לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות?

לאחרונה שמעתי טענה מפי דרדעי חסר חוליות אשר משמש כרב בית-כנסת. הוא טען שיש לנהוג במנהגי צאצאי המינים השוטים, מן הטעם ש"לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות". השבתי לו תשובה קצרה על המקום: "לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות הנבונים, לא עם השוטים והתועים". ברם, סיסמאות טובות לשעתן בלבד, והן אינן פוטרות מעיון מקיף ומעמיק לחשיפת האמת בעניין ההשקפה הזו שהעלה הדרדעי.


חשוב להבין, כי אמרה זו משמשת כהטעיה אורתודוקסית פרו-נוצרית, אשר נועדה לטשטש את האמת ולהצדיק את חדירתם של מנהגי הבל ואלילות רבים מאד, אשר דרסו והשחיתו במגפיים מסומרות את יסודות הדת, וגרמו לעמנו גלות וכליה רוחנית וגופנית ארוכת שנים.


ובכן, נעבור למקור הדברים, במסכת כתובות (יז ע"א) נאמר כך:


"תנו רבנן: כיצד מרקדין לפני הכלה? בית שמאי אומרים: כלה כמות שהיא, ובית הלל אומרים: כלה נאה וחסודה. אמרו להם בית שמאי לבית הלל: הרי שהייתה חיגרת או סומה, אומרים לה, כלה נאה וחסודה? והתורה אמרה: 'מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק'! [שמ' כג, ז] אמרו להם בית הלל לבית שמאי: לדבריכם, מי שלקח מקח רע מן השוק, ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו? הוי אומר: ישבחנו בעיניו, מכאן אמרו חכמים: לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות".


מדברי הגמרא עולה בבירור, כי הפתגם הנדון נאמר בעניינים שאין בהם עבירה או גנאי או נזק מכל סוג שהוא, כגון ראובן שקנה בשוק קילו שקדים, וראה שמעון חברו שהם לא כל-כך טובים, וכבר נעשתה העסקה ונחתמה, מדוע ששמעון יצער את ראובן ויודיע לו שהוא עשה עסקה רעה? ואולי הדבר יצער אותו? ואולי השקדים הללו טובים בשבילו? ואולי ראובן יחשוב ששמעון אינו אוהב אותו ומנסה לצער אותו בכוונה תחילה? כלומר, אין שום טעם לגנות את המקח.


אלא, ישתדל לומר לו דברים שימצאו חן בעיני חברו, "עשית עסקה טובה", "מצאת מחיר טוב", "שקדים הם מאד בריאים", "שקדים טובים וטעימים" (מבלי להתכוון לשקדים הללו) וכיו"ב.


ברם, אם ראובן קנה דבר-מה אשר עלול להסב לו לנזק, ואפילו בדרך רחוקה, וכי מצוה על שמעון לשתוק? ברור שחובה על שמעון להזהיר את חברו מפני המקח שהוא לקח, וטובה וחסד גדול מאד הוא יעשה עמו כאשר יזהיר אותו מפני הנזק אשר עלול להתרגש עליו.


כל-שכן וקל-וחומר, כאשר ראובן קנה מנהג מהובל או השקפה רעה או מידה מגונה מחברו או מרבו האורתודוקסי, וכי יש מצוה לשבח את המנהג או ההשקפה או המידה הרעה הזו אשר חברו נכשל בה? והלא התורה מחייבת את האדם להוכיח את חברו ולהזהירו מפני העבירה!


נמצא, שהדת האורתודוקסית בימינו שיבשה ועיוותה את הכוונה המקורית של דברי חכמים: חכמים התכוונו לעניינים של הרשות, כגון לשבח את הכלה אשר בעיני בעלה וודאי נאה היא, או לשבח את המקח שלקח אדם מן השוק אשר בעיניו וודאי טוב הוא ומשובח. הדת החדשה עיוותה את דברי חכמים והלבישה אותם על כל מנהגי התהו והאמונות התפלות וההזיות המאגיות וההשקפות האליליות, אשר החדירו וזיהמו בהם את דתנו באלף השנים האחרונות, וכך מצאו לעצמם "הכשר" מדברי חכמים להוסיף ולהחדיר ולהנציח את גרורותיהם.


