יקומו. זו שעה שישראל נמצא במצוק ובמצור, נבוכים הם בארץ".
ואנכי הקטן תמה, איך לא עלה בדעתו של ארבל ש"השעה הגורלית" הזו, שבה "אין לנו מוצא", שעת "המצוק והמצור" כלשונו, שזו הגיעה לעמֵּנו דווקא בשעה שכת המינות החרדית נמצאת בשיא פריחתה ושגשוגה? גם מבחינה מספרית, גם מבחינת מספרם של יושבי הישיבות, גם מבחינת תקציבים והטבות כלכליות, גם מבחינת הפטורים – מכל הבחינות, ממשלת ימין מלא-מלא-מלא (חרא), ודווקא בתקופה הזו ה'-אלהים-אמת היכה והשפיל אותם, והניח דווקא אותם לעמוד בראש המדינה בעת שבה הגיעו ייסורים קשים לעמֵּנו (וכך בדיוק היה ערב השואה). ולא רק זאת, אלא שכל עצתם הופרה: הם ביקשו להעביר את פסקת ההתגברות, וה' העניק כוח רב יותר לבית-המשפט-העליון ממה שהיה לו לפני המלחמה (בית-המשפט-העליון רשאי עתה להתערב בחוקי יסוד ללא שום פקפוק וערעור); הם העבירו את "עילת הסבירות" כדי שיוכלו למנות מקורבים ומושחתים וה' ביטל והעביר את החוק הזה מן הארץ; הם ביקשו לשנות את הרכב הוועדה לבחירת שופטים, וה', לא רק שהעביר את כל ההפיכה המשטרית מן הארץ, אלא שהם עתה בסכנה פוליטית ברורה ומיידית, כי בבחירות הבאות הם יספגו מכה קשה.
ויתרה מכולן, הם ביקשו להעביר את חוק הפטור מגיוס, והנה בא ה' יתעלה והלביש על פניהם מוּלטם, שהרי בקרוב בית-המשפט עתיד לדון בעניינם (בתאריך 2.6.24) וקרוב לוודאי שהוא לא ישכח ולא יסלח על כפיות הטובה שלהם כלפיו, בנסותם להרוס את מוסדות השלטון בארץ, והפעם הוא לא יוותר להם על השתמטותם (כפי שנהג בעבר), ויקבע שכולם עריקים.
"עֻצוּ עֵצָה וְתֻפָר דַּבְּרוּ דָבָר וְלֹא יָקוּם כִּי עִמָּנוּ אֵל" (יש' ח, י).
***
והנה המשך דברי ארבל בשיעורו (1:05:38):
"לתלמידי חכמים לא צריך לדאוג, הגמרא אמרה אומרת בבבא בתרא 'תורתם משמרתם', תלמידי חכמים לא לוקחים מהם מס לבנות את חומת העיר, למה? הם לא צריכים הגנה מפני האויבים! תורתם משמרתם [...] תלמידי חכמים הקב"ה שומר עליהם, תורתם משמרתם".
ובכן, יש שני עניינים שיש להבין בפסק ההלכה שבגמרא שנזכר לעיל: א) מה פירוש "תורתם משמרתן"? ב) מדוע פטרו את החכמים ותלמידיהם מן המס לבנות את חומת העיר?
א) אחל אפוא בעניין הראשון שיש להבהירו ולצחצחו מהתעיות המינים, בהלכות שכנים (ו, ה) רבנו פוסק: "כל הדברים שצריכין לשמירת העיר, לוקחין מכל אנשי העיר ואפילו מן היתומים: חוץ מתלמידי חכמים, לפי שאין תלמידי החכמים צריכין שמירה – התורה שומרתן".
וכך הסברתי עניין זה במאמר: "תורה מגנא ומצלא: התורה מגינה ומצילה?":
נראה לי ברור שכוונת רבנו באמרוֹ: "התורה שומרתן", היא בהתאם למדרש הראשון ממסכת סוטה וכן בהתאם לדעת ר' יוחנן לעיל, דהיינו שקיום התורה והמצוות והליכה בדרכי מישרים מרחיקים ומצילים אותם מן הפשעים והעוונות – שהרי אם אין בידם עוונות על מה יתייסרו? זאת ועוד, ראינו לעיל שיש זכות לתלמידי חכמים שלומדים תורת-אמת, והיא שאם חלילה מגיע להם עונש – זכות לימוד התורה דוחָה להם את הפורענות, שמא יתעוררו וישובו בתשובה. ולכן הם אינם זקוקים לשמירה, שהרי יש להם הגנה מסוימת בזכות הגייתם בתורת האמת.
