בהלכות תלמוד תורה פרק ד רבנו עובר ללמד עניינים שונים אשר נוגעים ללימוד התורה. במאמר זה נדון בכמה מהם: למי מלמדים תורה? האם לכל חצוף ובהמה שהולך על שתיים? כן נדון בשאלה: ממי לומדים? האם מכל בעל מרדעת ומגבעת? האם כל דרשן שאומר "דברי תורה" מותר ללמוד ממנו? כמו כן נעסוק בשאלה: כיצד מלמדין? ומשם נסתעף ונוסיף משהו בענייני הרחקת הגשמות תוך דיון בפירושו של רש"י למדרש מסוים שנוגע לעניין הנדון.
א. למי מלמדים תורה?
בהלכה הבאה נלמד, כי לא כל אדם ראוי ללמוד תורה! ותחילה על האדם להגיע לרמה בסיסית של מוסר והגינות ומעשים נאים כדי שהוא יהיה ראוי ללמוד תורה.
וכֹה דברי רבנו בהלכות תלמוד תורה (ד, א):
"אין מלמדין תורה אלא לתלמיד הגון, נאה במעשיו, או לתם. אבל אם היה הולך בדרך לא טובה – מחזירין אותו למוטב ומנהיגין אותו בדרך ישרה, ובודקין אותו, ואחר-כך מכניסין אותו לבית-המדרש ומלמדין אותו. אמרו חכמים: כל השונה לתלמיד שאינו הגון כאילו זרק אבן למרקוליס, שנאמר: 'כִּצְרוֹר אֶבֶן בְּמַרְגֵּמָה כֵּן נוֹתֵן לִכְסִיל כָּבוֹד' [מש' כו, ח], ואין כבוד אלא תורה, שנאמר: 'כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ' [מש' ג, לה]".
ויותר ממה שההלכה הזו מלמדת את הרב המלמד תורה, היא מלמדת את התלמידים: שכדי ללמוד תורה עליהם להיות ראויים לכך, דהיינו להיות הגונים וישרי דרך, ואף יותר מכך, עליהם להיות "נאים במעשיהם". כלומר, לא די בכך שהם יהיו הגונים וישרי דרך קמי שמיא, עליהם גם להיות נאים במעשיהם בעיני הבריות, והכוונה שאסור לתלמידי החכמים להיות מן המתמיהים, אלא עליהם להיות מכובדים בעיני הבריות, ולא לעורר תמיהה ולהרים גבות.
אמנם, אם התלמיד הוא בגדר "תם", דהיינו אדם שטרם התגבש מבחינה מחשבתית, ועדיין הוא תוהה ובוהה מהי הדרך הישרה שיבור לו האדם, לא מתוך שאיפה להרשיע או מידות רעות, אלא פשוט מתוך בלבול ותעייה – אף אותו רשאים ללמד ולהדריך עד שלאט-לאט הוא ימלא את ריקנותו בדעת, ישׂכיל מהי הדרך הישרה ויקבל ביטחון ללכת בה ולהעמיק בה.
ברם, אם התלמיד "היה הולך בדרך לא טובה – מחזירין אותו למוטב ומנהיגין אותו בדרך ישרה", דהיינו אם התלמיד לדוגמה שקוע בעבירות חמורות, כגון רדוף אחר התאוות או שבוי בידי אשה טמאה או נהנה מדברי תורה כמו יושבי הישיבות למיניהם או שאינו נזהר ביסודות הדת או שעובר על הלכות בסיסיות ביד רמה ובפרהסיה – אין ללמדו תורה, אלא יש להחזירו לדרך האמת, ורק לאחר שהוא יתנער מעוונותיו ומטינופיו ניתן ללמדו תורה ומחשבה.
נמצא, שאין ללמד הלכה או אפילו מחשבה לבני האדם הרחוקים מתורה ומוסר, ועמם יש להתמקד בענייני מוסר ובשאלות מחשבתיות מסוימות מאד אשר עשויות לעורר אותם לשוב בתשובה. כמו כן, יש להשיב לקושיותיהם, לבאר להם את עיוותיהם והזיותיהם, ולפקוח את עיניהם שהיהדות שהם רואים ושומעים אינה היהדות האמיתית, אלא דת חדשה פרו-נוצרית, אשר מטמאת ועושקת את דת האמת, מחללת-שם-שמים ומרחיקה את עמנו מייעודו.
