הזוהר – הזיה פגאנית כעורה (חלק כה)

דוגמה רלט

בהמשך ספר-האופל (לז ע"ב) ישנה פרשנות לפסוק בבראשית (ה, כד): "וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת הָאֱלֹהִים וְאֵינֶנּוּ כִּי לָקַח אֹתוֹ אֱלֹהִים", וכך נאמר בספר-האופל: "הקב"ה לקח אותו מהעולם לשמש אותו, זהו שכתוב: 'כִּי לָקַח אֹתוֹ אֱלֹהִים'". ואף שיש מקומות בספרות המדרשים שנזכרו שמשים בזיקה להקב"ה, בשום מקום לא נאמר שהשמשים הללו משמשים "אותו", כלומר חז"ל נזהרו מלומר שהשמשים משמשים את אמיתתו וכבודו של הקב"ה, אלא אך ורק "לפניו". תוספת המילה "אותו" ביחס לה' יתעלה שמו, הופכת את כל העניין לפרשנות מינות נגעלה מאד, שהרי היא מתארת את בורא-עולם כמי שזקוק לשמשים! ממש כמו אדון בשר ודם אשר נעזר בעבדיו לצרכיו החומריים. יתר-על-כן, לפי האופל הקב"ה לקח את חנוך מן העולם, לא בצדק מדוקדק אלא בשל שיקול תועלתני-אישי: הקב"ה נזקק לחנוך ולכן לקח אותו מן העולם-הבא. ואין צורך לומר שפרשנות שמתארת את בורא-עולם עולם כמי שזקוק למאן-דהו, וכל-שכן לבני האדם שוכני בתי חומר, וכן כמי שממית לשם הנאתו הפרטית – פרשנות שכזו הינה בגדר מינות וכפירה בתורה, שהרי היא מתארת את בורא-עולם כבשר ודם אשר נזקק לבשר ודם, ואף כופרת בצדק האלהי בטענה שהקב"ה ממית גם בשל שיקולים אישיים תועלתניים. כמו כן, ייחוס מגרעות חמורות שכאלה לבורא-עולם, דהיינו כמי שזקוק לבשר ודם וכמי שממית לצרכיו האישיים והתועלתניים, הוא בגדר מינות בפני עצמה, וכדברי רבנו במורה (א, לו):

"והיאך יהיה מצב מי שקשורה כפירתו בעצמותו יתעלה? והוא בדעתו היפך מכפי שהוא, כלומר שאינו לדעתו מצוי, או שלדעתו הוא שניים, או שסבור שהוא גוף, או שהוא לדעתו בעל התפעלויות, או שמייחס לו איזו מגרעת שהיא? [ייחוס מגרעת או התפעלות לבורא-עולם כמוהן כייחוס גוף שהרי ייחוס התפעלויות ומגרעות מוביל באופן ישיר ומיידי לייחוס גוף] הנה זה בלי ספק יותר חמור מעובד עבודה-זרה על דעת שהיא אמצעי או מטיבה או מרֵיעה לפי דמיונו. [...] ואתה דע, שכל זמן שתהא בדעתך [ביחס לבורא השקפת] גשמות או מאורע ממאורעות הגוף [כלומר שהוא יתעלה בעל התפעלויות או מגרעות] – הנך מקנא ומכעיס וקודח אש ומעלה חֵמה ושונא ואויב וצר, יותר חמור מעובד עבודה-זרה בהרבה".

ודרך אגב, ספר-האופל מרומם מאד את ספר חנוך, למרות שמדובר בספר מינות חיצוני פרו-נוצרי! ואסביר: לאחר שספר-האופל מתאר את הספר ש"ירד לו לאדם הראשון", שהוא היה ספר של "חכמה עליונה" שהוריד אותו "בעל הסודות ושלושה שליחים ממונים לפניו". ובכן, מיד לאחר שמתארים את הספר הדמיוני הזה מכשפי האופל רומזים שהוא-הוא ספר חנוך!

וכך נאמר מיד לאחר הדברים לעיל שהבאתי רק מקצתם: "וכן שנינו [היכן שנינו? וכי יש משנה שכזאת? ומכשפי האופל דוברי שקרים ותעתועים], ספר היה לו לחנוך, וזה ספר ממקום של ספר של תולדות אדם היה [הספר הדמיוני שנזכר], וזהו סוד החכמה [...] וכל גנזים עליונים נמסרו בידו, ואלף מפתחות נמסרו בידו [...] ומזה נמסר ספר שנקרא 'ספרו של חנוך'. בשעה שאחז אותו הקב"ה [את חנוך], הראה לו כל גנזים עליונים, הראה לו עץ החיים [...] והעלים שלו וענפיו [...] והכל ראינו בספרו, אשרי אותם חסידים עליונים שחכמה עליונה התגלתה להם ולא נשכחה מהם לעולמים, כמו שנאמר: 'סוֹד יְיָ לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם' [תה' כה, יד]".

ואם דוד המלך ע"ה היה רואה שמכשפי האופל לקחו פסוק מתהלים כדי לתעתע ולהחדיר את המינות הנוצרית לתורת משה, היה מקללם קללה נמרצת ופוקד לכלותם בכל אתר ואתר.

בנוסף לכל האמור לעיל, יש בדברי מכשפי האופל לעיל הגשמה ברורה באמרם: "בשעה שאחז אותו הקב"ה [את חנוך], הראה לו כל גנזים עליונים" וכו', ואין אחיזה אלא בכלים גופניים, כלומר מכשפי האופל מתארים את הקב"ה כבעל כלים גופניים, וזו הגשמה בוטה.

