מן המפורסמות שרבים מחכמי-יועצי-אשכנז ראו בפילוסופיה כפירה, וביטוי חריף לכך אנו מוצאים אצל החשמן מווילנא. בסוף המאה הי"ח מתח החשמן ביקורת חריפה על רבנו איש האמת שקידש מלחמה כנגד העבודה-הזרה והזיות המאגיה האליליות, וזה לשון החשמן:
"הרבה לחשים נאמרו בגמרא, והוא נמשך אחר הפילוסופיה הארורה, ולכן כתב שכשפים ושמות ולחשים ושדים וקמיעות הכל שקר. אבל כבר היכו על קודקדו [מי? האשכנזים?], שהרי מצינו הרבה מעשיות בגמרא על-פי שמות וכשפים [...] והפילוסופיא הִטַּתּוּ ברוב לקחה לפרש הגמרא הכל בדרך הלציי ולעקור אותם מפשטן" (באור הגר"א, יו"ד קעט, יג).
בתחילת דרכי התקשיתי להבין כיצד אלי, החשמן המכשף הידוע מווילנא, יִיחס אמיתות להבלי הכשפים והלחשים והשדים? וכבר פרסמתי מאמר בספרי "אפיקים להרמב"ם" שבו הוכחתי שכל ענייני המאגיה הם הבל מהובל, וכל המאמין בהם חובר-חבר למועדון הסכלים ומחוסרי הדעת, ובהמשך הוספתי עוד מאמרים רבים בענייני המאגיה. כמו כן, פרסמתי סדרת מאמרים על השדים, ובהם הוכחתי שמדובר בעבודה-זרה שכל המאמין בה מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא. ולא פחות חמור מזאת, היאך החשמן העז לגנות את הפילוסופיה כ"ארורה" שהרי בה לפי הרמב"ם האדם מתרומם למעלת ייחוד השם! ובמה בדיוק היכו על קודקדו של הרמב"ם? האם יש להבין את אגדות הגמרא כפשוטן? דומני אפוא שהמכשף מווילנא מכה על פדחתו שלו בדבריו אלה, שהרי מדבריו מתגלה שרמתו המחשבתית מתחת לאפס.
עוד בעניין דברי החשמן מווילנא שכיזב שהפילוסופיה הטתה את הרמב"ם ברוב לקחה, ובכן, אלו דברים חמורים מאד כנגד רבנו הרמב"ם, שהרי אם נתבונן לרגע במקורות שמהם העתיק שוחר השדים והלחשים את ביקורתו, נגלה אל מה הוא משווה את הפילוסופיה ואת הרמב"ם, וכך נאמר בספר משלי (ז, ז–כז): "וָאֵרֶא בַפְּתָאיִם אָבִינָה בַבָּנִים נַעַר חֲסַר לֵב [...] וְהִנֵּה אִשָּׁה לִקְרָאתוֹ שִׁית זוֹנָה וּנְצֻרַת לֵב [...] הִטַּתּוּ בְּרֹב לִקְחָהּ בְּחֵלֶק שְׂפָתֶיהָ תַּדִּיחֶנּוּ [...] דַּרְכֵי שְׁאוֹל בֵּיתָהּ יֹרְדוֹת אֶל חַדְרֵי מָוֶת". ואיני יודע מה עלה בדמיונו, שהרי איך יעלה על הדעת לדַמות את הפילוסופיה (ייחוד השם) לאשת איש זונה? אשר דרכי ביתה יורדות אל חדרי מוות? אשר כל באיה לא ישובון ולא ישיגו ארחות חיים? ואת רבנו הרמב"ם הוא מדמה לנער פתי חסר-לב?
