top of page

אונקלוס – ראש פרשני האמת (חלק א)

זכורני בעבר שטען כנגדי אחד מצאצאי המינים האשכנזים ממוצא תימני, שהרחקת הגשמות היא "המצאה" של רבנו, היסוד הזה אינו מופיע בחז"ל לטענתו, כך שניתן לקבל את היסוד הזה וניתן לדחותו באותה המידה. ובכן, מעבר לפן הפילוסופי שלא יעלה על הדעת שיש לה' גוף או דמות הגוף, אין ספק שטענתו של אותו תימני תועה היא הבל מהובל, ובסדרת מאמרים זו נחל לבאר את טעותו הגדולה, או יותר נכון את ההתעיה הגדולה שהִתעו אותו בה המינים הארורים וצאצאיהם – יושבי הישיבות, מחללי-שם-שמים, ומחריבי דת האמת בהזיות. ואיך נעשה זאת? ובכן, במאמר זה נוכיח שאונקלוס, ממעתיקי השמועה, הרחיק מן ההגשמה.


ולא רק אונקלוס, גם יונתן בן עוזיאל בתרגומו לנביאים הלך בדרכו של אונקלוס ואף הוא הרחיק באופן שיטתי ועקבי מן ההגשמה, וראוי לייחד לתרגומו סדרה נפרדת של מאמרים. ולא רק אונקלוס ויונתן בן עוזיאל, כמובן שגם חז"ל בכללותם הרחיקו מן ההגשמה ויש בדבריהם ואפילו בפשטי מדרשיהם הרחקות ברורות ומפורשות מן ההגשמה, וגם לדברי חז"ל הללו ראוי לייחד מאמר נפרד אך נשאיר את איסוף הראיות מחז"ל למקום אחר בעז"ה. ולא רק חז"ל, גם רס"ג ועוד חכמים לא מעטים מקרב חכמי האמת הבינו ורוממו את אמיתת היסוד הזה.


והנה לפניכם דברי רבנו הרמב"ם ביסוד השלישי מיסודות דת האמת:


"והיסוד השלישי, שלילת הגשמות ממנו. והוא, שזה האחד אינו גוף ולא כוח בגוף, ולא יארעוהו מאורעות הגופים כגון התנועה והמנוחה, לא בעצם [במהות המעצבת את הישות] ולא במקרה [בשום מאפיין חיצוני]. ולפיכך שללו ממנו [חכמים] עליהם השלום החיבור והפירוד, ואמרו: 'לא ישיבה ולא עמידה לא עורף ולא עיפוי'. כלומר, לא פירוד והוא עורף, ולא חיבור, כי עיפוי מן 'וְעָפוּ בְכָתֵף פְּלִשְׁתִּים' [יש' יא, יד], כלומר ידחפום בכתף להתחברם בהם. ואמר הנביא: 'וְאֶל מִי תְּדַמְּיוּן אֵל וּמַה דְּמוּת תַּעַרְכוּ לוֹ', 'וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה יֹאמַר קָדוֹשׁ' [יש' מ, יח;כה] – ואילו היה גוף כי אז היה דומה לגופות, וכל מה שבא בספרים מתאריו בתארי הגופות, כגון ההליכה והעמידה והישיבה והדיבור וכיוצא בזה הם כולם בדרך השאלה, וכמו שאמרו [חכמים]: 'דיברה תורה כלשון בני אדם'. וכבר דיברו בני אדם בעניין זה הרבה, וזה היסוד השלישי הוא אשר מורה עליו מה שנאמר: 'כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה' [דב' ד, טו], כלומר, לא הִשגתם אותו בעל תמונה, לפי שהוא כמו שאמרנו לא גוף ולא כוח בגוף".


אונקלוס – ראש פרשני האמת


בסדרת מאמרים זו הנני מבקש לשפוך אור על ראש פרשני האמת – אונקלוס. תרגומו-פירושו של אונקלוס ע"ה הוא בגדר מסורת תורה-שבעל-פה, והמסורת החשובה ביותר שהוא מנחיל היא יסוד שלילת הגשמות. המאפיין העיקרי והמרכזי ביותר בתרגומו-פירושו של אונקלוס הוא הרחקת הגשמות, והוא העדות הטובה ביותר לכך שחז"ל רוממו את היסוד הזה מאד-מאד.


תרגומו של אונקלוס נדחק במכֻוון על-ידי מינים אירופים למיניהם, דווקא בשל הסיבה הזו! כלומר, כדי לטשטש ולהכחיד את יסוד שלילת הגשמות ביטלו את חובת קריאת תרגומו של אונקלוס (בשעת קריאת שניים מקרא ואחד תרגום, וכן בשעת קריאת התורה בבית-הכנסת), ובמקומו אף העזו להחדיר את פירוש רש"י, בכזבם שקריאת פירוש רש"י כמוה כקריאת שניים מקרא ואחד תרגום. עלינו להבין, כי מי שלומד היטב את תרגום אונקלוס מבין את חשיבות שלילת הגשמות, ומיד הוא יבין גם את טומאת פרשנויות המינים האירופים כמו רש"י וחבר מרעיו, והדבר אף יפתח בפניו צוהר רב עוצמה להבין את טומאת הדת האורתודוקסית כולה.


כדי להבין את חומרת ביטולו של תרגום אונקלוס אצרף לדברי המבוא לסדרת מאמרים זו מעט דברים שכתבתי במבוא למאמרי על רש"י חלק כג, והנה לפניכם הדברים שהובאו שם:


אחת העוולות הגדולות ביותר שהחריבו את דתנו ושעודנה מדרדרת את עם-ישראל במדרון המינות והאלילות הינה עיוות הִלכת חז"ל לקרוא מדי שבוע שניים מקרא ואחד תרגום. העיוות בא לידי ביטוי בביטול קריאת התרגום ובהשארת קריאת המקרא בלבד. הצעד הבא אשר חתם את גזר דינם למינות היה המרת תרגום אונקלוס בקריאת פירוש רש"י, וכפי שקארו פוסק להלכה בשולחנו האירופי (או"ח רפה): "אם למד הפרשה בפירוש רש"י חשוב כמו תרגום".