דוגמה רמ

בהמשך ספר-האופל (לח ע"א) שורבט כך:

"אמר ר' יצחק: כל הדורות שנתקנו משֵּׁת כולם צדיקים וחסידים, אחר-כך התפשטו והולידו ולמדו אמנות העולם להרוג ברמחים ובחרבות. עד שבא נח והתקין להם תיקון העולם ולעבוד ולתקן את הארץ, שהרי בהתחלה לא היו זורעים וקוצרים, אחר-כך הצטרכו את זה, שכתוב: 'עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ' [בר' ח, כב]".

כלומר, לפי מכשפי האופל עד דורו של נח "לא היו זורעים וקוצרים", וכמובן שדבריו הבל מהובל ואף כפירה ישירה בתורה – שהרי לא יעלה על הדעת שבמשך 1000 שנים עד ימיו של נח בני האדם לא זרעו וקצרו, ובתורה אף נאמר מפורשות שכבר בימיו של קין היו עובדים את האדמה: "וְקַיִן הָיָה עֹבֵד אֲדָמָה, וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה מִנְחָה לַייָ" (בר' ד, ב–ג).

ומכשפי האופל לא הבינו את פשט הפסוק שהם ציטטו מבראשית (ח, כב), שהרי משמעותו היא שהקב"ה לעולם לא יחריב עוד את העולם בכללותו, והרעיון הזה מתבטא בפסוק שמשמעוֹ שמעתה ואילך ועַד עדי-עד תתקיימנה עונות השנה ותהיינה זריעה וקצירה, והנה הפסוקים: "וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל לִבּוֹ: לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי, עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ" (בר' שם), וכך פירש רס"ג שם: "עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ – לָעַד". ולפי פרשנותם המטורללת של מכשפי האופל את הפסוקים, גם עונות השנה ואפילו הימים והלילות לא היו קיימים עד ימי נח – שהרי לפי הזיותיהם הפסוקים עוסקים בדברים שלא היו קיימים כלל...

דוגמה רמא

בהמשך שם שורבט כך: "ר' אלעזר אמר: עתיד הקב"ה לתקן עולם ולהתקין רוח בבני אדם כדי שיאריכו ימים לעולמים. זהו שכתוב: 'כִּי כִימֵי הָעֵץ יְמֵי עַמִּי', וכתוב: 'בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח וּמָחָה אֲדֹנָי יְיִ דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים וְחֶרְפַּת עַמּוֹ יָסִיר מֵעַל כָּל הָאָרֶץ כִּי יְיָ דִּבֵּר [יש' סה, כב; כה, ח]".

מדברי מכשפי האופל הללו עולה בבירור שהם סברו שהעולם-הבא הינו עולם של עונג גופני נצחי, כלומר לפי מכשפי האופל בדוגמה זו ימות-המשיח וחיי העולם-הבא הנצחיים – חַד המה, ועל תפישׂת העולם-הבא כעולם של תענוגות גופניים ראו: "האם יש חיים לאחר המוות?", ושם העתקתי את דברי רבנו שבהקדמתו לפרק חלק, שם הוא מתאר חמש כיתות משובשות ששקעו בהזיות בעניין העולם-הבא, וההזיה שהובאה באופל לעיל מתאימה לכת השנייה:

"וכת שניה מאמינה וחושבת שהאושר המיוחל [השכר בעבור קיום המצוות] הם ימות-המשיח מהרה יגלה, ושבאותו הזמן יהיו בני האדם כולם מלכים תמיד, ויגדלו גופותיהם, ויבנו את כל העולם כולו לנצח. ואותו המשיח לפי דמיונם יחיה כנצחיות הבורא יתרומם שבחו [=הייתכן שגוף יהיה נצחי כנצחיות הבורא?] ושבאותו הזמן תצמיח הארץ בגדים ארוגים ולחם אפוי והרבה מן הנמנעות כאלה [=מן ההזיות שהשכל הישר שהורגל בלימוד המדעים ידחה אותן על הסף]. והנקמה היא [=העונש על אי-קיום המצוות], שלא יהיה האדם באותו הזמן ולא יזכה לראותו, וגם הם לומדים על-כך במאמרים רבים המצויים בדברי חכמים ובפסוקים מן המקרא שפשטיהם [=פשטי משלי התורה, המדרשים והאגדות] מתאימים לטענתם או למקצתה".

במאמר: "האם יש חיים לאחר המוות?" התבאר, כי רובם המכריע של עושקי תורת משה למיניהם (כמו המינים הצרפתים ומעריציהם וכלל שוחרי המאגיה והקבלה הפגאנית) בתקופת רבנו סברו, שהעולם-הבא הוא עולם של תענוגות גופניים מסוגים שונים. במאמר האמור הרחבתי בשאלה: מה גרם לעושקי תורת משה להשתוקק לתענוגות הגופניים? אעתיק אפוא לפניכם את התשובה לשאלה זו, כי היא חשובה מאד להבנת בהמיוּתם של מכשפי האופל:

מה גרם ל"חכמי ישראל" באלף השנים האחרונות לשגות במחשבה שהעולם-הבא הוא עולם של תענוגות גופניים? ובכן, עיסוקם ושקיעתם בהנאותיהם ובתענוגותיהם הגופניים לא הניחו להם לחיות עם המחשבה שהם ייאלצו להיפרד מתענוגותיהם הגופניים לאחר המוות. לכן הם החדירו לעצמם הזיות, לפיהן גם חיי העולם-הבא הם חיי גוף וחומר, ובהזיות הללו הם השקיטו את נפשם הבהמית והזימתית שלא הייתה מסוגלת לקבל את העובדה שיבוא יום והיא תתנתק כ"פטורי בפי ושט" מן העולם-הזה. רדיפתם ושקיעתם בתהום התאוות אף גרמו להם לפנות למאגיה, לסכלות ולמינות, וככל ששקעו באלה, כך התגברו והתעצמו תאוותיהם וזימותיהם בניסיון שווא למלא במשהו את הריקנות ואת אפלת המינות הסמיכה שייסרה את נפשם.

