אחת ההתעיות הגדולות אשר הלעיטו אותנו המינים וצאצאיהם היא בעניין הכבוד הראוי לרב. יש שלל הלכות של חז"ל ורבנו בעניין הכבוד הראוי לרב בפרק החמישי בהלכות תלמוד תורה, ומן ההלכות הללו עולה שעל האדם לנהוג כבוד גדול מאד, כמעט כבוד מלכים, ברבו.
במסגרת מגמתם ומטרתם להעמיד את עצמם כאלוה ולהפוך את דבריהם לדברי אלהים חיים, המינים וצאצאיהם עטו כמוצאי-שלל-רב על ההלכות הללו, והוכיחו מהן כביכול, שחובה לנהוג בכל אחד ואחד מהם, דהיינו בכל גדולי-האסלה שהם החליטו שהם "גדולים", כמו שנאמר בהלכות הללו. ומטרתם ברורה: לחנוק כל אפשרות של ביקורת כלפי גדולי-האסלה, ולמנוע עיון מדעי ומושכל בדבריהם – שהרי אם יש חובה תורנית לנהוג בהם בכבוד מלכים, אין שום אפשרות למתוח עליהם ביקורת, ואין שום דרך לנתץ ולהרוס את ממסד האלילות! אלא, עלינו לקבל את כל הבליהם כאילו נאמרו מפי-הגבורה, ולבלוע בכוח את שיקוציהם הנגעלים.
כמו כן, ברור שההזיה החמורה הזו היא בגדר "ייהרג ובל יעבור" בעבור המינים וצאצאיהם, שהרי אם תיתכן ותהפוך ללגיטימית בחינה עניינית ומדעית של דברי גדולי-האסלה, הרי שקל-מהרה יתגלה לעין כל שהם רשעים וכסילים ומינים אשר "יותר תועים מן הבהמות" כלשון רבנו במאמר תחיית המתים. נמצא, שאחד ממנגנוני ההגנה הבסיסיים והקמאיים ביותר של המינים וצאצאיהם הוא עיוות קבוצת הלכות שלמה שפסקו חז"ל, ואשר הועתקה וסודרה על-ידי רבנו הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה בפרק החמישי.
ומהו העיוות? ובכן, בהלכות תלמוד תורה בפרק החמישי מובאות שלוש-עשרה הלכות אשר עוסקות בכבוד הראוי לרב. ברם, המינים וצאצאיהם התעלמו במכֻוון מן ההלכה הארבע-עשרה, ומכיוון שהיא נדחקה ונמחקה במכוון, הנני רואה לנכון לפתוח דווקא בה:
"במה דברים אמורים? ברבו מובהק שלמד ממנו רוב חכמתו, אבל אם לא למד ממנו רוב חכמתו, הרי זה תלמיד-חבר ואינו חייב בכבודו בכל הדברים הללו. אבל עומד מלפניו, וקורע עליו כשם שהוא קורע על כל המתים שהוא מתאבל עליהם [...] הרב המובהק שרצה למחול על כבודו בכל הדברים האלו או באחד מהן, לכל תלמידיו או לאחד מהן, הרשות בידו. ואף-על-פי שמחל, חייב התלמיד להדרו [לקום ולעמוד במקומו לפניו] ואפילו בשעה שמחל".
נמצא, שכל שלל ההלכות שנראה לקמן אינן עוסקות אלא ברבו המובהק, והנני מדגיש זאת, כי כבר שמעתי כל מיני תוכחות שווא ותפל ומדוחים מפי שועלים מתחסדים: כיצד הנני מעז למתוח ביקורת על גדולי-האסלה? והלא אמרו חכמים: "מורא רבך כמורא שמים", ו"כל החולק על רבו כחולק השכינה", ו"כל המהרהר אחר רבו כמהרהר אחר השכינה" וכו'. ובכן, לא מיניה ולא מקצתיה, שהרי איני חייב בכבודם כלל, כי לא רק שאף-לא-אחד מהם הוא "רבי המובהק", תודה לאל שהצילני מן התועים והמינים, אלא שהם מחללי-שם-שמים שמצוה רבה לחרף ולגדף ולארוֹר, או חמור מכך, מינים ארורים שמורידין ולא מעלין וכפי שנסביר לקמן.
טומאתם של הכומרים השכירים
נחל אפוא, אין כמעט אחד מכל כומרי הדת האורתודוקסים הפרו-נוצריים הללו אשר אינו שקוע בעוונות חמורים מאד: העוון הראשון שאין מהם אחד אשר ניצול ממנו הוא עוון ההנאה מדברי תורה. כל כומרי הדת המפורסמים עד לאחרון שבהם – הופכים תורת חיים לקורדום חוצבים, הם משתמשים בתורה ככלי לפרנסה ולהפקת רווחים וטובות הנאה, ולעתים אף חמור מכך: ככלי להשגת כוח פוליטי כלכלי וחברתי ארצי-ועולמי אשר יביא להם שׂררה וכבוד מלכים.
העוון השני שכל כומרי הדת שקועים בו הוא תעייה בהשקפות הבל מהובלות: מי מכומרי הדת של ימינו לא נפל ברשתה של הקבלה הארורה? מי מהם לא שקע בהזיות מאגיות אליליות? מי מהם לא מטפח ומרומם מינים ועובדי-אלילים? מי מהם מסוגל להודות על האמת? ובמלים אחרות, רוב ואולי אף כל כומרי-הדת בימינו מתעים את העם אחרי התהו וההבל, במטרה לטמטם את ההמונים בהזיות כדי שיהיו נוחים לתמרון ולשליטה, וכל זאת כדי להפיק רווחים פוליטיים וכלכליים עצומים, ולדאוג לעצמם לקרוביהם ולמקורביהם לחיי רווחה ופינוקים.
