במורה (א, סד) רבנו מבאר את משמעויותיו של שֵׁם ה' שנאמר בכתבי הקודש: לעתים הכוונה בו היא רק לעצם השֵּׁם שנאמר בפה, לעתים הכוונה בו היא לאמיתתו של הבורא, ולעתים הכוונה בו היא לציוויו של הבורא יתעלה, והנה כל הדברים הללו בדברי רבנו במורה שם:
"דע, כי שֵׁם ה' [א] פעמים הכוונה בכך עצם השֵּׁם [אשר נאמר בפה], כגון אמרוֹ: 'לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם יְיָ אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא' [שמ' כ, ז; דב' ה, יא], 'וְנֹקֵב שֵׁם יְיָ' [ויק' כד, טז], וזה רב מלמנות; [ב] ופעמים הכוונה בכך עצמו יתעלה ואמיתתו, כגון: 'וְאָמְרוּ לִי מַה שְּׁמוֹ' [שמ' ג, יג; ולמדנו בהרחבה במאמר הקודם שבסדרת מאמרים זו על משמעות הפסוק הזה]; [ג] ופעמים הכוונה בכך ציוויו יתעלה, עד שיהא אָמְרֵינו: שֵׁם ה' כאילו אָמַרנו: דבר ה' או מאמר ה', כמו שאמר: 'כִּי שְׁמִי בְּקִרְבּוֹ' [שמ' כג, כא], עניינוֹ דברִי בקרבו או מאמרי בקרבו, העניין שהוא [=המלאך] כלי לחפצי ורצוני, ואבאר את הדברים בשיתוף [השֵּׁם] 'מלאך' [לקמן בחלק ב, פרק ז, ופרק לד]".
כבוד ה'
בהמשך המורה שם (א, סד) רבנו מבאר מהו כבוד ה' שנאמר בכתבי הקודש, רבנו מסביר, שלעתים הכוונה בו היא לאור נברא, דהיינו לאור שאותו הקב"ה בורא באופן פלאי כדי לבטא ולסמל את השגחתו באותו המקום, וכֹה דברי רבנו במורה שם: "וכן כבוד ה', [א] יש שהכוונה בו האור הנברא אשר ה' משרה אותו במקום [מסוים] לְכָבוד [לה'] על דרך הנס: 'וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד יְיָ עַל הַר סִינַי וַיְכַסֵּהוּ [הֶעָנָן שֵׁשֶׁת יָמִים]' וכו' [שמ' כד, טז], '[וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד] וּכְבוֹד יְיָ מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן [...] [כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד יְיָ מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן]' [שמ' מ, לד–לה]".
עוד מסביר רבנו שלעתים המושג כבוד ה' מבטא את אמיתת עצמותו יתעלה, וכֹה דבריו במורה שם (א, סד): "[ב] ויש שהכוונה בכך [בביטוי כבוד ה', היא] עצמו יתעלה ואמיתתו כמו שאמר [משה]: 'הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ' [שמ' לג, יח], ובאה התשובה: 'כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי' [שמ' לג, כ] – מלמד שהכבוד האמור כאן הוא עצמו, ואמרוֹ: 'כְּבֹדֶךָ' לרוממות [=שהרי החלפת המילה 'עצמו' ב'כבודו', מורה על אמיתתו רק באופן עקיף וכמו שפונים לשופט במילה 'כבודו'], כדרך שביארנו באמרוֹ: 'וְאָמְרוּ לִי מַה שְּׁמוֹ' [וכאמור, עניין זה נתבאר במאמר הקודם בסדרה זו]".
לאחר הדברים האלה רבנו מוסיף ומלמד, שלעתים המושג כבוד ה' מורה על רוממותו של הבורא יתעלה: או בהלֵלות ובשבחים שמפארים אותו בני האדם; או בעצם קיומם של הנבראים המופלאים אשר מעידים על שכלול בריאתו וחכמתו, ובכך מובילים לרוממותו של הבורא בעיני בני האדם; או בעצם השגתו, כגון המלאכים אשר אין להם כלי דיבור להלל ולפאר לה' יתעלה, אך עצם השגתם אותו היא רוממות לבורא-יתעלה, שהרי ההכרה בו היא רוממותו האמיתית, ובמלים אחרות, רוממות הבורא במחשבת היודע נובעת מידיעת והכרת אמיתתו יתעלה.
"כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי [=השבח למשכילים נובע מהכרת ה' יתעלה, ובמלים אחרות: הואיל ובידיעתם אותו רוממוהו, ראויים המה לשבח ולתהילה]" (יר' ט, כג).
