לאחר פרסום מאמר התשובה למר "אמת לאמיתו" (ראו: 'תשובה לתגובת שִׂטנה') הוא שלח אלי למייל תגובת שִׂטנה נוספת, וזה לשונו:
המציאות היא שאדם שהוא אמיתי יותר טוב שלא יגלה את עצמו, ואפילו מוכרח להחביא את עצמו. הרמב"ם אומר כשהחברה רעה צריך לברוח בתוך מערות ומדברות. ולמה אומר הרמב"ם את זה? לא רק בגלל שהאדם לא יקבל השפעה רעה מהחברה, אבל גם בשביל שהחברה לא תזיק לו פיזית כמו אנשי סדום ועמורה שרצו להרוג את לוט, ורבי שמעון בר יוחאי שברח למערה. ואתה משחק אותה תמים.
מי נתן לך רשות לפרסם את מכתבי בלי רשותי? הפסוק אומר "ויקרא ה' אל משה לאמר" ודורשים חז"ל: שאסור להגיד מה שנאמר לך לגוף שלישי בלי רשותך. עצם זה שפרסמת את זה מעיד על הרוע והשקר שלך. אבל מכיוון שאתה בז לחכמים אז קל לך לבזות אמרי חז"ל. הגעת למדרגה שחז"ל לא אומרים לך מה לחשוב, אתה אומר לחז"ל מה לחשוב.
אתה עושה את עצמך קרבן. [אתה] מניפולטור, כותב אתה "תשובה לדברי שטנה". אתה שקרן מדופלם. אבל שאלתי אליך, נולדת ככה או שזה בא לך עם הזמן? כנראה שניהם ביחד. אפיקורס אחד.
אני מקווה שאני לא עובר על דברי חכמים שאמרו שאסור לדבר לאפיקורס ישראל רק לאפיקורוס גוי מותר, כי אין לו הרבה יצר הרע ומודה על האמת, אבל לא כן אפיקורס ישראל בסיבת "כל שכן דפקרי טפי" אבל מרוב שיחי וכעסי דיברתי עד הנה, מול הרשעות שלך וגדולה עבירה לשמה... [האם מותר לעשות עבירות לשם שמים?] ולכן אבחר את הרע במיעוטו ואל תטרח לענות לי על הנקודות שבמכתב זה כי אמחק אותו מיד.
אבל אתה התופס אומנותו של העמלקי המקרר ליבות תמימי בני ישראל תקרא את מכתבי אולי ירחם קונך עליך. אני כותב לך קצת היום כי אין לי זמן [דווקא כתבת הפעם יותר מאשר בתגובת השִׂטנה הקודמת] אבל עוד חזון למועד. אראה לך [בעתיד] איך אתה משקר ומסלף את הנתון… למשל איך אתה מסלף את הרמב"ם ולא הולך בטוב מידותיו.
אבל לפני… אתה כותב בתשובתך לאחד:
אגב, מדוע אתה כותב "התנא האלוקי"? וכי רשב"י הוא אלהים? ובכלל, מדוע אתה מסלף את שמו של הבורא יתעלה? ואם הייתי קורא לך במקום נועם רווח – נועם קקח, האם לא היית חש ביזיון וחרפה? וכי מותר לך או לשאר המינים וצאצאיהם לסלף כך את שם ה' יתעלה?
לפי סברתך המרושעת, אתה צריך למחוק פסוק הראשון של פרשת וזאת הברכה כי כתוב על משה רבינו "איש האלוקים".
כותב אתה במלחמתו של הרמב"ם בגדולי האסלה (חלק א) וקורא לחכמים "גדולי האסלה" לבשתך, אבל הרמב"ם לא אומר מילים אילו או כיוצא בזה עליהם. ריש פסחים שעיקם הכתוב לשמור על לשון נקיה. אל תתלה את החירופון שלך על הרמב"ם ע"ה.
אולי קיבלת יחס משפיל בצעירותך אבל אל תגלגל את זה הלאה. בהשגחה פרטית קיבלת את זה ותדבר לה' על זה לצאת מזה.
המעט מכל העמים כולל מיליוני יהודים במעמד הר סיני ודור המדבר, ואל תביא ראיה מ-"האמת תהיה נעדרת" כי אלו הפסוקים מדברים באחרית הימים.
אל תסלף את דברי רשע! לא אמרתי ח"ו שעם ישראל צריך לעבוד ע"ז ח"ו! אמרתי שהגויים עובדים אבל זה לטובה כמו שכותב הרמב"ם. איזה חוצפה יש לך לסלף את דברי רשע!
תתחיל לסתור בעצמך את טענותיך של הבל בעוד יש לך זמן.
להלן תשובתי:
טענת שאיש האמת מחויב "שלא לגלות את עצמו" אלא "להחביא את עצמו", ובכן, מי יגלה עפר מעיניהם של נביאי ישראל ע"ה אשר הוכיחו את העם השכם והערב; ומי יגלה עפר מעיניו של אברהם אבינו אשר קרא לכל באי עולם להכיר במציאותו של אל אמת; ומי יגלה עפר מעיניו של משה רבנו אשר מסר לנו בתורה: "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא" (ויק' יט, יז), האמנם על איש האמת לשבת ולא לעשות מאומה בראותו רשע ועוולה? ומי יגלה עפר מעיניו של דוד המלך אשר אמר: "הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט, תַּכְלִית שִׂנְאָה שְׂנֵאתִים לְאוֹיְבִים הָיוּ לִי" (תה' קלט, כא–כב). ומי יגלה עפר מעיניו של רבנו הרמב"ם אשר קובע בסוף שלושה-עשר יסודות הדת את החובה להילחם מלחמת חורמה במינות.
אלא ברור כשמש, שטענתך זו תכליתה להשתיק את קול האמת אשר שופך אור נגוהות על סכלותך ועל פסולת הסיגים שבחרת לך, וממנה תצמח גם רעתך ועונשך מלפני ה' יתעלה.
כמו כן, האם גם לאליליך הכומרים השכירים למיניהם היית אומר שחובה עליהם "שלא לגלות את עצמם" אלא "להחביא את עצמם", והלא הם בעיניך אנשי אמת... ובשונה מאדיר הקטן, הם משקיעים הון ומאמצים רבים מאד בפרסום ובשיווק, ואנכי מעולם לא פניתי לחברת שיווק וכיו"ב. והואיל והגענו לזה גם אסביר לך מדוע: דרך האמת איננה זקוקה לשיווק, אך השקר לעולם לא יחדור לפתאים ולעובדי האלילים בלי מערכת משומנת מאד של שיווק והתעיה.
***
עוד כתבת כך: "הרמב"ם אומר כשהחברה רעה צריך לברוח בתוך מערות ומדברות". כלומר, טענת כנגדי שאם אנכי איש אמת עלי "לברוח למערות ולמדברות", והואיל ואיני עושה כן זו ראיה לדעתך לכך שאיני איש אמת, ובכן, הנה לפניך פסק רבנו בהלכות דעות (ו, א–ב):
[א] "דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר רעיו וחבריו, ונוהג כמנהג אנשי מדינתו. לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד, כדי שילמד ממעשיהם. ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחושך, כדי שלא ילמוד ממעשיהם. הוא ששלמה אומר: 'הוֹלֵךְ אֶת חֲכָמִים יֶחְכָּם וְרֹעֶה כְסִילִים יֵרוֹעַ' [מש' יג, כ]; ואומר: 'אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב' [תה' א, א]".