סכלותו הנגעלה והמבחילה של המעונן מווילנא, גרמה לו לנקוט בדימויים כל-כך מופרכים ומנותקים מן המציאות עד כדי הוצאת-שם-רע על יסוד ייחוד השם, ועל איש אמת עבד השם. זאת ועוד, קוסם הקסמים הטמא הזה מותח ביקורת חריפה על-כך שרבנו רואה במדרשי-חז"ל משלים, ולכן הוא אומר שהפילוסופיה גרמה לרבנו "לפרש הגמרא הכל בדרך הלציי ולעקור אותם מפשטן"! ואוי ואבוי לאותה סכלות ומינות, שהרי תפישת אגדות חז"ל כפשוטן היא שפל השפלות המחשבתית! ולקרוא להבנת אגדות חז"ל כמשלים: "דרכי ליצנות", היא הוצאת-שם-רע גם על חכמי המשנה והתלמוד ופעם נוספת על הרמב"ם הספרדי שהבין את עומק כוונתם, ובהמשך המאמר נראה את דברי רבנו בפרק חֵלק על תופשי אגדות חז"ל כפשוטן.
ונחתום פרק זה בדברי רבנו על המפקפקים ביסודות הדת, וכל-שכן העוקרים ביד רמה את יסוד היסודות ועמוד החכמות הוא ידיעת ה' יתרומם ויתעלה, וכפי שניסה לעקור החשמן בדַמותו שהפילוסופיה וההשכלה, שבה מתרוממים למעלת ייחוד ה', היא "אשת איש זונה", והנה לפניכם דברי רבנו המפורסמים בסוף חיבורו בעניין שלושה-עשר יסודות דתנו:
"וכאשר יפקפק אדם ביסוד מאלו היסודות הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשׂנוא אותו ולהשמידו, ועליו הוא אומר: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' [תה' קלט, כא]".
אגב, במאמרי: "השדים – נחלת השוטים וְהַחַטָּאִים (חלק ב)", בפרק ו שם: "החשמן מכה על פדחתו", הוספתי התייחסות לדברי בלעם הווילנאי ההולך כפעם בפעם לקראת נחשים.
א. תוצאות הריחוק מהפילוסופיה
ביטול הפילוסופיה וכל עמוד המחשבה היהודי גרם לשיבוש מערכות הלכתי ומחשבתי מוחלט בקרב חכמי-יועצי-אשכנז ההוזים, עד-כדי-כך, שמי שיקרא את דבריהם העילגים המסורבלים המשובשים והמטופשים, יְדַמֶּה שהוא חולם ולא קורא דברים שאנשים שמכונים "גאוני עולם" ו"קדושי עליון" כתבו אותם. חכמי-יועצי-אשכנז התרחקו מפסיקת הלכה בריאה ומאוזנת והגיעו לשיבושי הלכה ומינות חמורים, שנובעים מחוסר הבנה בסיסי של ההלכה ותפקידה.
ברם, הדבר החמור ביותר שאירע לרבים מחכמי-יועצי-אשכנז הוא שהיו לא מעטים בקרבם שהאמינו והיו בטוחים, שה', יתעלה ויתרומם מסכלותם, הוא מעין אל יווני בעל איכויות פיסיות מעוררות התפעלות, מעין האל זאוס לאשכנזים השוטים, ולא אתפלא אם מדובר בהשפעה נוצרית. וכך פוסק רבנו בהלכות תשובה (ג, טו): "ואלו שאין להן חלק לעולם-הבא, אלא נכרתין ואובדין ונידונין על גודל רשעם וחטאתם לעולם-ולעולמי-עולמים: המינים [...] חמשה הן הנקראים מינים: [...] והאומר שיש שם ריבון אחד אלא שהוא גוף ובעל תמונה".
על פסיקת הרמב"ם הזו מתלונן הנחש הצרפתי הקדמוני, וזה לשונו:
"ולמה קרא לזה [=למי שאומר שיש לה' יתעלה גוף ותמונה] מין? וכמה גדולים וטובים ממנו הלכו בזו המחשבה לפי מה שראו במקראות, ויותר [מזאת] ממה שראו בדברי האגדות המשבשות את הדעות".