עלינו להבין, כי פירוש רש"י הוא למעשה האנטיתזה המובהקת ביותר לתרגום אונקלוס: אונקלוס חותר ללא הרף לפרש את פשוטו של מקרא, ומרחיק מן ההזיות וההגשמה באופן עקבי ושיטתי. זהירותו בכבוד שמים וביסוד ייחוד השם כֹּה רבה עד שהוא מרחיק מן ההגשמה וההזיות אפילו "בדרך רחוקה" כמו שאומר רבנו במורה (א, כח). כלומר, אפילו במקומות שיש חשש רחוק מאד להגשמה, אפילו בהם אונקלוס מרחיק ממנה בתכלית ומשלב בתרגומו ביטויים אשר מלמדים את הקורא עד כמה מכרעת ויסודית היא הרחקת הגשמות בדת משה.


בחלק יו של מאמר זה הרחבנו את הדיבור על תרגום אונקלוס ומעלותיו, ושם הדגשנו וראוי לחזור ולהדגיש שאונקלוס בחר להרחיק מן ההגשמה אף-על-פי שחיבורו הוא בגדר תרגום ולא בגדר פירוש. כלומר, אם אונקלוס היה בוחר לתרגם את המקרא מלה במלה, מבלי להתייחס כלל לענייני ההגשמה, לא היינו יכולים לבוא אליו בטענות, ולא היינו יכולים להסיק מכך עליו שהוא היה בהכרח מין ומגשים חלילה, שהרי חיבורו הוא בגדר תרגום בלבד!


לעומתו, רש"י בפירושו לא רק שהוא לא מרחיק מן ההגשמה (למעט מקומות בודדים ונדירים ביותר ברחבי פירושו), יש לו פירושים לא מעטים שיש בהם הצהרות מגשימות מפורשות! ואף פירושים רבים לאין מספר אשר מובילים ומוליכים ומדרדרים בקלות רבה להשקפות הגשמות, ולעוד השקפות מינות רבות רעות מאד ביחס לאמיתת עצמותו של בורא-עולם, וכבר הבאתי דוגמאות רבות להזיותיו ולשיבושיו במאמרים רבים בסדרה זו ובסדרות אחרות.


ובל נשכח, חיבורו של רש"י הוא בגדר פירוש ולא בגדר תרגום, כלומר מחויבותו להרחקת ההגשמה וההזיות הינה אלף מונים רבה יותר מאשר תרגום אונקלוס שהוא בגדר תרגום! ואף-על-פי-כן, אונקלוס הטהור, מרוב אהבתו לבורא-עולם ואהבתו לדרך האמת וליסודותיה הקדושים מתאמץ מאד להרחיק מן ההגשמה במקומות רבים, ואילו רש"י, מרוב שקיעתו בסכלות המינות והנצרות, שקע ושיקע את עם-ישראל עימו בדרכי האלילות והמינות.


כמו כן, פירושו של אונקלוס צמוד לפשטי הכתובים והוא אינו משלב עניינים מדרשיים בפירושו (למעט אולי במקרים נדירים ביותר). לעומת זאת, רש"י חותר לפרש את המקרא לפי פשטי המדרשים, ובכך הוא מחדיר שלל הזיות ודמיונות לדת משה, ומזהם את השקפות דת האמת בשיבושים מחרידים עד כדי החרבתה כליל! ולא רק שרש"י-שר"י אינו מפרש את פשוטו של מקרא ואף מחדיר הזיות מאגיות אליליות לדת האמת, הוא זה שהנחיל לעם-ישראל את השיטה האיומה והנוראה של הבנת מדרשי חז"ל ואגדותיהם כפשוטם, וגרר בזאת את עם-ישראל לעמקי תהום הסכלות הרותחת, וכפי שרבנו אומר בהקדמתו לפרק חלק על התופשים את אגדות חז"ל כפשוטן: "רק עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה". שיטתו זו של רש"י העניקה השראה למחברי ספרי הקבלה למיניהם ובראשם למחבר ספר הזוהר שהיה נוכל ועובד אלילים, לעצב מחדש את פני היהדות באמצעות שיבוש מדרשים קיימים ופירושם כפשוטם, ועוד יותר באמצעות החדרת הזיות "מדרשיות" אליליות שנתגלעו ונולדו במוחם הקודח והחולני.


ועד היום, רובם המכריע של אנשי הדת למיניהם דורשים את מדרשי חז"ל כפשוטם בעקבות שיטתו של רש"י וחבר מרעיו שהלכו בדרכי המינים. מפִּשטי מדרשי חז"ל ומפִּשטי מדרשי הוזי ההזיות המאגיות הקבליות, לומדים בימינו הלכות והשקפות, פרשנות, מוסר ודרך-ארץ, מיסטיקה ודמיונות ואפילו מדעים, ומה בעצם לא? אימון המחשבה ואילופה לדרכי ההזיות החל אפוא בשיטות חכמי אשכנז הראשונים ובראשם פירוש רש"י-שר"י, שהרי כל מי שקורא את פירושיו של רש"י מכשיר ומעוות את מחשבתו להבין את אגדות חז"ל כפשוטן ולקבל כל הזיה כאמת מוחלטת. כלומר, זיהום המחשבה באמיתת המאגיה שפשׂתה בפירוש רש"י פותחת פתח רחב לחדירת אינסוף הזיות מאגיות אליליות לדת משה, והופכת את דת עם חכם ונבון לדת עם סכל ונבל אלילי וטיפש, ומעוותת את דת האמת לדת הזייתית פרו-נוצרית.