[ב] "[1] וכן אם היה במדינה [=בעיר] שמנהגותיה רעים ואין אנשיה הולכים בדרך ישרה, ילך למקום שאנשיו צדיקים ונוהגים בדרך טובים; [2] ואם היו כל המדינות שהוא יודעם ושומע שמועתן נוהגים בדרך לא טובה, כמו זמננו זה, או שאינו יכול לילך למדינה שמנהגותיה טובים מפני הגייסות או מפני החולי ישב לבדו יחידי, כעניין שנאמר: 'יֵשֵׁב בָּדָד וְיִדֹּם' [איכה ג, כח]; [3] ואם היו רעים וחטאים שאין מניחים אותו לישב במדינה אלא-אם-כן נתערב עמהם ונוהג במנהגם הרע, ייצא למערות ולחֲוָחים [=מקום שומם שגדלים בו קוצים וברקנים] ולמדברות, ואל ינהיג עצמו בדרך חטאים, כעניין שנאמר: 'מִי יִתְּנֵנִי בַמִּדְבָּר מְלוֹן אֹרְחִים' [יר' ט, א]".
נמצא שהנני נוהג כהלכה, שהרי אין מקום שהולכים בו בדרך האמת ולכן הנני יושב יחידי; ובמקום שאנכי יושב בו השלטון מאפשר לי ללכת בדרך האמת (בינתיים, ואי-אפשר לדעת מה יהיה אם חלילה ראשי החרדים המינים הארורים ישלטו במדינה) ולכן איני צריך לגלות.
עוד טענת שרבנו פוסק לעיל שחובה על איש האמת לברוח למדברות ולמערות, "גם בשביל שהחברה לא תזיק לו פיזית כמו אנשי סדום ועמורה, שרצו להרוג את לוט ורבי שמעון בר יוחאי שברח למערה. ואתה משחק אותה תמים". ובכן, האם אתה טוען למעשה שאני שרוי בסכנה? וממי? מי הוא זה אשר מבקש להזיק לי פיזית? מי הוא זה שהוא כמו אנשי סדום ועמורה?
בדבריך אלה הוכחת את עליבותך, שהרי אפסותך המחשבתית והעדר יכולתך להשיב תשובות נכוחות וענייניות דרדרו את קליפות נפשך לנסות ולהלך עלי אימים – בדיוק כמו שנהגו המינים והרשעים שבכל דור ודור עם הנביאים ועם אנשי האמת! כלומר, בהעדר טיעונים עניינים פנית לאיומים מרומזים בפגיעה פיזית. ובהליכתך בדרך הזו אתה הוכחת שהנני איש אמת.
והנה לפניך כמה דוגמאות מן הנביא ירמיה על הרדיפה הפיזית והנפשית שרדפוהו:
"וַייָ הוֹדִיעַנִי וָאֵדָעָה אָז הִרְאִיתַנִי מַעַלְלֵיהֶם, וַאֲנִי כְּכֶבֶשׂ אַלּוּף יוּבַל לִטְבוֹחַ וְלֹא יָדַעְתִּי כִּי עָלַי חָשְׁבוּ מַחֲשָׁבוֹת נַשְׁחִיתָה עֵץ בְּלַחְמוֹ וְנִכְרְתֶנּוּ מֵאֶרֶץ חַיִּים וּשְׁמוֹ לֹא יִזָּכֵר עוֹד, וַייָ צְבָאוֹת שֹׁפֵט צֶדֶק בֹּחֵן כְּלָיוֹת וָלֵב אֶרְאֶה נִקְמָתְךָ מֵהֶם כִּי אֵלֶיךָ גִּלִּיתִי אֶת רִיבִי. לָכֵן כֹּה אָמַר יְיָ עַל אַנְשֵׁי עֲנָתוֹת הַמְבַקְשִׁים אֶת נַפְשְׁךָ לֵאמֹר לֹא תִנָּבֵא בְּשֵׁם יְיָ וְלֹא תָמוּת בְּיָדֵנוּ. לָכֵן כֹּה אָמַר יְיָ צְבָאוֹת הִנְנִי פֹקֵד עֲלֵיהֶם הַבַּחוּרִים יָמֻתוּ בַחֶרֶב בְּנֵיהֶם וּבְנוֹתֵיהֶם יָמֻתוּ בָּרָעָב, וּשְׁאֵרִית לֹא תִהְיֶה לָהֶם כִּי אָבִיא רָעָה אֶל אַנְשֵׁי עֲנָתוֹת שְׁנַת פְּקֻדָּתָם" (יר' יא, יח–כג).
"וַיֹּאמְרוּ לְכוּ וְנַחְשְׁבָה עַל יִרְמְיָהוּ מַחֲשָׁבוֹת כִּי לֹא תֹאבַד תּוֹרָה מִכֹּהֵן וְעֵצָה מֵחָכָם וְדָבָר מִנָּבִיא לְכוּ וְנַכֵּהוּ בַלָּשׁוֹן וְאַל נַקְשִׁיבָה אֶל כָּל דְּבָרָיו. הַקְשִׁיבָה יְיָ אֵלָי וּשְׁמַע לְקוֹל יְרִיבָי, הַיְשֻׁלַּם תַּחַת טוֹבָה רָעָה כִּי כָרוּ שׁוּחָה לְנַפְשִׁי זְכֹר עָמְדִי לְפָנֶיךָ לְדַבֵּר עֲלֵיהֶם טוֹבָה לְהָשִׁיב אֶת חֲמָתְךָ מֵהֶם, לָכֵן תֵּן אֶת בְּנֵיהֶם לָרָעָב וְהַגִּרֵם עַל יְדֵי חֶרֶב וְתִהְיֶנָה נְשֵׁיהֶם שַׁכֻּלוֹת וְאַלְמָנוֹת וְאַנְשֵׁיהֶם יִהְיוּ הֲרֻגֵי מָוֶת בַּחוּרֵיהֶם מֻכֵּי חֶרֶב בַּמִּלְחָמָה, תִּשָּׁמַע זְעָקָה מִבָּתֵּיהֶם כִּי תָבִיא עֲלֵיהֶם גְּדוּד פִּתְאֹם כִּי כָרוּ שׁוּחָה לְלָכְדֵנִי וּפַחִים טָמְנוּ לְרַגְלָי, וְאַתָּה יְיָ יָדַעְתָּ אֶת כָּל עֲצָתָם עָלַי לַמָּוֶת אַל תְּכַפֵּר עַל עֲוֹנָם וְחַטָּאתָם מִלְּפָנֶיךָ אַל תֶּמְחִי וְיִהְיוּ מֻכְשָׁלִים לְפָנֶיךָ בְּעֵת אַפְּךָ עֲשֵׂה בָהֶם" (יר' יח, יח–כג).