אגב, מְעניין הדימוי של חכמים ע"ה לפיו מי שמלמד תלמיד שאינו הגון כאילו זורק אבן למרקוליס, דהיינו כאילו עובד עבודה-זרה, ונראה שכוונתם לכך שהלימוד למי שאינו ראוי מזיק לדרך האמת, מפני שהוא מחזק ידי עוברי עבירה והכופרים לעוות ולהחליש את הדת.
ב. ממי לומדים?
השאלה הזו חשובה אולי אף יותר מן השאלה הקודמת, ויש להבין: האם ראוי ללמוד מכל אדם שיודע ספר? ובכן, רבים מאד בימינו הם המורים הדרשנים והמלמדים למיניהם, כולם מוכתרים במגבעות ועטופים במרדעות מהודרות, כולם יודעים לדרוש ולמשוך את ההמון בדברי חלקות ויש שיודעים אפילו להלהיב ולתעתע באופנים מאד מתוחכמים. האם מכל המתדמים לכומרים הנוצרים מותר ללמוד? ובכן, לדעתי אסור ללמוד מאף-לא-אחד מהם.
ואסביר מדוע: אין כמעט אחד מכל החקיינים האורתודוקסים הפרו-נוצרים הללו אשר אינו שקוע בעוונות חמורים מאד: העוון הראשון שאין מהם אחד שניצל ממנו הוא עוון ההנאה מדברי תורה. כל הדרשנים המפורסמים עד לאחרון שבהם – הופכים תורת חיים לקורדום חוצבים, הם משתמשים בתורה ככלי לפרנסה ולהפקת טובות הנאה, ולעתים אף חמור מכך, כדי להשיג כוח פוליטי כלכלי וחברתי ארצי ועולמי אשר יביא להם שׂררה וכבוד מלכים.
העוון השני שכל הדרשנים שקועים בו הוא תעייה בהשקפות הבל מהובלות: מי מהדרשנים של ימינו לא נפל ברשתה של הקבלה הארורה? מי מהם לא שקוע בהזיות מאגיות אליליות? מי מהם לא מטפח ומרומם מינים ועובדי אלילים? מי מהם מסוגל להודות על האמת? ובמלים אחרות, רוב ואולי אף כל דרשני ימינו מתעים את העם אחרי התהו וההבל, במטרה לטמטם את ההמונים בהזיות כדי שיהיו נוחים לתמרון ולשליטה, וכל זאת במטרה להפיק רווחים פוליטיים וכלכליים עצומים, ולדאוג לעצמם לקרוביהם ולמקורביהם לחיי רווחה ופינוקים.
העוון השלישי שכמעט כל הדרשנים בימינו שקעו בו הוא תפישת אגדות חז"ל כפשוטן, בדרשותיהם ובשיעוריהם הם משתמשים בספרות האגדה כאילו הייתה ספרות אשר מתארת מציאות כהווייתה, ובזה הם מחדירים את הטמטום והסכלות לעם-ישראל. ולא רק שהם מחדירים טמטום וסכלות, הם גם מזהמים את דת משה באינסוף השקפות רעות מאד, כגון תפישת לימוד המדעים ככפירה, חינוך לאימות הנמנעות המאגיה וההזיות, וכן החדרת אמונות תפלות שיצאו מעובדי האלילים הקדמונים, ואפילו בהגשמה מודעת ובלתי מודעת.
העוון הרביעי שרבים מהדרשנים וכומרי הדת נתטנפו בו הוא כפירה בדרך האמת. אין כמעט דרשן וכומר אורתודוקסי אחד אשר אינו מטיף כנגד דרך האמת וכנגד אנשי האמת. ראו לדוגמה את עבדאללה יוסוף הארור ובנו אייזיק הטיפש אשר חולה בדיכאון כרוני ומטופל בתרופות, אשר גינו את אנשי האמת וקבעו שאסור להתפלל עמם ולהשלים עמם מניין! ובמלים אחרות, הם נלחמים כנגד דרך האמת בכל הכוח ובכל הכלים אשר עומדים לרשותם. ואפילו מקרב הדרדעים השכירים נלחמים כנגד דרך האמת, כגון קאפח וערוסי אשר הרחיקו ומרחיקים את תלמידיהם מלהשיב עטרה ליושנה בעניין התפילה המקורית, או בהיתריהם ההזויים ליהנות מדברי תורה, או בהודאה באלילות הכעורה של ספר הזוהר והפיכתו לספר קדוש כספרי הנביאים והכתובים, וכמובן בחניקה וגינוי של כל התעוררות לדרך האמת.