גם פנייתם למאגיה, לסכלות ולמינות נובעת מסטייתם אחרי התאוות והזימות, שהרי כדי להעמיק ולשקוע בתהום התאוות, מן ההכרח להרוס עוד ועוד את חומות הדעת, ולהחריב עוד ועוד את איתותי השכל הישר המזהירים את האדם מליפול לעברי פי-פחת. ולכן, כדי להוסיף ולשקוע בתאוותיהם ובזימותיהם הם גם שקעו במאגיה, בסכלות ובמינות, וזאת כאמור, כדי להרוס את שכלם ולרוקן את מחשבתם מדעת ומחכמה – כי רק בהרס המחשבה ובריקון המחשבה מדעת, נחרבת לחלוטין יראת השמים והמין הרשע חופשי ללכת בשרירות לבו.

והנה לפניכם תמצית דברי רבנו בעניין זה ב"מאמר תחיית המתים" (עמ' עה–עו):

"ולא הביא לידי כל זה, אלא מה שעולה בדמיון ההמון שאינם יכולים להבין שתהא שם מציאות קיימת כי אם לגוף [מפני שהם מחוברים בעבותות לבהמיוּתם], ומה שאינו גוף אלא שהוא בגוף כגון המקרים [=מאפייני ומצבי הגוף] הרי גם הוא מצוי לדעתם אלא שאין קיומו במציאות כקיום הגוף. אבל מה שאינו גוף ולא מקרה בגוף אינו מצוי לדעת הסכלים, אשר הם בלי ספק [סכלים] ואף-על-פי שבלו גופיהם מִזּוֹקֶן גמולי מחלב עתיקי משדים [על דרך הכתוב בישעיה כח, ט]. ולפיכך סוברים רובם כי ה' גוף, לפי שאם לא היה גוף לדעתם, הרי אינו מצוי".

כלומר, מרוב להיטות הכסילים אחרי התענוגות הגופניים, הם אינם מצליחים ואף אינם רוצים להעלות בדמיונם מציאות רוחנית טהורה ללא גופות וללא תאוות גופניות. וככל שהמצוי הינו חומרי יותר כך מציאותו יציבה וקיימת יותר בעיניהם, לדוגמה: קיום הגוף נדמה בעיניהם יציב וקיים יותר מקיום "מאורעות הגופות", שהם תהליכי השינוי והמצבים השונים (=המקרים) העוברים והחלים על הגופות, וכמו שרבנו פוסק בהלכות תשובה (ח, ג): "כגון ישיבה ועמידה ושינה ומיתה ועצב ושחוק וכיוצא-בהן", שהם רק נספחים לקיום הגוף ומאפיינים אותו. ברם, כל מה שאינו גוף או אינו מאפיין גופני שנספח לגוף, אינו מצוי כלל לדעת אותם הסכלים.

רבנו מוסיף קביעה חשובה והיא, שרוב הסכלים הללו אף התדרדרו להשקפת הגשמות שהיא חמורה יותר מן העבודה-הזרה הקדומה: "ולפיכך סוברים רובם [=רוב הסכלים הללו] כי ה' גוף, לפי שאם לא היה גוף לדעתם, הרי אינו מצוי". ודרך אגב למדנו עובדה מעניינת, והיא, שמוצאה של השקפת הגשמות הוא הסטייה אחרי התאוות הגופניות, כלומר ככל שהקשר של האדם לבהמיותו גדול יותר – כך הסיכון שלו לשגות בהגשמה גדול יותר, כי ככל שהוא ישקע בבהמיותו ובגופניותו, כך יקשה עליו להתרומם ולהבין עניינים רוחניים המופשטים מחומר. והמסקנה, יש לחשוד במינים שהם אנשים תאוותניים ובהמיים וזימתיים נעדרי מוסר לחלוטין, אף אם הם נדמים בחיצוניותם וברוב צביעותם ל"מלאכים" ו"קדושי עליון" ו"גאוני עולם".

ולבסוף, רבנו שולח עקיצה חדה לאותם "זקנים" ו"זקנות" בלים ובלות מִשָּׁנִים ומדעת, אשר לעתים מתראים כחכמים גדולים וצאצאיהם וחסידיהם שותים את מימיהם הרעים כאילו ניתנו מפי-הגבורה. אך האמת שהינם סכלים נבערים ולכן אין להתייחס לדעותיהם, וכדברי רבנו: "אשר הם בלי ספק [סכלים] ואף-על-פי שבלו גופיהם מִזּוֹקֶן גמולי מחלב עתיקי משדים". ואפילו קאפח אמר דברי אמת בעניין זה, אף שכדרכו הוא הכמין אותם היטב פן יבולע לו, וזה לשונו באחת מהערותיו למורה (א, נ): "כשתצליח להשתחרר מן הדעות הקדומות שהולעטת בהם על ידי זקני בור או נשים בלות משחר עלומיך". וכבר שמעתי תימני שוטה שקפץ להישבע שיש שדים בעולם, וראייתו היחידה היא מכך שסבו סיפר לו שהוא ראה שדים בתימן...

"וַיֹּאמֶר אֵלַי הֲרָאִיתָ בֶן אָדָם אֲשֶׁר זִקְנֵי בֵית יִשְׂרָאֵל עֹשִׂים בַּחֹשֶׁךְ אִישׁ בְּחַדְרֵי מַשְׂכִּיתוֹ, כִּי אֹמְרִים אֵין יְיָ רֹאֶה אֹתָנוּ עָזַב יְיָ אֶת הָאָרֶץ" (יח' ח, יב); "זָקֵן בָּחוּר וּבְתוּלָה וְטַף וְנָשִׁים תַּהַרְגוּ לְמַשְׁחִית [...] וַיָּחֵלּוּ בָּאֲנָשִׁים הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר לִפְנֵי הַבָּיִת" (יח' ט, ו); "וְטַעַם זְקֵנִים יִקָּח" (איוב יב, כ).