"וַיִּשְׁמַע פַּשְׁחוּר בֶּן אִמֵּר הַכֹּהֵן וְהוּא פָקִיד נָגִיד בְּבֵית יְיָ אֶת יִרְמְיָהוּ נִבָּא אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וַיַּכֶּה פַשְׁחוּר אֵת יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא וַיִּתֵּן אֹתוֹ עַל הַמַּהְפֶּכֶת אֲשֶׁר בְּשַׁעַר בִּנְיָמִן הָעֶלְיוֹן אֲשֶׁר בְּבֵית יְיָ, וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיֹּצֵא פַשְׁחוּר אֶת יִרְמְיָהוּ מִן הַמַּהְפָּכֶת וַיֹּאמֶר אֵלָיו יִרְמְיָהוּ לֹא פַשְׁחוּר קָרָא יְיָ שְׁמֶךָ כִּי אִם מָגוֹר מִסָּבִיב. כִּי כֹה אָמַר יְיָ הִנְנִי נֹתֶנְךָ לְמָגוֹר לְךָ וּלְכָל אֹהֲבֶיךָ וְנָפְלוּ בְּחֶרֶב אֹיְבֵיהֶם וְעֵינֶיךָ רֹאוֹת וְאֶת כָּל יְהוּדָה אֶתֵּן בְּיַד מֶלֶךְ בָּבֶל וְהִגְלָם בָּבֶלָה וְהִכָּם בֶּחָרֶב, וְנָתַתִּי אֶת כָּל חֹסֶן הָעִיר הַזֹּאת וְאֶת כָּל יְגִיעָהּ וְאֶת כָּל יְקָרָהּ וְאֵת כָּל אוֹצְרוֹת מַלְכֵי יְהוּדָה אֶתֵּן בְּיַד אֹיְבֵיהֶם וּבְזָזוּם וּלְקָחוּם וֶהֱבִיאוּם בָּבֶלָה, וְאַתָּה פַשְׁחוּר וְכֹל יֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ תֵּלְכוּ בַּשֶּׁבִי וּבָבֶל תָּבוֹא וְשָׁם תָּמוּת וְשָׁם תִּקָּבֵר אַתָּה וְכָל אֹהֲבֶיךָ אֲשֶׁר נִבֵּאתָ לָהֶם בַּשָּׁקֶר" (יר' כ, א–ו).
"פִּתִּיתַנִי יְיָ וָאֶפָּת חֲזַקְתַּנִי וַתּוּכָל הָיִיתִי לִשְׂחוֹק כָּל הַיּוֹם כֻּלֹּה לֹעֵג לִי, כִּי מִדֵּי אֲדַבֵּר אֶזְעָק חָמָס וָשֹׁד אֶקְרָא כִּי הָיָה דְבַר יְיָ לִי לְחֶרְפָּה וּלְקֶלֶס כָּל הַיּוֹם, וְאָמַרְתִּי לֹא אֶזְכְּרֶנּוּ וְלֹא אֲדַבֵּר עוֹד בִּשְׁמוֹ וְהָיָה בְלִבִּי כְּאֵשׁ בֹּעֶרֶת עָצֻר בְּעַצְמֹתָי וְנִלְאֵיתִי כַּלְכֵל וְלֹא אוּכָל, כִּי שָׁמַעְתִּי דִּבַּת רַבִּים מָגוֹר מִסָּבִיב הַגִּידוּ וְנַגִּידֶנּוּ כֹּל אֱנוֹשׁ שְׁלוֹמִי שֹׁמְרֵי צַלְעִי אוּלַי יְפֻתֶּה וְנוּכְלָה לוֹ וְנִקְחָה נִקְמָתֵנוּ מִמֶּנּוּ, וַייָ אוֹתִי כְּגִבּוֹר עָרִיץ עַל כֵּן רֹדְפַי יִכָּשְׁלוּ וְלֹא יֻכָלוּ בֹּשׁוּ מְאֹד כִּי לֹא הִשְׂכִּילוּ כְּלִמַּת עוֹלָם לֹא תִשָּׁכֵחַ, וַייָ צְבָאוֹת בֹּחֵן צַדִּיק רֹאֶה כְלָיוֹת וָלֵב אֶרְאֶה נִקְמָתְךָ מֵהֶם כִּי אֵלֶיךָ גִּלִּיתִי אֶת רִיבִי" (יר' כ, ז–יב).
"וְדִבַּרְתִּי מִשְׁפָּטַי אוֹתָם עַל כָּל רָעָתָם אֲשֶׁר עֲזָבוּנִי וַיְקַטְּרוּ לֵאלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחֲווּ לְמַעֲשֵׂי יְדֵיהֶם, וְאַתָּה תֶּאְזֹר מָתְנֶיךָ וְקַמְתָּ וְדִבַּרְתָּ אֲלֵיהֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר אָנֹכִי אֲצַוֶּךָּ אַל תֵּחַת מִפְּנֵיהֶם פֶּן אֲחִתְּךָ לִפְנֵיהֶם, וַאֲנִי הִנֵּה נְתַתִּיךָ הַיּוֹם לְעִיר מִבְצָר וּלְעַמּוּד בַּרְזֶל וּלְחֹמוֹת נְחֹשֶׁת עַל כָּל הָאָרֶץ לְמַלְכֵי יְהוּדָה לְשָׂרֶיהָ לְכֹהֲנֶיהָ וּלְעַם הָאָרֶץ, וְנִלְחֲמוּ אֵלֶיךָ וְלֹא יוּכְלוּ לָךְ כִּי אִתְּךָ אֲנִי נְאֻם יְיָ לְהַצִּילֶךָ" (יר' א, טז).
אלא ברור כשמש, שגם שתי טענותיך: 1) שעלי "לברוח למדברות ולמערות"; 2) ושהנני נמצא בסיכון פיזי; שתיהן נועדו להשתיק ולהחניק את קול האמת אשר שופך אור נגוהות על סכלותך ועל פסולת הסיגים שבחרת לך, וממנה גם תצמח רעתך ועונשך מלפני ה' יתעלה.
אגב, בעניין הבריחה למערה של בר יוחאי, ובכן, מדובר באגדה שרבים מפרטיה אינם כפשוטם, וכבר עסקתי בעניין זה בסדרת המאמרים: "רש"י – ראש פרשני ההגשמה" (חלק סז).
ועוד בעניינים שנדונו לעיל ראו: "לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות?".
***
עוד טענת שאסור היה לי לפרסם את מכתבך, הבה נעיין אפוא בדברי אליהו לאחאב: "וַיְהִי כִּרְאוֹת אַחְאָב אֶת אֵלִיָּהוּ וַיֹּאמֶר אַחְאָב אֵלָיו: הַאַתָּה זֶה עֹכֵר יִשְׂרָאֵל? וַיֹּאמֶר: לֹא עָכַרְתִּי אֶת יִשְׂרָאֵל כִּי אִם אַתָּה וּבֵית אָבִיךָ בַּעֲזָבְכֶם אֶת מִצְוֹת יְיָ וַתֵּלֶךְ אַחֲרֵי הַבְּעָלִים" (מ"א יח, יז–יח).
