"גַּם בְּנֵי אָדָם גַּם בְּנֵי אִישׁ" – מי הם בני אדם ובני איש?

עודכן: 28 בינו׳ 2021

במורה (א, יד) רבנו מבאר את שיתוף השם "אדם" בכתבי-הקודש, כאשר מטרתו הסופית היא לבאר את הפסוק בבראשית (ו, ב): "וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ". בפסוק זה ישנה סכנה גדולה לאימוץ ההשקפה שהמלאכים הינם בעלי גוף, שהרי אם "בני האלהים" ירדו מן השמים כדי לבוא אל בנות האדם ברור שהמלאכים הם בעלי מאפיינים גופניים, אחרת איך הם לוקחים להם נשים מבנות האדם? תפישה זו ודומות לה הינן תפישות אליליות מובהקות, אשר סבורות שהאלים הדמיוניים עשויים לרדת מן השמים ולהתחבר עם בנות האדם ולהוליד גיבורים.


להרחקת הגשמות מן המלאכים ישנה חשיבות גדולה, ולא רק כי מדובר בהשקפה נכונה אשר מרחיקה הזיות מאגיות אליליות, אלא גם מפני שתפישת מלאכי-השרת כבעלי-גוף כבני-האדם, מובילה ומדרדרת בקלות ובמהירות לתפישת הבורא כבעל אותם מאפיינים בדיוק – שהרי המלאכים הם שליחיו המקורבים אליו, והפסוק אף קורא להם "בני האלהים", ואם במלאכים דבקה מגרעת הגשמות, מדוע שלא נייחס לאביהם למנהיגם ולבוראם גם-כן את מגרעת הגשמות? והלא נאמר במפורש על המלאכים "בני האלהים"...


נמצא אפוא, כי תפישת המלאכים כבעלי מאפיינים גופניים הינה השער להגשמה! ולכן רבנו מייחד את פרק יד במורה להרחקת הגשמות מן המלאכים, וזאת כדי שלא יעלה על דעתנו חלילה שהם גופניים, ונתדרדר במהירות להשקפת הגשמות גם ביחס לבורא, כי אם "הבנים" הם בנים גופניים, ברור כשמש שגם "אביהם" הוא גופני כמו בניו יוצאי חלציו...


ביטוי להתדרדרות המחשבתית הזו, כלומר, ביטוי לתפישת המלאכים כגופניים אשר הובילה לתפישת הבורא כבעל מאפיינים גופניים, אנחנו מוצאים בנצרות, מכיוון שהתועים אחריה סבורים שהקב"ה התגלם והתגשם וחדר בדרך פלאית לתוך רחמה של מריה "הקדושה". ובמלים אחרות, לא רק המלאכים עלולים לרדת מן השמים ולבוא אל בנות האדם, אפילו הקב"ה יתעלה-שמו מכל השקפותיהם הבזויות, התחבר עם בת אדם וכך נולד "בן האלהים"! הלא הוא ישוע ימח-שמו-וזכרו, הוא וכל המינים וצאצאיהם ממשיכי דרכו.


לפיכך רבנו טורח להדגיש בפרק יד, ש"בְּנוֹת הָאָדָם" אשר נזכרו בפסוק הינן בנות פשוטי-העם, כי מזאת יילמד ש"בני האלהים" אשר נזכרו לפניהן הינם בני נכבדי-העם. ובמלים אחרות, אם רבנו לא היה מסביר ש"בנות האדם" הינן בנות פשוטי-העם דווקא, והיינו סבורים שמדובר בבנות כל בני-האדם עלי-אדמות, היינו מתדרדרים קל-מהרה להגשמת המלאכים, שהרי היינו שוגים לחשוב ש"בני האלהים" הם מלאכים שמימיים – בניו של הקב"ה אשר ירדו מן השמים, ואז היינו גם פותחים לרווחה את השער להגשמת הבורא יתעלה.


ושמעתי פעם טענה שהשדים הם "מלאכי החבלה" שנזכרו במדרשים, כלומר גם השדים הינם בגדר "מלאכים" אלא שהם מסוג רע ונבזי של מלאכים! ובנוסף לתפישת אגדות חז"ל כפשוטן ואימוץ הזיה מאגית אלילית, יש בסכלות הזו גם הוצאת-שם-רע על המלאכים, וחמור מזאת, היא אף פותחת שער להגשמה: כי אם השדים הם למעשה סוג מסוים של מלאכים, והם מתוארים בפשטי אגדות חז"ל כבעלי מאפיינים גשמיים מובהקים, המסקנה שעולה היא שכלל המלאכים הינם גופניים – ולא רק שהאוחז בהזיה זו משתבש בהשקפה רעה מאד, אלא הוא גם קורע לרווחה את השער להגשמה (וכבר ייחדתי להשקפה הרעה הזו שני מאמרים: "תשובה לליטאי זך שכל בעניין השדים"; "הליטאי זך השכל מכה שנית").


נעבור עתה לעיין בלשון רבנו במורה (א, יד), וכֹה דבריו:


"שיתוף 'אדם': [1] הוא שם אדם הראשון נגזר, כפי שנתבאר בכתוב שהוא נגזר מן 'אֲדָמָה' [בר' ב, ז]; [2] ויהיה שם המין: 'לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם' [בר' ו, ג], 'מִי יוֹדֵעַ רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם' [קה' ג, כא], 'וּמוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה אָיִן' [קה' ג, יט]; [3] ויהיה שם להמון, כלומר פשוטי-העם בלעדי היחידים: 'גַּם בְּנֵי אָדָם גַּם בְּנֵי אִישׁ' [תה' מט, ג]. ומן העניין הזה השלישי: 'וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם' [בר' ו, ב], 'אָכֵן כְּאָדָם תְּמוּתוּן' [תה' פב, ז]".