קארו הקראי, שהיה אירופי במהותו ובדרך חשיבתו המאגית האשכנזית הטיפוסית, סָכַל מלהבין את התהום העמוקה הפעורה בין גישת אונקלוס לתורה ולהשקפותיה לבין גישתו הרקובה של רש"י, ובשל עיוורונו הוא ממשיך ופוסק בחיבורו שם כך (או"ח רפה): "אם למד הפרשה בפירוש רש"י חשוב כמו תרגום, וירא שמים יקרא תרגום וגם פירוש רש"י".


ואיך ניתן להעלות על הדעת שתרגום אונקלוס הטהור, אשר הרים על נס את ייחוד ה' והרחקת הגשמות והאלילות, יחיה בשלום עם פירוש רש"י המאגי המגשים והאלילי? ברור אפוא, שרי"ק אכן היה ריק וחלול ולא ידע מאומה בענייני מחשבה ומדע, וכמו שרבנו אומר במאמר תחיית המתים (עמ' עב): "כי הלמידות על אותם היסודות [=יסודות הדת] דרוש לה בקיאות במדעים רבים שאין חכמי התורה יודעים מהם מאומה" (לא פלא אפוא שהקראי אינו מזכיר את המורה ולוּ פעם אחת בכל רחבי פירושו ל"משנה תורה"), וכך אומר עליהם הנביא מלאכי (ב, ח–ט):


"וְאַתֶּם סַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ הִכְשַׁלְתֶּם רַבִּים בַּתּוֹרָה שִׁחַתֶּם בְּרִית הַלֵּוִי אָמַר יְיָ צְבָאוֹת. וְגַם אֲנִי נָתַתִּי אֶתְכֶם נִבְזִים וּשְׁפָלִים לְכָל הָעָם כְּפִי אֲשֶׁר אֵינְכֶם שֹׁמְרִים אֶת דְּרָכַי וְנֹשְׂאִים פָּנִים בַּתּוֹרָה".


ביטול התרגום – מלחמה בתורה-שבעל-פה


ביטול התרגום אינו מבטא רק מלחמה בייחוד ה' ובהשקפות דת משה הטהורות, הוא אינו מבטא רק נטייה חריפה אחר ההגשמה והעבודה-הזרה, הוא אינו מבטא רק התרחקות מפשטי המקראות ונטייה אחר המאגיה והדמיונות – הוא למעשה הסמל המובהק ביותר ליצירת דת חדשה פרו-נוצרית ופרו-אלילית. ומדוע? התרגום הינו למעשה הביטוי המובהק ביותר של מסורת התורה-שבעל-פה שנמסרה לנו איש-מפי-איש במשך דורות רבים, מסורת שהחלה אצל משה רבנו ע"ה בקבלת התורה-שבכתב והתורה-שבעל-פה בהר סיני. כך שמי שמערער על התרגום ומבטלוֹ מבקש למעשה להחליף את התורה-שבעל-פה בתורה חדשה!


ואכן, הראשונים אשר ביטלו את התרגום היו המינים! אשר יצאו בסוף בית שני וכפרו בתורה. כך שאך טבעי הדבר שצאצאיהם ההולכים בדרכם יבטלוּ במהלך הדורות את קריאת התרגום ואף יעגנו את ביטולו בספרי הלכה שנחשבים לספרי הלכה נאמנים! וכמו שראינו לעיל את פסיקת ההלכה של הקראי בשולחנו הנגעל אשר מנציח את דרכי המינים! ובימינו הכמורה הראשית לישראל קיבלה על עצמה את ספריו כחיבורים הנלמדים לשם הסמכת רבנים!


כדי להבין עניין זה מהיבט נוסף נעיין בפסק רבנו בהלכות תפילה (יב, י):


"מימות עזרא נהגו שיהא שם תורגמן מתרגם לעם מה שהקורא קורא בתורה כדי שיבינו העם עניין הדברים. והקורא קורא פסוק אחד בלבד ושותק עד שיתרגם אותו התורגמן, וחוזר וקורא פסוק שני. ואין הקורא רשאי לקרות לתורגמן יותר מפסוק אחד".


והוסיף וביאר שם קאפח בפירושו:


"ודייק רבנו לכתוב: 'כדי שיבינו עניין הדברים', כי אין התרגום כדי להבין את המלים אלא את העניין, כלומר קבלת חז"ל כפי שקיבלו ממשה בפירושי המקרא, והיינו תורה-שבעל-פה. ולפיכך אמרו שם במגילה (דף ג): 'תרגום שלתורה אונקלוס הגֵּר אמרו מפי ר' אליעזר ור' יהושע'. ואילו היה פירוש מלים לא היה אונקלוס זקוק לנושאי הקבלה ר' אליעזר ור' יהושע. וכאשר יצאו המינים [!] בסוף ימי הבית השני וכפרו בתורה-שבעל-פה ביטלו את התרגום, והם-הם שהתחילו בביטולו בעת קריאת התורה".


הנכם רואים אפוא שלא לחינם אני נוהג לקרות לרבים מאשכנזֵי ימינו "צאצאי המינים", כי מלבד נהייתם אחר הדת החדשה ושלל הזיותיהם המאגיות האליליות, ומלבד הפיכתם את דת אלהים לקורדום חוצבים וחילול-שם-השמים הנורא שעולה מכך, הם גם ממשיכי דרכם של המינים הראשונים אשר ביטלו את קריאת התרגום כחלק ממלחמתם בתורה-שבעל-פה. וכאמור, כדי להחליף את דת משה הטהורה, יש צורך הכרחי להחליף את התורה-שבעל-פה, וכך עשו, החליפו את השקפות דת האמת והלכותיה בהזיות ובחומרות סגפניות פרו-נוצריות. וביארתי במאמרים אחרים, שלצורך זאת הם גם החליפו את "רבן של ישראל", והחליפו את משה רבנו ברש"י הארור והחליטו שראשי התיבות של שמו הם: "רבן של ישראל". ואך טבעי ואף הכרחי שמי שמחליף את התורה-שבעל-פה יחליף גם את מוֹסֵר התורה.