ובכן, האם נראה לך שאליהו הנביא ביקש רשות מאחאב כדי לפרסם את שאלתו ואת תשובתו? ואחאב היה מלך ישראל! האמנם כבודך האנונימי גדול יותר מכבודו של אחאב מלך ישראל?
זאת ועוד, בדבריך אלה הוכחת שלא קראת את מה שנאמר בתשובה הראשונה לדבריך, ובזאת הוכחת שלא רק שאינך מסוגל להודות על האמת, אלא שאתה נלחם בדרך האמת באופן עיוור לחלוטין! אתה פשוט משרבט מה שעולה בקליפות שכלך מבלי לנסות אפילו להתמודד מבחינה עניינית עם עצם הדברים הנאמרים! ובזאת התדרדרת לשפל השפלות. והנה שוב דברי רבנו שמהם עולה במפורש שיש מצוה רבה לגנות את הרשעים ומגרעותיהם בשמותם, וכמובן שאין צורך לקבל מהם "רשות" לכך... וכך אומר רבנו בפירושו לאבות (עמ' רעג):
"והחלק הרביעי [מחלקי הדיבור] הוא הרצוי [...] [ובתוכו נכללת המצוה החשובה] לגנות את הרשעים ומגרעותיהם כדי להמאיס מעשיהם וזכרם בעיני בני אדם וייבדלו מהם ולא ילכו באורחותיהם".
וכך אומר רבנו גם בהקדמתו למסכת אבות בפרק החמישי (עמ' רנז):
"וכן דברי האדם כולם לא יזדקק לדבר אלא במה שיביא לעצמו בו תועלת [...] או בשבח מעלה או אדם גדול, או בגנות מגרעת או רשע – לפי שקללת בעלי המגרעות וגינוי זכרם, אם הייתה המטרה בכך להשפילם בעיני בני אדם כדי שייקחו בהם תוכחות ולא יעשו כמעשיהם – הרי זו חובה וזו מעלה, הלא תראה אמרו יתעלה: כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה וכמעשה ארץ כנען, וסיפור הסדומיים, וכל מה שבא במקרא בגנות האנשים בעלי הרעות והמגרעות וגינוי זכרם, ושבח הצדיקים ורוממותם, אין הכוונה בהם אלא כמו שאמרתי לך, כדי שילכו בני אדם בדרכם של אלו ויתרחקו מדרכם של אלה".
זאת ועוד, מאמריי הם בגדר תוכחה לעם-ישראל על הליכתו בדרך המינות ועל תעייתו אחרי ההבל, וכל מי שקורא מאמר ממאמריי ומשיב לי תשובות שִׂטנה כל-כך חריפות, חזקה גדולה היא עליו שהוא בועט בתוכחה, ולכן מצוה רבה היא לפרסמו ולחרפו ולגדפו בפרהסיה!
והנה לפניך דברי רבנו בעניין זה בהלכות דעות (ו, יב):
"במה דברים אמורים [שאסור להכלים את חברו] – בדברים שבין אדם לחברו, אבל בדברי-שמים אם [הוכיחו בנועם ו]לא חזר בו בסתר מכלימין אותו ברבים, ומפרסמין חטאו, ומחרפין אותו בפניו, ומבזין ומקללין אותו, עד שיחזור למוטב, כמו שעשו כל הנביאים לישראל".
וכמו שעשו כל הנביאים לישראל...
והנביאים לא ביקשו רשות מעם-ישראל כדי לפרסם את חטאיהם, ולכן, כל מי שמעיד על עצמו שהוא הולך אחרי ההבל והמינות, כל-שכן מי שמחרף ומגדף את אנשי האמת – כל הולך על שתיים שכזה, אשר השחית לחלוטין את שכלו ומידותיו – הוא בגדר רשע שבועט בתוכחה.
וכל זה היה נכון ואפילו פרסמת את שמך, אולם, העובדה שכלל לא פרסמת את שמך, ועדיין אתה מלין על-כך שפרסמתי את מכתבך, מעידה אף היא על-כך שלא פרסום המכתב מפריע לך, כי מי יודע בכלל מי אתה? אלא, טענתך השקרית הזו נועדה, כמו כל שאר טענותיך, לחנוק את קול האמת אשר מייסר את נפשך העשוקה והאומללה, ואף שופך אור נגוהות על סכלותך ועל פסולת הסיגים שבחרת לך, שממנה כאמור גם תצמח רעתך ועונשך מלפני ה' יתעלה.
לאור כל הדברים הללו נבחן שוב את דבריך: "מי נתן לך רשות לפרסם את מכתבי בלי רשותי? [...] עצם זה שפרסמת את זה מעיד על הרוע והשקר שלך". האמנם? וכי הליכה בדרכי הנביאים, ההלכה והמוסר, ומלחמה בתרבות המינות וההתעיה, מעידה על "רוע ושקר"?
***
כאמור, טענת שאסור היה לי לפרסם את מכתבך, ואף טענת שיש לכך ראיה ממדרש חז"ל, ומכך שפרסמתי בניגוד למובא במדרש, הבאת ראיה לכך שהנני בז לחכמי האמת ע"ה.
וכך כתבת: "הפסוק אומר: 'ויקרא ה' אל משה לאמר' ודורשים חז"ל שאסור להגיד מה שנאמר לך לגוף שלישי בלי רשותך. [...] אבל מכיוון שאתה בז לחכמים אז קל לך לבזות אמרי חז"ל. הגעת למדרגה שחז"ל לא אומרים לך מה לחשוב, אתה אומר לחז"ל מה לחשוב".
ובכן, תחילה יש לציין שאין פסוק כזה: "ויקרא ה' אל משה לאמר", והוספת על דברי התורה. זאת ועוד, יש להיזהר מאד כאשר לומדים הלכות מדברי המדרש, ואין לנפנף במדרש כראיה באופן כל-כך עיוור, שהרי כידוע לנבונים, המדרש הוא סוגה ספרותית שאין להבינה כפשוטה. על-כל-פנים, חיפשתי את המדרש הזה שטענת להביא ממנו ראיה ולא מצאתי, ואתה מוזמן להפנות אליו ונדון בו – ואז נוכל לגלות מי הוא זה אשר משפיל ומבזה את דברי חז"ל, ומי הוא זה אשר "אומר לחז"ל מה לחשוב", ומי הוא זה אשר מעוות את משליהם בפרשנות פשטנית. ושוב עולה העובדה הפשוטה שלא טרחת לעיין בתשובה הראשונה (שם הבאתי את דברי רבנו הנכוחים בעניין סכלות הוזי ההזיות שמפרשים את הדרשות כפשוטן) – וזו עדות לסכלות חמורה מאד, ואף עדות להשתלטות מוחלטת של הדמיונות והתאוות על קליפות נפשך.
בהמשך עוד כתבת: "ואל תטרח לענות לי על הנקודות שבמכתב זה כי אמחק אותו מיד". ובכן, הנה ראיה נוספת לכך שאינך מבקש למצוא את האמת, אלא תוקף אותי בעיוורון מוחלט.