ואדרבה, דווקא מהלכה זו עולֶה, שזכות לימוד תורתם של תלמידי החכמים מגינה אך ורק עליהם (בדחיית הפורענות כאמור), אך על בני העיר האחרים היא איננה מגינה כלל וכלל. כלומר, אין שחר לטענת יושבי הישיבות הוזי ההזיות שפיגולי מינותם מסייעים לעם-ישראל.
ועל-כל-פנים, כאשר יש סכנה ברורה ומיידית, לא יעלה על הדעת שתלמידי החכמים ילמדו תורה וידַמּוּ להגן בלימודה על עצמם או על הלוחמים – ואם יעשו-כן הרי שהם בגדר מנחשים וחוברים וכופרים בתורה. אלא, ברור שכולם מחויבים לצאת למלחמת מצוה, ואפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה, וכבר הרחבתי בעניינים הללו במאמר: "שירות בצה"ל ליושבי הישיבות".
ב) ועתה לעניין השני שיש להבהירו ולצחצחו מהתעיות המינים: מדוע פטרו את החכמים ותלמידיהם מן המס לבנות את חומת העיר? ובכן, השבתי על כל העניינים האלה בהרחבה רבה במאמר: "כבוד תלמידי החכמים האמיתיים", והנה לפניכם מקצת מן האמור שם:
להלן שש ההטבות והפטורים שנמנו בדברי רבנו בהלכות תלמוד תורה (ו, יא–יב):
א) פטור מעבודות בניין ועפר של העיר; ב) פטור מתשלום בעבור בניית החומות ותיקון השערים ושכר השומרים וכל ענייני שמירת העיר; ג) פטור מהשתתפות במגבית כספים בעבור מתנה למלך; ד) פטור ממסים שנקבעו באופן שרירותי לפי מספר בני האדם או באופן כולל על כל בני העיר; ה) הזכות למכור את סחורתם תחילה; ו) הזכות להקדים את דינם בבית-הדין. וכאמור, בפירושו למשנה הוסיף רבנו: ז) "מטיל מלאי לכיס של תלמידי חכמים". [...]
נמצא, כי הטעם והסיבה שהתורה קבעה את ההטבות הללו לתלמידי החכמים הינם משום כבוד התורה, וכמו שרבנו מסביר בפירושו למשנה: "כי שתי הפעולות הללו עושים אותן לפעמים הסוחרים זה-עם-זה דרך כבוד, ואף-על-פי שאין שם חכמה, ולפחות שיהא תלמיד חכמים כעם-הארץ שמכבדין אותו". ואף שרבנו אמר את דבריו הללו בעניין: "מטיל מלאי לכיס של תלמידי חכמים" וכן בעניין הקדמתם במכירת סחורתם בשוק – ברור שהוא הדין גם לחובת הקדמת דינם בבית-הדין, וגם לפטור מעבודות בניין ועפר, דהיינו גם הפטור בעניין זה יסודו בשמירה על כבוד תלמידי החכמים, וכדברי רבנו לעיל: "כדי שלא יתבזו בפני עמי הארץ".
וגם בעניין הפטורים מתשלום בעבור בניית החומות ותיקון השערים ושכר השומרים, וכל מה שקשור לשמירת העיר, וכן הפטור ממסים – כל המיסים והארנוניות הללו, נראה שהיו נוהגים בימי קדם לפטור מהם לעתים את האנשים המכובדים, ודוגמה קיצונית לכך היא המלך ושריו, שהרי ברור כשמש שהמלך והשרים בתקופת דוד ושלמה לא שילמו מיסים וארנוניות. ואפילו בימינו – נניח שמזמינים את שרי הממשלה לכנס לגיוס תרומות, ברור שמפאת כבודם לא יבקשו מהם לתרום כסף, ועצם הגעתם למעמד היא התרומה והעזרה הגדולה ביותר. [...]