לדוגמה, אם ההמון נוהג במנהג הבל אשר לימדו אותו גדולי האסלה למיניהם, אפילו אם תוכיח להם שמדובר במנהג הבל מהובל ואף במנהג אשר מדרדר להשקפות מינות, אף-על-פי-כן, ינפנפו בפניך בפתגם הנדון: "לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות", דהיינו, עליך להשפיל את ראשך, ולקבל בהכנעה את כל הזיות גדולי האסלה שהוחדרו להמון.


ואם תתמהו, ומי-הוא-זה ואי-זה-הוא אשר מלאו ליבו לעוות את דברי חכמים? ובכן, שוב זהו רש"י-שר"י הארור, אשר מסלף ומזייף את דת משה כדי שתתאים ותשרת את מינותו, וכך רש"י מפרש שם: "תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות – לעשות לאיש ואיש כרצונו". כלומר, רש"י מבטל לחלוטין את חובת התוכחה וקובע באופן חד-משמעי, שחובה ללכת אחרי ההמון בכל העניינים! ולאחר שהוא וחבר מרעיו טמטמו את ההמון באלילות ובמינות, הוא שריין את השקפות-ההבל שהחדיר, בהזיה שאם ההמון קיבל את הזיותיו – זו עובדה שמחייבת כל אחד ואחד לקבלם. ודומה הדבר לשיטותיהם של כומרי האלילים הגויים למיניהם, אשר סומכים על-כך שרבים מאד נוהים ותועים אחריהם כדי להצדיק ולטעון לאמיתת דרכם הרעה.


זו היא אפוא דרכם, להפיץ את הזיותיהם ביד אכזרית וברגל דורסנית, ולאחר שהם טמטמו והנחילו להמון את התהו וההבל, הם מחזקים את דרכם בטענה, שאסור לסור מדרך ההמון.


מהי אפוא דרך האמת בעניין זה?


ובכן, רבנו כמובן לא הזכיר את המאמר הזה שמובא בגמרא, מפני שמדובר במאמר מוסרי מאד מסוים וייחודי, אשר נוגע לענייני רשות בלבד, ולא חלילה בענייני אמונות ודעות. אלא כאמור, הוא נועד לתת הרגשה טובה לזולת, בדבר שלא יסב לו שום נזק, ואפילו לא בדרך רחוקה.


ויתרה מזאת! רבנו פוסק בהלכות דעות (ז, א) דברים שמהם עולה באופן נחרץ וחד-משמעי היפך מה שגדולי האסלה ייחסו בשקר ובזיוף לדברי חכמים במסכת כתובות, וכֹה דבריו:


"דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר רעיו וחבריו, ונוהג כמנהג אנשי מדינתו. לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד, כדי שילמד ממעשיהם. ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחושך, כדי שלא ילמוד ממעשיהם. הוא ששלמה אומר: 'הוֹלֵךְ אֶת חֲכָמִים יֶחְכָּם וְרֹעֶה כְסִילִים יֵרוֹעַ' [מש' יג, כ]; ואומר: 'אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב' [תה' א, א]".


מדברי חז"ל ורבנו עולה באופן נחרץ וחד-משמעי שאסור לאדם באיסור חמור להיות מעורב עם התועים והכסילים והלצים, אלא דעתו צריכה להיות מעורבת עם הבריות החכמים והנבונים.


והדבר יקשה מאד על החוצבים ובעלי הדעות הקדומות, אך פשוט מאד הוא לנקיי הדעת, שהרי ברור שלמנהגי החברה ואורחות חייה יש השפעה עצומה על האדם שחי בתוך אותה החברה. אם אדם גדֵּל בחברה קלוקלת מסוימת הוא יפתֵּח כמעט בוודאות את אותן המגרעות אשר נפוצו באנשי אותה החברה, אלא-אם-כן יהיה לו מדריך נבון שילמד אותו לשחות נגד הזרם, ואף רצון טהור ושכל ישר – מפני שעליו להבין היטב, שהשחייה נגד זרם הביבים הינה שחיה לעבר מקור המים החיים אשר טרם נתטנפו בזוהמת המידות וההשקפות הרעות והנגעלות.


