כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ

אחת המצוות הגדולות ביותר מבין 613 המצוות שניתנו לנו בהר סיני, היא החובה לכבד את ההורים. וכך נאמר בדיבר החמישי מעשרת הדיברות: "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר יְיָ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ" (שמ' כ, יב; דב' ה, טז). ולכאורה יש להקשות, מדוע מדובר במצוה כל-כך גדולה? אם מדובר בהורים טובים ומסורים אשר מטפחים את בניהם ומשקיעים בהם, עוד אפשר להבין שיש חובה לכבד ולהוקיר אותם מכוח הכרת הטוב. אולם, מדוע גם כאשר מדובר בהורים שהזניחו לחלוטין את בניהם, ואפילו אם הם משפילים ומבזים אותם בראש כל חוצות – עדיין חלה על בניהם חובה עצומה לכבד אותם! כמו כן, מדוע חובה זו נאמרה בין חמשת הדיברות הראשונות אשר מוגדרות כמצוות שבין אדם למקום? ומדוע דווקא במצוה זו נאמר שכרהּ – "לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר יְיָ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ"?


נחל אפוא את עיוננו בדברי רבנו הרמב"ם בהלכות ממרים (ו, א):


"כיבוד אב ואם מצוַת עשה גדולה, וכן מורא אב ואם, שקלם [=הִשווה אותם] הכתוב בכבודו ובמוראו. כתוב: 'כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ' [שם], וכתוב: 'כַּבֵּד אֶת יְיָ מֵהוֹנֶךָ' [מש' ג, ט]. ובאביו ואימו כתוב: 'אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ' [ויק' יט, ג], וכתוב: 'אֶת יְיָ אֱלֹהֶיךָ תִּירָא' [דב' ו, יג], כדרך שציווה על כבוֹד שמו הגדול ומוראו – כך ציווה על כבודם ומוראם".


לאור הלכה זו השאלות ששאלנו לעיל מתחדדות, שהרי רבנו פוסק בעקבות חז"ל, שהתורה הִשוותה את חובת הכבוד והיראה מפני הקב"ה לחובת הכבוד והיראה מפני ההורים! כלומר, באותה המידה שיש לכבד את ה' ולירוא מפניו, כך יש לכבד את ההורים ולירוא מפניהם! עוד למדנו מזאת, שלא די לכבד את ההורים חובה גם לירוא מהם! ואם לא היה ברור מדוע ישנה חובה כל-כך גדולה לכבד את ההורים, עוד יותר לא ברור מדוע ישנה חובה לירוא מהם? ומדוע התורה משווה בין מצות כיבוד ההורים ומוראם לכבודו ומוראו של הקב"ה?


א. עד היכן מצוַת כיבוד אב ואם?


אם חשבנו שחובת כיבוד הורים היא עניין פשוט, כלומר, שחובה להתייחס להורים כמו לפרופ' באוניברסיטה או לפקיד ממשלתי נכבד, ובכן צפו להפתעה, החובה לכבד את ההורים היא חובה עצומה ונוראה, וכֹה דברי הרמב"ם בהלכות ממרים (ו, ט):


"עד היכן כיבוד אב ואם? אפילו נטלוּ כיס של זהובים שלו והשליכוהו בפניו לים, לא יכלים אותן, ולא יצעק בפניהם, ולא יכעוס כנגדם, אלא יקבל גזירת הכתוב וישתוק".


לפי ההלכה, אפילו כאשר האב או האם זורקים את הארנק של בנם לים, כלומר משחיתים ומכלים את ממונו, אסור לבן לכעוס עליהם או אפילו לגעור בהם גערה קלה, אלא עליו לקבל באהבה ובהכנעה את ציוויו של הקב"ה שציווה עליו לכבד את אביו ואימו – ולשתוק, ואסור לו להכלים את אביו ואימו בשום פנים ואופן. הרמב"ם מוסיף ופוסק שם (ו, י):


"ועד היכן מוראן? אפילו היה לבוש בגדים חמודות ויושב בראש בפני קהל, ובאו אביו או אימו וקרעו בגדיו או הִכוהו על ראשו וירקו בפניו, לא יכלים אותן, אלא ישתוק ויירא ויפחד ממלך-מלכי-המלכים שציווהו בכך. שאילו מלך-בשר-ודם גזר עליו דבר שהוא מצער אותו יותר מזה, לא היה יכול לפרכס בדבר [כלומר להביע מחאה ולו הקלה ביותר, כמו הנעת איבר מאיבריו כביטוי לאי שביעות רצון], קל וחומר למי שאמר והיה העולם ברצונו".