יתר-על-כן, בעניין הפטור ממסים יש הלכה בהלכות שכנים (ו, ה) אשר ממנה משמע במפורש שגם תלמידי החכמים חייבים במיסים שמיועדים לטובת הכלל, וכֹה דברי רבנו שם:
"אבל לתיקון הדרכים והרחובות, [גובים] אפילו מן החכמים. ואם כל העם יוצאין ומתקנין בעצמן, לא ייצאו תלמידי חכמים עמהן, שאין דרך תלמידי חכמים להזדלזל בפני עמי הארץ".
כלומר, מיסים אשר מיועדים לשם טיפול בצרכי העיר השוטפים גובים אפילו מן החכמים!
נמצא אפוא, כי המיסים שתוארו לעיל ואשר מהם פטרו את תלמידי החכמים, אינם מיסים שהם לצורכי העיר או המדינה, אלא לצרכי ביתו ועושרו של המושל או המלך וכיו"ב, וכנהוג בימי קדם שהמלכים והמושלים גבו מיסים להעשרת אוצרותיהם. ויש ראיה לדברינו מתוך ההלכה שפוסק רבנו לעיל בהלכות תלמוד תורה, שהרי מיד לאחר הדין שלפיו תלמידי החכמים פטורים מתשורת המלך, רבנו פוסק: "ואין מחייבין אותן ליתן המס, בין מס שהוא קצוב על בני העיר, בין מס שהוא קצוב על כל איש ואיש". כלומר, תשורת המלך דומה במהותה למס הקצוב הזה אשר נאמר לאחריה – תשורת המלך היא מתנה אשר התושבים יוזמים לתת למלך כדי למצוא חן בעיניו, והמיסים הקצובים הללו הם מיסים אשר המלך יוזם את גבייתם, ואף הם נועדו בעיקר לצרכיו של המלך או המושל או לפאר את ביתו ולהעשיר את בית אוצרותיו.
מכל האמור לעיל עולה אפוא, שבימינו אין שום מקום לפטור את החכמים ותלמידיהם ממיסים! שהרי המיסים נועדו בראש ובראשונה לשם טיפול בצרכי העיר והמדינה, כל-שכן וקל-וחומר שמדובר במדינת ישראל ובארץ-הקודש, אשר מצוה גדולה ורבה היא לפתּחה ולנאותה.
לסיכום, לדעת חז"ל ורבנו יש לפטור או להיטיב עם תלמידי החכמים בעניינים הבאים: א) פטור מעבודות בניין ועפר של העיר; ב) פטור מתשלום בעבור בניית החומות ותיקון השערים ושכר השומרים, וכל ענייני שמירת העיר; ג) פטור ממסים שלא נועדו לצורך טיפול בצרכי העיר או המדינה השוטפים; ד) למכור סחורתם תחילה (אגב, מכאן ראיה שגם החכמים היו עובדים לפרנסתם); ה) להקדים את דינם; ו) "מטיל מלאי לכיס של תלמידי חכמים".
וכאמור, כל העניינים הללו היו נוהגים בימי קדם להקל בהם או לפטור מהם את האנשים המכובדים, שהרי ראינו שזה הטעם המרכזי לכל הדינים הללו, שלא יהיה כבודם של החכמים פחות מכבודם של עמי-הארץ אשר זכו לעושר או לשׂררה או לכבוד או לפרסום וכיו"ב.
לפיכך, לדעתי גם הפטור שהיה בימי קדם לתלמידי החכמים מתשלום בעבור שמירת העיר אין לו שום שייכות בימינו, שהרי התשלום למשטרה לא נגבה באופן ייחודי, אלא במסגרת סך תשלומי המיסים הכלליים. ויתרה מזאת, בימינו אין דרך לפטור שום אדם ממסים משום כבודו, ואפילו שרי הממשלה משלמים מיסים, כך שבימינו אי תשלום מיסים ואפילו לתלמידי החכמים האמיתיים עלול בקלות להתפרש כחילול-שם-שמים! והמציאות מוכיחה שאכן כך הוא.
***
והנה המשך דברי ארבל בשיעורו (1:05:38):
"כל פורענות שבאה לעולם באה בגלל עמי הארץ, לא בגלל תלמידי חכמים [=ולא עלתה בליבו מעולם מחשבת תשובה?], תלמידי חכמים התורה שלהם משמרת אותם, אבל מה שכן צריך לדאוג, ובזה פתחתי, החששה הגדולה שלי הפחד והבהלה שלי שהשקפת השקר והמינות הזו, שלא יבין העם הזה כמה תלמידי חכמים, כמה הם חשובים לו, כמה ערכם רב, כמה הם מקיימים את העולם, שבלעדיהם אין עולם, אם הוא לא יבין שהחיבור שלו לחכמים, מה שהוא מהנה אותם, מרומם, מכבד, תומך בהם, זה החיבור שמבטיח לו חיים, שבלעדי זה אין לו זכות קיום, מהשקפת השקר הזו שמרוממים אנשי חוֹל, אנשי צבא, אני פוחד מאד".