העוון השלישי שכמעט כל כומרי-הדת בימינו שקעו בו הוא תפישת אגדות חז"ל כפשוטן, בדרשותיהם ובשיעוריהם הם משתמשים בספרות האגדה כאילו הייתה ספרות אשר מתארת מציאות כהווייתה, ובדרך זו הם מחדירים את הטמטום והסכלות לעם-ישראל. ולא רק שהם מחדירים טמטום וסכלות, הם גם מזהמים את דת משה באינסוף השקפות רעות מאד, כגון תפישׂת לימוד המדעים ככפירה, חינוך לאימות המאגיה הנמנעות וההזיות, וכן החדרת אמונות תפלות שיצאו מקרב עובדי האלילים הקדמונים, ואפילו בהגשמה מודעת ובלתי-מודעת.
העוון הרביעי שרבים מכומרי הדת התטנפו בו הוא כפירה בדרך האמת. אין כמעט דרשן וכומר אורתודוקסי אחד אשר אינו מטיף כנגד דרך האמת וכנגד אנשי האמת. ראו לדוגמה את עבדאללה יוסוף הארור ובנו אייזיק הטיפש, אשר בשל ריבוי עוונותיו חולה בדיכאון כרוני ומטופל בתרופות, שגינו את אנשי האמת וקבעו שאסור להתפלל עמם ולהשלים עמם מניין! ובמלים אחרות, הם נלחמים כנגד דרך האמת בכל הכוח ובכל הכלים אשר עומדים לרשותם. ואפילו מקרב הדרדעים השכירים נלחמים כנגד דרך האמת, כגון קאפח וערוסי אשר הרחיקו ומרחיקים את תלמידיהם מלהשיב עטרה ליושנה בעניין התפילה המקורית, או בהיתריהם ההזויים ליהנות מדברי תורה, או בהודאה באלילות הכעורה של ספר הזוהר והפיכתו לספר קדוש כספרי הנביאים והכתובים, וכמובן בחניקה וגינוי של כל התעוררות לדרך האמת.
מכל התועים והמתעים הללו אסור באיסור חמור ללמוד, אסור ללכת לקיבוציהם ולכינוסיהם, אסור לעודד את פעילותם ואסור לתמוך בהם אפילו במלה טובה, אלא לכל הפחות יש להתעלם מהם ולהתרחק מהם, ומי שמסוגל להוכיחם אף מצוה וחובה רבה להוכיחם על נבלותם. כלומר, מצוה גדולה ורבה היא להחליש אותם ואת השפעתם, ואף לאחר שמתו, יש להיזהר בדבריהם, וחובה להמשיך ולחשוף את אווילותם וכסילותם עד שהעם יתרחק מהם.
***
ועתה לראיות לדברינו מתוך ההלכה, ונחל בדברי רבנו בהלכות תלמוד תורה (ד, ב):
"וכן הרב שאינו הולך בדרך טובה, אף-על-פי שחכם גדול הוא וכל העם צריכין לו, אין מתלמדין ממנו עד שיחזור למוטב, שנאמר: 'כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ יְיָ צְבָאוֹת הוּא' [מלאכי ב, ז], אמרו חכמים: אם הרב דומה למלאך ה' צבאות – תורה יבקשו מפיהו, ואם לאו – אל יבקשו תורה מפיהו".
ומיהו אותו רב אשר אינו הולך בדרך טובה? לדוגמה, לווה ואינו משלם בזמן, או שלשונו אינה נקייה, או שהוא מעליב את תלמידיו, או שהוא נוהג לשתות שתייה חריפה, או שהוא מתנהג בבית-הכנסת כאילו היה מועדון, או שהוא מתעמר בציבור, או שהוא מסרב לישא אשה, וכו'.
על הדברים הללו יש לומר: "שאינו הולך בדרך טובה", ועל אחת מן הדרכים הללו אסור ללמוד ממנו עד שיחזור למוטב! מה יהיה אפוא דינו של כומר אורתודוקסי אשר חוטא בעוון מן העוונות החמורים שתוארו לעיל או אף בכולם? כמו רוב כומרי הדת בימינו? מה יהיה אפוא דינם?
ובכן, אלה לא רק שאסור ללמוד מהם, יש מצוה גדולה ורבה להוקיע אותם ולחרף ולגדף אותם, ואף לנהוג עמם באכזריות ככל שניתן לפי החוק, שהרי מדובר במינים ו/או במחללי-שם-שמים, אשר מחרפים ומגדפים ומחללים את השם הנכבד והנורא הזה את ה' אלהיך! ואף מתעים את העם אחרי ההבל, מנציחים את גלותנו הרוחנית ומרחיקים אותנו מייעודנו הנכסף: להיות עם חכם, מוסרי ונבון וישר-דרך, אור ליהודה ואור לגויים, אשר יכונן ממלכת כהנים וגוי קדוש.
נמצא, שאסור באיסור חמור ללמוד מפיהם של כומרי הדת, דהיינו להגיע לביתם או לבית-מדרשם האורתודוקסי או לכינוסיהם או לפעילותם וכיו"ב, והמטרה היא גם להפעיל לחץ חברתי על אותם כומרים כדי שיתנערו מדרכי ההבל וישובו לדרך האמת, אך בעיקר להרחיק את העם מליפול ברשת לשונם החלקלקה ומלתעות אחרי התהו וההבל שהם מפיצים.