מכל התועים והמתעים הללו אסור באיסור חמור ללמוד, אסור ללכת לקיבוציהם ולכינוסיהם, אסור לעודד את פעילותם ואסור לתמוך בהם אפילו במלה טובה, אלא לכל הפחות יש להתעלם מהם ולהתרחק מהם, ומי שמסוגל להוכיחם אף מצוה וחובה רבה להוכיחם. כלומר, מטרת האיסור ללמוד מהם היא להחליש אותם ואת השפעתם, ואף לאחר שמתו, יש להיזהר בדבריהם, וחובה להמשיך ולחשוף את אווילותם וכסילותם עד שהעם יתרחק מהם.
ועתה להלכה, וכֹה דברי רבנו בהלכות תלמוד תורה (ד, ב):
"וכן הרב שאינו הולך בדרך טובה, אף-על-פי שחכם גדול הוא וכל העם צריכין לו, אין מתלמדין ממנו עד שיחזור למוטב, שנאמר: 'כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ יְיָ צְבָאוֹת הוּא' [מלאכי ב, ז], אמרו חכמים: אם הרב דומה למלאך ה' צבאות – תורה יבקשו מפיהו, ואם לאו – אל יבקשו תורה מפיהו".
ויש לשים לב לשתי נקודות חשובות בהלכה הזו, הראשונה נוגעת לגדרי הדין, בהלכה נאמר: "אין מתלמדין ממנו עד שיחזור למוטב", ונראה לי ברור, כי האיסור הוא רק ללמוד מפיו של המתקרא רב, דהיינו להגיע לביתו או לבית-מדרשו או לכינוסיו או לפעילותו וכיו"ב, והמטרה היא להפעיל לחץ חברתי על אותו ריש-בית כדי שיתנער מדרכי ההבל וישוב לדרך האמת.
ברם, לאחר מותו כאשר אפסה תקוה לתשובה, מותר לדעתי לעיין בדבריו, כל עוד לא מדובר במין גמור וכעור שחובה לשרוף את כל כתביו, אלא בתועה ומתעה שחילל-שם-שמים או נהה אחרי ההבל. ברם, גם כאשר מעיינים בדבריו ונוטלים מהם דברי אמת (אם יש בדבריו דברי אמת) יש להיזהר מאד, ולא להרפות מאותו תועה, ולהמשיך לתקוף אותו ולחשוף את טעויותיו ומעלליו עד שהעם יזהו את שגיאותיו החמורות ויחדלו לחקות אותו ולהיתלות בו כאשר הם פוסחים על שתי הסעיפים. לפיכך, גם אם אותו ריש-בית אמר דברי אמת פה ושם, אין להתהדר בדבריו ואסור לרוממו ולשבח אותו עליהם, ואם ניתן עדיף שלא להזכיר את שמו כלל, ואם אין ברירה יש להזכיר את שמו תוך הסתייגות ממעשיו, וכך הנני נוהג עם קאפח.
הנקודה השנייה שנדון בה נוגעת לחידוד ולהבהרת הדין שמובא בהלכה. שימו לב! בהלכה נאמר: "אף-על-פי שחכם גדול הוא וכל העם צריכין לו", אפילו הכי אסור ללמוד תורה מפיו! כלומר, עדיף שלא ללמוד תורה בכלל מאשר ללמוד תורה אשר יוצאת מפי אדם שאינו הגון במעשיו והולך בדרך לא טובה! וכל זה אפילו בתורת אמת ישרה, כל-שכן בתורת הבל ויגיעה עקומה ועקושה מזוהמת ומשמימה. והסיבה ברורה, מי שהולך בדרכים עקלקלות, סופו שתורתו תזדהם ודבריו יהיו משועבדים להשקפות רעות או להלכות ולמוסרים שגויים.