עוד אומר רבנו בעניין זה ב"מאמר תחיית המתים" (עמ' עו):

"אבל הנקראים חכמים באמת לא בהעברה [כלומר, מעבירים את השם 'חכם' לזקנים כסילים ונבערים, ומשבחים ומפארים ומרוממים אותם בשלל כינויי כבוד דמיוניים], כבר הוּכח להם [=לחכמי האמת] כי כל הנבדל מן החומר הרי מציאותו יותר קיימת מאותו שהוא בחומר, ואין לומר [על הנבדל] 'יותר קיים' [כלומר, לא מדויק לומר על הנבדל המופשט שהוא 'יותר קיים', שהרי הנבדל המופשט מן החומר קיומו נצחי ואמיתי, ואילו קיומו של החומר הבל חולף], אלא, מציאות הנבדל [מציאותה של הישות הרוחנית] היא המציאות האמיתית מפני שלא ישיגהו דבר מאופני ההשתנות [=מאורעות הגוף], והם [=החכמים באמת, אשר מבינים את ערך חיי העולם-הבא, הם] אשר הוכח אצלם כי ה' אינו גוף ולא כוח בגוף, ולפיכך מעלת מציאותו יתעלה בתכלית הקיום [כלומר מעלת מציאותו וקיומו של הקב"ה היא הנשׂגבה והנעלה ביותר]".

מדברי רבנו עוד עולה, שרק מי שהתנער מתאוותיו והוּכח לו כי ה' אינו גוף ולא כוח בגוף, יהיה מסוגל להבין את ערך חיי העולם-הבא. אך מי שאינו מבין זאת ונכשל ונחבל בהזיות ובדמיונות פגאניים, יש לחשוד בו שהוא מאותם הכסילים הבהמיים שסוטים אחרי השקפות המינות הנחותות, ועליהם אומר רבנו ב"מאמר תחיית המתים" שהם "יותר תועים מהבהמות".

וכמו ש"חכמי ישראל" שגו להבין שחיי העולם-הבא הינם חיים רוחניים נצחיים, כך הם שגו להבין שייסורי הגיהינום הינם ייסורים נפשיים נצחיים, ולא הבינו שדברי הנביאים וחז"ל בעניין זה הינם משל וחידה, שהרי "עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ" (יש' סד, ג).

והנה מקור נוסף שבו אנחנו לומדים על המוצא לטמטומם של כומרי הדת האורתודוקסים:

"אבל הנקודה הזו המופלאה, כלומר העולם-הבא, הרי מעט הוא שתמצא מי שעלה על דעתו בכלל, או שחשב בכך, או שנתבונן ביסוד הזה, או ששאל על אלו השמות על מה הם נאמרים, והאם זה הוא התכלית או אחת מאלו ההשקפות הקודמות היא התכלית. [...] ולא תמצא כלל מי ששואל על זה או מדבר בו, אלא שואלים בני אדם כולם, יחידיהם [='בעלי התורה'] והמוניהם [=עמי הארץ], היאך יקומו המתים: ערומים או לבושים? והאם יקום באותם הבגדים עצמם אשר נקבר בהם ברקמתם וקישוטיהם ויופי תפירתם? או בלבוש המכסה גופו בלבד? וכאשר יבוא המשיח, האם יַשווה בין העשיר והעני? או שיהא בימיו החזק והחלש? והרבה מן השאלות הללו לעתים קרובות" (המשך דברי רבנו בהקדמתו שם לפרק חלק).

נמצא אפוא, שכניעתם של המינים לתאוותיהם והיותם עבדים נרצעים לזימותיהם, גרמו להם להתרחק ממקור מים חיים זכים צלולים ומפכים, ואף לתעות במדבר ישימון של מאגיה, הזיות ומינות, כנועים ונרצעים לתאוותיהם. וידיעת ה' יתעלה ויתרומם שמו – מאן דכר שמיהּ...

"דֶּרֶךְ רְשָׁעִים כָּאֲפֵלָה לֹא יָדְעוּ בַּמֶּה יִכָּשֵׁלוּ", "וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים תַּתְעֵם", "עֲווֹנוֹתָיו יִלְכְּדֻנוֹ אֶת הָרָשָׁע וּבְחַבְלֵי חַטָּאתוֹ יִתָּמֵךְ, הוּא יָמוּת בְּאֵין מוּסָר וּבְרֹב אִוַּלְתּוֹ יִשְׁגֶּה" (מש' ד, יט; יב, כו; ה, כב–כג). "לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ כִּי טַח מֵרְאוֹת עֵינֵיהֶם מֵהַשְׂכִּיל לִבֹּתָם" (יש' מד, יח); "לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ בַּחֲשֵׁכָה יִתְהַלָּכוּ" (תה' פב, ה). ובעניין זה ראו: "מדוע רשעי אשכנז השחיתו את תורתנו?".

ועתה אעבור לשאלה: מהו אפוא העולם-הבא לדעת הרמב"ם?