תחילה נתייחס ללשון שבה נקט הנחש: "גדולים וטובים ממנו", ובכן, אין זו הפעם הראשונה שהפוחז מתנסח באופן מתנשא, והוא כבר רמז קודם לכן בהשגותיו לכך שהוא רואה את עצמו גדול מהרמב"ם, וזה לשונו בהשגתו על הרמב"ם בהקדמת "משנה תורה": "סבר לתקן ולא תיקן [...] ועתה לא אדע למה אחזור מקבלתי ומראייתי בשביל חיבורו של זה המחבר. אם החולק עלי גדול ממני הרי טוב, ואם אני גדול ממנו למה אבטל את דעתי מפני דעתו".
אגב, לעצם דברי הפוחז מפוסקיירא "ואם אני גדול ממנו", רחוקים הם מאד ממידותיו של רבנו ומשבילי מחשבתו, מפני שרבנו לא קובע מהי האמת לפי גדולת הפוסק ורוממותו הדמיונית בעיני עצמו או בעיני אחרים. אלא "קבל האמת ממי שאמרו" – הדברים הנאמרים נבחנים לפי תוכנם ואמיתתם ולא לפי מעלתו הדמיונית של אומרם בעיני עצמו או בעיני אחרים. ובעניין הנחש הצרפתי הזה הרחבתי במאמר נוסף, ראו: "מי גדול ממי?", ואין גבול לסכלותו.
נחזור להשגת הנחש בהלכות תשובה, ובכן, אף שהוא לא התכוון לכך, בלעם הזעמני מודה שרבים מרבותיו היו מינים! אך הוא איננו מסוגל להודות שרבותיו טועים, כי גדול כבודו וכבוד אבותיו מן האמת, ואם הוא היה איש אמת ואוהב אמת באמת, הוא היה עוקר כבודו וכבוד אבותיו. אך לשיטתו, נכון להגן על כבודו וכבוד רבותיו תוך שהוא משבש את הדעות ומכשיר את המינות! מאשר חלילה להודות להרמב"ם הספרדי (פרענק פארך ושווארצע חייעס), שיש בקרב רבותיו האשכנזים "הגדולים והטובים" מינים פגאניים במובן הגס והמכוער ביותר.
על דברי הנחש מפוסקיירא הללו מעיר מָרי יחיא אביץ' ע"ה בחידושיו ל"משנה תורה" שם, וזה לשונו: "אם להראב"ד גדולים וטובים הם, לדעת חכמים מינים ואפיקורסים הם, עיין בראשית-רבה (ח, ח)". כוונתו של מָרי יחיא היא לאמור שם: "בשעה שהיה משה כותב את התורה היה כותב מעשה כל יום ויום, כיון שהגיע לפסוק הזה שנאמר 'וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ' [א, כו], אמר לפניו: ריבון העולם, מה אתה נותן פתחון פה למינים?".
ומה ניתן לומר על דברי הנחש הפוחז הקופץ להישבע בחיי ראשו? ובכן, קשה לדעת מתוך דברי הצרפתי אם הוא בעצמו סבר שיש לה' גוף ואחז באופן מוצהר ומפורש בהזיית ההגשמה – כי מצד אחד הוא ראה במי שסוברים שה' הוא מעין אליל יווני עליון כמו זאוס "גדולים וטובים" אפילו יותר מהרמב"ם (וזו כשלעצמה סכלות חמורה שאי אפשר לתארה), אולם, מצד שני הוא מודה שהם נשתבשו "בדברי האגדות המשבשות את הדעות". אך אם הם נשתבשו בדברי האגדות, מדוע הם "גדולים וטובים" מהרמב"ם? מהסתירות הפנימיות בתוך דברי הנחש עולה דבר אחד ברור, גם אם הפוחז בעצמו לא היה מין מוצהר כמו רש"י לדוגמה, אין ספק שהוא סבל ממינות עמוקה אם הוא העז לראות במינים "גדולים וטובים" מרבנו הרמב"ם.
מינותו וסכלותו באות לידי ביטוי בדבריו התמוהים כאן ובמקומות רבים אחרים. לדוגמה, מנהגו המוזר לקפוץ ולהישבע "בחיי ראשו" במקומות שדברי הרמב"ם משובשים לפי אי-הבנתו (כ-50 פעמים הוא נשבע כך בהשגותיו), וכן ייחולו לעשיית "פולסא דנורא" להרמב"ם, ובכלל, כל סגנון לשונו המבטל המזלזל והמתייהר בהשגותיו העילגות, מעידים על חוסר דעת חמור. ומי שהולך עקום איננו יכול להעריך את הדרך הישרה והסלולה ונדמית לו כמעוקשת ומעוקמת.