והנני זוכר היטב את כינוסי הסכלות בקרית-אונו של ערוסי, אשר מכונים: "הקבלת פני רב", ולפי האמת יש לקרוא להם: הקבלת פני רב שׂכיר, מבכירי הכמורה האורתודוקסית אשר מתעָה את העם אחרי ההבל, ואשר הופכת תורת חיים לקורדום חוצבים, ואשר מנציחה את ריחוקנו גם מה' יתעלה וגם מייעודנו להיות עם חכם ונבון ולכונן ממלכת כהנים וגוי קדוש.
הכינוסים הללו היו נפתחים בשיעור ארוך ומייגע בגמרא, כאילו הדרדעים הם בעלי בתים אשכנזים מבני-ברק. בשיעור הזה ערוסי היה מראה את כוחו בפלפול הגמרא, אך התוצאה תמיד הייתה עגומה מאד: המשתתפים בשיעור לא היו מבינים כמעט מאומה מדבריו! ואני לא בטוח שהוא בעצמו היה מבין את העניינים שהוא דיבר עליהם לאשורם... עד שפעם אחת בתום השיעור קם אבשלום עדן, שהיה יד ימינו ומנחה הכינוסים הללו, ואמר לפני כולם בבדיחות הדעת שערוסי הצליח לבלבל את כל הקהל... עד-כדי-כך הקהל התבלבל עד שאי-אפשר היה להתעלם מכך, ועד שאפילו יד ימינו בהוראה לא הבין על מה ערוסי מדבר...
ולא הייתי מבין: מדוע ערוסי מתעקש ללמד שיעור ארוך בגמרא? וכי זו היא דרכו של רבנו? מדוע הוא לא מלמד השקפה נכונה או רעיון צדק? מדוע הוא לא מקרב את בני האדם לדרך האמת? ועד-כדי-כך הוא התרחק מן האמת, עד שפעם אחת בכל השיעור הזה לא נזכר שמו של רבנו אפילו פעם אחת! והסיבה לכל ההתרחקות הזו מדרך האמת היא תעלוליו של ערוסי ושקיעתו בזוהמת ההנאה מדברי תורה, כי בתור רב שכיר ובכיר הוא מחויב להיראות כשאר כומרי הדת האורתודוקסים, לעשות כמעשיהם, ואף להחניף להם ולדרכם העקומה.
לאחר השיעור המייגע והמשמים, ערוסי היה נוהג לעבור להשיב על שאלות מהקהל בענייני הלכות המועדים. ברם, אף שחלק זה עדיף בהרבה על לימוד מיותר שטחי מתיימר וקופצני של הגמרא, גם החלק הזה היה עלוב ביותר, כי על כל שאלה ערוסי היה מתעכב זמן ארוך, ובתשובתו הוא היה מראה את כוחו בהלכה... עד שהיה נדמה שכל הטקס הזה נועד בעיקר להתפעל להאדיר להעצים ולהעריץ את דמותו של ערוסי השכיר ולהפוך אותו לאליל.
בתום הטקס הפולחני, הייתי חושב לעצמי: מה למדתי מכאן? מהי התועלת שהפקתי? ובכן, בפעם האחרונה שהשתתפתי בהקבלת הטמטום הזה, לא רק שהרגשתי שלא למדתי כמעט מאומה, אלא הרגשתי תסכול עמוק כאשר הייתי שומע את פלפוליו המיותרים והמשובשים של ערוסי בגמרא, או את התחמקויותיו ההלכתיות מדרך האמת בחלק השני של הטקס.
ואיה דרך האמת? איה הכשרת בני האדם להשקפות נכונות? איה הדרכת בני האדם להתרחק מן התהו ומן ההבל? איה הנחלת אוצרות מחשבתיים לתלמידים? איה חינוך העם לייחוד ה'? איה הרחקת התלמידים מעבודה-זרה ומעובדי האלילים המתעים את העם? איה הציר שעליו סובבת כל התורה כולה: עקירת עבודה-זרה ומחיית עקבותיה?
הזו היא דרכה של תורה? הזו היא דרך האמת אשר הלכו בה אברהם אבינו ומשה רבנו?
אלא, ערוסי הוא דוגמה והוכחה ברורה לצדקתם ולהגינותם של חכמים ע"ה, ליושר אמריהם, ולאמיתת דבריהם, שאסור בשום-פנים-ואופן ללמוד תורה מרב שאינו הולך בדרך טובה.
"כֹּה אָמַר יְיָ צְבָאוֹת הַאֵין עוֹד חָכְמָה בְּתֵימָן אָבְדָה עֵצָה מִבָּנִים נִסְרְחָה חָכְמָתָם" (יר' מט, ז).