ובכן, לדעת רבנו העולם-הבא הוא עולם של תענוגות נפשיים, ורק מי שזוכה להבין מהו עונג נפשי רוחני אמיתי בעולם-הזה, כלומר רק מי שהגיע לדרגת "אדם", יהיה מסוגל להתנתק מנהִיית הגוף אחרי התאוות, ולשאוף ולכסוף ולערוג להשיג עוד ועוד מאותו עונג רוחני, מאותו מקור מפכה של דעת וחכמה. ברם, רק מעטים אכן כוספים וכומהים ועורגים לכך – ואכן, כפי שראינו בפרקים הראשונים, רובם המוחץ של "בעלי התורה" (וההמון מאן דכר שמיה), סטו אחרי תאוותיהם וזימותיהם והפכו להיות סוכני שיווק מכירות ויחצנות של דת משה, מפני שהם אינם מסוגלים לעבוד את ה' ללא הפקת רווחים וטובות הנאה מן הדת בשלל דרכים בזויות.

"בעלי התורה" אינם שואפים באמת לחיי העולם-הבא, כי כל ישותם להוטה אחרי הפקת רווחים וטובות הנאה, ולכן הם החדירו לעולם-הבא הדמיוני שיצרו לעצמם את התענוגות הגופניים. בהמשך דברי רבנו בהקדמתו שם, הוא מסביר מדוע כל-כך קשה ל"בעלי התורה" להבין את התענוגות הנפשיים, וכל-שכן לכסוף ולערוג אליהם, וכֹה דבריו (עמ' קלז):

"דע, כי כשם שלא ישיג הסומא את הצבעים, ולא ישיג החרש את הקולות, ולא הסריס תאוות המשגל – כך לא ישיגו הגופות התענוגות הנפשיים".

כלומר, מי שמחובר באינפוזיה לתאוותיו הגופניות השונות, וכל ישותו הינה ישות גופנית-חומרנית-תאוותנית, לא יצליח להבין וגם לא ירצה להבין שחיי העולם-הבא הם חיים נעדרי תאוות גופניות, ומי שהרשיע והתבהם מאד האמת הנוקבת הזו אף תכֵּהו בסנוורי סדום.

רבנו ממשיך ואומר שם כך:

"וכשם שאין הדג מכיר יסוד האש מפני שהוא שרוי בהפכו, כך לא יִוָּדַע בעולם הזה הגשמי תענוגי העולם הרוחני, לפי שאין אצלנו עונג כלל זולת עונג הגופות בלבד והשגת החושים מן המאכל והמשתה והתשמיש, וכל שהוא חוץ מזה [כמו עונג הנפש הרוחני והנצחי] – הרי הוא אצלנו בלתי מצוי ולא נכירֵהו ולא נשׂיגֵהו בעיון ראשון אלא אחרי חקירה מרובה. והדבר כך לפי שאנו [חיים] בעולם הגופני ולא נוכל להשיג אלא תענוגיו, אבל התענוגות הנפשיים הם תמידיים בלתי נפסקים, אין בינם ובין אלו התענוגות אין שום יחס בשום אופן כלל".

עובדת היותנו מצויים בתוך גוף ועולם חומרי, כובלת את הכסילים הבהמיים להבין אך ורק את התענוגות הגופניים, ולכן "בעלי התורה" רודפי הבצע, התאוות והשׂררה הִתעו את עצמם ואת עמֵּנו בעניין השכר בעבור קיום המצוות. כלומר, בגלל שכל ישותם סובבת סביב גופותיהם ותענוגותיהם, הם אינם מכירים ואינם רוצים להכיר אלא את התענוגות הגופניים, ולכן הם כשלו מלהבין שישנו שכר נצחי שאינו גופני. ברם, אם הם היו מתנתקים מתאוותיהם ופונים ללמוד מדעים והשקפות ישרות ונכונות, הם בהחלט היו מצליחים בכך, שהרי רבנו קובע מפורשות שניתן אחרי "חקירה מרובה" להבין את היסוד החשוב הזה: להבין שחיי העולם-הבא הם חיים של תענוגות נפשיים נעלים! אך רק מי שמצליח להיות אדם ולהביא לידי ביטוי את אנושיותו, את הצלם האלהי שבו, רק אדם כזה ישאף יכסוף ויערוג לאותם חיים נצחיים.

"לוּלֵא הֶאֱמַנְתִּי לִרְאוֹת בְּטוּב יְיָ בְּאֶרֶץ חַיִּים" (תה' כז, יג).

***

טרם שאסיים דוגמה זו, ראוי להבהיר את הפסוקים מישעיה שצוטטו לעיל באופל, ואשר מהם הביאו המכשפים ראיה לכך שהעולם-הבא הוא ימות המשיח: בעניין הפסוק "כִּי כִימֵי הָעֵץ יְמֵי עַמִּי" (יש' סה, כב) הסביר רס"ג כך: "ואמר על אריכות הימים שהאנשים יתקיימו כהתקיימות הנטיעות והבניינים [...] יאריכו ימים בה ויהיו מעונגים", ושני פסוקים לפני כן נאמר שם: "לֹא יִהְיֶה מִשָּׁם עוֹד עוּל יָמִים וְזָקֵן אֲשֶׁר לֹא יְמַלֵּא אֶת יָמָיו כִּי הַנַּעַר בֶּן מֵאָה שָׁנָה יָמוּת וְהַחוֹטֶא בֶּן מֵאָה שָׁנָה יְקֻלָּל", כלומר נער וזקן יגיעו לאריכות ימים, וכולם יחיו לפחות עד מאה שנים.

נמצא, שמכשפי האופל מעוותים ומזייפים את הפסוק מישעיה תוך שהם מתעלמים בגסות מן האמור שני פסוקים לפני-כן, אשר מורים במפורש שהפסוקים הללו עוסקים באחרית הימים, ובאריכות הימים שיזכו לה בני האדם באותם הימים, ולא בחיים גופניים נצחיים כהזיותיהם.