ויתרה מכולן, כבר ראינו לעיל שמי שרק מפקפק ביסוד מיסודות הדת הוא בגדר מין ואפיקורוס וחובה לשנוא אותו ולהשמידו, וזה בדיוק מה שעשה הנחש הקדמוני הזה, הוא מפקפק באופן חמור ביותר עד כדי מחיקה והשמדה מוחלטת של יסוד שלילת הגשמות! ומכיוון שאין גבול לחומרת דבריו של המין הכעור הזה, אחזור שוב על דברי רבנו שהובאו כבר לעיל:
"והיסוד השלישי, שלילת הגשמות ממנו [...] וכאשר יפקפק אדם ביסוד מאלו היסודות הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשׂנוא אותו ולהשמידו, ועליו הוא אומר: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' [תה' קלט, כא]".
ב. ההגשמה – העבודה-הזרה הכעורה ביותר
לעיל אמרנו שהאמונה שיש לה' גוף או שהוא כוח בגוף הינה העבודה-הזרה החמורה ביותר. זו דעת רבנו הרמב"ם במורה (א, לו), שם הוא מתאר את עובדי העבודה-הזרה הקדמונים ששגייתם ותעייתם נבעה מכך שהם סברו שיש לעבוד את השמש או את הירח או את הכוכבים וכו' כאמצעי בינם לבין ה'. בהמשך דבריו שם, הוא משווה אותם למי שסוברים שיש לה' גוף, ומסיק שאלה האחרונים גרועים בהרבה מעובדי העבודה-הזרה הקדמונים, מפני שכפירתם קשורה באמיתת עצמותו של ה' יתעלה, וכֹה דברי רבנו שם בשלוש הפסקות הבאות:
"ואתה יודע שכל מי שעבד עבודה-זרה לא עבדהּ מתוך הנחה שאין אלוה זולתה, ולא דימה אדם מעולם בדורות שעברו ולא ידמה מן העתידיים, שהצורה שהוא עושה מן המתכות או מן האבנים והעצים, שאותה הצורה בראה את השמים והארץ והיא המנהיגה אותם, ולא עבדום אלא על דרך שהם דמוּת לדבר שהוא אמצעי בינינו לבין ה' [...]
אלא שעם היות אותם הכופרים סוברים מציאות ה', הואיל וקשורה כפירתם במה ששייך אליו [=שקשור אליו] יתעלה בלבד [אך לא באמיתת עצמותו ממש] כלומר העבודה והרוממות [=ששגו שיש לעבוד ולרומם את האמצעים שמקשרים ומתווכים לפי דמיונם בינם לבין ה' יתעלה] [...]. והיה זה גורם [בסופו של דבר] להעדר מציאותו מתודעת ההמון, לפי שאין ההמון מכיר אלא פעולות הפולחן [...] לכן היה זה שהביא לכך שנתחייבו כליה, כמו שאמר הכתוב 'לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה' [דב' כ, טז] [...]
וקראם [=בתורה] אויבים ושונאים וצרים, ואמר כי העושה כן מקנא ומכעיס ומעלה חמה, והיאך יהיה מצב מי שקשורה כפירתו בעצמותו יתעלה? והוא בדעתו היפך מכפי שהוא? כלומר שאינו לדעתו מצוי, או שלדעתו הוא שניים, או שסבור שהוא גוף, או שהוא לדעתו בעל התפעלויות [תכונות נפשיות אנושיות], או שמייחס לו איזו מגרעת שהיא, הנה זה בלי ספק יותר חמור מעובד עבודה-זרה על דעת שהיא אמצעי או מטיבה או מְרֵעָה לפי דמיונו".
