אחת הקביעות המעניינות ביותר בתלמוד היא: "דבר גדול – מעשה מרכבה; דבר קטן – הויות דאביי ורבא". טרם שנבאר ככל יכולתנו מהן אותן ההויות, מן ההכרח לתאר בקצרה את דעת רבנו על לימוד התלמוד לאחר חיבור משנה-תורה, ועל כך הרחבתי במאמרי "פסיקת הלכה למעשה לפי משנה-תורה להרמב"ם" (בפרק: "ד.2. האם לדעת הרמב"ם יש צורך ללמוד גמרא?", לנוחות הקוראים מצ"ב קישור). שם הוכח, שלדעת רבנו אין צורך ואף רצוי שלא ללמוד גמרא בימינו, למעט יחידי סגולה בודדים. ואם תהיינה למי מהקוראים היקרים תמיהות על הנחות שאני אקבע להלן כאילו הן דבר מוכח, יידע שבפרק הנזכר הדברים הוכחו ולובנו בראיות ברורות לפי דעתי.
לעומת קביעה זו, מן המפורסמות בעולם התורה כי התלמוד הוא הכול, ואין שום חכמה נעלה יותר מלימוד התלמוד. ברם, קידוש התלמוד הינו שגיאה חמורה לפי דעתי, מכיוון שרק יחידי סגולה מסוגלים באמת להבין תלמוד, וכבר אמר מָרי שרק אחד מ-5000 לומדים יודע באמת תלמוד. עיקר השגיאה נובע מכך, שרובם המכריע של לומדי התלמוד באים ללמוד תלמוד מתוך ההנחה שהוא תורה-שבעל-פה בדיוק כמו שחמשת-חומשי-תורה הם תורה-שבכתב, והכל ניתן מפי הגבורה.
הנחה זו איננה נכונה, מפני שהתלמוד איננו תורה שבעל-פה אלא הוא פרוטוקול שמשוקעת בו תורה שבעל-פה, וכדי להפיק ממנו תורה שבעל-פה נדרש שאר רוח שהוא נדיר מאד בימינו, בקיאות רבה בספרות חז"ל, בהלכה ובמחשבת ישראל הישרה, וכל זאת כדי לדעת לברור את הבר מן התבן. משל למה הדבר דומה? לניסוי מעבדה, האם נבוא ללמוד את כל התהליכים השגויים שהובילו להנחות מדעיות לא נכונות? והאם כל אחד ראוי ללמוד את תהליכי המעבדה המורכבים? אין ספק שלא, אלא אם כבר נלמד, נעסוק אך ורק בתהליכים שהוכחו והובילו להנחות המדעיות הנכונות, וברוב המקרים נסתפק במסקנה הסופית, שהיא מטרת הניסוי.
זו לפי הרמב"ם הייתה מטרתו המרכזית של התלמוד, מעין סיעור מוחין הלכתי שמטרתו להפיק מסקנות נכונות וישרות, כדי שנוכל סוף סוף לפנות את זמננו מעיסוק בבירור ההלכה ונזכה לעסוק ביסוד היסודות ועמוד החכמות, כלומר בלימוד המדעים המכשירים והמובילים (ראו מאמרי "לימודי המדעים במשנת הרמב"ם"), שירוממו אותנו להכיר את מי שאמר והיה העולם. הכרה זו תעניק לנו גישה ללימוד מדעי-האלוהות, להתקרב באמת לה' יתעלה, וסוף סוף לפתוח צוהר ל"מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ", ולמילוי ייעודינו בֶּאֱמוֹר הגויים עלינו (ולפניהם יאמרו אחינו החילונים): "רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה".
לימוד התלמוד עלול לגרום לנזק
כאמור, תכלית סיעור המוחין של התלמוד הושגה ונשלמה בחיבור משנה-תורה, ולמעט יחידי סגולה, שריחוק העולם הדתי מן האמת צמצם את מספרם מאד והוא נושק לאפס, אין עוד צורך ללמוד תלמוד. אך גדולה ויתרה מזאת, לימוד תלמוד להמוני עם-ישראל עלול להזיק: א) לימודו מכלה את זמנם מללמוד את הנחוץ להם לידע מה יעשה ישראל; ב) אין כל תועלת בלימוד הלכות דחויות (ראו מאמרי "מבואו של מָרי יוסף קאפח למורה-הנבוכים"); ג) לימוד תלמוד ללא הכלים המחשבתיים והמדעיים הנכונים עלול בוודאות לגרור לשיבושים חמורים במחשבת ישראל, ואסביר את דבריי:
כאמור, התלמוד הוא פרוטוקול שמשוקעת בו תורה שבעל-פה, ולכן נכללים בו עניינים רבים אחרים: דעות הלכתיות והשקפות מחשבתיות דחויות, אגדות ומשלים, נתונים מדעיים משובשים, ועוד. מי שמתייחס אל התלמוד כאל תורה שבעל-פה בכללותו, ואיננו יודע להבחין בין פשט למשל, בין הנחות מדעיות נכונות לשגויות, בין השקפות הלכתיות נכונות לדחויות, יאמץ בהכרח את כל הבלול בו כאמת אלוהית, וכך אכן עושים ברובו המכריע של עולם הישיבות בימינו.
