ממי ראוי ללמוד תורה?

בהלכות תלמוד תורה פרק ד רבנו עובר ללמד עניינים שונים אשר נוגעים ללימוד התורה. במאמר זה נדון בכמה מהם: למי מלמדים תורה? האם לכל חצוף ובהמה שהולך על שתיים? כן נדון בשאלה: ממי לומדים? האם מכל בעל מרדעת ומגבעת? האם כל דרשן שאומר "דברי תורה" מותר ללמוד ממנו? כמו כן נעסוק בשאלה: כיצד מלמדין? ומשם נסתעף ונוסיף משהו בענייני הרחקת הגשמות תוך דיון בפירושו של רש"י למדרש מסוים שנוגע לעניין הנדון.


א. למי מלמדים תורה?


בהלכה הבאה נלמד, כי לא כל אדם ראוי ללמוד תורה! ותחילה על האדם להגיע לרמה בסיסית של מוסר והגינות ומעשים נאים כדי שהוא יהיה ראוי ללמוד תורה.


וכֹה דברי רבנו בהלכות תלמוד תורה (ד, א):


"אין מלמדין תורה אלא לתלמיד הגון, נאה במעשיו, או לתם. אבל אם היה הולך בדרך לא טובה – מחזירין אותו למוטב ומנהיגין אותו בדרך ישרה, ובודקין אותו, ואחר-כך מכניסין אותו לבית-המדרש ומלמדין אותו. אמרו חכמים: כל השונה לתלמיד שאינו הגון כאילו זרק אבן למרקוליס, שנאמר: 'כִּצְרוֹר אֶבֶן בְּמַרְגֵּמָה כֵּן נוֹתֵן לִכְסִיל כָּבוֹד' [מש' כו, ח], ואין כבוד אלא תורה, שנאמר: 'כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ' [מש' ג, לה]".


ויותר ממה שההלכה הזו מלמדת את הרב המלמד תורה, היא מלמדת את התלמידים: שכדי ללמוד תורה עליהם להיות ראויים לכך, דהיינו להיות הגונים וישרי דרך, ואף יותר מכך, עליהם להיות "נאים במעשיהם". כלומר, לא די בכך שהם יהיו הגונים וישרי דרך קמי שמיא, עליהם גם להיות נאים במעשיהם בעיני הבריות, והכוונה שאסור לתלמידי החכמים להיות מן המתמיהים, אלא עליהם להיות מכובדים בעיני הבריות, ולא לעורר תמיהה ולהרים גבות.


אמנם, אם התלמיד הוא בגדר "תם", דהיינו אדם שטרם התגבש מבחינה מחשבתית, ועדיין הוא תוהה ובוהה מהי הדרך הישרה שיבור לו האדם, לא מתוך שאיפה להרשיע או מידות רעות, אלא פשוט מתוך בלבול ותעייה – אף אותו רשאים ללמד ולהדריך עד שלאט-לאט הוא ימלא את ריקנותו בדעת, ישׂכיל מהי הדרך הישרה ויקבל ביטחון ללכת בה ולהעמיק בה.


ברם, אם התלמיד "היה הולך בדרך לא טובה – מחזירין אותו למוטב ומנהיגין אותו בדרך ישרה", דהיינו אם התלמיד לדוגמה שקוע בעבירות חמורות, כגון רדוף אחר התאוות או שבוי בידי אשה טמאה או נהנה מדברי תורה כמו יושבי הישיבות למיניהם או שאינו נזהר ביסודות הדת או שעובר על הלכות בסיסיות ביד רמה ובפרהסיה – אין ללמדו תורה, אלא יש להחזירו לדרך האמת, ורק לאחר שהוא יתנער מעוונותיו ומטינופיו ניתן ללמדו תורה ומחשבה.


נמצא, שאין ללמד הלכה או אפילו מחשבה לבני האדם הרחוקים מתורה ומוסר, ועמם יש להתמקד בענייני מוסר ובשאלות מחשבתיות מסוימות מאד אשר עשויות לעורר אותם לשוב בתשובה. כמו כן, יש להשיב לקושיותיהם, לבאר להם את עיוותיהם והזיותיהם, ולפקוח את עיניהם שהיהדות שהם רואים ושומעים אינה היהדות האמיתית, אלא דת חדשה פרו-נוצרית, אשר מטמאת ועושקת את דת האמת, מחללת-שם-שמים ומרחיקה את עמנו מייעודו.


אגב, מְעניין הדימוי של חכמים ע"ה לפיו מי שמלמד תלמיד שאינו הגון כאילו זורק אבן למרקוליס, דהיינו כאילו עובד עבודה-זרה, ונראה שכוונתם לכך שהלימוד למי שאינו ראוי מזיק לדרך האמת, מפני שהוא מחזק ידי עוברי עבירה והכופרים לעוות ולהחליש את הדת.


ב. ממי לומדים?


השאלה הזו חשובה אולי אף יותר מן השאלה הקודמת, ויש להבין: האם ראוי ללמוד מכל אדם שיודע ספר? ובכן, רבים מאד בימינו הם המורים הדרשנים והמלמדים למיניהם, כולם מוכתרים במגבעות ועטופים במרדעות מהודרות, כולם יודעים לדרוש ולמשוך את ההמון בדברי חלקות ויש שיודעים אפילו להלהיב ולתעתע באופנים מאד מתוחכמים. האם מכל המתדמים לכומרים הנוצרים מותר ללמוד? ובכן, לדעתי אסור ללמוד מאף-לא-אחד מהם.