ובדבריו האחרונים שוב ניתן לראות את הצורך הגדול של כת המינות החרדית לשני העניינים שבהם תלוי קיומה: א) תקציבים ופטורים והטבות כלכליות, וכדברי ארבל: "מהנה אותם [...] תומך בהם"; ב) והעיקר: כבוד ויקר, גם כי משמעותם המעשית היא תקציבים ופטורים והטבות כלכליות וכיו"ב, וגם כי הכבוד הוא מצרך חיוני להמשך קיומה של חברת המינות החרדית.
וארבל ממש מתחנן לשני הדברים הללו, וניגוד שכזה: מצד אחד שחצנות בלתי נתפשׂת וראיית כל עם-ישראל זולתו כמינים וכופרים שדינם מורידין ולא מעלין; ומצד שני תלות כל-כך גדולה בכבוד שירחשו לו ולשכמותו, וכן תלות בתמיכה ובתקציבים ובפטורים ובטובות הנאה – ניגוד שכזה מצוי אך ורק אצל המינים, אשר נדמה להם שהם כוכבים בשמים, והכל מגיע להם.
אגב, אם תורת מינותם שומרת עליהם כדמיונו של ארבל, מדוע היא איננה מסוגלת לתת להם פרנסה? מדוע הם זקוקים נואשות לכסף ולהטבות כלכליות? מדוע שלא יתפללו וילהגו בתורת-מינותם כדי שהיא גם תעשיר אותם?! זאת ועוד, אם הם מודים שצריך להילחם על תקציבים ולצאת להפגנות אלימוֹת נגד גיוסם למלחמת-מצוה, מדוע הם כופרים בכך שצריך להילחם באופנים מעשיים כדי להבטיח את קיומו של עם-ישראל?! כמו כן, אם הם כל-כך שקועים בתורה, מדוע הם כל-כך זקוקים ומתחננים לכבוד ולִיקר מקרב העם שכולו לפי ארבל, בגדר של מינים ואפיקורוסים וכופרים וכו' אשר מצוה לשנוא אותם ודינם הוא מורידין ולא מעלין?!
***
והנה המשך דברי ארבל בשיעורו (1:07:00):
"דרשו רבותינו: [...] כפה עליהם הר כגיגית [...] אמר להם הקב"ה: אם אתם מקבלים תורה מוטב ואם לאו פה תהא קבורתכם. כלומר אם אתם עוסקים בתורה, לפחות מחוברים לתורה שתהיה לכם זכות קיום – מוטב; ואם אתם פונים עורף לתורה, מבזים מזלזלים לא מעריכים כראוי את מחזיקי התורה [...] – פה תהא קבורתכם. בין מסורתי בין חרדי בין חילוני בין מזרוחניק, אם אתם לא עוסקים בתורה ואין לכם חלק בתורה – פה תהא קבורתם. או תורה או מוות, כמו שכתוב בסוף פרשת ניצבים [...] החיים והמוות נתתי לפניך, חיים זה תורה, מוות זה אם אתה פונה עורף לתורה. [...] אתה עוסק בתורה, מחובר לתורה מחובר לחכמים, תהיה לך ברכה, אתה פונה עורף לחכמים תהיה לך קללה, ובחרת בחיים, למען תחיה אתה וזרעך".