ברם, לאחר מותם, כאשר אפסה תקוה לתשובה, מותר לדעתי לעיין בדבריהם, כל עוד לא מדובר במין גמור וכעור שחובה לשרוף את כל כתביו, אלא בתועה ומתעה שחילל-שם-שמים או נהה אחרי ההבל. ברם, גם כאשר מעיינים בדברי מי מהם ונוטלים דברי אמת (אם יש בהם דברי אמת, וזה נדיר מאד) יש להיזהר ולא להרפות מאותו תועה, ולהמשיך לתקוף אותו ולחשוף את טעויותיו ומעלליו עד שהעם יזהו את שגיאותיו החמורות ויחדלו לחקות אותו ולהיתלות בו כאשר הם פוסחים על שתי הסעיפים. לפיכך, גם אם אותו כומר אמר דברי אמת פה ושם, אין להתהדר בדבריו ואסור לרוממו ולשבח אותו עליהם, ואם ניתן עדיף שלא להזכיר את שמו כלל, ואם אין ברירה יש להזכיר את שמו תוך הסתייגות ממעשיו, וכך הנני נוהג עם קאפח.
***
והנה עוד הלכה לפניכם: רבנו פוסק בהלכות סנהדרין (ג, ט), שכל דיין או חכם, גדול ככל שיהיה, אם נתן ממון, והוא הדין אם התערב בכל צורה שהיא, כדי למנות או להתמנות למשרת דיינות או רבנות, על-ידי מתן שוחד או הפעלת קשרים פוליטיים – מצוה להקל אותו ולזלזל בו! ומי בימינו מהדיינים והרבנים הראשיים לא נבחר בדיוק בדרכים הללו?!
וכֹה דברי רבנו שם: "כל דיין שנתן ממון [או התערב בכל צורה שהיא, כגון הפעלת קשרים פוליטיים] כדי שיתמנה, אסור לעמוד מפניו [=לקום לכבודו], וציוו חכמים להקל אותו ולזלזל בו. ואמרו חכמים, שהטלית שמתעטף בה תהי בעיניך כמרדעת של חמור".
כלומר, אם דיין שאינו מחלל את ה' בפרהסיה, ורק נותן ממון במחשכים או מפעיל קשרים פוליטיים כדי להתמנות למשרת דיין או לכל משרת שררה רבנית (ואפילו שאין בה ממון והוא עושה זאת רק לשם הכבוד) – מצוה להקל אותו ולזלזל בו עד כדי שאמרו חז"ל שנראה את טליתו (וכל שכן כאשר מדובר בגלימת כומרים שחורה מארצות הטומאה) כמרדעת של חמור! מה יהיה אפוא דינו של כומר ממסדי אשר הפך תורת חיים לקורדום חוצבים? מה יהיה דינו של כומר אשר בז למוסרֵי חכמים מפורשים וברורים ונהנה מן התורה? מה יהיה דינו של כומר אשר מחלל-שם-שמים, ובוזה את התורה, ומכבה את מאור הדת, וגורם רעה לעצמו, ונוטל את חייו וחיי תלמידיו מן העולם? ומה יהיה דינם של המתעים את העם אחרי ההבל? וכאשר הדרדעים השכירים קוראים בתשעה-באב בנעימת בוכים מתייפחת: "ואיך חשכה אור ההלכה?", עליהם לידע שהם אלה אשר מחשיכים את אור ההלכה ומכבים את אור המחשבה.
***
נמשיך בראיות מן ההלכה, ונצרף את דברי רבנו בספר המצוות (עשין רה):
"וכבר ביארו חכמים שמצוה זו [=חובת הוכח תוכיח את עמיתך] חובה על כל אדם, אפילו מן הקטן לגדול הרי זה חייב להוכיח, ואפילו קולל וזולזל אל ירפה ואל יסתלק מלהוכיח עד אשר יוכה, כמו שביארו מעתיקי השמועה ואמרו: 'עד הכאה' [ערכין טז ע"ב]".
הנה למדנו שיש חובה להוכיח כל אדם, ואפילו היה המוכיח קטן ועלוב ביותר והחוטא גדול ומרומם ביותר, וכל-שכן אם החוטא שפל מאד וכל רוממותו וגדולתו היא בעיני עצמו או בעיני חסידיו השוטים. בהמשך לדברים הללו, ראו נא את דברי רבנו בהלכות דעות (ו, יב):
"במה דברים אמורים? [שאסור להכלים את הזולת] בדברים שבין אדם לחברו, אבל בדברי שמים, אם לא חזר בו בסתר – מכלימין אותו ברבים, ומפרסמין חטאו, ומחרפין אותו בפניו, ומבזין ומקללין אותו – עד שיחזור למוטב, כמו שעשו כל הנביאים לישראל".
ושמא יטען הטוען שההלכה הזו אינה נוגעת לגולמי גלימות הכומרים? ובכן, כבר ראינו לעיל שמצות התוכחה היא גם מן הנחשב לקטן לנחשב לגדול, וכללי המצוה הזו חלים על כולם. זאת ועוד, לא לחינם רבנו אומר בסוף ההלכה: "כמו שעשו כל הנביאים לישראל", כי הנביאים לא נרתעו כלל מלגנות ולהוכיח את "אנשי הדת" וכומרי השקר אשר ביזו את התורה. ובמלים אחרות, כמו שהנביאים לא נרתעו מלהוכיח את "גדולי התורה" בזמנם, כך אין להירתע מלהוכיח את האלילים והאטִּים המהובלים הנחשבים בימינו לחכמים ואפילו לנביאים.