גישה זו גוררת להשקפות משובשות מאד, הזיות הבל ואמונות טפלות, שיבושים בהבנת ההלכה ויצירת הלכות רבות ללא צורך, וכל אלה מרחיקים מאד מידיעת השם. בנוסף, יש בגישה זו לפי דעתי מן הגאווה, כי מי שחושב שרוב אנשי עדתו מסוגלים ללמוד ולהבין גמרא, רואה בכללות אנשי עדתו גאוני עולם, ואת עדתו כעדה מיוחסת בעלת איכות רוחנית שלא קיימת בה באמת. וכל זאת כדי לשמֵּר את החלוקה הגזעית למעמדות בקרב עם ישראל, וכיצד?
קלי הדעת רואים את ספרי הגמרא הכבדים העמוסים לעייפה באותיות, ומרוב בהלה למול מטר האותיות המתעתע יאמרו על הלומדים: רק גאונים וגדולים במקום הזה... ואם הם גבירים ימהרו לפתוח את כיסם לתמוך ביושבי הישיבות כדי "לכפר" על כל העבירות שעשו במחשכים... אך אינם יודעים מה רב התעתוע והמבוכה, כי רוב לימודם איננו אלא הצגה של הבנה ותו לא, וכל מי שינענע את גוו חזק יותר, יצעק חזק יותר, וינקע את גודליו בסיבובי אצבעותיו כמבין עמוקות, ייחשב ל"גדול" יותר ויזכה לכבוד להיקרא "עילוי". בזכות "עילויו" הוא יקבל כסף רב בעת השידוך מאבי הכלה המסכן, וכן כלה נאה וחסודה שעד מהרה ייעלם יופייה בשל העבודה הקשה שמצפה לה בפרנסת הבעל, גידול הילדים וניהול הבית, ובכתובותיהן צריך להוסיף אות אחת: "ואפילו מגלימה שעל כתפיהָ".
זאת ועוד, לימוד התלמוד ללא ידיעת מדעים מכשירים ומובילים, ומתוך המחשבה השגויה שכולו תורה-שבעל-פה, יוביל בהכרח להבנה שהתלמוד הוא מקור נאמן לנתונים מדעיים, וכל מי שאינו מבין על מה אני מדבר, יחפש בגוגל "דעת אמת", שם ראש כולל חרדי לשעבר בשם ירון ידען, מוכיח שהעולם הדתי הוא שקר, וכיצד הוא עושה כן? הוא שואל שאלה פשוטה: האם התלמוד הוא תורה שבעל-פה? ומה לדעתכם יאמרו הדתיים ובמיוחד החרדים? בוודאי שכן! והלא כפירה לחשוב אחרת! ואז הוא מראה להם שיבושים מדעיים בספרות חז"ל, ומוכיח מזאת כביכול שהתלמוד איננו נובע ממקור של אמת או חכמה בלשון עדינה.
הריחוק מדרך האמת, והצגת הלימוד החיצונית שמובילה לטמטום, בערות וריקנות, מדרדרת גם לשחיתות מוסרית. אחת התופעות הקשות בעולם הישיבות היא התעסקות עם ילדים קטנים. לא מעטים שהיו שם אמרו לי אישית שזה קיים באחוזים מזעזעים, וככל שהחברה סגורה יותר כך זה קיים באחוזים גבוהים יותר. תופעה זו מזכירה לי את הכומרים הנוצרים המפורסמים בשחיתותם המוסרית, וחבל שהם למדו מהנצרות גם עניין זה.
חומרותיהם החיצוניות הסגפניות, אינן אלא הצגה שנועדה ליצור כלפיהם הערצה כ"בני-האלוהים" (כדי שנממן אותם), בעוד שבחדרי-חדרים לא מעטים מהם מנצלים ילדים קטנים, שגם הם בתורם ימשיכו את המסורת הזו... ואם היו לומדים תורה באמת, לא היו מגיעים לשיבושים ערכיים ומחשבתיים כה חמורים.