ושימו לב איך ארבל מזייף את המדרש, שהרי במדרש נאמר "אם אתם מקבלים את התורה", דהיינו מקיימים את כל מה שנאמר בה לעשותו ולקיימו, וכמו שענו ואמרו בני ישראל: "נעשה ונשמע", ואף הקדימו עשייה לשמיעה – ואילו ארבל מכזב, שכוונת חכמים במדרש היא לא לקיום התורה והמצוות, אלא לפי ארבל יש שתי אפשרויות שבהן האדם יינצל ממוות:
א) או שהוא יעסוק בתורה כיושבי הישיבות הבטלנים, דהיינו אפילו ללא קיום מצוותיה הנעלות כמו עיסוק במלאכה ופרנסה וגיוס למלחמת מצוה; ב) או שהוא יכבד ויעריך ויוקיר (ויממן) את "מחזיקי התורה", וגם אם הוא חוטא ורשע וגס-רוח ביותר כמו אחאב, אם הוא מכבד ומרומם (וכמובן מממן, זה הכרחי מאד) – הרי שיש לו "חיבור לתורה" ו"חיבור לחכמים", והוא יינצל ממוות. ולא רק שהוא יינצל ממוות, אלא שתהיה לו ברכה בכל מעשי ידיו, ממש כמו בנצרות.
וכבר הרחבתי לעיל בהזייתו הפרו-נוצרית הזו, אשר מבטלת את כל המצוות מלבד מימון יושבי ישיבות, ואף גורסת שכל מי שלא מרומם (ומממן) אך ורק אותם – אין לו חלק לעולם-הבא!
***
ארבל חותם את שיעורו בדברים הבאים:
"מי לה' אלי? [=ונדמה לו שהוא משה רבנו] תדעו, עכשיו זה הבירור [...] שהגלות הארוכה הזו מבררת מעם ישראל את הכופרים את המינים את שונאי התורה, לא להם דיברתי, לא להם דיברתי, אני מדבר למי שרוצה לאחוז בתורת ה' להניח את השקפת האמת שיידע שיש או תורה או מוות. תלמידי חכמים הם מחיים ומקיימים את העולם; והדבקים בהם, התומך, המסייע, הדבקים בהם עליהם אמר הכתוב: ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום".
ולמי ארבל בדיוק פונה? לחילוניים שדינם לשיטתו מורידין ולא מעלין? לאנשי הציונות הדתית אשר לפי דעתו כל רבניהם הם פסולת המין האנושי? למסורתיים אשר גם המה לפי ארבל נכללים יחד עם החילוניים שהרי הם אינם מקפידים על המצוות, ומצוה לשנוא אותם? או אולי לחרדים? אבל רגע, בעצם החרדים יושבי הישיבות, התורה שלהם מגינה עליהם! מדוע אפוא בכלל יש צורך לדבר אליהם את כל הדברים הללו? וכי אלהים לא מדריך אותם באופן ישיר?
ארבל: עבד נרצע למינים האשכנזים
תם ולא נשלם, הרחבתי בשיעורו הזה של ארבל משתי סיבות מרכזיות: א) בשיעורו הזה נחשפה מינותו ורשעותו ונבלותו באופנים הברורים והעזים ביותר; ב) ויתרה מזאת, השבתי לו, מפני שהוא מן החכמים בעיניהם, ואסביר: גדולי-גללי-האסלה האשכנזים הם בדרך-כלל בהמות וכסילים גמורים, הם אינם יודעים להסביר מאומה, הם אינם יודעים לטעון טענות ולהרכיב משפטים לפסקה הגיונית. ולכן, אם תשימו לב, בכל הדורות כמעט תמיד מי שהגן בפולמוסים על שיטות המינים האירופים האשכנזים הם דווקא הספרדים! כגון הרמב"ן והשטן מגירונדי, וכן הרשעב"ץ וקארו הקראי שהצדיקו ליהנות מדברי תורה, ועוד ספרדים אשר יָצאו להגן ולגונן על תורת המינות האשכנזית. וגם ארבל כאחד מהם. ולכן השבתי לו, כי הוא מרכֵּז רבות מטענות המינים המתעתעות, ושלא ברצונו סייע לי להכות את המינים שוק על ירך.
סוף דבר
אהבת ארץ-ישראל היא אחד היסודות החשובים ביותר בדת האמת, לא נגזר דינם של דור המדבר אלא על הוצאת דיבת הארץ רעה, ולא נגזר דינם של צאצאי המינים באירופה אלא על הוצאת דיבת הארץ רעה ואהבת הגלות הארורה. להבנתי, השירות בצה"ל חשוב מאד לפני ה' יתעלה, כי הוא מבטא יותר מכל את האהבה לארץ-ישראל, והאהבה לארץ-ישראל מבטאת ומקדמת יותר מכל את עם-ישראל לקראת מילוי ייעודו וחובתו: כינונה של ממלכת כהנים וגוי קדוש. האהבה לארץ-ישראל היא זו שעתידה להוליד בסופו-של-דבר גם אהבה לה' יתעלה.