והנה דברי רבנו בעניין זה בהמשך דבריו במורה שם (א, סד):
"[ג] ויש שהכוונה במילת 'כבוד' מה שכל בני האדם מרוממים את ה'. ואף כל זולתו יתעלה מרוממים אותו [=כל הנבראים מעידים על גדולתו ורוממותו של הבורא בעצם קיומם, שהרי מתוך ההתבוננות בהם אנחנו לומדים להכיר את מי-שאמר-והיה-העולם; וכן כלל הנבראים הנשׂגבים כמו המלאכים, אשר יודעים את הבורא כפי כוחם, מרוממים אותו], כי רוממותו האמיתית היא הכרת גדולתו, וכל מי שהשיג גדולתו ושלמותו הרי כבר רוממו כפי ערך השגתו".
ודבר גדול למדנו מדברי רבנו הללו, והוא שאין רוממות אמיתית לבורא יתעלה אלא בקרב בני האדם אשר מכירים ויודעים את בוראם, וככל שידיעתם אותו תהיה גדולה ומעמיקה יותר, כך רוממותו בעיני שכלם תהיה רבה ועצומה יותר, והתפעלותם מרוממותו תגבר עוד ועוד.
רבנו ממשיך ומבאר עניינים אלה במורה שם (א, סד), וכֹה דבריו:
"והאדם בלבד מרומֵם בדברים כדי לבטא את מה שהשיג בשכלו ומודיע אותו לזולתו. ואשר אין לו השׂגה כגון הדוממים הרי גם הם כאילו מרוממים בהיותם מוֹרים בטבעם על יכולת ממציאם וחוֹכמתו, ויהיה זה גורם למתבונן בהם לרומֵם, דיבר בלשונו או שלא דיבר אם היה ממה שאין שייך בו דיבור [=כולם אפוא מרוממים אותו, בני האדם ושאינם בני אדם כגון הדוממים]".
בהמשך דבריו רבנו מבאר פסוק ידוע בתהלים, וכֹה דבריו: "וכבר הרחיב הלשון העברי בכך עד שמניחים על עניין זה [=רוממות הבורא] לשון אמירה ואומרים על מה שאין לו השׂגה שהוא שיבח ואמר: 'כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה יְיָ מִי כָמוֹךָ' [תה' לה, י], המשיל את היותן מחייבות דעה זו כאילו אמרוהָ [כלומר, שכלול גופו של האדם מחייב להתפעל ממעשי הבורא והבריאה, עד שהמשילוּ את ההתפעלות הגדולה הזו באמירתן של העצמות], הואיל וגם מחמתן נודע זה".
נמצא שהפסוק בתהלים הינו משל לשכלול גופו של האדם אשר מחייב את ההתפעלות ואת הרוממות לבורא-עולם, ועד-כדי-כך ברורה ועצומה רוממותו העולה מן ההתבוננות בשכלול הגוף ובשכלול הבריאה, עד שכאילו העצמות עצמן אומרות זאת ומהללות את הבורא יתעלה – ללמדנו שרק כסיל גמור יתעקש לכפור במציאות הבורא בראותו את הבריאה המופלאה. ואם בכסילים עסקינן, האורתודוקסים עיוותו והרסו את הפסוק הזה בתהלים וסילפוהו וזייפוהו בטענה שהוא מלמד על-כך שעל האדם להתנועע כאחוז טירוף בעת עמידתו לפני בורא-עולם. כלומר, הם לקחו את הפסוק הזה לכיווני העבודה החיצונית, בעוד שמהותו היא לימוד על עבודת ה' המחשבתית, בהפניית כל כוחות הנפש והדעת לידיעתו ולהשׂגתו יתעלה שמו.
ומסיים רבנו שם במורה: "ובהתאם לקריאת עניין זה 'כבוד' נאמר: 'מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ' [יש' ו, ג], דומה לאמרוֹ: 'וּתְהִלָּתוֹ מָלְאָה הָאָרֶץ' [חב' ג, ג], כי ההלל נקרא 'כבוד', וכבר נאמר: 'תְּנוּ לַייָ אֱלֹהֵיכֶם כָּבוֹד' [יר' יג, טז], ונאמר: 'וּבְהֵיכָלוֹ כֻּלּוֹ אֹמֵר כָּבוֹד' [תה' כט, ט], ומזה נאמר הרבה. והבן גם שיתוף זה במילת 'כבוד', והבינֵהו בכל מקום כפי עניינו ותינצל משיבושים גדולים".
ואחתום בתהלים (יט, ה): "הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל וּמַעֲשֵׂה יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַ", ושם פירש רס"ג: "הַשָּׁמַיִם – השמים מוֹרים על כבוד האל והגלגלים מודיעים מעשה ידיו המחודשים".