***
כתבת כך: "אתה עושה את עצמך קרבן. מניפולטור, כותב אתה 'תשובה לדברי שטנה'". ובכן, האם דבריך הנבובים והמבולבלים אינם מוכיחים כאלף עדים שהם אכן דברי שטנה? האם אינך קורא את דבריך לאחר שאתה כותב אותם אפילו פעם אחת? וכי אינך מודע לעצמך?
עוד טענת שהנני "מניפולטור", ובכן, איך אתה מרשה לעצמך לטעון טענה שכזו, לאחר שאינך מצליח להשיב באופן ענייני ולוּ על ראיה אחת מן הראיות שהנני פורשׂ לפניך? ולא לי אתה מפנה עורף, אלא לתורה-שבכתב ולתורה-שבעל-פה, ולמוּסָרֵי הנביאים והחכמים ע"ה.
זאת ועוד, הבה נבחן את הגדרת המושג "מניפולטור", וכך נאמר בוויקיפדיה:
"מניפולציה (התנהגות) – סחיטה רגשית (נקראת גם מָנִיפּוּלַצְיָה רגשית), היא סוג של השפעה חברתית, בה אדם מנסה לשנות את תפיסתו או התנהגותו של אדם אחר, באמצעות טקטיקות הנקשרות עם ערמומיות (הצגה משכנעת של מידע מסולף), רמייה או ניצול".
ובכן, אתה טוען כנגדי שהנני ערמומי, מציג מידע מסולף, מרמה ומנצל – תוכיח! בינתיים אתה הוא זה אשר מתאים להגדרת מניפולטור, שהרי אתה הוא זה שטוען טענות ערמומיות שנועדו להחניק ולהשתיק את קול האמת, אתה הוא זה שמציג מידע מסולף (מביא ראיות ממדרשים וללא ציון מקור), ואתה הוא זה שמרמה ומשקר בהטחת טענות שרירותיות חסרות בסיס.
***
כתבת כך: "אתה שקרן מדופלם. אבל שאלתי אליך… נולדת ככה או שזה בא לך עם הזמן? כנראה שניהם ביחד. אפיקורס אחד". ובכן, יש בידך ריח של ראיה לכך שדבריי הם שקר?
ואתה הוא האפיקורוס, וכל נבון שיקרא את דבריי יבין זאת, ויצחק על עליבותך צחוק גדול.
***
בהמשך תהית לעצמך, שמא אתה עובר על דברי חכמים שאסרו לדבר עם אפיקורוס, ובכן, כבר הוּכח שאתה הוא האפיקורוס, ולכן עתה אשיב לשאלה: האם מותר לי להשיב לך?
ובכן, הבה נעיין בהלכות עבודה זרה (ב, ט) שם פוסק רבנו כך:
"והמינים, הם התרים אחר מחשבות ליבם בסכלות בדברים שאמרנו, עד שנמצאו עוברים על גופי תורה להכעיס בשאט בנפש ביד רמה, ואומרים שאין בזה עוון. ואסור לספר עמהן ולהשיב עליהן תשובה כלל, שנאמר: 'וְאַל תִּקְרַב אֶל פֶּתַח בֵּיתָהּ' [מש' ה, ח]".
וברור מן הפסוק שמובא בסוף ההלכה שכוונת רבנו להרחיק את העם מלהתקרב לבתי המינים ולהשקפותיהם, ותו לא. וגם מדברי רבנו בהלכה ברור כן: "ואסור לספר עמהן ולהשיב עליהן תשובה כלל", כלומר, אסור להשיב עליהן תשובה שהיא במסגרת שיחה פנים מול פנים.
ברם, ברור כשמש, שחובה להשיב למינים נגד כל ישראל כאשר נאבקים על דמותו הרוחנית של עם-ישראל. כלומר, אם המינים הצליחו לחדור לדת משה ולזהם אותה בהזיותיהם האליליות, חובה גדולה היא להיאבק עמהם, להוכיח את שגיאותיהם ולחשוף את תעתועיהם. וכך נהג רבנו ב"מאמר תחיית המתים", כאשר השיב בעוז למינים הצרפתים המגשימים.
מקור נוסף ששייך לעניין הנדון נמצא בפירוש רבנו לדברי ר' אלעזר במסכת אבות (ב, יז): "הוי שָׁקֵד ללמוד מה שתשיב את אפיקורוס", וכך כותב רבנו שם בפירושו:
"אמר, לְמַד דברים שבהם תשיב לכופרים מן האומות ותתווכח איתם ותענה להם אם ישאלוך. ואמרו [חכמים], לא שנו אלא אפיקורוס גוי, אבל אפיקורוס ישראל כל-שכן דפקר, כלומר שהוא מוסיף זלזול וביזוי, ולפיכך אין ראוי להתווכח עמו כלל, לפי שאינו מתאחה ואין לו רפואה כלל, 'כָּל בָּאֶיהָ לֹא יְשׁוּבוּן וְלֹא יַשִּׂיגוּ אָרְחוֹת חַיִּים' [מש' ב, יט]".
נשים לב שרבנו אומר: "ולפיכך אין ראוי להתווכח עמו כלל", דהיינו אין להתווכח עמו כדי לנסות ולשכנע אותו, אך להפיץ את כזביו, רשעותו ותעתועיו – מצוה גדולה ורבה היא: הסרת מכשול מדרכו של עם-ישראל, וקירוב עמֵּנו למילוי ייעודו ולכינון ממלכת כהנים וגוי קדוש.
כלומר, דבריי כלל אינם מיועדים לך, כלומר תשובתי היא לא לך אלא לנבונים הכשרים אשר חפצים בדרך האמת – הם ילמדו מן התשובה הזו על תעתועי המינים, ויידעו כיצד לקעקע את הזיות המינים שמציפות ומזהמות אותנו מכל עבר, וכך יצילו את נפשם מכליה רוחנית.
לסיכום, ברור כשמש שמצוה רבה ועצומה היא לחשוף את הזיות המינים ותעתועיהם לעיני כל ישראל, אך כאמור, לא באמצעות שיח ישיר, אלא באמצעות פרסום רשעם וסכלותם.
ואחתום נקודה זו בדברי רס"ג בפירושו למשלי (כו, ד–ה): "אַל תַּעַן כְּסִיל כְּאִוַּלְתּוֹ פֶּן תִּשְׁוֶה לּוֹ גַם אָתָּה. עֲנֵה כְסִיל כְּאִוַּלְתּוֹ פֶּן יִהְיֶה חָכָם בְּעֵינָיו", ושם ביאר רס"ג:
"חילק את השאלות והתשובות לשני חלקים, הראשון בענייני ההמון, והשני בענייני הנבחרים [בענייני ההגות הנבחרים כגון ענייני המחשבה והאמונות והדעות]. אם יצא הסכל נגדך בענייני העולם בחירוף ובגידוף – אל תענהו על-כך פן תשווה לו ותיכנס בכיוצא למה שאתה מתנגד לו [דהיינו שתיגרר להתלהמות וחירוף וגידוף שאינם במקומם]. ואם יצא נגדך בענייני דתך ופקפק באמונתך [...] – ענה לו, כדי שלא יְדַמֶּה שיש לו הוכחה ושדבריו אמת".