לאחר שראינו את הדברים הללו נעבור להסביר מהן הויות אביי ורבא, ואולי נבין עתה טוב יותר מדוע קצפו חכמי ישראל אנשי-השם על ביאורו של הרמב"ם בעניין זה.
הויות דאביי ורבא
נחל בדברי רבנו בהלכות יסודי התורה (ד, כ): "ואני אומר, שאין ראוי לְהִיטַּיֵּל בפרדס [=בלימוד מדעי-האלוהות] אלא מי שנתמלא כרסו לחם ובשר. ולחם ובשר זה הוא לידע ביאור האסור והמותר וכיוצא בהם משאר המצוות. ואף-על-פי שדברים אלו דבר קטן קראו אותם חכמים, שהרי אמרו חכמים: 'דבר גדול מעשה מרכבה, ודבר קטן הויות דאביי ורבא', אף-על-פי-כן ראויין הן להקדימן. שהן מיישבין דעתו של אדם תחילה. ועוד, שהן הטובה שהשפיע הקדוש-ברוך-הוא ליישוב העולם הזה, כדי לנחול חיי העולם-הבא".
כלומר, לדעת רבנו הויות דאביי ורבא הן לימוד המצוות המעשיות, מה אסור ומה מותר, ואף שהן הדבר הקטן, ולכאורה היה ראוי להתחיל בדבר הגדול, ראוי להקדימן מפני שהן מיישבות דעתו של אדם, בהן מכוננים חברה בריאה ומתוקנת, והן אף היסוד לזכות בחיי העולם-הבא. לדברים אלה נצרף את דברי רבנו בסוף הקדמתו לספרו משנה-תורה: "שאדם קורא בתורה שבכתב תחילה, ואחר כך קורא בזה, ויודע ממנו תורה שבעל-פה כולה ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם". מזאת עולה, כי לאחר שרבנו חיבר את משנה-תורה, אין צורך לדעתו ללמוד יותר מכך, והלכות משנה-תורה הן הן הויות דאביי ורבא.
המצוות נועדו להכשרת האדם
בהלכות יסודי התורה שם, מָרי מלמד שכוונת רבנו היא, ש"אדם מישראל ללא אלוהי אמת הוא גרוע מבהמה", כלומר חשיבותן של הויות דאביי ורבא היא בהכשרת האדם לקראת ידיעת אלוהי אמת, וזה לשונו שם (אות לא):
"דברי רבנו ברורים ופשוטים, כי אדם מישראל ללא אלוהי אמת הוא 'גרוע מבהמה' כלשון רבנו בפתיחת מאמר תחיית-המתים [ודברי רבנו שם כּוּוְנוּ למגשימי האלוהות הוזי ההזיות למיניהם, ובמיוחד לאלה שמפורסמים ב"גאונותם" (ראו מאמרי "אמונות אליליות בקרב ראשוני אשכנז")], וכדי להגיע לידיעת אמת יש צורך בלימוד מדעים רבים, מדעים מכשירים ומדעים מובילים וכמ"ש רבנו בהרחבה במורה א, לד".
לפני שמָרי מזכיר את המצוות ככלי להכשרת האדם, הוא מלמד על המכשירים המורכבים יותר, והם המדעים שבלעדיהם לא ניתן להגיע לידיעת אמת בדת משה, ואף עלולים להתדרדר למטה מרמת הבהמה. כי מטרת האדם היא ידיעת השם, וכל מי שלא מכשיר את שכלו לכך בידיעת המדעים, וְסָכַל ביסוד הדת הוא הרחקת הגשמות, גרוע מבהמה. ברם, קודם ובמקביל ללימוד המדעים על האדם ליישב את שכלו, וזאת יעשה באמצעות לימוד וקיום המצוות המעשיות.
המשך דבריו של מָרי שם מעט לא ברור, וזה לשונו: "וכאן רואה רבנו בהויות דאביי ורבא מכשיר נאות ליישוב דעתו של אדם לקראת לימודי מדעי-האלוהות שהם יסוד היסודות ועמוד החכמות, וזה דבר נוסף על עצם ידיעת המצוות הבאות על ידן, כי הלא מדובר כאן ב'הויות', ולדעת רבנו כמ"ש בסוף הקדמת ספר זה שלידיעת המצוות אין צורך בהוויות אלא די בספר זה".