לקראת סיום המבוא אוסיף, כי לאחרונה התגלגלה לידי רשימה שנתפרסמה בעיתון "בשבע" (כה בתשרי תש"ף), כותרתה היא: "החזרת עטרת רש"י למקומה". ברשימה זו, קושר הידוע בציבור "הרב" פרופ' נריה גוטל שבחים רבים לרש"י, ונצרף רק כמה מהם, וזה לשונו:


"רש"י ופירושו זכו לשבחים נדירים שכמעט אין דוגמתם. זאת ועוד, פירוש רש"י לתורה הוא היחיד שעליו הוכרע הלכה למעשה (שו"ע או"ח סימן רפה) שבכל הנוגע לחובת אמירת 'שנים מקרא ואחד תרגום', אפשר להמיר את התרגום בפירוש רש"י [=ולא לחינם נכשל בלשונו ונקט בלשון "להמיר" – "וַיָּמִירוּ אֶת כְּבוֹדָם בְּתַבְנִית שׁוֹר אֹכֵל עֵשֶׂב" (תה' קו, כ), ומי שיקצץ מעט מרגלה של האות וא"ו במילת "שׁוֹר" יגלה את תיבות המילה שר"י]".


נשים לב, כי מי שקושר כתרים לרש"י הוא "רב" שהוא גם פרופ', כלומר מדובר באדם משכיל שלמד מדעים! ואף-על-פי-כן, הוא אינו מסוגל לראות נכוחה את סכלותו של רש"י. ייתכן שזה בגלל "השבחים הנדירים שכמעט אין דוגמתם", אשר שטפו לנו את המוח בהם במשך מאות רבות בשנים, וייתכן שזו הגאווה והיהירות האשכנזית הטיפוסית אשר איננה מסוגלת לבדוק את עצמה ולהעלות על דעתה החולה שמא הם הולכים אחר ההבל והתהו במשך אלף שנים! "וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ" (יר' ב, ה), ואינם רוצים להבין מדוע ה' היכה אותם מכת אכזרי.


נקודה נוספת מעניינת שעולה מדבריו היא, שעד היום לא נכתב שום ספר השגות על רש"י! על רבנו הרמב"ם נכתבו השגות למכביר, זה אומר בכֹה וזה אומר בכֹה, לעומת זאת, על רש"י לא נכתבו השגות! אולי בעלי התוספות וההזיות חולקים עליו פה ושם, אך השגות שמטרתן לערער באופן משמעותי על אישיות הפוסק, ישרותו, מוסריותו, חוכמתו וצדקתו, זאת לא ראינו! ואין לי שום צל של ספק, כי יש כאן קשר אשכנזי מובהק, אשר מגן בחירוף נפש על גדול אלילי אשכנז. כי אם יתגלה ויתברר שרש"י לא היה "רבן של ישראל" אלא "רשעם של ישראל" – אנה יוליכו את חרפתם? איך יוותרו על שלטונם ותאוותם? איך ישפילו את גאוותם?


"וַיֹּאמֶר יְיָ אֵלָי נִמְצָא קֶשֶׁר בְּאִישׁ יְהוּדָה וּבְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִָם, שָׁבוּ עַל עֲוֹנֹת אֲבוֹתָם הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר מֵאֲנוּ לִשְׁמוֹעַ אֶת דְּבָרַי וְהֵמָּה הָלְכוּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לְעָבְדָם, הֵפֵרוּ בֵית יִשְׂרָאֵל וּבֵית יְהוּדָה אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת אֲבוֹתָם. לָכֵן כֹּה אָמַר יְיָ הִנְנִי מֵבִיא אֲלֵיהֶם רָעָה אֲשֶׁר לֹא יוּכְלוּ לָצֵאת מִמֶּנָּה וְזָעֲקוּ אֵלַי וְלֹא אֶשְׁמַע אֲלֵיהֶם, וְהָלְכוּ עָרֵי יְהוּדָה וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם וְזָעֲקוּ אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר הֵם מְקַטְּרִים לָהֶם [=אל כל האלילים והאדמו"רים למיניהם] וְהוֹשֵׁעַ לֹא יוֹשִׁיעוּ לָהֶם בְּעֵת רָעָתָם [בעת שואתם], כִּי מִסְפַּר עָרֶיךָ הָיוּ אֱלֹהֶיךָ יְהוּדָה [=ועד היום לכל עיירה עלובה בפולין יש איזה אליל שנקרא על שמה אשר מקבץ אחריו כת חסידים] [...] וְאַתָּה אַל תִּתְפַּלֵּל בְּעַד הָעָם הַזֶּה וְאַל תִּשָּׂא בַעֲדָם רִנָּה וּתְפִלָּה כִּי אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ בְּעֵת קָרְאָם אֵלַי בְּעַד רָעָתָם" (יר' יא, ט–יד).


"וַיֹּאמֶר אֲדֹנָי יַעַן כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי [=מקדשים את החיצוניות הנבובה] וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי [=נעדרי ידיעת ה' ונעדרי ישרות מחשבה ומוסר] וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה [=ריקים מהשקפות טהורות ונפוחים בהזיות מאגיות אליליות], לָכֵן הִנְנִי יוֹסִף לְהַפְלִיא אֶת הָעָם הַזֶּה הַפְלֵא וָפֶלֶא וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו וּבִינַת נְבֹנָיו תִּסְתַּתָּר [=עד שאפילו אנשי מדע, "רבנים" ופרופסורים נתעוורו לחלוטין ואינם רואים את אור האמת הבהיר]" (יש' כט, יג–יד).


ישרות מחשבתו של אונקלוס


כאמור, מן המפורסמות שאונקלוס הרחיק בתרגומו מן ההגשמה במקומות רבים מאד עד שהרחקת ההגשמה הינה אחד המאפיינים המרכזיים והחשובים ביותר בפירושו. נראה די ברור אפוא, כי אונקלוס שם לו למטרה כאשר הוא כתב את תרגומו להרחיק מן ההגשמה באופנים רבים, וכמו שרבנו כותב במורה (א, לו): "ואיני חושב לכופר מי שלא הוכח לו שלילת הגשמות, אך אני חושב לכופר מי שאינו קובע בדעתו שלילתה, ובפרט עם מציאות תרגום אונקלוס ותרגום יונתן בן עוזיאל עליהם השלום, אשר הרחיקו את הגשמות תכלית ההרחקה".