"וְאָנֹכִי נְטַעְתִּיךְ שֹׂרֵק כֻּלֹּה זֶרַע אֱמֶת וְאֵיךְ נֶהְפַּכְתְּ לִי סוּרֵי הַגֶּפֶן נָכְרִיָּה" (יר' ב, כא).
ג. כיצד מלמדין?
וכֹה דברי רבנו בהלכות תלמוד תורה (ד, ג):
"כיצד מלמדין? הרב יושב בראש, והתלמידים לפניו מוקפין עטרה [כלומר, התלמידים יושבים סביב הרב], כדי שיהיו כולן רואין את הרב ושומעין דבריו. ולא יישב הרב על הכיסא והתלמידים על הקרקע, אלא או הכל על הארץ או הכל על הכיסאות. ובראשונה היה הרב יושב והתלמידים עומדין, ומקודם חורבן בית שני נהגו הכל ללמד לתלמידים והן יושבין".
ובימינו כדאי להחזיר את החובה ללמוד תורה בעמידה, כדי שלא לאפשר לכומרי הדת הוזי ההזיות לייגע אותנו בלימודם המשמים, שהרי בימינו יש מזגן בבית-הכנסת וכיסאות מרופדים ונוחים, כך שכל אחד יכול להתנמנם בעת שבעל המרדעת האורתודוקסי מתפלפל או עוסק בדברים מיותרים ומייגעים שאין בהם שום צורך לאדם, ויש מקומות שהוא אף יכול לשלוח ידו ולאכול עוגות וקוראסונים עד שתתמלא בטנו והעייפות והשינה תשתלט עליו... ואז כל מה שצריך הוא כומר בעל קול רדיופוני שקל להירדם איתו, כמו ערוסי לדוגמה.
***
אחד המקורות אשר מהווים אסמכתא מדרשית מסוימת להלכה הנדונה, שעוסקת בסדר הישיבה בעת לימוד התורה, הוא מאמר מדרשי בתלמוד שנראה לקמן. מטרתו המרכזית של המדרש המסוים הזה הינה להרחיק מן ההגשמה, ורק אגב הדברים גם להביא אסמכתא מדרשית קלושה להלכה הנדונה האמורה. ברם, מקרב פרשני משנה תורה, אשר לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו, היו אשר דנו במדרש הזה כאילו הוא מקור איתן ומרכזי להלכה, והקשו ותירצו ועשו שמיניות באוויר, כאילו מטרת המדרש הזה ללמד יסודות הלכתיים.
והנה המדרש לפניכם, מתוך מסכת מגילה דף כא ע"א:
"ואמר רבי אבהו: אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו, כביכול אף הקב"ה בעמידה, ואמר רבי אבהו: מנין לרב שלא ישב על גבי מטה וישנה לתלמידו על גבי קרקע? שנאמר: 'וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי' [דב' ה, כז]".
נמצא, שרק לאחר שהובאה מטרתו המרכזית של המדרש והיא הרחקת הגשמות, הובאה מטרתו המשנית והשולית והיא: לשמש כאסמכתא מסוימת נוספת להלכה הנדונה. אף שברור כשמש שאפילו ביחס למשה רבנו לא מדובר בפסוק הזה בעמידה פיסית, אלא בהתמדה במצב נבואי מסוים שבו הקב"ה יוסיף ויורה למשה רבנו את התורה והמצוה, וכמו שנאמר במפורש בהמשך הפסוק (דב' ה, כז): "וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי וַאֲדַבְּרָה אֵלֶיךָ אֵת כָּל הַמִּצְוָה וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תְּלַמְּדֵם וְעָשׂוּ בָאָרֶץ אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לָהֶם לְרִשְׁתָּהּ".