ואסביר מדוע: אין כמעט אחד מכל החקיינים האורתודוקסים הפרו-נוצרים הללו אשר אינו שקוע בעוונות חמורים מאד: העוון הראשון שאין מהם אחד שניצל ממנו הוא עוון ההנאה מדברי תורה. כל הדרשנים המפורסמים עד לאחרון שבהם – הופכים תורת חיים לקורדום חוצבים, הם משתמשים בתורה ככלי לפרנסה ולהפקת טובות הנאה, ולעתים אף חמור מכך, כדי להשיג כוח פוליטי כלכלי וחברתי ארצי ועולמי אשר יביא להם שׂררה וכבוד מלכים.


העוון השני שכל הדרשנים שקועים בו הוא תעייה בהשקפות הבל מהובלות: מי מהדרשנים של ימינו לא נפל ברשתה של הקבלה הארורה? מי מהם לא שקוע בהזיות מאגיות אליליות? מי מהם לא מטפח ומרומם מינים ועובדי אלילים? מי מהם מסוגל להודות על האמת? ובמלים אחרות, רוב ואולי אף כל דרשני ימינו מתעים את העם אחרי התהו וההבל, במטרה לטמטם את ההמונים בהזיות כדי שיהיו נוחים לתמרון ולשליטה, וכל זאת במטרה להפיק רווחים פוליטיים וכלכליים עצומים, ולדאוג לעצמם לקרוביהם ולמקורביהם לחיי רווחה ופינוקים.


העוון השלישי שכמעט כל הדרשנים בימינו שקעו בו הוא תפישת אגדות חז"ל כפשוטן, בדרשותיהם ובשיעוריהם הם משתמשים בספרות האגדה כאילו הייתה ספרות אשר מתארת מציאות כהווייתה, ובזה הם מחדירים את הטמטום והסכלות לעם-ישראל. ולא רק שהם מחדירים טמטום וסכלות, הם גם מזהמים את דת משה באינסוף השקפות רעות מאד, כגון תפישת לימוד המדעים ככפירה, חינוך לאימות הנמנעות המאגיה וההזיות, וכן החדרת אמונות תפלות שיצאו מעובדי האלילים הקדמונים, ואפילו בהגשמה מודעת ובלתי מודעת.


העוון הרביעי שרבים מהדרשנים וכומרי הדת נתטנפו בו הוא כפירה בדרך האמת. אין כמעט דרשן וכומר אורתודוקסי אחד אשר אינו מטיף כנגד דרך האמת וכנגד אנשי האמת. ראו לדוגמה את עבדאללה יוסוף הארור ובנו אייזיק הטיפש אשר חולה בדיכאון כרוני ומטופל בתרופות, אשר גינו את אנשי האמת וקבעו שאסור להתפלל עמם ולהשלים עמם מניין! ובמלים אחרות, הם נלחמים כנגד דרך האמת בכל הכוח ובכל הכלים אשר עומדים לרשותם. ואפילו מקרב הדרדעים השכירים נלחמים כנגד דרך האמת, כגון קאפח וערוסי אשר הרחיקו ומרחיקים את תלמידיהם מלהשיב עטרה ליושנה בעניין התפילה המקורית, או בהיתריהם ההזויים ליהנות מדברי תורה, או בהודאה באלילות הכעורה של ספר הזוהר והפיכתו לספר קדוש כספרי הנביאים והכתובים, וכמובן בחניקה וגינוי של כל התעוררות לדרך האמת.


מכל התועים והמתעים הללו אסור באיסור חמור ללמוד, אסור ללכת לקיבוציהם ולכינוסיהם, אסור לעודד את פעילותם ואסור לתמוך בהם אפילו במלה טובה, אלא לכל הפחות יש להתעלם מהם ולהתרחק מהם, ומי שמסוגל להוכיחם אף מצוה וחובה רבה להוכיחם. כלומר, מטרת האיסור ללמוד מהם היא להחליש אותם ואת השפעתם, ואף לאחר שמתו, יש להיזהר בדבריהם, וחובה להמשיך ולחשוף את אווילותם וכסילותם עד שהעם יתרחק מהם.


ועתה להלכה, וכֹה דברי רבנו בהלכות תלמוד תורה (ד, ב):


"וכן הרב שאינו הולך בדרך טובה, אף-על-פי שחכם גדול הוא וכל העם צריכין לו, אין מתלמדין ממנו עד שיחזור למוטב, שנאמר: 'כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ יְיָ צְבָאוֹת הוּא' [מלאכי ב, ז], אמרו חכמים: אם הרב דומה למלאך ה' צבאות – תורה יבקשו מפיהו, ואם לאו – אל יבקשו תורה מפיהו".


ויש לשים לב לשתי נקודות חשובות בהלכה הזו, הראשונה נוגעת לגדרי הדין, בהלכה נאמר: "אין מתלמדין ממנו עד שיחזור למוטב", ונראה לי ברור, כי האיסור הוא רק ללמוד מפיו של המתקרא רב, דהיינו להגיע לביתו או לבית-מדרשו או לכינוסיו או לפעילותו וכיו"ב, והמטרה היא להפעיל לחץ חברתי על אותו ריש-בית כדי שיתנער מדרכי ההבל וישוב לדרך האמת.


ברם, לאחר מותו כאשר אפסה תקוה לתשובה, מותר לדעתי לעיין בדבריו, כל עוד לא מדובר במין גמור וכעור שחובה לשרוף את כל כתביו, אלא בתועה ומתעה שחילל-שם-שמים או נהה אחרי ההבל.