אם כוונתו לומר ש"הויות דאביי ורבא" הן לימוד התלמוד, הרי זה נגד דברי רבנו המפורשים בהלכות כאן, נגד דברי רבנו באגרתו לתלמידו ר' יוסף, ונגד דברי מָרי בעצמו. וזה לשון רבנו באיגרתו שם (עמ' קלו): "כי התכלית הַמְּכוּוֶנֶת ממה שנתחבר בתלמוד וזולתו כבר נגמרה ושלמה". ומוסיף שם מָרי ביאור לדברי רבנו: "כלומר, מטרת המשא ומתן והויכוחים העיוניים שבתלמוד תמה ונשלמה לדעת רבנו, כי לא באו אלא לצורך שעה ולבירור משניות או ברייתות סתוּמוֹת, ואף סברות בלתי מלובנות, אך לאחר שנתלבן הכל אין צורך לעסוק בהן". וכאמור, במאמרי שנזכר לעיל הוכחו הדברים בהרחבה.
ונסיים פרק זה בהמשך דברי מָרי שם: "דברי רבנו שוב ברורים נהירים וצהירים, שכוונתו על מצוות שבין אדם לחברו שניתנו ליישוב ולתקינות החברה האנושית, [...] כדי שיהיה לבו פנוי להתרומם במושכלות למען יגיע למרומי יכולתו, כדי לנחול חיי העולם-הבא בידיעת המצוות ושיהיו מצוות ה' באמת".
כלומר, מטרת המצוות היא ייסוד וקיום חברה אנושית בריאה ושמחה, כדי שלאנשיה יהיה זמן פנוי להתרומם במושכלות, כלומר ללמוד מדעים מכשירים ומובילים, להכיר את מי שאמר והיה העולם, ואז לפתוח צוהר ללימוד מדעי-האלוהות שהן המטרה והתכלית הסופית בעולם-הזה. וכך אומר מָרי בהערה לספר "תורת חובות הלבבות" (עמ' יט): "שאם אין האדם יודע את השם ומייחדו באמת הרי הוא עובד ללא אלוהי אמת, ומה ערך אם כן למצוות שהוא עושה?".
קצפם של חכמי ישראל
על דברי הרמב"ם הללו, ש"הויות דאביי ורבא" הן דבר קטן, יצא קצפו של הר"ן, איני יודע אם הוא הבין את הדברים כפשט ההלכה שהן "ביאור האסור והמותר וכיוצא בהם משאר המצוות", כלומר שהן הלכות משנה-תורה, או שהוא הבין שהן סוגיות הגמרא ההלכתיות. כך או כך יצא קצפו מאפו, ועשן מבין אזניו, עד שאמר על רבנו "והאלהים יכפר בעדו". ולא מזמן אמרו לי כן מתחסדים שונים, שרצעו את אזנם לשקרי הממסד הרבני, ושמחתי שמחה גדולה על כך שאני בחברה טובה...
הר"ן מתרץ, ש"הויות דאביי ורבא" נקראו דבר קטן ביחס למקרא ולמשנה שהם הדבר הגדול, והתעלם לחלוטין מלשון התלמוד "דבר גדול – מעשה מרכבה", ולא אתפלא אם לא ידע מהו מעשה מרכבה. לאחר שהביא את "תירוצו" הוא קוצף על רבנו: "והרמב"ם כתב מה שרצה והלוואי שלא נכתב. וכן פירש הריטב"א, וסיים, אבל דבר גדול הוא מכל חכמות העולם [ע"כ]. וזה הפירוש אמת הוא ולא כמו שפירשו אחֵרים [=ביטוי קשה מאד על רבנו, שרומז לאלישע אחֵר] והאלהים יכפר בעדו".
הר"ן והריטב"א לא ידעו מהי ידיעת ה' ומהו מעשה מרכבה, ואי הבנתם גרמה לתפישתם השגויה את התלמוד כתורה-שבעל-פה בכללותו כאילו כולו ניתן מפי הגבורה. ויש לשאול על טענתם שהתלמוד גדול מכל חכמות העולם: וכי לימוד התלמוד הוא ערובה לחכמה? והלא לימוד התלמוד ללא כלים נכונים עלול לדרדר מטה מטה במדרון הסכלות התלול! וזכורני ראשי כוללים וראשי ישיבות "גאונים" שדורשים דרשות ברכות ופרק חלק כפשוטם... או "גדולי דור" שעושים טקסי "פולסא דנורא" לחולים סופניים כדי לשחרר את נשותיהן מעגינותן, ועוד רבות מן ההזיות בקרב אנשי-השם המפורסמים כ"גדולים". אוי לה לאותה סכלות, אוי לה לאותה בערות, אוי לנו שעטפו אותן באצטלא דרבנן. וחשכת הדעת בעולם הישיבות החרדי מעידה כאלף עדים על אי נכונות דברי הריטב"א.