"רָאשֶׁיהָ בְּשֹׁחַד יִשְׁפֹּטוּוְכֹהֲנֶיהָ בִּמְחִיר יוֹרוּ וּנְבִיאֶיהָ בְּכֶסֶף יִקְסֹמוּ, וְעַל יְיָ יִשָּׁעֵנוּ לֵאמֹר הֲלוֹא יְיָ בְּקִרְבֵּנוּ לֹא תָבוֹא עָלֵינוּ רָעָה" (מיכה ג, יא). שימו לב! מיכה הנביא משווה בין נביאי השקר הרשעים הארורים לבין הדיינים ומנהיגי העדה אשר נוטלים ממון בעבור פסיקת דינים!
***
ויתרה מזאת! ההלכה אשר צוטטה לעיל מהלכות דעות (ו, יב), אשר בה נאמר: "מכלימין אותו ברבים, ומפרסמין חטאו, ומחרפין אותו בפניו, ומבזין ומקללין אותו – עד שיחזור למוטב", אינה עוסקת במינות ובחילול-שם-שמים, אלא בסתם בני אדם או בבעלי המרדעות והמגבעת, הנבלים שלא ברשות התורה, אשר זוללים וסובאים וממלאים את כרסם מכל הבא לידם.
כל-שכן וקל-וחומר כאשר מדובר במחללי-שם-שמים אשר תוארו לעיל, דהיינו כומרי הדת השכירים בימינו, אשר משחיתים מזייפים ומסלפים תורת אלהים, מתעים את העם אחרי ההבל והופכים תורת חיים לקורדום חוצבים – ועליהם וכלפיהם יש דינים אחרים לחלוטין.
וכֹה דברי חז"ל ורבנו בעניינם בהלכות סנהדרין (יא, ו):
"האכזריות על אלו שמטעין את העם אחר ההבל רחמים היא בעולם, שנאמר 'לְמַעַן יָשׁוּב יְיָ מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים' [דב' יג, יח]".
***
והנה לפניכם שני קטעים נוספים מדברי רבנו, שמהם עולה במפורש שיש מצוה רבה לגנות את כומרי הדת השכירים הללו אשר מחללים-שם-שמים, וכך אומר רבנו בפירושו לאבות (עמ' רעג): "והחלק הרביעי [מחלקי הדיבור] הוא הרצוי [...] [ובתוכו נכללת המצוה החשובה] לגנות את הרשעים ומגרעותיהם כדי להמאיס מעשיהם וזכרם בעיני בני אדם וייבדלו מהם ולא ילכו באורחותיהם". וכך אומר רבנו גם בהקדמתו למסכת אבות בפרק החמישי (עמ' רנז):
"וכן דברי האדם כולם לא יזדקק לדבר אלא במה שיביא לעצמו בו תועלת [...] או בשבח מעלה או אדם גדול, או בגנות מגרעת או רשע – לפי שקללת בעלי המגרעות וגינוי זכרם [של המינים ומחללי-שם-שמים], אם הייתה המטרה בכך להשפילם בעיני בני אדם כדי שייקחו בהם תוכחות ולא יעשו כמעשיהם – הרי זו חובה וזו מעלה, הלא תראה אמרו יתעלה: כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה וכמעשה ארץ כנען, וסיפור הסדומיים, וכל מה שבא במקרא בגנות האנשים בעלי הרעות והמגרעות וגינוי זכרם, ושבח הצדיקים ורוממותם, אין הכוונה בהם אלא כמו שאמרתי לך, כדי שיילכו בני אדם בדרכם של אלו ויתרחקו מדרכם של אלה".
ואיך יוסרו התקלות והמכשולים מעם-ישראל אם יימָּנעו מלהוכיח אותם ברבים? היאך תתקיים ההלכה? היאך נסיר את חילול ה' ועיוות דת האמת? היאך נסיר את העוון החמור הזה מעל עם-ישראל? שהרי כל מי שאינו מוכיח אותם נתפשׂ בעוונם! מה יהיה אפוא דינו של מי שמגן עליהם ומפאר אותם ומשרת אותם? כמו קאפח וערוסי, אשר לא רק סטו מדרך חיים וחיללו שם אלהים ברדיפת הבצע הממוסדת, הם גם היו שותפים בכירים מאד בממסד הכמורה האורתודוקסי ושיתפו פעולה באופן מלא ומוחלט עם המינים וכומרי הדת למיניהם: ורוממו אותם ושרתו אותם וגוננו עליהם ואף הצדיקו אותם... ושאלה אחרונה: האם דברי חז"ל ורבנו המפורשים בעניין חומרת הפיכת תורת-חיים לקורדום-חוצבים, אינם מצדיקים להוכיח אותם ברבים? ואם על זה אין להוכיח, על מה כן יש להוכיח? היש עוון חמור יותר מחילול ה'?!
ודווקא בזה נבחנת אהבתנו לה' יתעלה, שהרי נאמר: "לֹא תִשְׁמַע אֶל דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא אוֹ אֶל חוֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא כִּי מְנַסֶּה יְיָ אֱלֹהֵיכֶם אֶתְכֶם לָדַעַת הֲיִשְׁכֶם אֹהֲבִים אֶת יְיָ אֱלֹהֵיכֶם בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם". כלומר, מדוע דווקא בכפירה בנביאי השקר האדם נבחן אם הוא אוהב את בוראו? ובכן, אחד הניסיונות הקשים ביותר לאדם הוא להתנער מהאהבה כלפי מנהיג או רב גדול שהולעטנו והורגלנו מקטנות על גדולתו ורוממותו... לפיכך, דווקא בזה נבחנת אהבתו של האדם לה' יתעלה, לראות ממי הוא ירא ואת מי הוא אוהב: בשר-ודם או בורא-עולם.