א. שֵׁם אדם הראשון


המשמעות הראשונה של המילה "אדם" היא שם אדם הראשון, ושמו נגזר מן "אדמה", והנה לשון הפסוק במלואו (בר' ב, ז): "וַיִּיצֶר יְיָ אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה", וברור ששמו של האדם נגזר מן "אדמה" מכיוון שהוא מתואר כמי שנברא ממנה. ונראה לי שנאמר שהאדם נברא מן העפר, כדי ללמד שהאדם נברא מחומר והוא בעל שאיפות חומריות, וכן כדי לרמוז על סופו דהיינו התפרקותו לעפר, וכן כדי ללמד את האדם ענווה שלא תזוח דעתו, שהרי סוף-סוף הוא חומר ככל בעלי-החיים.


ב. שֵׁם מין האדם


רבנו קובע לעיל, כי "אדם" הוא גם שם כללי לכל מין האדם, והוא מביא ראיה משלושה פסוקים: 1) "לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם" (בר' ו, ג); 2) "מִי יוֹדֵעַ רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם" (קה' ג, כא); 3) "וּמוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה אָיִן" (קה' ג, יט). ביחס לפסוק הראשון מָרי מעיר שם: "ופירושו כמו שכתב רס"ג", והנה דברי רס"ג שם: "לֹא יָדוֹן וכו' – לא יישאר שקוע רוחי בבני-אדם אלו לעולם כיוון שהם בשר, אלא יהיו ימיהם מאה ועשרים שנה".


נמצא אפוא, כי "האדם" הנזכר בפסוק הראשון הוא שם כללי לכל מין האדם, והרוח של הקב"ה שניתנה לבני-האדם, הכוונה בה לנשמה שהקב"ה העניק לכל אדם שנולד בעולם. ונקראת "רוחו" של הקב"ה מפני שאחד מכוחות הנשמה הוא כוח-רוחני מופשט הוא כוח-המחשבה הוא ההשגה-השכלית, והוא "צלם האלהים" אשר חנן בו אלהים את האדם. וזו גם הסיבה שההשגה-השכלית הזו נקראת "צלם אלהים", וכמו שרבנו מבאר במורה (א, א):


"ובגלל ההשגה השכלית הזו נאמר בו [=באדם]: 'בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ' [בר' א, כז] [...] וכאשר ייחד [הקב"ה את] האדם בעניין מופלא מאד שבו, מה שאין בשום דבר בכל המציאות [...] והיא ההשגה השכלית אשר אין בה שימוש חוש ולא יד ולא כתף, לפיכך דימהו בהשגת ה' שאינה בכלים, ואף-על-פי שאין דימוי לפי האמת אלא רק במחשבה ראשונה, ונאמר באדם מחמת העניין הזה, כלומר מחמת השכל האלהי הנצמד בו, שהוא בצלם אלהים ובדמותו".


וכבר ביארתי את העניינים הללו בהרחבה במאמרי על הפרק הראשון של המורה: "פִּתְחוּ שְׁעָרִים וְיָבֹא גוֹי צַדִּיק שֹׁמֵר אֱמֻנִים". וברור שגם בשני הפסוקים הנוספים לעיל מִסֵּפֶר קהלת הכוונה במילת "אדם" בהם היא על כלל מין האדם שבעולם.


ג. שֵׁם להמון


במשמעות האחרונה למילה "אדם" רבנו מגיע כאמור לעיקר מטרתו בפרק זה, וכֹה דבריו: "ויהיה ['אדם'] שם להמון, כלומר פשוטי-העם בלעדי היחידים: [1] 'גַּם בְּנֵי אָדָם גַּם בְּנֵי אִישׁ' [תה' מט, ג]. ומן העניין הזה השלישי: [2] 'וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם' [בר' ו, ב]; [3] 'אָכֵן כְּאָדָם תְּמוּתוּן' [תה' פב, ז]". מָרי מסביר שם את פרשנותו של רבנו לפסוק הראשון, אותו הבאנו גם ככותר למאמר זה, וזה לשונו: "ורבנו מפרש: 'בְּנֵי אָדָם' – ההמונים, 'בְּנֵי אִישׁ' – יחידי סגולה". מָרי גם מוסיף שם הערה על הפסוק השני: "וכפירוש רס"ג כי 'בְנֵי הָאֱלֹהִים' – הנכבדים, ו'בְּנוֹת הָאָדָם' – [בנות] פשוטי-העם". מָרי מוסיף ומציין שם כי רס"ג תוקף בחריפות בפירושו לאיוב את הסוברים ש"בני האלהים" הם המלאכים.


וכבר הרחבתי בעניין הרחקת הגשמות מן המלאכים, וביארתי את התקפת רס"ג וביקורתו של רבנו על פירושי התועים הללו (רש"י וחבר מרעיו), במאמריי: "התקפת רס"ג על פירוש זהה לפירוש רש"י"; "המלאכים כבני אדם?", "רש"י – ראש פרשני ההגשמה (חלק ה)", ועוד. ואגב, רש"י לא רק נכשל בהשקפה שהמלאכים הם גופניים, אלא הוא גם סבר שראוי לפנות אליהם, ראו מאמרי: "ועל הסליחות ייאמר: 'קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם'". ואין צורך לומר שהוא נכשל גם בהגשמה, שהרי כמו שאמרנו לעיל מי שנכשל בהגשמת המלאכים מתדרדר כמעט בוודאות להגשמת הבורא.