ועתה לפסוק השני שאותו זייפו מכשפי האופל: "בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח וּמָחָה אֲדֹנָי יְיִ דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים וְחֶרְפַּת עַמּוֹ יָסִיר מֵעַל כָּל הָאָרֶץ כִּי יְיָ דִּבֵּר" (יש' כה, ח). הסרת המוות שנזכרה בפסוק הזה איננה ביטול המוות והענקת חיים גופנים נצחיים לבני האדם, אלא הסרת כל המיתות המשונות שמתו בהם בשל עוונותיהם ומרידתם בה' יתעלה, והראיה מהמשך הפסוק: "וְחֶרְפַּת עַמּוֹ יָסִיר" – ומהי החרפה לעם-ישראל? היותו גולה ומיוסר ונדון במיתות משונות לעיני העמים הערֵלים, זוהי חרפתו הגדולה ביותר של עם-ישראל: "וַיְהִי דְבַר יְיָ אֵלַי לֵאמֹר, וְאַתָּה בֶן אָדָם הֲתִשְׁפֹּט הֲתִשְׁפֹּט אֶת עִיר הַדָּמִים וְהוֹדַעְתָּהּ אֵת כָּל תּוֹעֲבוֹתֶיהָ, וְאַמַרְתָּ כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְיִ עִיר שֹׁפֶכֶת דָּם בְּתוֹכָהּ לָבוֹא עִתָּהּ וְעָשְׂתָּה גִלּוּלִים עָלֶיהָ לְטָמְאָה, בְּדָמֵךְ אֲשֶׁר שָׁפַכְתְּ אָשַׁמְתְּ וּבְגִלּוּלַיִךְ אֲשֶׁר עָשִׂית טָמֵאת וַתַּקְרִיבִי יָמַיִךְ וַתָּבוֹא עַד שְׁנוֹתָיִךְ עַל כֵּן נְתַתִּיךְ חֶרְפָּה לַגּוֹיִם וְקַלָּסָה לְכָל הָאֲרָצוֹת, הַקְּרֹבוֹת וְהָרְחֹקוֹת מִמֵּךְ יִתְקַלְּסוּ בָךְ טְמֵאַת הַשֵּׁם רַבַּת הַמְּהוּמָה" (יח' כב).

דוגמה רמב

בהמשך ספר-האופל (לח ע"א) שורבט כך:

"אמר ר' שמעון: הרי שנינו [איפה שנינו? שוב מכשפי האופל מכזְּבים], שכשברא הקב"ה את העולם, חקק [כלומר ברא באמצעות רצפי אותיות מהובלים כמעשי המכשפים המלהגים] בחקיקות [ברצפי אותיות] של סוד האמונה [פשש... סוד כמוס לפרה ולבהמה] תוך אורות בסודות עליונים ['אורות', איזו מילה יפה שמושכת את הלב, וקוקו המטורלל עשה בה שימוש נרחב כדי להכשיל רבים אחרי המינות והטמטום] וחקק למעלה וחקק למטה, והכל בסוד אחד [כלומר גם העולם העליון וגם התחתון נחקקו באותם האופנים]. ועשה עולם תחתון כמו העולם העליון, וזה עומד כנגד זה להיות הכל אחד בייחוד אחד. ולכן הקב"ה חקק חקיקות של אותיות למעלה ולמטה [דהיינו בעולם העליון ובעולם התחתון], ובהם ברא את העולמות".

שוב ושוב מכשפי האופל מצביעים על-כך שהעולם העליון הוא כמו העולם התחתון: "חקק למעלה וחקק למטה, והכל בסוד אחד" וכו', "ועשה עולם תחתון" וכו', "ולכן חקק חקיקות של אותיות למעלה ולמטה" וכו' – וההזיה הזו לפיה העולם העליון הוא כמו העולם התחתון מובילה למסקנה ההכרחית שגם העולם העליון הוא עולם של חומר וגוף. הזיה זו הינה אחת ההזיות הרווחות בספר-האופל ולפיה העולם התחתון הוא למעשה בבואה של העולם העליון, והיא אף מובילה קל-מהרה למינות ולהגשמה, שהרי אם העולם התחתון הוא כמו העולם העליון של הקב"ה והמלאכים – הרי שבהכרח העולם העליון הוא עולם של גופות וחומרים, ואם כך, ברור כשמש שגם ה' יתברך ומלאכיו הינם בעלי גופות ועשויים מחומר. וכבר ראינו בדוגמה קד את דברי האופל: "לשמור משמרת המשכן בתריסר שערים עליונים שיש בירושלים העליונה". וזכורני שהייתי שומע את ערוסי מקשקש על ירושלים של מעלה כנגד ירושלים שלמטה.

כללו של דבר, תיאור העולמות העליונים כעולמות של חומר נפוץ באופל כחול אשר על שפת הים, כלומר מכשפי האופל חזרו על התיאורים בעניין זה אינספור פעמים, וכל זאת להחדיר את ההגשמה – כי רק בהחדרת ההגשמה והגופניות לבורא-עולם יראת השמים נעלמת כליל, הגדֵרות מפני התאוות והתועבות נופלים, ומכשפי האופל חופשיים ללכת בשרירות ליבם.

דוגמה רמג

בהמשך ספר-האופל (לח ע"א) שורבט כך:

"בוא וראה, כמו שעשה הקב"ה את העולם, כך גם ברא את אדם הראשון. פתח ואמר, 'וְהֵמָּה כְּאָדָם עָבְרוּ בְרִית' [הושע ו, ז], שהרי הקב"ה עיטר אותו בעטרות עליונות, וברא אותו בשישה צדדים של העולם להיות שלם בכל, וכולם זעו ופחדו מלפניו – שהרי כשנברא אדם, נברא בדמות עליונה, והיו מסתכלים באותה הדמות וזעים ופוחדים מלפניו. ואחר-כך הכניסוֹ בגן עדן [...] והיו מלאכים עליונים משמשים לפניו וסובבים אותו, וסודות ריבונם היו מודיעים לו".