כלומר, כאשר הכסילים התועים מציגים לפנינו את טענות המינים, חובה להשיב להם גם באופן אישי, פנים מול פנים, אך אם כאמור מדובר באפיקורוס, יש להפיץ את רשעו בלבד.
***
עוד כתבת: "אבל אתה התופס אומנותו של העמלקי המקרר ליבות תמימי בני ישראל תקרא את מכתבי אולי ירחם קונך עליך". ואלה הם דברי שִׂטנה מפורשים. ואולי תביא ראיה?
***
עוד כתבת: "אני כותב לך קצת היום, כי אין לי זמן אבל עוד חזון למועד. אראה לך איך אתה משקר ומסלף את הנתון… למשל איך אתה מסלף את הרמב"ם ולא הולך בטוב מידותיו".
ובכן, אתה מוזמן ועומד להראות איך הנני "משקר ומסלף", ואמתין בסבלנות להוכחותיך.
***
בהמשך דבריך ציטטת את דבריי מתשובה למאן-דהו, וכך כתבתי בציטוט שהבאת:
אגב, מדוע אתה כותב "התנא האלוקי"? וכי רשב"י הוא אלהים? ובכלל, מדוע אתה מסלף את שמו של הבורא יתעלה? ואם הייתי קורא לך במקום נועם רווח – נועם קקח, האם לא היית חש ביזיון וחרפה? וכי מותר לך או לשאר המינים וצאצאיהם לסלף כך את שם ה' יתעלה?
לאחר הציטוט, הוספת וכתבת כך: "לפי סברתך המרושעת, אתה צריך למחוק פסוק הראשון של פרשת 'וזאת הברכה' כי כתוב על משה רבינו 'איש האלוקים'".
ובכן, יש הבדל גדול בין הביטוי "התנא האלהי", לבין הביטוי: "איש האלהים", ואסביר: בלשון העברית הביטוי "איש האלהים" הוא נסמך וסומך, וסוג הסמיכות הנדון הוא: "סמיכות מפורקת (פרודה)", אשר משמעה הלשוני הוא "האיש של האלהים". כלומר, משמעות הביטוי "איש האלהים" הוא האיש המשויך לאלהים, ולכן אונקלוס מתרגם שם: "נְבִיָא דַּייָ", דהיינו הנביא של ה'. דוגמאות נוספות לסמיכות מסוג זה: "איש המלך" או "אנשי המלך", דהיינו העבדים של המלך, ואין בביטוי "איש המלך" חשש להחדרת ההזיה שעבד המלך הוא מלך בעצמו.
לעומת זאת, הביטוי "התנא האלהי" הוא שם-עצם + שם-תואר, דהיינו: שם התואר "אלהי" מתאר ישירות את שם העצם שהוא "התנא". נמצא אפוא, שמשמעות הצירוף "התנא האלהי" היא שהתנא שנזכר הוא עצמו כאלהים! ולכן אסור באיסור חמור להשתמש בשם זה.
והנה לפניך דברי רבנו ביסוד החמישי משלושה-עשר יסודות הדת:
"והיסוד החמישי, שהוא יתעלה הוא אשר ראוי לעבדו ולרוממו ולפרסם גדולתו ומשמעתו. ואין עושין-כן למה שלמטה ממנו במציאות מן המלאכים והכוכבים והגלגלים והיסודות וכל מה שהורכב מהן [וכל-שכן לבני-האדם שוכני-בתי-חומר שחייהם כרוח: 'כִּי רוּחַ עָבְרָה בּוֹ וְאֵינֶנּוּ' (תה' קג, טז)], לפי שכולם מוטבעים בפעולותיהם אין להם שלטון ולא בחירה אלא רצונו יתעלה, ואין עושין אותם אמצעים להגיע בהם אליו, אלא כלפיו יתעלה יכֻוונו המחשבות ויניחו כל מה שזולתו [כלומר, אין להַפנות את המחשבה וההערצה והיראה למאומה זולת ה' יתעלה]. וזה היסוד החמישי הוא האזהרה על עבודה-זרה, ורוב התורה באה להזהיר על זה".
אגב, שוב הוכחת שאתה אפיקורוס, שהרי אף שראית שסילוף שם ה' יתעלה הוא חירוף וגידוף, הוספת וכתבת את שם ה' באופן מסולף, כדי להכעיס. ולא אותי עפר ואפר, ולא את ה' יתעלה שמו אתה מכעיס: "הַאֹתִי הֵם מַכְעִסִים נְאֻם יְיָ? הֲלוֹא אֹתָם לְמַעַן בֹּשֶׁת פְּנֵיהֶם" (יר' ז, יט).
***
עוד כתבת: "כותב אתה במלחמתו של הרמב"ם בגדולי האסלה (חלק א) וקורא לחכמים 'גדולי האסלה' לבשתך, אבל הרמב"ם לא אומר מילים אילו או כיוצא בזה עליהם. ריש פסחים שעיקם הכתוב לשמור על לשון נקיה. אל תתלה את החירופון שלך על הרמב"ם ע"ה".
האמנם רבנו הרמב"ם "לא אומר מילים אלו או כיוצא בזה עליהם"? האם עיינת בסדרת המאמרים שציינת בדבריך? ואם תעיין תמצא שם הרבה דברי חפץ שיכו אותך בסנוורים.
ויתרה מזאת, כבר הוכחתי בתשובתי הראשונה וגם בזו, שמצוה לחרף ולגדף את הרשעים. והרמב"ם הוא זה שפוסק שמצוה לחרפם ולגדפם, ולכן דבריך: "אל תתלה את החירופון שלך על הרמב"ם ע"ה", הם דברי שקר, בורות, סכלות ורשעות, הנובעים מעיוורון ומטמטום.
כמו כן, על-פי המדרש הכתוב אמנם "עיקם את הפסוקים", אך שוב אתה לומד מן המדרשים הלכה למעשה! והמדרש הזה נועד ללמד מוסר כללי, ואינו נוגע לטיפול ברשעים כמוך.
"לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ כִּי טַח מֵרְאוֹת עֵינֵיהֶם מֵהַשְׂכִּיל לִבֹּתָם" (יש' מד, יח).
***
עוד כתבת: "אולי קיבלת יחס משפיל בצעירותך אבל אל תגלגל את זה הלאה. בהשגחה פרטית קיבלת את זה ותדבר לה' על זה לצאת מזה".