לפי ההלכה הזו, אפילו כאשר הבן לבוש במיטב בגדי יוקרה שעלו אלפי דולרים, ויושב בטקס שמצולם ומשודר למאות אלפי אנשים ברחבי העולם, והוא ראש המכובדים ויושב בראש השולחן, ובאו אביו או אימו וקרעו בגדיו או הִכוהו על ראשו וירקו בפניו, ישתוק ולא יכעס עליהם, ואסור לו אפילו לבטא זעם או אפילו אי שביעות רצון בתנועת-יד או במבטים נוקבים. אלא ישפיל מבטו, וישתוק ויפחד מהקב"ה שציווה אותו בכבוֹד אביו ואימו ובמוראם.


לאור ההלכות שראינו לעיל, מתחדדות עוד יותר השאלות שהִצבנו בראש דברינו, מדוע ישנה חובה כל-כך גדולה ועצומה לכבד את ההורים ולירוא מפניהם? מדוע לא נצטווינו לכבדם כמו שמכבדים אדם חשוב שהיטיב עמנו וגמל לנו חסד גדול, ותו לא?


אגב, נשים לב ללשון רבנו בהלכה: "קל וחומר למי שאמר והיה העולם ברצונו", ונראה לי שרבנו מבקש להדגיש במילה "ברצונו", שהקב"ה לא ברא את העולם באמירות ובדיבורים, שהרי אין לו גוף ואין לו דמות הגוף, ולכן אין לו גם כלֵי דיבור והוא אינו זקוק להם ולשום דבר – אלא כל מה שנאמר במעשה בראשית הינו משל, והמשילו את רצונו בלשון אמירה.


ב. חשיבות כיבוד ההורים ומוראם


אני מניח שיש תשובות רבות לשאלה הנדונה, ברם, בדברינו לקמן נתייחס לשלוש נקודות שהן הסיבות המרכזיות לדעתנו:


א) מצות כיבוד הורים היא היסוד לכל המידות הטובות, מפני שביסודה נמצאת הכרת הטוב. אדם שאין בו הכרת הטוב להוריו, אדם שאינו יודע לומר תודה, הוא אדם שפשׂתה בקרבו מידת הגאווה, שהרי הוא סבור שהכל מגיע לו – ומידה רעה זו היא השורש לכל המידות הרעות ולכל העבירות. וכך כותב הרמב"ם על מידת הגאווה בהלכות דעות (ב, ו):


"ויש דעות [=מידות] שאסור לו לאדם לנהוג בהן בבינונית [=בשביל הזהב, בדרך המאוזנת], אלא יתרחק עד הקצה האחר, והוא גובה הלב [=הגאווה]. שאין הדרך הטובה שיהיה אדם עניו בלבד, אלא שיהיה שפל רוח, ותהיה רוחו נמוכה למאד. ולפיכך נאמר במשה רבנו 'עָנָיו מְאֹד' [במ' יב, ג] ולא נאמר 'עָנָיו' בלבד. ולפיכך ציוו חכמים: מאד-מאד הוי שפל רוח. ועוד אמרו: שכל המגביה לבו כפר בעיקר, שנאמר 'וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' ח, יד]. ועוד אמרו: בשמתא [=בנידוי] דאית ביה [=מי שיש בו] גסות הרוח ואפילו מקצתה".


מהלכה זו אנו למדים, שמידת הגאווה גוררת אחריה גם כפירה בה' יתברך, מפני שהאדם שמתגאה בעושרו או בכבודו, גורם לעצמו לשכוח את ה' אלהיו וללכת בשרירות לבו ותאוותיו. ולענייננו למדנו על חשיבותה של מצות כיבוד הורים, מפני שהיא היסוד להכרת הטוב ולמידת הענווה, כי מי שמכיר טובה ותודה מגלה שהוא אינו סבור שמגיע לו אלא שעשו עמו חסד, ובמלים אחרות, רוחו אינה רוח גבוהה אלא רוח שפלה ונמוכה – ומידת הענווה היא היסוד כאמור לכל המידות הטובות ואף לזכירת ה' יתברך בכל עת ובכל שעה.