חשוב לציין, כי רש"י הכיר את תרגום אונקלוס היטב והוא מזכיר אותו לעתים בפירושו, כך שאין שום מקום לדון אותו לכף זכות על הגשמתו, וכמו שרבנו כותב במורה (א, לו) שאין לדון לכף זכות את המינים והמגשימים באופן כללי, "ובפרט עם מציאות תרגום אונקלוס ותרגום יונתן בן עוזיאל עליהם השלום, אשר הרחיקו את הגשמות תכלית ההרחקה".


אולם, שאלה גדולה קמה וניצבה, מדוע אונקלוס בכלל טורח להרחיק מן ההגשמה? והלא חיבורו של אונקלוס מוגדר כתרגום ולא כפירוש? כלומר, אם אונקלוס היה מתרגם את התורה מילה במילה לארמית, לא היה כוח בידי שום אדם לחשוד בו בהגשמה ובמינות, שהרי חיבורו מוגדר במפורש בקרב חז"ל כתרגום ולא כפירוש! וכמו שרבנו פוסק להלכה בעקבות חז"ל (הלכות ברכות יג, כה): "אף-על-פי שאדם שומע כל התורה כולה בכל שנתו בציבור, חייב לקרות לעצמו בכל שבוע ושבוע סדר של אותה שבת שניים מקרא ואחד תרגום".


ובמלים אחרות, רק מחבר שכותב חיבור שמוגדר כפירוש מחויב להרחיק מן ההגשמה, כי בחיבור שהוא פירוש, המחבר משלב את דעותיו והשקפותיו ומבאר את פסוקי התורה, מה-שאין-כן בתרגום מלה במלה, שבו המחבר אינו מבטא את דעותיו כלל, אלא מתרגם את פסוקי התורה מלה במלה ותו לא. כלומר, לכאורה לא ניתן ללמוד מתרגום שהוא מדויק מלה במלה מאומה על דעותיו והשקפותיו של המחבר.


עובדה זו, שאונקלוס טורח ומרחיק מן הגשמות בעקביות אף-על-פי שחיבורו מוגדר כתרגום מלמדת אותנו על חשיבות הרחקת הגשמות! כלומר, למרות שהוא היה יכול לתרגם מלה במלה בכל מקום ועם זאת להיות נקי מן ההגשמה, אונקלוס בוחר בכל המקומות להרחיק מן ההגשמה! אמנם, יש מקומות שההגשמה בהם היא מפורשת יותר, ולכן ההרחקה מן הגשמות בתרגום היא בשינויי מלים ומשפטים, ויש מעט מקומות שההגשמה רחוקה יותר, ולכן אונקלוס פחות הרגיש בהם מחויבות להרחיק מן הגשמות – שהרי אנחנו כבר מכירים את שיטתו ודרכו, והאדם הנבון ממילא כבר יבין את המשל המובא בפסוק גם ללא הרחקת הגשמות.


ברם, פרשן אינו יכול לנהוג בדרך זו, וזכות הבחירה אימתי להותיר את פסוקי התורה כפשוטם ואימתי להרחיק מן הגשמות באופנים חריפים נתונה אך ורק למחבר שכותב תרגום. לעומת זאת, פרשן שכותב פירוש לתורה מחויב להרחיק מן הגשמות, כי כאמור לא מדובר בחיבור שהוא תרגום מלה במלה, אלא בחיבור אשר מבטא השקפות אמונות ודעות, ובו המחבר-הפרשן מדריך את עם-ישראל ליסודות דת משה. מסיבה זו, כפי שראינו בשלל מקומות, רס"ג ראה חובה לעצמו להרחיק מן ההגשמה באופנים עוד יותר עמוקים מאשר אונקלוס.


ולעיון בדוגמאות בעניין זה וליתר הרחבה ראו מאמרי על רש"י חלק יו, והבאתי רק מעט. חשוב גם לציין את התקפת הרמב"ן על רבנו הרמב"ם ועל תרגום אונקלוס בעניין הרחקת הגשמות, וכבר תיארתי את התקפתו והשבתי עליה בהרחבה במאמרי: "הרמב"ן – הַמִּין שלא יבין".


עד כאן המבוא, ואין בו די כדי לבטא את רוממות פעולתו של אונקלוס ע"ה, ולכן ראיתי לנכון לפתוח בסדרת מאמרים שתרכז את כל הרחקות הגשמות של אונקלוס, כדי שניטיב להבין עד כמה הרחקת הגשמות חשובה בדת משה, ועד כמה היא הייתה חשובה לאונקלוס ולחז"ל.


דוגמה א


בבראשית (א, ב) תרגם אונקלוס כך:


"וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם" – "וְרוּחָא מִן קֳדָם יְיָ מְנַשְּׁבָא עַל אַפֵּי מַיָּא". כלומר, לא מדובר ברוח אלהים, דהיינו ברוח שהיא אמיתת עצמותו יתעלה כי זו תהיה הגשמה, אלא ברוח מלפניו, דהיינו ברוח שנבראה ונשלחה מאת ה' יתעלה לרחף על-פני המים. זאת ועוד, ממה שאונקלוס מתרגם "מְרַחֶפֶת" – "מְנַשְּׁבָא" עולה באופן ברור שלא מדובר ב"רוח" של ישות אלהית דמיונית, אלא ברוחות המנשבות באופן טבעי על פני המים הללו בראשית הבריאה.