"וְאָהַבְתָּ אֵת יְיָ אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ" (דב' ו, ה).
הלכות תלמוד תורה פרק ה
לאור הדברים האלה, נעבור לעיין בהלכות תלמוד תורה פרק ה, ונזכור שכל ההלכות לקמן עוסקות רק במי שהוא רבו המובהק, ולא כהתעיית המינים וצאצאיהם, וכֹה דברי חז"ל ורבנו:
[א] "כשם שאדם מצֻווה בכבוד אביו וביראתו, כך הוא חייב בכבוד רבו ויראתו. ורבו יותר מאביו, שאביו הביאו לחיי העולם-הזה, ורבו שלימדו חכמה הביאו לחיי העולם-הבא".
[ב] "ראה אבֵדת אביו ואבֵדת רבו, של רבו קודמת לשל אביו. אביו ורבו נושאים במשא, מניח [=פורק] את של רבו ואחר-כך את של אביו. אביו ורבו שבויים בשביה, פודה את רבו ואחר-כך פודה את אביו. אם היה אביו תלמיד חכמים פודה את אביו תחלה. וכן אם היה אביו חכם אף-על-פי שאינו שקול כנגד רבו משיב אבדת אביו ואחר-כך משיב אבדת רבו. ואין לך כבוד גדול מכבוד הרב, ולא מורא ממורא הרב. אמרו חכמים: מורא רבך כמורא שמים".
נמצא, שבעניין פדיון שבויים די שאביו יהיה תלמיד חכמים כדי שהוא יהיה קודם לרבו המובהק, ואפילו שמעלת אביו תהיה פחותה ממעלת רבו. ברם, בעניין השבת אבֵדה יש הבחנה בין חכם לתלמיד חכמים, וחכם כידוע הוא מעלה גדולה יותר מתלמיד חכמים.
וכדי לעמוד על ההבחנה ההלכתית הזו נעיין בדברי רבנו בהלכות גזלה ואבֵדה (יב, ב):
"פגע באבֵדת רבו עם אבֵדת אביו, אם היה אביו שקול כנגד רבו, של אביו קודמת, ואם לאו של רבו קודמת, והוא שיהיה רבו המובהק שרוב חכמתו שלתורה ממנו למד".
מדברי רבנו בהלכה האחרונה עולה, שאם אביו ורבו תלמידי חכמים, לא לעולם אבֵדת אביו קודמת, שהרי כאשר רבו הוא תלמיד חכמים אשר גדול מאביו, אבֵדת רבו קודמת. לעומת זאת, מהלכות תלמוד תורה (ה, ב) עולה, שכאשר אביו ורבו חכמים, לעולם אבֵדת אביו קודמת.
[ג] לפיכך אמרו חכמים: כל החולק על רבו כחולק על השכינה, שנאמר: 'בְּהַצֹּתָם עַל יְיָ' [במ' כו, ט]. וכל העושה מריבה עם רבו כעושה עם השכינה, שנאמר: 'אֲשֶׁר רָבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יְיָ' [במ' כ, יג]. וכל המתרעם על רבו כמתרעם על השכינה, שנאמר: 'לֹא עָלֵינוּ תְלֻנֹּתֵיכֶם כִּי עַל יְיָ' [שמ' טז, ח]. וכל המהרהר אחר רבו כמהרהר אחר השכינה, שנאמר: 'וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה' [במ' כא, ה]".
[ד] "אי-זה-הוא חולק על רבו? זה שקבע לו מדרש ויושב ודורש ומלמד שלא ברשות רבו ורבו קיים, ואף-על-פי שרבו במדינה אחרת. ואסור לאדם להורות בפני רבו לעולם. וכל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה".
[ה] "היה בינו ובין רבו שנים-עשר-מיל, ושאל לו אדם דְּבר הלכה, מותר להשיב. ולהפריש מן האיסור אפילו בפני רבו מותר להורות. כיצד? כגון שראה אדם עושה דָּבר האסור מפני שלא ידע באיסורו, או מפני רשעו, יש לו להפרישו ולומר לו: 'דבר זה אסור', ואפילו בפני רבו, ואף-על-פי שלא נתן לו רבו רשות, שכל מקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב".
[ו] "במה דברים אמורים? בדבר שנקרה מקרה, אבל לקבוע עצמו להוראה ולישב ולהורות לכל שואל, אפילו הוא בסוף העולם ורבו בסוף העולם אסור לו להורות, עד שימות רבו, אלא-אם-כן נטל רשות מרבו".
[ז] "ולא כל מי שמת רבו מותר לו לישב ולהורות בתורה, אלא-אם-כן היה תלמיד שהגיע להוראה. וכל תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה, הרי זה שוטה רשע וגס רוח, ועליו נאמר: 'כִּי רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה' [מש' ז, כו]. וכן חכם שהגיע להוראה ואינו מורה, הרי זה מונע תורה ונותן מכשולות לפני העיוורים, ועליו נאמר: 'וַעֲצֻמִים כָּל הֲרֻגֶיהָ' [משלי שם בהמשך הפסוק]".