נניח שקיבלתי יחס משפיל בצעירותי, מה זה שייך לעצם הטענות והראיות שהנני מביא? ואגב, לא קיבלתי יחס משפיל, אבי ואמי ע"ה נהגו בי בעדינות וברגישות ובחמלה רבה מאד. ואמי ע"ה אף חינכה אותי שאין לכעוס על מי שנוהג עמי ברשעות, אלא לרחם עליו, שהרי מי שאינו מסוגל לחסום את עצמו מלהזיק לזולתו – הרי הוא נמשל כבהמות נדמו, וחייו אינם חיים. והנה לפניך גם דברי דוד המלך ע"ה אליך ועליך: "אַל תִּהְיוּ כְּסוּס כְּפֶרֶד אֵין הָבִין בְּמֶתֶג וָרֶסֶן עֶדְיוֹ לִבְלוֹם בַּל קְרֹב אֵלֶיךָ" (תה' לב, ט), ובהקדמתו למשלי פירש רס"ג פסוק זה בשבילך ואמר: "אל תהיה כבהמות שאין בהן תבונה, וזקוקות למתג ורסן לרסנן בו לבל יקרבו אליך להזיק".
"אָדָם בִּיקָר וְלֹא יָבִין [מי שאינו מבין את יקר שכלו] נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ" (תה' מט, כא).
***
עוד כתבת: "המעט מכל העמים, כולל מיליוני יהודים במעמד הר סיני ודור המדבר, ואל תביא ראיה מכך ש'האמת תהיה נעדרת' כי אלו הפסוקים מדברים באחרית הימים".
ובכן, הפסוק הנזכר כבר נדון בתשובה הראשונה, ואוסיף: שעם-ישראל הוא אחוז קטן מאד מקרב הגויים, ואף-על-פי-כן האמת נמצאת בתורה שניתנה לעם-ישראל הקטן. וכך הוא הדבר גם בקרב עם-ישראל: האמת הזכה מצויה בקרב מעטים מאד-מאד מקרב עם-ישראל. ושוב הנך מתעלם משלל הראיות לכך שמצויות במאמרים שהפניתי אליהם בתשובה הראשונה.
עוד טענת שהפסוק: "וַתְּהִי הָאֱמֶת נֶעְדֶּרֶת וְסָר מֵרָע מִשְׁתּוֹלֵל וַיַּרְא יְיָ וַיֵּרַע בְּעֵינָיו כִּי אֵין מִשְׁפָּט" (יש' נט, טו), מתאר את אחרית הימים, ואיך ייתכן לומר כדבר הזה? והלא באחרית הימים תימלא הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים! והנה לפניך כמה מנבואות הנביאים:
"יְיָ עֻזִּי וּמָעֻזִּי וּמְנוּסִי בְּיוֹם צָרָה, אֵלֶיךָ גּוֹיִם יָבֹאוּ מֵאַפְסֵי אָרֶץ וְיֹאמְרוּ: אַךְ שֶׁקֶר נָחֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ הֶבֶל וְאֵין בָּם מוֹעִיל" (יר' טז, יט).
"הַדָּבָר אֲשֶׁר חָזָה יְשַׁעְיָהוּ בֶּן אָמוֹץ עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם: וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית יְיָ בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם, וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ: לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר יְיָ אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר יְיָ מִירוּשָׁלִָם, וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה" (יש' ב, א–ד).
"וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים יִהְיֶה הַר בֵּית יְיָ נָכוֹן בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא הוּא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ עָלָיו עַמִּים, וְהָלְכוּ גּוֹיִם רַבִּים וְאָמְרוּ: לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר יְיָ וְאֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְיוֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר יְיָ מִירוּשָׁלִָם, וְשָׁפַט בֵּין עַמִּים רַבִּים וְהוֹכִיחַ לְגוֹיִם עֲצֻמִים עַד רָחוֹק וְכִתְּתוּ חַרְבֹתֵיהֶם לְאִתִּים וַחֲנִיתֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשְׂאוּ גּוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּן עוֹד מִלְחָמָה, וְיָשְׁבוּ אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ וְאֵין מַחֲרִיד כִּי פִי יְיָ צְבָאוֹת דִּבֵּר" (מיכה ד, א–ד).
"כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם יְיָ לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד" (צפ' ג, ט).
"כֹּה אָמַר יְיָ צְבָאוֹת: עֹד אֲשֶׁר יָבֹאוּ עַמִּים וְיֹשְׁבֵי עָרִים רַבּוֹת, וְהָלְכוּ יֹשְׁבֵי אַחַת אֶל אַחַת לֵאמֹר: נֵלְכָה הָלוֹךְ לְחַלּוֹת אֶת פְּנֵי יְיָ וּלְבַקֵּשׁ אֶת יְיָ צְבָאוֹת אֵלְכָה גַּם אָנִי, וּבָאוּ עַמִּים רַבִּים וְגוֹיִם עֲצוּמִים לְבַקֵּשׁ אֶת יְיָ צְבָאוֹת בִּירוּשָׁלִָם וּלְחַלּוֹת אֶת פְּנֵי יְיָ. כֹּה אָמַר יְיָ צְבָאוֹת: בַּיָּמִים הָהֵמָּה אֲשֶׁר יַחֲזִיקוּ עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים מִכֹּל לְשֹׁנוֹת הַגּוֹיִם וְהֶחֱזִיקוּ בִּכְנַף אִישׁ יְהוּדִי לֵאמֹר: נֵלְכָה עִמָּכֶם כִּי שָׁמַעְנוּ אֱלֹהִים עִמָּכֶם" (זכריה ח, כ–כג).