מכשפי האופל קובעים שהאדם נברא בדמות עליונה! דהיינו בדמותו של הקב"ה, וזו הגשמה ברורה ומפורשת, כל-שכן וקל-וחומר שהמכשפים אומרים מיד לאחר-מכן שכל הנבראים היו "מסתכלים באותה הדמות" – הוי אומר, "הדמות העליונה" הזו שהאדם נברא בה אינה משל לעניין מופשט, אלא היא דמות שנראית לעיני הנבראים, דמות גופנית שנראית לעיני הבשר! והמסקנה ההכרחית שאין בלתה היא, שיש לפי דמיונם לה' יתעלה שמו דמות גופנית...

דוגמה רמד

בהמשך ספר-האופל (לח ע"א–ע"ב) שורבט כך:

"שבעה היכלות מדורים הם למעלה [...] ולאחר שגורש מגן עדן התקין אותם הקב"ה לנשמות הצדיקים [...] כשנשמות הצדיקים יוצאות מן העולם-הזה, נכנסים לתוך ההיכלות הללו שבגן עדן שלמטה, ושם נכנסים ויושבים כל אחד ואחד כל אותו זמן שצריכה הנשמה לשבת שם. ובכל היכל והיכל יש דמויות כמו עליון שלמעלה ודמויות כמו שלמטה. ושם מתלבשת הנשמה בלבושים כמו של העולם-הזה, ומתעדנת שם כל אותו זמן שצריכה, עד שמגיע הזמן לעלות למקום עליון כמו שצריך, ומתוך אותו בגד שהתלבשה בו רואה דמויות עליונות [...] בהיכל הזה יש מאורות עליונים להסתכל [...] ואותו היכל מצופה מאבן טובה וזהב" וכו'.

מדברי מכשפי האופל עולה, שבתוך שבעת ההיכלות העליונים יש "גן עדן שלמטה" ו"גן עדן שלמעלה", ובכל ההיכלות הללו "יש דמויות כמו עליון שלמעלה", כלומר יש דמויות אשר דומות בחיצוניותן לדמותו של הקב"ה, וזו הגשמה ברורה נוספת, שהרי לפיה יש להקב"ה דמות גופנית! ומאין הנני יודע שההיכלות-עולמות הללו הם עולמות של חומר וגוף? ובכן, מכשפי האופל קובעים באופן חד-משמעי שנשמת הצדיק "מתלבשת בלבושים של העולם-הזה"!

הוי אומר, נשמות הצדיקים מקבלות כלי קיבול גופני לנשמותיהם, ובו הן "מתעדנות" כדברי מכשפי האופל, ואין עידון לגוף אלא תענוגי הגופות. נמצא שהעולם-הבא הוא עולם של עונג גופני חושני, וכבר הרחבתי בהזיה הזו ובסיבותיה הבהמיות בדוגמה רמא בסמוך. יתר-על-כן, מכשפי האופל אומרים ש"מתוך אותו בגד שהתלבשה בו [הנשמה]", שהוא כאמור בגד חומרי כמו הלבוש החומרי של הנשמה בעולם-הזה, "רואה דמויות עליונות" – ואם ניתן לראות דמויות עליונות בעיני הלבוש הגופני דהיינו בעיני הבשר, ברור כשמש שהעולמות העליונים והקב"ה בכללם, הם עולמות של חומר וגוף ותענוגותיהם הינם תענוגות גופניים. עוד אומרים מכשפי האופל לעיל: "בהיכל הזה יש מאורות עליונים להסתכל [...] ואותו היכל מצופה מאבן טובה וזהב", כלומר אין עוד צל-צילו של ספק שכוונתם לתאר את העולם-הבא כעולם של חומר.

דוגמה רמה

בהמשך ספר-האופל (לח ע"ב) שורבט כך:

"בהיכל הזה יש מאורות עליונים להסתכל ונשמות אותם הגֵּרים שהתגיירו עומדות שם ונכנסות שם [...] ואותו היכל מצופה מאבן טובה וזהב, ושם הוא פתח אחד שיורד כנגד פתח הגיהינום, ומשם מסתכלים בכל אותם רשעים שלא נכנסו בברית הקדושה [...] והם [הגֵּרים] רואים ושמחים על שהתגיירו, ומעליהם עובדיה ואונקלוס הגר ושאר הגֵּרים שהתגיירו" וכו'.

ויש בקטע זה שתי הזיות: האחת, תפישׂת הגיהינום באופן גופני ופרימיטיבי ובזה כבר הרחבתי במאמר: "האם יש תנורים ומשׂרפות בגיהינום?"; והאחרת, לפיה הגויים שלא התגיירו עתידים לקבל עונש חמור בעולם-הבא, עד-כדי-כך שהם עתידים לספוג את עונש הגיהינום! ודברים אלה הם לא פחות מאשר כפירה בתורה זיופה וסילופה, שהרי מכשפי האופל מחליטים, בניגוד לתורת משה, שיש מצוה ואף חובה על כל הגויים הערֵלים להתגייר ולהסתופף תחת כנפי השכינה! ולא מיניה ולא מקצתיה, החובה היחידה שיש על הגויים היא לקיים שבע מצוות בני נח, ואין זו הפעם הראשונה שמכשפי האופל מחדירים את ההזיה המוזרה הזו לתורתנו.

דוגמה רמו

בהמשך ספר-האופל (לח ע"ב) שורבט כך:

"היכל שני, היכל זה עומד לפנים מההיכל הראשון, וזה הפתח [של ההיכל] הוא סמוך למערה של האבות, וההיכל הזה מאיר יותר מהראשון, כאן יש כל אבנים יקרות שמצפות אותו".