[ח] "אלו התלמידים הקטנים שלא הִרבו תורה כראוי והם מבקשים להתגדל בפני עמי הארץ ובין אנשי עירם, וקופצין ויושבין בראש לדון ולהורות בישראל, הן המרבין את המחלוקת, והם המחריבין את העולם, והמכבין נרה של תורה, והמחבלים כרם ה' צבאות, ועליהם אמר שלמה בחכמתו: 'אֶחֱזוּ לָנוּ שׁוּעָלִים שׁוּעָלִים קְטַנִּים מְחַבְּלִים כְּרָמִים' [שיה"ש ב, טו]".
ואלה הם עמי הארצות אשר למדו מעט-מזער בחייהם, ותוקעים את עצמם לשלוט ביד רמה כירבעם בבתי-הכנסיות, ומִתראים בפני העם שבא להתפלל כאילו הם חכמים ונבונים היודעים את ההלכה... ולמעשה הם מחריבים את התורה ומנציחים את טמטומו של עם-ישראל.
וכבר סיפרתי על אותו טיפש אשר נוהג לפעור את פיו, והתעקש ביום השני של ראש השנה שיאמרו את נוסח "כתר" בקדושה של המוסף, והעז לומר ברוב חוצפתו שהרמב"ם "זה לא תורה", ושהוא נאמן לדרכו של אביו אשר נהג לומר נוסח "כתר". ואביו הסכל הוא תורה, אך הלכות רבנו המיוסדות על דברי חז"ל ומקורות התורה-שבעל-פה הטהורים הן לא תורה...
"סָבִיב רְשָׁעִים יִתְהַלָּכוּן", והתימנים יבינו מדוע הנני מביא דווקא את הפסוק הזה...
[ט] "ואסור לו לתלמיד לקרות לרבו בשמו ואפילו שלא בפניו. ולא יזכיר שמו בפניו. ואפילו לקרות לאחֵרים ששמם כשם רבו, כדרך שעושה בשם אביו, אלא ישנה את שְׁמָן אפילו לאחר מותם, והוא שיהיה השם פלאי שכל השומע יודע שהוא פלוני. ולא ייתן שלום לרבו או יחזיר לו שלום כדרך שנותנים הרעים ומחזירין זה לזה, אלא שוחה לפניו, ואומר לו ביראה וכבוד: 'שלום עליך רבי'. ואם נתן לו רבו שלום, יחזיר לו: 'שלום עליך רבי ומורי'".
נמצא, שאם שֵׁם רבו הוא שֵׁם נדיר יחסית כגון "צפניה", אסור לתלמיד לקרוא לחברו, ששמו גם כן צפניה, בשמו, ואפילו לאחר מותו של רבו, אלא ישנה את שם חברו לשם אחר, כגון: "צפני" או "צופני", וכו'. וכבר הרחבתי בעניינים אלה במאמרי: "כבד את אביך ואת אמך".
[י] "וכן לא יחלוץ תפליו בפני רבו. ולא יסב אלא ישב [לפני רבו] כיושב לפני המלך. ולא יתפלל לפני רבו [בקו ישר לפניו] ולא לאחר רבו [בקו ישר מאחוריו] ולא בצד רבו [בקו ישר צמוד לצידו]. ואין צריך לומר שאסור לו להלך בצידו. [ועתה חוזר רבנו לדין התפילה:] אלא יתרחק לאחר רבו ולא יהיה מכֻוון כנגד אחוריו, ואחר כך יתפלל. ולא ייכנס עם רבו למרחץ".
בעבר למדתי זמן מה לפני ערוסי בקריית-אונו (בשיעור המשנה שלפני תפילת השחר), בתום תפילת השחר של היום הראשון או השני שלמדתי והתפללתי שם, חלצתי את התפילין כרגיל מעל ראשי כי לא ראיתי בזה שום טעם לפגם. וזכורני שניגש אלי לאחר התפילה אחד העבדים הנרצעים של ערוסי, וגער בי מדוע חלצתי את התפילין לפני "הרב", והפציר בי שמעתה ואילך עלי לשלשל את הטלית ולכסות את ראשי עד למטה מזקני, ואז להסיר את התפילין מתחת לטלית, כאילו ערוסי הוא רבי המובהק! וצדקתי בהנהגתי והוא שגה בגערתו. אך כל החרדה הזו עוררה אותי להבין במשך הזמן עד כמה ערוסי רודף אחר הכבוד והשררה. אגב, אם תשימו לב, בכל הסיפורים שלו תמיד יש מישהו או מישהי אשר פונים אליו בתואר "כבוד הרב"...
[יא] "לא יישב במקום רבו, ולא יכריע דבריו בפניו, ולא יסתור את דבריו, ולא יישב לפניו עד שיאמר לו: 'שב', ולא יעמוד מלפניו עד שיאמר לו: 'עמוד' או עד שיטול רשות לעמוד. וכשייפטר מרבו לא יחזיר לו אחוריו [לא יפנה לרבו את גבו], אלא נרתע לאחוריו ופניו כנגד פניו. וחייב לעמוד מפני רבו משיראנו מרחוק מלא עיניו עד שיתכסה ממנו ולא יראה קומתו ואחר כך יישב. וחייב אדם להקביל את פני רבו ברגל".
והנה דברי רבנו בתשובה (סימן רסד בתרגום קאפח שם) בעניין "ולא יכריע דבריו בפניו":
"הכרעת דבריו הוא שתהא לרבו סברה בדבר מסוים מדיני התורה, ויאמר התלמיד כי מה שנראה לו ונתאמת לדעתו הוא היפך מה שאמר הרב – דבר זה אסור לו, כי כיוון שהדבר נוטה לכאן ולכאן, ושתי הסברות אפשריות בו, אל יכריע סברתו על סברת רבו".