דוגמה ב


בבראשית (ב, יח) תרגם אונקלוס כך:


"וַיֹּאמֶר יְיָ אֱלֹהִים לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ" – "וַאֲמַר יְיָ אֱלֹהִים, לָא תָּקֵין דִּיהֵי אָדָם בִּלְחוֹדוֹהִי". בפסוק נאמר: "לֹא טוֹב", אך אונקלוס תרגם: "לָא תָּקֵין", דהיינו לא מושלם, והדיוק הזה נועד להרחיק מה' יתעלה מגרעת, כביכול ה' ברא בריאה שאינה טובה – והרחקת מגרעת היא הרחקת גשמות, כי ייחוס מגרעת לה' יתעלה מכל סוג שהוא כמוה כייחוס גשמות. אגב, מדיוק זה עולה כמה עלינו להיזהר בכבוד שמים, ובאופן שאנו בוחרים להתבטא כלפי בורא-עולם.


דוגמה ג


בבראשית (ג, ה) תרגם אונקלוס כך:


"כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים" – "אֲרֵי גְּלֵי קֳדָם יְיָ". כלומר, אונקלוס מרחיק את הידיעה מה' יתעלה, שהרי גם הידיעה היא הגשמה, שהרי אין ידיעתו כידיעתנו, ולכן הוא מתרגם: כי גלוי לפני ה'. עוד ייתכן שאונקלוס הרחיק את הידיעה מה' יתעלה מפני שמלה זו משמשת גם ליחסי אישות, לדוגמה (בר' ד, א): "וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ" – "וְאָדָם יְדַע יָת חַוָּה אִתְּתֵיהּ".


דוגמה ד


עוד בבראשית (ג, ה) תרגם אונקלוס כך:


"וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע" – "וּתְהוֹן כְּרַבְרַבִין חָכְמִין בֵּין טָב לְבִישׁ". אונקלוס מפרש שהאלהים שנזכר בפסוק אין הכוונה בו שאדם וחווה יהפכו להיות כאלהים לאחר האכילה האסורה מעץ הדעת, אלא שהם יהיו "כְּרַבְרַבִין", כְּשָׂרִים, אשר מבחינים בר טוב לרע. כלומר, הם יהפכו להיות כמו דיינים אשר כל העת נדרשים להבחין לשפוט ולהכריע בין טוב לבין רע.



דוגמה ה


בבראשית (ג, ח) תרגם אונקלוס כך:


"וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל יְיָ אֱלֹהִים" – "וּשְׁמַעוּ יָת קָל מֵימְרָא דַּייָ אֱלֹהִים". אונקלוס מוסיף מלה כדי להרחיק את הקול מה' יתעלה. כלומר, אדם וחווה לא שמעו את קולו של ה', שהרי הוא אינו בשר ודם שיש לו כלי דיבור והשמעת קול. אלא, הם שמעו את קול דברו-פקודתו, ובזה אונקלוס רומז לכך שהם שמעו קול נברא שעבר בגן והגיע לאוזניהם, ולא את קולו של ה' יתעלה.



דוגמה ו


בבראשית (ג, י) תרגם אונקלוס כך:


"וַיֹּאמֶר אֶת קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן" – "וַאֲמַר יָת קָל מֵימְרָךְ שְׁמַעִית בְּגִינְּתָא". ושוב אונקלוס מרחיק מן ההגשמה ומוסיף מילה: "קָל מֵימְרָךְ", בדיוק כמו שנאמר והוסבר בדוגמה הקודמת.


דוגמה ז


בבראשית (ג, טו) תרגם אונקלוס כך:


"וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה וּבֵין זַרְעֲךָ וּבֵין זַרְעָהּ הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב" – "וּדְבָבוּ אַשַׁוֵּי בֵּינָךְ וּבין אתתא ובין בנך ובין בנהא, הוא יהי דכיר מא דעבדת ליה מלקדמין ואת תהי נטר ליה לסופא". לפנינו לימוד להשקפה שהיא מיסודי הדת, דהיינו שהאדם לעולם יידרש להתגבר על יצרו-חומרו, כי חומר האדם ינסה כל העת לתחבל תחבולות כיצד להכריע ולהכניע את שכלו של האדם. והאדם ינטור לו לחומרו-ליצרו "לְסוֹפָא", דהיינו ליום הדין הוא יום המיתה, שאז יטפחו על פני האדם ויכו בו נזקי ייצר הרע (חומרו ובהמיותו של האדם) במלוא עוזם.


ולא רק לימוד השקפה נכונה בעניין אמיתת חיי העולם-הבא, ואמיתת יום הדין ויום התוכחה, ואמיתת נזקיה הנצחיים של השקיעה בחומריות בעולם-הזה. אלא, יש בדברי אונקלוס גם מוסר גדול לאדם בעולם-הזה, והוא שעלינו לזכור תמיד שחומר האדם לעולם אינו שוקט על שמריו, ואין לנוח מלהתגבר עליו ומלכבוש אותו ומלהרחיק אותו באמצעות שכלנו עוד ועוד.


דוגמה ח


בבראשית (ד, א) תרגם אונקלוס כך:


"וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת קַיִן וַתֹּאמֶר קָנִיתִי אִישׁ אֶת יְיָ" – "וְעַדִּיאַת וִילֵידַת יָת קַיִן, וַאֲמַרַת קְנֵיתִי גּוּבְרָא מִן קֳדָם יְיָ". בפסוק נאמר: "קָנִיתִי אִישׁ אֶת יְיָ", אך אונקלוס תרגם: "קְנֵיתִי גּוּבְרָא מִן קֳדָם יְיָ", דהיינו לא כפי הפשט שקניתי איש שהוא אלהים, אלא קניתי איש מלפני או מאת אלהים.


דוגמה ט


בבראשית (ד, ג) תרגם אונקלוס כך:


"וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה מִנְחָה לַייָ" – "וְאַיְתִי קַיִן מֵאִבָּא דְּאַרְעָא קֻרְבָּנָא קֳדָם יְיָ". אונקלוס מוסיף מלה: "קֳדָם יְיָ", כדי לציין שקין לא הביא את המנחה לה' באופן ישיר, שהרי אין לו גוף שמוסרים לו חפצים וקרבנות, אלא הוא הניח אותה לפני ה', דהיינו לכבודו, שהרי כל העולם כולו לפניו. עוד ייתכן, שאונקלוס הרחיק את נתינת הקורבן לה' כדי ללמד על רעיון מחשבתי, והוא שאין לה' צורך בקורבנות, אלא הם מילוי חובה נעלה וצורך הכרחי של האדם לעבוד את בוראו.


