לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות?

לאחרונה שמעתי טענה מפי דרדעי חסר חוליות אשר משמש כרב בית-כנסת. הוא טען שיש לנהוג במנהגי צאצאי המינים השוטים, מן הטעם ש"לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות". השבתי לו תשובה קצרה על המקום: "לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות הנבונים, לא עם השוטים והתועים". ברם, סיסמאות טובות לשעתן בלבד, והן אינן פוטרות מעיון מקיף ומעמיק לחשיפת האמת בעניין ההשקפה הזו שהעלה הדרדעי.


חשוב להבין, כי אמרה זו משמשת כהטעיה אורתודוקסית פרו-נוצרית, אשר נועדה לטשטש את האמת ולהצדיק את חדירתם של מנהגי הבל ואלילות רבים מאד, אשר דרסו והשחיתו במגפיים מסומרות את יסודות הדת, וגרמו לעמנו גלות וכליה רוחנית וגופנית ארוכת שנים.


ובכן, נעבור למקור הדברים, במסכת כתובות (יז ע"א) נאמר כך:


"תנו רבנן: כיצד מרקדין לפני הכלה? בית שמאי אומרים: כלה כמות שהיא, ובית הלל אומרים: כלה נאה וחסודה. אמרו להם בית שמאי לבית הלל: הרי שהייתה חיגרת או סומה, אומרים לה, כלה נאה וחסודה? והתורה אמרה: 'מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק'! [שמ' כג, ז] אמרו להם בית הלל לבית שמאי: לדבריכם, מי שלקח מקח רע מן השוק, ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו? הוי אומר: ישבחנו בעיניו, מכאן אמרו חכמים: לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות".


מדברי הגמרא עולה בבירור, כי הפתגם הנדון נאמר בעניינים שאין בהם עבירה או גנאי או נזק מכל סוג שהוא, כגון ראובן שקנה בשוק קילו שקדים, וראה שמעון חברו שהם לא כל-כך טובים, וכבר נעשתה העסקה ונחתמה, מדוע ששמעון יצער את ראובן ויודיע לו שהוא עשה עסקה רעה? ואולי הדבר יצער אותו? ואולי השקדים הללו טובים בשבילו? ואולי ראובן יחשוב ששמעון אינו אוהב אותו ומנסה לצער אותו בכוונה תחילה? כלומר, אין שום טעם לגנות את המקח.


אלא, ישתדל לומר לו דברים שימצאו חן בעיני חברו, "עשית עסקה טובה", "מצאת מחיר טוב", "שקדים הם מאד בריאים", "שקדים טובים וטעימים" (מבלי להתכוון לשקדים הללו) וכיו"ב.


ברם, אם ראובן קנה דבר-מה אשר עלול להסב לו לנזק, ואפילו בדרך רחוקה, וכי מצוה על שמעון לשתוק? ברור שחובה על שמעון להזהיר את חברו מפני המקח שהוא לקח, וטובה וחסד גדול מאד הוא יעשה עמו כאשר יזהיר אותו מפני הנזק אשר עלול להתרגש עליו.


כל-שכן וקל-וחומר, כאשר ראובן קנה מנהג מהובל או השקפה רעה או מידה מגונה מחברו או מרבו האורתודוקסי, וכי יש מצוה לשבח את המנהג או ההשקפה או המידה הרעה הזו אשר חברו נכשל בה? והלא התורה מחייבת את האדם להוכיח את חברו ולהזהירו מפני העבירה!


נמצא, שהדת האורתודוקסית בימינו שיבשה ועיוותה את הכוונה המקורית של דברי חכמים: חכמים התכוונו לעניינים של הרשות, כגון לשבח את הכלה אשר בעיני בעלה וודאי נאה היא, או לשבח את המקח שלקח אדם מן השוק אשר בעיניו וודאי טוב הוא ומשובח. הדת החדשה עיוותה את דברי חכמים והלבישה אותם על כל מנהגי התהו והאמונות התפלות וההזיות המאגיות וההשקפות האליליות, אשר החדירו וזיהמו בהם את דתנו באלף השנים האחרונות, וכך מצאו לעצמם "הכשר" מדברי חכמים להוסיף ולהחדיר ולהנציח את גרורותיהם.


לדוגמה, אם ההמון נוהג במנהג הבל אשר לימדו אותו גדולי האסלה למיניהם, אפילו אם תוכיח להם שמדובר במנהג הבל מהובל ואף במנהג אשר מדרדר להשקפות מינות, אף-על-פי-כן, ינפנפו בפניך בפתגם הנדון: "לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות", דהיינו, עליך להשפיל את ראשך, ולקבל בהכנעה את כל הזיות גדולי האסלה שהוחדרו להמון.


ואם תתמהו, ומי-הוא-זה ואי-זה-הוא אשר מלאו ליבו לעוות את דברי חכמים? ובכן, שוב זהו רש"י-שר"י הארור, אשר מסלף ומזייף את דת משה כדי שתתאים ותשרת את מינותו, וכך רש"י מפרש שם: "תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות – לעשות לאיש ואיש כרצונו". כלומר, רש"י מבטל לחלוטין את חובת התוכחה וקובע באופן חד-משמעי, שחובה ללכת אחרי ההמון בכל העניינים! ולאחר שהוא וחבר מרעיו טמטמו את ההמון באלילות ובמינות, הוא שרי