ובמלים אחרות, מותר לחלוק על הרב ולטעון באופן מכובד טענה נגדית, בתנאי שלא מדובר בעניין שיכול להתפרש באופן שווה לשני צדדים, אלא, במקרה שבו התלמיד סבור שיש לו ראיות חזקות לכך שרבו טועה, מותר לו לחלוק על רבו ולפרוֹשׂ את טענותיו בכבוד וביראה.
ובעניין הקבלת פני רב ברגל, ובכן, הנה הראיתם לדעת שמדובר ברבו המובהק בלבד, לפיכך, אין שום חובה להקביל את פניהם של הכומרים השכירים למיניהם, ואף איסור חמור יש בכך, ואפילו כאשר הכומר השכיר הוא הכומר המובהק של אותו שוטה ותועה חובב מרדעות...
[יב] "אין חולקין כבוד לתלמיד בפני הרב, אלא-אם-כן היה דרך רבו לחלוק לו כבוד. וכל מלאכות שהעבד עושה לרבו תלמיד עושה לרבו, ואם היה במקום שאין מכירין אותו ולא היה לו תפילין [=שיתעטר בהם ויידעו שהוא תלמיד חכמים], וחש [=וחשש] שמא יאמרו: 'עבד הוא' – אינו נועל לו [=לרבו] מנעלו ואינו חולצו. וכל המונע תלמידו מלשמשו מונע ממנו חסד ופורק ממנו יראת שמים. וכל תלמיד שמזלזל בדבר מכל כבוד רבו גורם לשכינה שתסתלק מישראל".
[יג] "ראה את רבו עובר על דברי תורה, אומר לו: 'לימדתנו רבנו כך וכך?'. וכל זמן שמזכיר שמועה בפניו אומר לו: 'כך וכך לימדתנו רבנו'. ואל יאמר דבר שלא שמע מרבו עד שיזכיר שֵׁם אומרו. וכשימות רבו קורע כל בגדיו עד שהוא מגלה את ליבו, ואינו מאחה לעולם".
נמצא, שאם רבו המובהק שגה על התלמיד להוכיחו בעדינות יתרה. ברם, נראה לי ברור כשמש, שאם אדם גילה שרבו המובהק משתמש בכתרה של תורה, ומחלל-שם-שמים, ובוזה את התורה, ומכבה את מאור הדת, וגורם רעה לעצמו, ונוטל את חייו מן העולם! על התלמיד לחדול מיד מלימודו אצל הכומר השכיר המובהק הזה, אשר מתעה את הרבים ביסודי הדת, וללמוד תורה ממי שראוי ללמוד ממנו, וכמו שרבנו פוסק בהלכות תלמוד-תורה (ד, ב):
"וכן הרב שאינו הולך בדרך טובה, אף-על-פי שחכם גדול הוא וכל העם צריכין לו – אין מתלמדין ממנו עד שיחזור למוטב, שנאמר: 'כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ יְיָ צְבָאוֹת הוּא' [מלאכי ב, ז], אמרו חכמים: 'אם הרב דומה למלאך ה' צבאות – תורה יבקשו מפיהו, ואם לאו – אל יבקשו תורה מפיהו'".
ויתרה מזאת! על התלמיד הזה חלה חובה להוכיח ולגדף ולחרף ולקלל את הכומר המובהק הזה, ואפילו שהוא למד ממנו את רוב חכמתו, גם מפני שרוב חכמתו שלמד מרבו היא ממילא משובשת ומזוהמת בהשקפות רעות שחדרו לתלמודו וללימודו של הכומר השכיר, אך בעיקר מפני שהכומר השכיר זה הוא בגדר מי שמתעה את העם אחרי ההבל, ודינו חמור ביותר.
ראו נא את פסק רבנו בהלכות סנהדרין (יא, ו): "האכזריות על אלו שמטעין את העם אחר ההבל רחמים היא בעולם, שנאמר 'לְמַעַן יָשׁוּב יְיָ מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים' [דב' יג, יח]".
ואם יטען הטוען, והלא אפילו היה אביו "רשע ובעל עבירות" אסור להוכיחו באופן קשה, אלא רק בלשון שאלה, והנה לפניכם ההלכה בעניין זה מהלכות ממרים (ו, יג):
"אפילו היה אביו רשע ובעל עבירות מכבדו ומתיירא ממנו. ראה אותו עובר על דברי תורה, לא יאמר לו: 'אבא, עברת על דברי תורה!', אלא יאמר לו: 'אבא, כתוב בתורה כך וכך?', כאילו הוא שואל ממנו לא כמזהירו".
ובכן, נראה לי ברור שדינו של "רשע ובעל עבירות" קל בהרבה מדינו של כומר שכיר אשר מתעה את העם אחרי ההבל, שהרי הכומר השכיר מחטיא את הרבים אחרי ההבל והאלילות, וזה עוון חמור מאד וכפי שנראה לקמן. לפיכך אמינא, כי אם אדם גילה שרבו המובהק הוא למעשה כומר מובהק אשר מחלל-שם-שמים ומתעה את העם אחרי ההבל – חובה עליו לנהוג בכומר המובהק הזה, כפי עיקר הדין וההלכה, ולחרף ולגדף ולקלל אותו קללה נמרצת.