ואוסיף, שאלה ש"מקדשים" את לימוד התלמוד אינם אלא צבועים, כי הם ואבותיהם ואבות-אבותיהם, ערכו רפורמות קשות מאד בהלכות התלמודיות עד שכמעט ולא נשאר זכר ליסודי הדינים בשיטתם ההלכתית הסגפנית והחולנית (ראו מאמרי "כתיבת חידושי הלכה במשנת הרמב"ם"). ולעומתם, רבנו הבין נכונה את תפקיד התלמוד ומעמדו, קידש את מסקנות ההלכה שקבעו חכמים בתלמוד, הבין נכונה את המשלים והאגדות, והתייחס נכונה לנתונים המדעיים המשובשים בתלמוד – כך שיחסו לכל עניין נכון ואמתי באיזון נפלא ומופלא.
גם הכסף-משנה, שהביא את דברי הר"ן הללו, מתרץ תירוצים שונים ומצטט חכמים אחרים שמתרצים תירוצים שונים, וכולם לא ידעו ולא יבינו מהי ידיעת השם! ואם תאמרו שידעו הם מהי ידיעת השם, הדברים אף יותר חמורים, מדוע השליכו אותה אחרי גוום והשמיטוה מכל ספריהם?
בעקבות פרסומם כ"גדולים" והזנחתם את ידיעת השם, גם בעולם הדתי בימינו לא יודעים מהי ידיעת השם או ייחוד השם. וכידוע עבירה גוררת עבירה, ובעקבות זאת השתבשה מחשבתם בהשקפות יסודיות רבות של דת משה, ואשר עליהן כתבתי במאמרים אחרים. ולא לחינם לא תמצאו מצוות אלה בספרי הפוסקים או בספרות השו"ת כלל! אובדן דרך מוחלט! "וַתְּהִי הָאֱמֶת נֶעְדֶּרֶת" (ישעיה נט, טו) אינה קלישאה אלא מציאות קשה, כי "תֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה לֹא יְדָעוּנִי" (ירמיה ב, ח).
לא ראיתי לנכון להביא את דרושי הכסף-משנה כי תמוהים ויגעים הם בלשון עדינה, וכך כותב מָרי על דבריו: "וכל הדרושים הללו תמוהים ואפילו ביותר, היאך נעשית בעינינו ידיעת ה' קלה עד שאנו מחפשים וממציאים הגדרות עיוניות כמ"ש הרא"ם, כדי להוציא דברי חז"ל מפשוטן שאמרו בפירוש שני דברים יחסיים: 'מעשה מרכבה' ו'הויות דאביי ורבא', האחד דבר גדול והשני דבר קטן. [...] קצרו של דבר כל הדברים יגעים, תמוהים, ונאמרו לכאורה מתוך אי עיון בכל הקף שיטת רבנו".
ומָרי עדין יתר על המידה, כי דבריהם לא נאמרו מתוך "אי עיון בכל הקף שיטת רבנו", אלא מתוך אי עיון ביסוד שיטת רבנו, לא תובנות זניחות נעלמו מהם, כעולה מדברי מָרי, אלא יסוד היסודות ועמוד החכמות, שעל העדרו כתב בראש פירושו לספר המדע, שמי שאינו יודע יסוד זה "גם תורה אין לו"... ואם בארזים נפלה שלהבת, כלומר בחכמי ספרד שלא הגשימו את הבורא, מה יאמרו אזובי הקיר, חכמי המערב שהגשימו את הבורא?
ונסיים בחזונו של רבנו בסוף איגרתו לתלמידו ר' יוסף בן יהודה: "ויבוא בלי ספק [=משנה-תורה] , גם לידי השרידים אשר ה' קורא, בעלי היושר והצדק וטובֵי התבונה, ואלה יֵדעו ערך מה שעשינו, אשר אתה [תלמידו ר' יוסף] הראשון שבהם, ואף אם לא יהיה לי בדורִי זולתך דַּיִּי. [...] וכל מה שתיארתי לך על מי שלא יקבּלֵהו [את משנה-תורה] כראוי לו, אין זה אלא בדורי, אבל בדורות הבאים כאשר תסתלק הקנאה ותאוות השררה, יסתפקו כל בני ישראל בו לבדו, ויוזנח כל שזולתו בלי ספק, פרט למי שמחפש דבר להתעסק בו כל ימי חייו ואף-על-פי שלא ישיג תכלית" (עמ' קכה–קכו).