בעבודה-זרה, שהחדיר את המאגיה לדת משה, שטען את הנבואה, שחירף וגידף את השם הנכבד והנורא, שמחק את יסודות הדת, ושחילל-שם-שמים

הלימוד והסקת המסקנות מן התלמוד נאמרה כתשובת-מחץ למתנגדי הרמב"ם, אשר טענו שאסור לפסוק הלכה ממשנה-תורה ושחובה

וזו הרחקה ברורה מן ההגשמה, שהרי רק מי שאינו גוף אין לפניו זקנה ושחיקה וחולשה גופנית.

העֵז אבריימל'ה לימד אותנו פרק נוסף בטינופם של עיזֵּי יוסוף הנגעלים, והוא שהם גם יהירים ושחצנים עד מאד

שום תנאי הלכתי שהלביבות יהיו מטוגנות במעט שמן כדי שהן יהיו בגדר של מעשה קדרה, וזו פשוט המצאה שרירותית ושחצנית

כלומר, שחיתותם של כומרי הדת תביא בסופו-של-דבר לחורבן העם והארץ: "שִׁמְעוּ נָא זֹאת רָאשֵׁי בֵּית יַעֲקֹב

מִשְׁתּוֹלֵל" (יש' נט, טו), והם זעקו כדי לתת ביטוי לכאבם הרגשי העצום על בחירתו של עם-ישראל ללכת בדרכי רשע ושחיתות

ורק מינים גמורים וכעורים ושחצנים ועזי-פנים במיוחד מסוגלים להוסיף יסודות על יסודות תורתנו ולהשחית את המקור

צה"ל וכוחות הביטחון בגאווה ובשחץ, ויש לשאול ולהבין: מדוע האורתודוקסים מציגים את לוחמי צה"ל כגאוותנים ושחצנים יציאתם למלחמה שיש בה קידוש השם, חיילי צה"ל שופכים אור בוהק וחושפים לעין-כֹּל את מינותם וכפיות-טובתם ושחץ-ליבם

, תתערער בקרבך אחיזת העבודה-הזרה ויחל בקרבך תהליך השיבה לדרך האמת בבכי ובתחנונים על יהירותך וסכלותך ושחץ

נאמר באגדה שהם התבסמו, ולפתע קם רבה ושחט את רבי זירא. למחרת, רבה ביקש רחמים והחייה את ר' זירא.

וכמה טמטום שכן ברש"י ובחבר מרעיו, וכמה טמטום גאווה ושחץ שוכנים בשיכנז גם היום, שהרי הם עדיין מרוממים

אלא היא נועדה לומר שפרעה לא היה משחרר את עם-ישראל גם אם הם היו בעלי כוח ועוצמה להילחם על חירותם, כל-שכן

ובכן, לאחר חיפוש מפרך דומני שמצאתי את המקור המרכזי למנהג הזה, והוא בספר קיצור לספר של מין כעור ושחצן

החוצב לא נרגע ועיוורונו ושחץ ליבו משכוהו להוסיף ולראות בסכלותו חכמה, וכך אמר: ובכן, אני אשתדל לענות על

שלל חומרותיהם האשכנזיות הפרו-נוצריות, שהרי בהן הם מדמים להתרברב להיות "גדוילי אוילם" ומכוח התנשאותם ושחצנותם

לחוסנו הרוחני של אותו תלמיד, ולא רצה כנראה אביי לגלות ולבאר לתלמידיו את אבחנתו, כדי שלא להעליב או לטפח זחיחות

לפי שיום ארבעה עשר בניסן אינו כשאר ערבי ימים טובים, מפני שיש בו חגיגה ושחיטת קרבן".

שקדמו [במורה, וכוונתו לענייני מדעי האלהות – ושם רבנו מסביר ומזהיר] על גודל הדבר וסודיותו וריחוק השׂגתו, ושחסים

תשובה: אכן לעתים קרובות לא קל לדעת מה מקורי ומה מזויף, והואיל וגם החוקרים כפי שציינת הם שקרנים ונוכלים ושחקנים

לפי שיום ארבעה-עשר בניסן אינו כשאר ערבי-ימים-טובים, מפני שיש בו חגיגה ושחיטת-קרבן".

השמחה – רק בדבר נעלה לצד החובה לשמוח מתוך יראה, הכנעה, תפילה והודיה לבורא-עולם, יש איסור להרבות בשמחה ושחוק לשמוח רק בדבר שתכליתו למטרה נעלה, וכֹה דברי רבנו בהמשך דבריו שם: "וכן אסרו [חכמים] ע"ה להרבות בשמחה ושחוק

נמצא, שלצד החובה לשמוח מתוך יראה, הכנעה, תפילה והודיה לבורא, יש איסור להרבות בשמחה ושחוק כשהם מרוּקנים לשמוח רק בדבר שתכליתו למטרה נעלה, וכֹה דברי רבנו בהמשך דבריו שם: "וכן אסרו [חכמים] ע"ה להרבות בשמחה ושחוק

זאת ועוד, כדי להצדיק את שחיתותם הכעורה הם יפלו בשוחת הגאווה וישגו בהזיה שבזכותם, ורק בזכותם, אנחנו קיימים

כלומר הם דימו בתחילה ששמותיו של הקב"ה נועדו לכישופי המכשפים, וכאשר ראו שהאמת בעניין השֵּׁמות חושפת את שחיתותם

וגם זאת לא במטרה לטפח חלילה גאווה ושחץ, אלא במטרה שישמעו לדבריהם ולמוסריהם, ויקבלו את תוכחותיהם – ובעשותם

ראיה לכך שהרמב"ן היה אדם כשר, הוא פשוט החליט באופן אורתודוקסי פגאני ושרירותי שהרמב"ן היה גדול תורה, ושחייבים ואין צורך לומר שאריכות דברים אינה הוכחה למאומה, ורק כסיל נבער ושחצן במיוחד יעז לטעון שהוא צודק בגלל שהספר על השקפתם הפגאנית שגדוליהם הנגעלים הם כאלהים עלי אדמות, היא באמצעות גינוי מבקריהם בטענה שהם גאוותנים ושחצנים

כלומר, שחיתותם של כומרי הדת תביא בסופו-של-דבר לחורבן העם והארץ: "שִׁמְעוּ נָא זֹאת רָאשֵׁי בֵּית יַעֲקֹב בן עמרם כאמור, להלן נלמד שני סיפורים מופלאים במוסריותם: האחד בר' טרפון והשני בר' יונתן, בהם מתוארת זהירותם

הדרדעים כנגדי, והיא הטענה שאדיר הקטן "הקדיח תבשילו ברבים", דהיינו הדרדעים מציגים אותי כתלמיד סורר סכל ושחצן

כלומר, שחיתותם של כומרי הדת תביא בסופו-של-דבר לחורבן העם והארץ: "שִׁמְעוּ נָא זֹאת רָאשֵׁי בֵּית יַעֲקֹב