בתור חייל פשוט ששירת שלוש שנים בחיל רגלים (למרות כוחות גופי הדלים), והלך בארץ לאורכה ולרוחבה מן הנגב והערבה וממדבר יהודה ועד הגליל והגולן, הנני יכול לומר בוודאות שהשירות הקרבי נטע בקרבי אהבה עצומה לארץ-ישראל! אהבה שלא יבין אותה לעולם מי שלא חי חודשים רבים בתנאי שטח במדבריות למרגלות ההרים הרמים ובתוך הגיאיות. מי שלא התנתק מחיי העיר המתעתעים וראה וחש וטעם את ארץ-ישראל כמו שראו אותה אבותינו, במשך תקופה ארוכה, לעולם לא יוכל לאהוב ולהעריך באמת את ארץ-ישראל.
ופעם היה לי וויכוח קשה עם קרוב משפחה שהוא יושב ישיבה לשעבר, עַמֵא וְדַמַא, אשר לא שירת בצבא בגלל שהוא ישב בישיבה, ועתה הוא יצא לעבוד ככל האדם, והוא טוען ומכרכר בפניי שהוא אוהב את ארץ-ישראל. השבתי לו, שלא רק שהוא אינו יודע מהי אהבת ארץ-ישראל הוא גם תומך בשונאי ארץ-ישראל מובהקים בכל פעם שהוא מצביע בקלפי למינים ולצאצאיהם, אשר כל מעייניהם נתונים לתאוותיהם, לתקציביהם, למעלליהם ולתעלוליהם, ולקיום והנצחת המינות והאלילות הכעורה שבידם. הם שונאים את ארץ-ישראל בסתר ובגלוי, ורואים בה כלי להפקת רווחים ותאוות וטובות-הנאה בלבד! ולא לחינם הם עושים כבוד מלכים לאדמו"ר מסאטמר הארור כאשר הוא מגיע לארץ, כי אלוהיהם הוא אלהי הכסף והזהב, ואם היו להם תקציבי מדינה באוסטריה או בגרמניה או בפולין או בליטא – הם לא היו כאן מזמן!
ואצרף למאמר זה מצוה אחת מתוך אחת-עשרה מצוות מתורת רס"ג (כתבים א), שם רס"ג מפרש את דברי הברייתא: "בן עשרים לרדוף" – להתגייס לצבא, וכֹה דבריו: "ומשם והלאה [מגיל עשרים ואילך] בענייני המלחמה [=הצבא] ויתר הפעולות [=מלאכה ופרנסה]".
"כִּי יְיָ אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר, אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ, אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת" (דב' ח, ז–ט); "וָאָבִיא אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ הַכַּרְמֶל לֶאֱכֹל פִּרְיָהּ וְטוּבָהּ וַתָּבֹאוּ וַתְּטַמְּאוּ אֶת אַרְצִי וְנַחֲלָתִי שַׂמְתֶּם לְתוֹעֵבָה: הַכֹּהֲנִים לֹא אָמְרוּ אַיֵּה יְיָ וְתֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה לֹא יְדָעוּנִי ['מחזיקי התורה' לא יודעים את ה' יתעלה, הולכים במינותם] וְהָרֹעִים פָּשְׁעוּ בִי וְהַנְּבִיאִים נִבְּאוּ בַבַּעַל וְאַחֲרֵי לֹא יוֹעִלוּ הָלָכוּ, לָכֵן עֹד אָרִיב אִתְּכֶם נְאֻם יְיָ וְאֶת בְּנֵי בְנֵיכֶם אָרִיב [...] הֵן הָיְתָה כָּזֹאת? הַהֵימִיר גּוֹי אֱלֹהִים וְהֵמָּה לֹא אֱלֹהִים? וְעַמִּי הֵמִיר כְּבוֹדוֹ בְּלוֹא יוֹעִיל! שֹׁמּוּ שָׁמַיִם עַל זֹאת וְשַׂעֲרוּ חָרְבוּ מְאֹד נְאֻם יְיָ, כִּי שְׁתַּיִם רָעוֹת עָשָׂה עַמִּי אֹתִי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים לַחְצֹב לָהֶם בֹּארוֹת בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים אֲשֶׁר לֹא יָכִלוּ הַמָּיִם" (יר' ב, ז–יג).