דוגמה י


בבראשית (ד, ד) תרגם אונקלוס כך:


"וַיִּשַׁע יְיָ אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ" – "וַהֲוָת רַעֲוָא מִן קֳדָם יְיָ בְּהֶבֶל וּבְקֻרְבָּנֵיהּ". גם כאן אונקלוס מוסיף מלים, וזאת כדי ללמד שהקורבן שהביא הבל לא גרם להקב"ה להתעוררות רגשית של הִתְרַצּוּת באמיתת עצמותו של ה' יתעלה. כלומר, אין לפניו התרגשות ממעשהו של הבל שגרמה לו לקבל את קרבנו, שהרי התרגשות מסוג כזה משמעהּ שינוי מהות באמיתת עצמותו. לפיכך, אונקלוס היטה את הפעל "וַיִּשַׁע", שמפשוטו משמע שהקב"ה התעורר לקבל את קרבנו של הבל, ותרגם במלים שמשמען שהיה רצון מלפני ה' בהבל ובקרבנו. פרשנות זו מרחיקה מה' יתעלה שינוי של התעוררות והתרגשות באמיתת עצמותו, אשר בהכרח יתפרש כהתעוררות של תכונה נפשית וְהִתְרַצּוּת רגשית בעקבות קבלת מנחה, בדומה לבני האדם.


כמו כן, נראה שגם כאן הייתה לאונקלוס מטרה לחנך את העם שאין לה' חפץ בקרבנות לשם הקרבנות שהרי אין לו שום צורך בקרבנות. אלא, מטרת הבאתם היא אך ורק כדי לאפשר לבני האדם לעבוד את הבורא-יתעלה ולהכיר לו טובה ותודה על כל החסד אשר הוא גומל אותם.


דוגמה יא


בבראשית (ד, ה) תרגם אונקלוס כך:


"וְאֶל קַיִן וְאֶל מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה" – "וּבְקַיִן וּבְקֻרְבָּנֵיהּ לָא הֲוָת רַעֲוָא". ושוב, אונקלוס מרחיק את רצון ה' מקרבנו של קין או הבל, ומתרגם באופן כללי ש"לא היה רצון" במנחתו של קין. וכאמור, כל זאת כדי להרחיק מה' יתעלה רגשות של קבלה או שלילה, כי אין לפניו תכונות אנושיות. וכן כדי לעורר אותנו להשקפה שהקורבנות הללו אינם רצויים לפניו מבחינת עצמם, כאמור.


"וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל: הַחֵפֶץ לַייָ בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל יְיָ? הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים" (ש"א טו, כב), ושם תרגם יונתן: "וַאֲמַר שְׁמוּאֵל: הֲרַעֲוָא קֳדָם יְיָ בַּעֲלָוָן וְנִכְסַת קֻדְשִׁין כְּקַבָּלָא לְמֵימְרָא דַּייָ, הָא קַבָּלָא לְמֵימְרֵיהּ מִנִכְסַת קֻדְשִׁין טָב לְאַצָּתָא לְמִלֵּי נְבִיוֹהִי מִתְּרַב פַּטִימִין".


דוגמה יב


בבראשית (ד, ז) תרגם אונקלוס כך:


"הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ" – "הֲלָא אִם תּוֹטֵיב עוּבָדָךְ יִשְׁתְּבֵיק לָךְ, וְאִם לָא תוֹטֵיב עוּבָדָךְ לְיוֹם דִּינָא חֶטְאָךְ נְטִיר, עֲתִיד לְאִתְפְּרָעָא מִנָּךְ אִם לָא תְּתוּב, וְאִם תְּתוּב יִשְׁתְּבֵיק לָךְ". ואף שאין בתרגומו כאן הרחקה של הגשמות, כן יש בו לימוד מאלף ותמציתי לארבעה יסודות דת מאד חשובים: תשובה, השגחה, שכר ועונש, וחיי העולם-הבא. והנה לפניכם דברי רבנו ביסודות העשירי והאחד-עשר:


"והיסוד העשירי, שהוא יתעלה יודע מעשה בני אדם ולא הזניחם, ולא כדעת האומר עזב ה' את הארץ, אלא כמו שאמר: 'גְּדֹל הָעֵצָה וְרַב הָעֲלִילִיָּה אֲשֶׁר עֵינֶיךָ פְקֻחוֹת עַל כָּל דַּרְכֵי בְּנֵי אָדָם [לָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָיו וְכִפְרִי מַעֲלָלָיו' (יר' לב, יט)], ואמר: 'וַיַּרְא יְיָ כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ' [בר' ו, ה], ואמר: 'זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה' [בר' יח, כ] – הרי אלו מורים על היסוד העשירי הזה".


"והיסוד האחד עשר, שהוא יתעלה משלם גמול טוב למי שמקיים מצוות התורה, ומעניש מי שעובר על אזהרותיה, ושגמולו הגדול הוא העולם-הבא, ועונשו החמור הכרת. וכבר אמרנו בעניין זה מה שיש בו די. והפסוק המורה על היסוד הזה אמרוֹ: 'אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ' [שמ' לב, לב], והשיבו יתעלה: 'מִי אֲשֶׁר חָטָא לִי אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי' [שמ' לב, לג]. ראיה שידוע לפניו העובד והחוטא לשלם גמול טוב לזה ולענוש את זה".


כמו כן, חשיבותה של התשובה עצומה מאד בדת משה, כי בלעדיה לעולם לא תיכון חברה מתוקנת, שהרי אי-אפשר שאדם לא יחטא ויטעה, ואי אפשר שאדם לא יפגע בחברו.