הרמב"ם לא מסתפק בזאת, והוא מוסיף ואומר שם:
"ואתה דע, שכל זמן שתהא בדעתך גשמות או מאורע ממאורעות הגוף, הנך מקנא ומכעיס וקודח אש חמה ושונא ואויב וצר, יותרחמור מעובד עבודה-זרה בהרבה".
ובמקום אחר הרחבתי ופירטתי בעניין זה, ראו: "חומרתה העצומה של ההגשמה".
ג. אין לדון לכף זכות בענייני עבודה-זרה
רבים הם התועים אשר טוענים שהמינים האירופים "לא התכוונו" להגשים, או שיש לדון אותם לכף זכות מפני שהם התגוררו בקרבת הנוצרים והושפעו מהנצרות, או שהם חונכו כך על-ידי אבותיהם ואבות-אבותיהם המינים ולא היה סיפק בידם לעמוד על האמת, או שפשטי פסוקי התורה והנביאים גרמו להם להתדרדר להגשמה ולמינות, ועוד-ועוד. כל השאלות הללו מתנקזות למעשה לשאלה אחת: האם יש לדון לכף זכות את המגשימים למיניהם?
על השגת הנחש הזעמני שהובאה לעיל, אומר קאפח בפירושו ל"משנה תורה" שם: "נראה לי ברור שרבנו ראה את השגת הראב"ד ועליה השיב ב'מורה הנבוכים' ח"א סוף פל"ו", וקאפח חוזר ואומר במורה שם (א, לו) שדברי רבנו הינם תשובה לזעמן הצרפתי: "נראה כי שתי התנצלויות שווא הללו [של הפוחז] אשר דוחה רבנו כאן, שהאחת חינוך והרגל והשנייה הבנה מוטעית בפשטי הכתובים, לא נכתבו אלא כתשובה להשגת הראב"ד בהלכות תשובה".
והנה לפניכם תשובתו של רבנו במורה (א, לו) לקרציה הצרפתית מפוסקיירא:
"ואם יעלה בדעתך שיש ללמד זכות על מאמיני הגשמות בשל היותו חונך כך או מחמת סכלותו וקוצר השגתו, כך ראוי לך להיות בדעה בעובד עבודה-זרה, מפני שאינו עובד אלא מחמת סכלות או חינוך, מנהג אבותיהם בידיהם [חולין יג ע"ב]. ואם תאמר כי פשטי הכתובים הפילום בשיבושים אלו [כמו שטען הפוחז מפוסקיירא כנגד רבנו בהשגתו להלכות תשובה ג, טו], כך תדע שעובד עבודה-זרה לא הביאוהו לעבדהּ כי אם דמיונות ומושגים גרועים.
נמצא, שאין התנצלות [אין שום פתח לטענת הצטדקות] למי שאינו סומך על בעלי העיון האמיתיים אם היה קצר יכולת עיונית [וגאוותם של חכמי-יועצי-אשכנז לא אפשרה להם להודות שהם סכלים ומחוסרי-דעת וחסרי יכולת עיונית אמיתית, ולהודות על האמת], ואיני חושב לכופר מי שלא הוכח לו [על-ידי מחקר מחשבתי מעמיק] שלילת הגשמות, אך חושב אני לכופר מי שאינו קובע בדעתו שלילתה, ובפרט עם מציאות תרגום אונקלוס ותרגום יונתן בן עוזיאל עליהם השלום, אשר הרחיקו את הגשמות תכלית ההרחקה [כלומר, לאחר שהם כתבו את תרגומיהם-פירושיהם אין עוד שום פתח להתבלבל בפשטי המקראות ולטעות בהגשמה, וכל-שכן שאין עוד שום פתח לשגות ולחבֵּר פרשנות שמובילה להגשמה]".