ב) מצות כיבוד הורים היא היסוד לכל המידות הטובות מסיבה נוספת: ביסודה נמצאת גם מידת הריסון והמתינות. כאשר אדם מרסן את עצמו ומכבד את אביו ואימו, אפילו בעת שהם מכים ומכלימים אותו ברבים או בכל עת שנדמה לו שהם טועים, הוא מסגֵּל לעצמו את מידת המתינות והשליטה העצמית. אדם שכועס באופן כללי, ועל אביו ואימו בפרט, מזיק מאוד לנפשו, וכמו שכותב הרמב"ם בהלכות דעות (ב, ז–ח):


[ז] "וכן הכעס דעה רעה היא עד למאד, וראוי לאדם שיתרחק ממנה עד הקצה האחר. וילמֵּד את עצמו שלא יכעוס ואפילו על דבר שראוי לכעוס עליו. ואם רצה להטיל אימה על בניו ובני ביתו, או על הציבור אם היה פרנס [=מנהיג ציבור], ורצה לכעוס עליהן כדי שיחזרו למוטב, יַראה עצמו בפניהם שהוא כועס כדי לייסרם, ותהיה דעתו מיושבת בינו לבין עצמו".


[ח] "אמרו חכמים הראשונים: כל הכועס כאילו עובד עבודה-זרה; ואמרו: שכל הכועס, אם חכם הוא – חוכמתו מסתלקת ממנו, ואם נביא הוא – נבואתו מסתלקת ממנו. בעלי כעס אין חייהם חיים, לפיכך ציוו להתרחק מן הכעס עד שינהיג עצמו שלא ירגיש [=יתרגש ויתייחס] אפילו לדברים המכעיסין – וזו היא הדרך הטובה".


נמצא אפוא, שביסוד מצוַת כיבוד הורים ישנן שתי המידות החשובות והיסודיות ביותר לחיים בריאים ומאושרים: הענווה והמתינות. אך ישנה עוד סיבה אחת חשובה לא פחות.


ג. כיבוד הורים – השער ליראת השם


חכמים לימדונו שיש שלושה שותפים ביצירת האדם: הקב"ה, ואביו ואימו. כלומר, ברגע שתינוק נולד לעולם הוא מרומֵם את הוריו למעלה של שותפות עם בורא-עולם, ומכוח מעלה זו חלה עליו חובה לכבד אותם ולירוא מהם, שהרי יש להם מעלה משותפת עם בורא-עולם – מעלת היצירה. שותפות זו עם בורא-עולם הביאה לכך שהתורה הִשוותה את מעמד ההורים למעמדו של בורא-עולם במצווֹת הכבוד והיראה, ובמלים אחרות, הבנים חייבים לכבד את הוריהם ולירוא מהם מכוח הכבוד והיראה שהם חייבים כלפי בורא-עולם.


כלומר, בכל עת שאנו מכבדים ומוקירים את הורינו – אנו בעצם מכבדים ומוקירים את בורא-עולם ששותף להם ביצירת האדם; ובכל עת שאנו חוטאים ושוגים ואין אנו מכבדים ויראים מן ההורים כפי שציוונו ה' יתעלה – אנו למעשה מזלזלים בכבוד שמים ומפנים עורף למצות יראת ה'. כי העדר כבוד ויראה כלפי ההורים – השותפים של ה' ביצירת האדם – כמוה כהעדר כבוד ויראה כלפי מלך-מלכי-המלכים. נמצא אפוא, שמצוַת כיבוד ההורים ומוראם קשורה קשר הדוק למצווֹת כבוֹד ה' ומוראו, ולכן היא מובאת בין חמשת הדיברות אשר מוקדשות למצוות שבין אדם למקום! וכדי לרוממהּ, גם שכרהּ נאמר בצידה.


ויתרה מזו, מצות כיבוד הורים היא גם השער לכבוד ה' ומוראו – כי מי שלא מכבד את הוריו וירא מפניהם, לעולם לא יתרומֵם למעלת כבוד ה' ויראת שמים, שהרי מי שלא יודע לכבד ולהוקיר את הוריו שהוא רואה וחש מעת היוולדו, לעולם לא יידע לכבד ולירוא מפני בורא-עולם שאיננו נראה לעין, ואף השׂגתו שהיא במחשבה בלבד, נעלמת נסתרת ומופלאה.


הוי אומר, מי שלא יודע לכבד ולירוא מהוריו שהביאו אותו לעולם-הזה, לעולם לא ידע לכבד ולהוקיר ולירוא משותפם לבריאתו וליצירתו – הקב"ה, שברא את האדם ונתן לו חיים.


ונחתום דווקא בהלכה שמיועדת להורים, וכֹה דברי רבנו בהלכות ממרים (ו, יא):


"אף על פי שבכך נצטווינו, אסור לאדם להכביד עולו על בניו ולדקדק בכבודו עמהם, שלא יביאֵם לידי מכשול, אלא ימחול ויתעלם, שהאב שמחל על כבודו – כבודו מחול".

0 צפיות
אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה. ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל הדעות והרעיונות במאמרים ובסרטונים הם על דעת מחבריהם ובאחריותם.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי האמת הללו של מָרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה:

"שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!