וכֹה דברי רבנו במורה (ג, לו):


"ופשוט הוא כי גם התשובה מן הקבוצה הזו, כלומר מן ההשקפות אשר לא תהא סדירה מציאות אישי התורתיים כי אם בסבירתה, לפי שאי אפשר לאדם שלא יחטא ויטעה, אם שטעותו בהחשיבו השקפה או מידה שאינן חשובות באמת, או בהתגברות תאווה או כעס. ואם יהיה האדם בדעה שאין מרפא לשבר זה לעולם, יתמיד בתעייתו, ושמא גם יוסיף במריו אם לא תהיה לו עצה, אבל עם הסברה בתשובה יחזור למוטב, וישוב למצב מתוקן ביותר, וליותר שלם ממה שהיה קודם שיחטא. ולפיכך רבו המעשים המחזקים את ההשקפה הנכונה הזו המועילה מאד, כלומר הווידויין, והקרבנות על השגגות, וכן גם על זדון מקצת העברות, והתעניות, והציווי הכללי לשוב מכל חטא והוא ההתנתקות ממנו [מן החטא, באמצעות ארבעת גדרי התשובה שראינו לעיל], וזו תכלית ההשקפה הזו".


הראינו לדעת, כי עם סברת התשובה וקיומה: "ישוב [האדם] למצב מתוקן ביותר, וליותר שלם ממה שהיה קודם שיחטא", וזה עידוד גדול מאד לשוב ולהיכנע לפני ה' יתעלה.


דוגמה יג


בבראשית (ד, יג) תרגם אונקלוס כך:


"וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל יְיָ גָּדוֹל עֲוֹנִי מִנְּשֹׂא" – "וַאֲמַר קַיִן קֳדָם יְיָ סַגִּי חוֹבִי מִלְּמִשְׁבַּק". אונקלוס אינו מפרש באופן מילולי: "סגי חובי מִנְּטוֹל", אלא "סַגִּי חוֹבִי מִלְּמִשְׁבַּק", דהיינו, אונקלוס מפרש שקין אומר לה' שעוונו גדול מכדי שיתכפר לו, כלומר, עוונו גדול מכדי שיתכפר לו בלי הייסורים והעונש החמור שה' השית עליו. ובמלים אחרות, קין מצדיק עליו את הדין, ואף שגם כאן אין הרחקת גשמות מפורשת, כן יש כאן הנחלת השקפה חשובה מאד בדת משה: צידוק הדין.


"הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא" (דב' לב, ד).


דוגמה יד


בבראשית (ד, יד) תרגם אונקלוס כך:


"הֵן גֵּרַשְׁתָּ אֹתִי הַיּוֹם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וּמִפָּנֶיךָ אֶסָּתֵר וְהָיִיתִי נָע וָנָד בָּאָרֶץ וְהָיָה כָל מֹצְאִי יַהַרְגֵנִי", ואת המלים "וּמִפָּנֶיךָ אֶסָּתֵר" אונקלוס מתרגם כך: "וּמִן קֳדָמָךְ לֵית אִפְשָׁר לְאִטְּמָרָא". כלומר, אונקלוס מפרש את המלים: "וּמִפָּנֶיךָ אֶסָּתֵר" כשאלה: האם ניתן להסתתר מפניך?


בפרשנותו זו אונקלוס מנחיל יסוד דתי חשוב מאד, והוא שלא נעלם מלפני ה' מאומה, וכפי שראינו לעיל ביסוד העשירי: "שהוא יתעלה יודע מעשה בני אדם ולא הזניחם" וכו'.


"גְּדֹל הָעֵצָה וְרַב הָעֲלִילִיָּה, אֲשֶׁר עֵינֶיךָ פְקֻחוֹת עַל כָּל דַּרְכֵי בְּנֵי אָדָם, לָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָיו וְכִפְרִי מַעֲלָלָיו" (יר' לב, יט), וניתן ללמוד מפסוק זה גם על יסודות ההשגחה והשכר והעונש וגם על יסוד שלילת הגשמות, ראו נא כיצד יונתן בתרגומו מרחיק מן ההגשמה: "דְּרַבְרְבִין מִלְכוֹהִי וְסַגִּיאִין עוֹבָדוֹהִי, דִּקְדָמָך גַּלְיָן כָּל אוֹרְחָת בְּנֵי אֱנָשָׁא, לְמִתַּן לֶאֱנָשׁ כְּאוֹרְחָתֵיהּ וּכְפֵירֵי עוֹבָדוֹהִי".


ויש בתרגומו של אונקלוס עוד עשרות פרשנויות בפרקים שסקרתי, אך בחרתי להתמקד אך ורק בפרשנויות שיש בהן הרחקת הגשמות או חינוך והנחלה של יסודות דתנו הטהורים.

אונקלוס - ראש פרשני האמת (חלק א)
.pdf
הורידו את PDF • 262KB

201 צפיות4 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

4 תגובות


איתמר שלו
איתמר שלו
29 ביוני 2022

כעת כשנמצאים באתר רש"י ואונקולוס זה לעומת זה ניתן לראות בבהירות יותר את מינותו של רש"י ואופיו הדוחה.


ברצוני להעלות דבר נוסף, שמאז שהתחלתי לקרוא שתיים מקרא ואחד תרגום אני לומד שפה חדשה. זה ממש ככה...

לייק
אדיר דחוח-הלוי
אדיר דחוח-הלוי
30 ביוני 2022
בתשובה לפוסט של

יישר כוחך

לייק

נאור טויטו
נאור טויטו
27 ביוני 2022

עבודה נהדרת ר' אדיר. פשוט מדהים לראות כיצד אונקלוס התרחק מכל זיק של הגשמה, ובעקבותיו צעד רבינו הרמב"ם, בניגוד למינים וצאצאיהם.

לייק
אדיר דחוח-הלוי
אדיר דחוח-הלוי
27 ביוני 2022
בתשובה לפוסט של

תודה.

לייק
bottom of page