והנה לפניכם דברי רבנו בעניין מחטיאי הרבים בהלכות תשובה (ג, יד–יט):
"ואלו שאין להן חלק לעולם-הבא, אלא נכרתין ואובדין ונידונין על גודל רשעם וחטאתם, לעולם ולעולמי עולמים [...] ומחטיאי הרבים [...] אחד שהחטיא בדבר גדול כירבעם וצדוק ובייתוס, ואחד שהחטיא בדבר קל, אפילו לבטל מצות עשה; ואחד האונס אחרים עד שיחטאו כמנשה, שהיה הורג ישראל עד שיעבדו עבודה-זרה או שהטעה אחרים והדיחם כישוע".
במה דברים אמורים?
במה עוסקות כל שלוש-עשרה ההלכות שראינו לעיל? והנה המשך דברי רבנו שם:
[יד] "במה דברים אמורים? ברבו מובהק שלמד ממנו רוב חכמתו. אבל אם לא למד ממנו רוב חכמתו, הרי זה תלמיד חבר, ואינו חייב בכבודו בכל הדברים האלו. אבל עומד מלפניו, וקורע עליו כשם שהוא קורע על כל המתים שהוא מתאבל עליהם [וכדרך שקורע על כל אדם כשר]".
[יה] "אפילו לא למד ממנו אלא דבר אחד, בין קטן בין גדול, עומד מלפניו וקורע עליו. וכל תלמיד חכמים שדעותיו מכֻוונות [=מידותיו טובות, דהיינו שתכונותיו מאוזנות למעלות המידותיות] אינו מדבר בפני מי שהוא גדול ממנו בחכמה, אף-על-פי שלא למד ממנו כלום".
[יו] "הרב המובהק שרצה למחול על כבודו בכל הדברים האלו או באחד מהן, לכל תלמידיו או לאחד מהן, הרשות בידו. ואף-על-פי שמחל, חייב התלמיד להדרו [לקום ולעמוד במקומו כשיקרב רבו למרחק ארבע אמות, וכדרך שנוהג בכל תלמיד חכמים] ואפילו בשעה שמחל".
ובראש הפרק הבא, הפרק השישי שם, יתבאר מהו ההידור, וכמו שכתבתי בסוגריים לעיל.
סוף דבר
נחתום מאמר זה בשתי ההלכות הבאות שם, אשר עוסקות ביחס הראוי לתלמידים:
[יז] "כשם שהתלמידים חייבין בכבוד הרב, כך הרב צריך לכבד את תלמידיו ולקרבן. כך אמרו חכמים: יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשל חברך, וצריך אדם להיזהר בתלמידיו ולאהבן, שהן הבנים המהנין בעולם-הזה ולעולם-הבא".
כלומר, הצלחת הבנים והתלמידים הם הנחת והשמחה שיש לו לרב בעולם-הזה, ואף השכר הגדול והעצום שיש לו לעולם-הבא, על ההשקעה הרבה שהשקיע בחינוכם בטיפוחם בעידודם ובלימודם. וכבר אמר רבנו בראש פרק א שהתלמידים קרויין בנים, וכֹה דבריו (א, ב):
"ולא בנו ובן בנו בלבד, אלא מצוה על כל חכם וחכם מישראל ללמד את כל התלמידים אף-על-פי שאינן בניו, שנאמר: 'וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ' [דב' ו, ז]. מפי השמועה למדו: בניך – אלו תלמידיך, שהתלמידים קרויין בנים, שנאמר: 'וַיֵּצְאוּ בְנֵי הַנְּבִיאִים' [מ"ב ב, ג]".
[יח] "התלמידים מוסיפין חכמת הרב ומרחיבין ליבו. אמרו חכמים: הרבה חכמה למדתי, מחבריי יותר מרבותיי, ומתלמידיי יותר מכולם. וכשם שעץ קטן מדליק את עץ גדול, כך תלמיד קטן מחדד את הרב עד שיוציא ממנו בשאלותיו חכמה מפוארה".
ובעניין מאמר זה בכללותו ראו גם את מאמריי: "ממי ראוי ללמוד תורה?"; "חובת מצות הוכח תוכיח את עמיתך"; "האם מותר לקרוא ליוסף קאפח בשם 'מארי'?", ועוד.
ולסיום, הנני מקדיש לכל הכומרים השכירים המתעתעים את דבריו הבאים של איוב:
"וְאוּלָם אַתֶּם טֹפְלֵי שָׁקֶר רֹפְאֵי אֱלִיל כֻּלְּכֶם, מִי יִתֵּן הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישׁוּן וּתְהִי לָכֶם לְחָכְמָה, שִׁמְעוּ נָא תוֹכַחְתִּי וְרִבוֹת שְׂפָתַי הַקְשִׁיבוּ: הַלְאֵל תְּדַבְּרוּ עַוְלָה וְלוֹ תְּדַבְּרוּ רְמִיָּה? הֲפָנָיו תִּשָּׂאוּן אִם לָאֵל תְּרִיבוּן? הֲטוֹב כִּי יַחְקֹר אֶתְכֶם? אִם כְּהָתֵל בֶּאֱנוֹשׁ תְּהָתֵלּוּ בוֹ? הוֹכֵחַ יוֹכִיחַ אֶתְכֶם אִם בַּסֵּתֶר פָּנִים תִּשָּׂאוּן, הֲלֹא שְׂאֵתוֹ תְּבַעֵת אֶתְכֶם וּפַחְדּוֹ יִפֹּל עֲלֵיכֶם" (איוב יג, ד–יא).
תמונת שער הרשומה מאת: מוישימי. רישיון תמונה: CC BY-SA 4.0.