לפי מכשפי האופל, ההיכל השני משבעת ההיכלות העליונים שרחשו במוחם המעֻוות, סמוך למערת המכפלה! והוא אף "מאיר יותר מהראשון", ויש בו "אבנים יקרות שמצפות אותו" – וכל התיאורים החומריים הללו להיכלות העליונים מוֹרים על שאיפתם הכפייתית של מכשפי האופל להחדיר את ההזיה לפיה העולמות העליונים, והקב"ה יתעלה שבחו בכללם, כולם הינם עולמות של חומר וגוף – ומטרתם בכל זה היא החדרת ההגשמה, ואם תוסיפו ותתמהו: ומדוע שמכשפי האופל האירופים יטרחו כל-כך לזהם את מחשבתו של עם חכם ונבון בהזיות מינות? ובכן, מי שסוטה כליל אחרי זימת בהמיותו, ישאף לתאר את האלהים כמי שקרוב לבני האדם במידותיו, וזאת כדי להצדיק את סטיותיו אחרי תאוותיו וזימותיו – שהרי אם האלהים כך, אין לו שום הצדקה לאסור על האדם ללכת בשרירות ליבו ולמלא את תאוותו וזימתו וגרגרנותו מכל הבא לידו: "וְאָדָם בִּיקָר בַּל יָלִין נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ, זֶה דַרְכָּם כֵּסֶל לָמוֹ [...] כַּצֹּאן לִשְׁאוֹל שַׁתּוּ מָוֶת יִרְעֵם [...] עַד נֵצַח לֹא יִרְאוּ אוֹר, אָדָם בִּיקָר וְלֹא יָבִין נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ" (תה' מט).

דוגמה רמז

בהמשך שם שורבט כך: "בתוך ההיכל הזה [השני] [...] עומדים כל אלו שסבלו ייסורים וחלאים בעולם-הזה [...] והיו מודים ומשבחים לריבונם בכל יום, ולא היו מבטלים תפילותיהם לעולמים. לפנים מההיכל הזה עומדים כל אלו שמקדשים בכל יום בכל הכוח שם ריבונם, ועונים 'אמן יהא שמיה רבא מברך' בכל הכוח, ואלה הם עומדים לפני ולפנים בהיכל הזה [השלישי]".

בדברים הללו טמונה השקפת מינות רצוצה מאד, ואסביר: לפי מכשפי האופל כל מי שאינו מבטל את תפילתו או אפילו רק עונה בכל כוחו "אמן יהא שמיה רבא מברך", הרי שהוא זוכה להיות בהיכל השני ואפילו בהיכל השלישי של העולמות העליונים – ובמלים אחרות, ניתן להיות חוטא שפל וארור לה' יתעלה מאד, ודי יהיה באמירת "אמן יהא שמיה רבא מברך" בכל כוחו כדי להצילו מדין כרת או מדינו של הגיהינום הלוהט לפי דמיונם, וכדי להושיבו בהיכל! ויש מינים רבים מאד שאינם מבטלים את תפילתם ועונים "אמן יהא שמיה רבא" בכל כוחם... יתר-על-כן, מכשפי האופל לא שמו לב אך הם חשׂפו את סכלותם בדבריהם, שהרי הם מתארים לנו לפרטי פרטים דמיונות והזיות מעולמות עליונים, אף שהנביא ישעיהו אומר במפורש שלא ניתן לדעת מאומה מכל זה, והנה דברי הנביא: "וּמֵעוֹלָם לֹא שָׁמְעוּ לֹא הֶאֱזִינוּ עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ", והנה לפניכם גם פסק חז"ל ורבנו בהלכות תשובה (פ"ח):

"[יא] הטובה הגדולה שתהיה בה הנפש בעולם-הבא, אין שום דרך בעולם-הזה להשיגהּ ולידע אותה, שאין אנו יודעין בעולם-הזה אלא טובת הגוף, ולה אנו מתאווים, אבל אותה הטובה גדולה עד מאד, ואין לה ערך בטובות של עולם-הזה אלא דרך משל. [...] אלא אותה הטובה גדולה עד אין חקר ואין ערך ואין דמיון, הוא שאמר דוד: 'מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ פָּעַלְתָּ לַחֹסִים בָּךְ נֶגֶד בְּנֵי אָדָם' [תה' לא, כ] [...] [יב] כבר הודיעונו חכמים הראשונים שטובת העולם-הבא אין כוח באדם להשׂיגהּ על בוריה, ואין יודע גודלה ויופייה ועצמה אלא הקדוש-ברוך-הוא לבדו, ושכל הטובות שמתנבאין בהן הנביאים לישראל, אינן אלא לדברים של גוף, שנהנין בהן ישראל בימות המלך המשיח, בזמן שתחזור הממשלה לישראל; [יג] אבל טובת חיי העולם-הבא [=העונג הנפשי הנצחי] אין לה ערך ודמיון, ולא דימוהָ נביאים כדי שלא יפחתו אותה בדמיון, הוא שישעיהו אומר: 'עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ'. כלומר, הטובה שלא ראתה אותה עין נביא, אלא עשה אותה האלהים לאדם שמחכה לו. אמרו חכמים: כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא לימות המשיח, אבל העולם-הבא: 'עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ'".

ואם הנביאים ע"ה לא ראוהָ ולא דימוהָ, אז מכשפי האופל כן ראו אותה וכן דימו אותה? ועוד בהזיות מינות שאין קץ לטומאתן הרצוצה? איך אפוא אפשר לסבור שספר-האופל הוא ספר קדוש? אלא, דתנו זוהמה בהזיות המינים האירופים שהרקיבוהָ, וגרורות חידושיהם הממוהָ.

הזוהר – הזיה פגאנית כעורה (חלק כה).pdf

הורידו את PDF • 238KB