ותרגומי אונקלוס ויונתן בן עוזיאל היו לפני הקרציה ולפני רש"י-שר"י והם יכלו ללכת בדרך הישרה אם היו רוצים, אך הם בחרו לעזוב אורחות יושר וללכת בדרכי חושך. ו"אין התנצלות למי שאינו סומך על בעלי העיון האמיתיים אם היה קצר יכולת עיונית". וכל חוקרי רש"י ואשכנז בכלל לדורותיהם הסתירו עניין זה, ושיתפו פעולה עם אחת ההטעיות הגדולות ביותר בעולם הדתי, והיא קידוש פירוש פרו-נוצרי מהובל ופרימיטיבי כפירוש החשוב ביותר בעם-ישראל, ובהמשך נרחיב מעט בעניין מינותו של רש"י, אף שכבר ייחדנו לה סדרת מאמרים מקיפה.
כמו כן, צאצאי המינים קידשו את מנהגי אבותיהם, לא בגלל שהם חששו מתנועת ההשכלה והרפורמים כפי שהם מתַרצים כדי להסביר את נהייתם הבלתי-מוסברת אחר מנהגים חיצוניים פרו-נוצרים, אלא מפני שהם נשתבשו ביסודות הדעות וההשקפות של דת האמת (שהרי דבקותם במנהגיהם הרחוקים מִדַּעת החלה מאות רבות בשנים לפני עליית תנועת ההשכלה). ריחוקם מה' יתעלה גרם להם לתעות ולשקוע בתאוות, וכדי לקיים את תאוותיהם וסטיותיהם החדירו לנו שהם הגזע הארי של העם היהודי, מעמד אשר מעניק להם את הסמכות לשבש את עולם ההלכה והמחשבה היהודי באינסוף הזיות וחומרות, אשר מתעות מדרך האמת ומדרדרות במדרון התאוות והדמיונות – "לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה אֶת הַצְּמֵאָה" (דב' יח, כט).
מכל מקום, מדברי רבנו לעיל עולה, כי גם מי שמדרשים מסוימים שיבשו את השקפותיו ביחס לבורא-עולם, אין לדון אותו לכף זכות! על אותו תועה לשוב לדרך האמת מיד, לקבוע במחשבתו את שלילת הגשמות, להרחיק כל השקפה שמדרדרת אליה, ולאמץ כל השקפת-אמת שמרוממת את האדם לידיעת ה' ולמחשבה נכונה ביחס לבורא-עולם. עוד למדנו, שמנהג אבות לא תמיד נכון (ואם בצאצאי המינים האירופים עסקינן לא תמיד הוא לא נכון), ואין לאמץ באופן גורף את כל ההשקפות שאבותינו הנחילו לנו, אלא חובה עלינו לבחון כל השקפה לגופה.
ומתחילה עובדי עבודה-זרה היו אבותינו במצרים...
ואסיים בשיחת טלפון בהולה שקיבלתי לאחר שפרסמתי מאמר זה במהדורתו העדינה מאד בשנת תשע"ז. טלפן אליי ביום שישי ערוסי השכיר בבהילות בלתי מוסברת, ותמה עלי: "אדיר מה קרה לך?", הוא זעק בהתחסדות, "זה לא 'אור הרמב"ם' זה 'חושך הרמב"ם'!". שאלתי אותו אם הוא קרא את המאמר הזה שעליו הוא זועק כנגדי, ולאחר דברי גמגום השיבני שהוא לא קרא אותו. ולכן שאילתיו, אם כך, מדוע אתה צווח כנגדי וקורא לדבריי "חושך"? האם רק בגלל הכותרת של המאמר: "אמונות אליליות בקרב ראשוני אשכנז"? ואין גבול לשעבוד המובנה והעמוק שקיים בקרב הדרדעים השכירים רודפי הבצע כלפי אדוניהם האשכנזים.
"יְיָ עֻזִּי וּמָעֻזִּי וּמְנוּסִי בְּיוֹם צָרָה, אֵלֶיךָ גּוֹיִם יָבֹאוּ מֵאַפְסֵי אָרֶץ וְיֹאמְרוּ: אַךְ שֶׁקֶר נָחֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ הֶבֶל וְאֵין בָּם מוֹעִיל" (יר' טז, יט).
"הֲיַעֲשֶׂה לּוֹ אָדָם אֱלֹהִים וְהֵמָּה לֹא אֱלֹהִים?" (שם, כ).