זאת ועוד, מעיון בפרק שבו מובא הפסוק הנדון (יש' נט) עולה בבירור שמדובר בימי החורבן:
"הֵן לֹא קָצְרָה יַד יְיָ מֵהוֹשִׁיעַ וְלֹא כָבְדָה אָזְנוֹ מִשְּׁמוֹעַ, כִּי אִם עֲוֹנֹתֵיכֶם הָיוּ מַבְדִּלִים בֵּינֵכֶם לְבֵין אֱלֹהֵיכֶם וְחַטֹּאותֵיכֶם הִסְתִּירוּ פָנִים מִכֶּם מִשְּׁמוֹעַ, כִּי כַפֵּיכֶם נְגֹאֲלוּ בַדָּם וְאֶצְבְּעוֹתֵיכֶם בֶּעָוֹן שִׂפְתוֹתֵיכֶם דִּבְּרוּ שֶׁקֶר לְשׁוֹנְכֶם עַוְלָה תֶהְגֶּה, אֵין קֹרֵא בְצֶדֶק וְאֵין נִשְׁפָּט בֶּאֱמוּנָה בָּטוֹחַ עַל תֹּהוּ וְדַבֶּר שָׁוְא הָרוֹ עָמָל וְהוֹלֵיד אָוֶן, בֵּיצֵי צִפְעוֹנִי בִּקֵּעוּ וְקוּרֵי עַכָּבִישׁ יֶאֱרֹגוּ הָאֹכֵל מִבֵּיצֵיהֶם יָמוּת וְהַזּוּרֶה תִּבָּקַע אֶפְעֶה, קוּרֵיהֶם לֹא יִהְיוּ לְבֶגֶד וְלֹא יִתְכַּסּוּ בְּמַעֲשֵׂיהֶם מַעֲשֵׂיהֶם מַעֲשֵׂי אָוֶן וּפֹעַל חָמָס בְּכַפֵּיהֶם, רַגְלֵיהֶם לָרַע יָרֻצוּ וִימַהֲרוּ לִשְׁפֹּךְ דָּם נָקִי מַחְשְׁבוֹתֵיהֶם מַחְשְׁבוֹת אָוֶן שֹׁד וָשֶׁבֶר בִּמְסִלּוֹתָם, דֶּרֶךְ שָׁלוֹם לֹא יָדָעוּ וְאֵין מִשְׁפָּט בְּמַעְגְּלוֹתָם נְתִיבוֹתֵיהֶם עִקְּשׁוּ לָהֶם כֹּל דֹּרֵךְ בָּהּ לֹא יָדַע שָׁלוֹם, עַל כֵּן רָחַק מִשְׁפָּט מִמֶּנּוּ וְלֹא תַשִּׂיגֵנוּ צְדָקָה נְקַוֶּה לָאוֹר וְהִנֵּה חֹשֶׁךְ לִנְגֹהוֹת בָּאֲפֵלוֹת נְהַלֵּךְ, נְגַשְׁשָׁה כַעִוְרִים קִיר וּכְאֵין עֵינַיִם נְגַשֵּׁשָׁה כָּשַׁלְנוּ בַצָּהֳרַיִם כַּנֶּשֶׁף בָּאַשְׁמַנִּים כַּמֵּתִים, נֶהֱמֶה כַדֻּבִּים כֻּלָּנוּ וְכַיּוֹנִים הָגֹה נֶהְגֶּה נְקַוֶּה לַמִּשְׁפָּט וָאַיִן לִישׁוּעָה רָחֲקָה מִמֶּנּוּ, כִּי רַבּוּ פְשָׁעֵינוּ נֶגְדֶּךָ וְחַטֹּאותֵינוּ עָנְתָה בָּנוּ כִּי פְשָׁעֵינוּ אִתָּנוּ וַעֲוֹנֹתֵינוּ יְדַעֲנוּם, פָּשֹׁעַ וְכַחֵשׁ בַּייָ וְנָסוֹג מֵאַחַר אֱלֹהֵינוּ דַּבֶּר עֹשֶׁק וְסָרָה הֹרוֹ וְהֹגוֹ מִלֵּב דִּבְרֵי שָׁקֶר, וְהֻסַּג אָחוֹר מִשְׁפָּט וּצְדָקָה מֵרָחוֹק תַּעֲמֹד כִּי כָשְׁלָה בָרְחוֹב אֱמֶת וּנְכֹחָה לֹא תוּכַל לָבוֹא, וַתְּהִי הָאֱמֶת נֶעְדֶּרֶת וְסָר מֵרָע מִשְׁתּוֹלֵל וַיַּרְא יְיָ וַיֵּרַע בְּעֵינָיו כִּי אֵין מִשְׁפָּט" וכו'.
***
עוד כתבת:
"אל תסלף את דברי רשע! לא אמרתי ח"ו שעם ישראל צריך לעבוד ע"ז ח"ו! אמרתי שהגויים עובדים אבל זה לטובה כמו שכותב הרמב"ם. איזה חוצפה יש לך לסלף את דברי רשע!".
הבה נחזור אפוא לדברים שאמרת בתשובה הראשונה, וזה לשונך:
"הרמב"ם כותב בעצמו שאי-אפשר להבין את הקב"ה והתהליכים ההיסטוריים. למשל הוא אומר אפילו שישו והנוצרים זה עבודה זרה ליהודים, אבל זה דבר טוב לגויים כי זה סולל את הדרך למשיח האמיתי, וכן על זה הדרך על מוחמד. משמע שהקב"ה רוצה שכמה שאפשר ידעו ממנו אפילו בדרכים לא דרכים".
ובכן, אין הבדל בין גויים ליהודים בעניין עבודה-זרה, שהרי כמו שאסור לגוי לעבוד עבודה-זרה כך אסור לישראל לעבוד עבודה-זרה, ואם מותר לגויים לעבוד עבודה-זרה במטרה להתקרב לבורא-עולם, הרי שמותר ואף רצוי גם ליהודים לעבוד עבודה-זרה במטרה להתקרב לבורא.
ולכן לא סילפתי את דבריך, אתה הוא זה שסילפת את תורת ה' צבאות! שהרי טענת שמותר לגויים ואף מצוה היא להם לעבוד עבודה-זרה, ואף כללת אותם יחד עם היהודים במסקנת דבריך: "שהרי שהקב"ה רוצה שכמה שאפשר ידעו ממנו אפילו בדרכים לא דרכים".
מי הוא זה אפוא הרשע והחצוף שמעז לסלף תורת אלהים? ומי הוא זה הרשע החצוף אשר מתעה בדבריו שמותר גם ליהודים לעבוד עבודה-זרה (כאשר לפי דמיונו של העובד היא מקרבת אותו לאלהים חיים)? אלא ברור כשמש, שמינותך דיברה מגרונך ולכן נכשלת בלשונך.
ואתה גם מתחסד: "חס וחלילה", "חס וחלילה", כאילו אתה נזהר באיסורי עבודה-זרה... ואם היית נזהר באיסורי עבודה-זרה לא היית קובע שמותר ואף מצוה לגויים לעבוד עבודה-זרה, ואף לא היית כולל במסקנת דבריך המתעתעת: שמצוה לעבוד עבודה-זרה, גם את היהודים.
אגב, לא שמת לב, אך קראת לדבריך שלך "דברי רשע", וזה לשונך לעיל: "אל תסלף את דברי רשע! [...] איזה חוצפה יש לך לסלף את דברי רשע!", והיה עליך להניח פסיק לאחר "דברי".
"הַמִּתְקַדְּשִׁים וְהַמִּטַּהֲרִים אֶל הַגַּנּוֹת אַחַר אַחַת בַּתָּוֶךְ [רמז לזימתם], אֹכְלֵי בְּשַׂר הַחֲזִיר וְהַשֶּׁקֶץ וְהָעַכְבָּר [רמז להשקפות הרעות שהם זוללים וסובאים] יַחְדָּו יָסֻפוּ נְאֻם יְיָ" (יש' סו, יז).
***
סיימת את דבריך במלים: "תתחיל לסתור בעצמך את טענותיך של הבל בעוד יש לך זמן". ובכן, אגלה לך שעכשיו אני צוחק על עליבותך צחוק גדול, שהרי דבריך שלך נסתרו ונטחנו עד דק.
ניסיונך לקעקע את דרך האמת פשוט פתטי, אי-יכולתך להבין את תהום הסכלות שאתה מצוי בה גלוי לעיני הנבונים, וסכל שנדמה לו שהוא חכם, אשר מתעקש לשלוח מקשתו השבורה חיצי סכלות קהים שבקושי יוצאים ונפלטים מן הקשת, הוא הסכל האומלל והעלוב ביותר.
"וַיִּקַּח אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשׂוּ וַיִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ וַיִּטְחַן עַד אֲשֶׁר דָּק וַיִּזֶר עַל פְּנֵי הַמַּיִם וַיַּשְׁקְ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמ' לב, כ).