וכֹה דברי רבנו בהקדמתו למסכת אבות (פרק ד, עמ' רנב), בעניין נזקי החברה:


"ודע, שאלו המעלות והמגרעות אינן נקנים ומתחזקים בנפש אלא במה שאדם חוזר על אותן הפעולות הבאות מאותה המידה פעמים רבות בזמן ממושך, וכאשר נתרגל בהם, הרי אם היו אותם המעשים טובים – הרי נקנית לנו מעלה, ואם היו רעים – הרי נקנית לנו מגרעת. ולפי שהאדם בטבעו מתחילתו אינו לא בעל מעלה ולא בעל מגרעת [...] והוא מתרגל בלי ספק מקטנותו למעשים בהתאם לנוהג משפחתו ואנשי עירו, ויש שאותם המעשים בינוניים [=מאוזנים] ויש שהם בקצה הראשון או באחרון [...] ונמצא שזה כבר חלתה נפשו" וכו'.


והנה גם דברי רבנו במורה בעניין זה (א, לא):


"גורמי המחלוקת [...] ובזמננו גורם רביעי [...] והוא ההרגל והחינוך, לפי שיש לאדם בטבעו אהבה להרגלו ונטייה כלפיו [...] כך יארע לאדם בהשקפות אשר הורגל להם ונתחנך בהם שהוא מחבבן ומגן עליהן ומתרחק מזולתן.וגם גורם זה מעוור את האדם מהשגת האמת וְיִטֶּה כלפי הרגליו, כמו שאירע להמון בגשמות ובעניינים אלהיים רבים [...] כל זה מחמת ההרגל והחינוך על לשונות שהכל מודים בקדושתן ואמיתתן [=מקראות ומדרשי חז"ל], אשר פשטיהן מורים על גשמות ועל דמיונות [...] [ולא] נאמרו [אלא] על דרך המשל והחידה".


והנה גם דברי רבנו בפירושו למסכת אבות (א, ז): "נתאי הארבלי אומר, הרחק משכן רע ואל תתחבר לרשע", וכֹה דברי רבנו שם: "אל תתחבר לרשע – איזו סוג חברות שתהיה כדי שלא תלמד ממעשיו. וכבר ביארנו [...] שהמגרעות נקנות בהתערבות עם הרשעים". וכן נאמר במשלי (יג, כ): "הוֹלֵךְ אֶת חֲכָמִים יֶחְכָּם וְרֹעֶה כְסִילִים יֵרוֹעַ", ושם פירש רס"ג: "יש לנפש תכונה נקראת ההרגל, שבהכרח ילמד משהו משכניו וחבריו, אם מעט ואם הרבה".


כמו כן, ביחס למאמר הנדון: "לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות", אפילו קאפח, מראשי הכמורה האורתודוקסית, אמר את האמת בעניין זה: קאפח מצטט בהלכות דעות שם את אחד הפרשנים המייגעים ל"משנה תורה", אשר מזכיר בפירושו להלכה זו את המאמר הנדון בכתובות: "לעולם תהא דעתו שלאדם מעורבת עם הבריות", וכך קאפח אומר על דבריו: "ודבריו תמוהים, כי אדרבה, רבנו בא להזהירנו שלא ללכת אחרי החברה והסביבה בעיניים עצומות בענייני מידות ודעות. ובמקורות הללו מדובר במנהגים שאינם מעלים ולא מורידים".


וגם ביחס למאמר השני ממסכת אבות (ג, יב): "כל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו", גם בעניין זה קאפח אמר את האמת, או לכל הפחות רמז אליה לאחר שטרח להסתיר אותה היטב בתוך בליל המפרשים המשובש שאין לו סוף, וכֹה דבריו אשר מסתתרים בתוך פירושו המייגע להלכות שביתת עשור (עמ' תשעא): "כי כלל הוא, כל שרוח הבריות הנבונים נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו" (הדגשים הם של קאפח במקור).


נמצא, כי בעניינים אשר אינם נוגעים למידות או להשקפות, ראוי להיות מעורב עם הבריות, בתנאי שמדובר באנשים טובים וכשרים, ובתנאי שהדבר מוסיף אהבה ואחווה שלום ורעות. ברם, אם הציבור שוגה בענייני מידות או השקפות, וכל-שכן בענייני מינות ועבודה-זרה, אסור באיסור חמור להתערב עמהם ולחזק בזה את תעייתם במידות או בהשקפות הרעות הללו.


"וַיִּתְעָרְבוּ בַגּוֹיִם וַיִּלְמְדוּ מַעֲשֵׂיהֶם. וַיַּעַבְדוּ אֶת עֲצַבֵּיהֶם וַיִּהְיוּ לָהֶם לְמוֹקֵשׁ. וַיִּזְבְּחוּ אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנוֹתֵיהֶם לַשֵּׁדִים. וַיִּשְׁפְּכוּ דָם נָקִי דַּם בְּנֵיהֶם וּבְנוֹתֵיהֶם אֲשֶׁר זִבְּחוּ לַעֲצַבֵּי כְנָעַן וַתֶּחֱנַף הָאָרֶץ בַּדָּמִים. וַיִּטְמְאוּ בְמַעֲשֵׂיהֶם וַיִּזְנוּ בְּמַעַלְלֵיהֶם. וַיִּחַר אַף יְיָ בְּעַמּוֹ וַיְתָעֵב אֶת נַחֲלָתוֹ. וַיִּתְּנֵם בְּיַד גּוֹיִם וַיִּמְשְׁלוּ בָהֶם שֹׂנְאֵיהֶם. וַיִּלְחָצוּם אוֹיְבֵיהֶם וַיִּכָּנְעוּ תַּחַת יָדָם" (תה' קו, לה–מב).


ראו עד לאן הגיעה ההתערבות בגויים...


הוי גולה למקום תורה


ואל יהא קל בעיניכם האיסור להתערב עם הבריות השוטים והתועים, שהרי בהלכה הבאה בהלכות דעות שם נלמד, שחובה על האדם להעתיק את מגוריו למקום שבו ישנם אנשים הגונים וישרים אשר הולכים בדרך טובים. ואם בכל הערים שסביבו הולכים בדרך רעה, או שמסיבה בריאותית או מהותית אחרת האדם אינו יכול לצאת ממגורי בני אדם, ישב בדד וידֹּם במקום שהוא כבר מצוי בו, ויתרחק מהחברה הקלוקלת ככל יכולתו. אולם, אם הם היו רעים וחטאים עד-כדי-כך שהם אינם מאפשרים לאדם לחיות חיי יושר ומוסר מהוגנים, עליו לצאת למערות ולמדברות בכל מחיר ולגור שם, כדי שלא ילמד מדרכי החטָּאים והפושעים.


וכֹה דברי רבנו (דעות ו, ב):


"[1] וכן אם היה במדינה [=בעיר] שמנהגותיה רעים ואין אנשיה הולכים בדרך ישרה, ילך למקום שאנשיו צדיקים ונוהגים בדרך טובים; [2] ואם היו כל המדינות שהוא יודעם ושומע שמועתן נוהגים בדרך לא טובה, כמו זמננו זה, או שאינו יכול לילך למדינה שמנהגותיה טובים מפני הגייסות או מפני החולי ישב לבדו יחידי, כעניין שנאמר: 'יֵשֵׁב בָּדָד וְיִדֹּם' [איכה ג, כח]; [3] ואם היו רעים וחטאים שאין מניחים אותו לישב במדינה אלא-אם-כן נתערב עמהם ונוהג במנהגם הרע, ייצא למערות ולחֲוָחים [=מקום שומם שגדלים בו קוצים וברקנים] ולמדברות, ואל ינהיג עצמו בדרך חטאים, כעניין שנאמר: 'מִי יִתְּנֵנִי בַמִּדְבָּר מְלוֹן אֹרְחִים' [יר' ט, א]".