ד. אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו
ועתה נעבור לדון ולהעמיק מעט באופני הרחקת הגשמות של רבי אבהו:
דברי רבי אבהו ברורים ומפורשים ובנויים על דרך השלילה: "אלמלא מקרא כתוב אי-אפשר לאומרו", דהיינו, אין שום דרך לטעות ולשגות בהבנת הפסוק לפי רבי אבהו, כי מדבריו עולָה במפורש הרחקת הגשמות. ברם, פירוש רש"י בגמרא שם מטשטש את האמת ופותח פתח להגשמה, וכך רש"י מפרש: "נאמר [בתורה: "עֲמֹד עִמָּדִי"] בהקב"ה כבאדם, שיכול להיאמר בו כן". והשאלה הגדולה קמה וניצבה: מי-הוא-זה אשר עליו נאמרה בסוף דברי רש"י המלה "בו"? האם מדובר באדם או בהקב"ה? אם כוונתו להקב"ה יתרומם ויתעלה הרי שיש כאן הגשמה ברורה ומפורשת ודי בפירוש זה כדי לשרוף את כל פירושו של רש"י לתורה ולגמרא יחד עם כל הפסוקים והסוגיות בהתאם להלכה; ואם כוונתו לאדם, מדוע יש צורך לציין שניתן לומר על האדם לשון עמידה? האין זה ברור? וכי אין אנו יודעים שהאדם יושב ועומד?
כמו כן, מדוע רש"י לא הלך בדרכו של רבי אבהו וכתב דברים מפורשים וברורים על דרך השלילה, כך לדוגמה: "נאמר [בתורה: "עֲמֹד עִמָּדִי"] בהקב"ה כבאדם, אף שאין יכול להיאמר בו כן". ואם רש"י היה כותב באופן ברור כזה הוא באמת היה מרחיק מן ההגשמה. אולם, סטייתו מדרך השלילה החד-משמעית של רבי אבהו בגמרא, וכן החדרת הספק לתוך דבריו, מעידה לדעתי על כוונתו לטשטש את דברי הגמרא החד-משמעיים המפורשים והנחרצים.
ובמלים אחרות, כאשר מין נתקל בהרחקת גשמות כל-כך נחרצת וחדה בגמרא הוא לא יכול לכתוב את ההיפך הגמור בפירושו ועדיין להיחשב כפרשן נאמן ולגיטימי. שהרי אם רש"י היה מערער על דברי רבי אבהו באופן חד וישיר הוא היה מוצא את עצמו נקבר מחוץ לגדר...
אלא, רש"י פעל כאן בדרך מתוחכמת, הוא לא היה יכול לשלול את דברי רבי אבהו, אך הוא כן היה יכול להחדיר את הספק, ואת זאת בדיוק הוא עשה. ולא רק שהוא החדיר את הספק כיצד יש להבין את דבריו, המתבונן לעומק יבין שכוונתו להגשים, שהרי מה החידוש באמירה שניתן לומר באדם לשון עמידה? ואין צורך לומר זאת!
כמו כן, אם כוונתו של רש"י הייתה להרחיק מן ההגשמה, הוא לא היה עושה זאת בדרך של "מתוך הן אתה שומע לאו", דהיינו הוא לא היה אומר שניתן לומר באדם שהוא עומד ויושב, וסומך על-כך שמתוך דבריו אלה נלמד שאי-אפשר לומר זאת ביחס להקב"ה, אלא הוא היה אומר במפורש את הלאו, דהיינו מוסיף את המילה "שלא" לפירושו, ואומר מפורשות שלא ניתן לומר על הקב"ה שהוא עומד ויושב, ויוצא מאזור הדמדומים של המינים.
ולשם ההשוואה ראו נא את פירושי אונקלוס ורס"ג לפסוק הנדון, ושניהם מרחיקים מן ההגשמה באופן שאינו משתמע לשני פנים: אונקלוס תרגם כך: "וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי" – "וְאַתּ הָכָא קוּם קֳדָמַי", נמצא שאונקלוס החליף את המלה "עִמָּדִי" במלה "קֳדָמַי", כדי להרחיק אותנו מן המחשבה שניתן לעמוד יחד עם הקב"ה, דהיינו שיש לפני ה' יתעלה עמידה וישיבה וכיו"ב. וכך בדיוק פירש גם רס"ג: "עִמָּדִי – לְפָנַי".
***
וכבר קבעו חז"ל גם במסכת חגיגה (טו ע"א): "אין למעלה לא ישיבה ולא עמידה ולא עורף ולא עִפּוּי", וכן פוסק רבנו בהלכות יסודי התורה (א, יג): "וכך אמרו חכמים: אין למעלה לא ישיבה ולא עמידה ולא עורף ולא עפוי". ברם, מעניין הדבר שבגמרא ווילנא נאמר כך: "גמירא, דלמעלה לא הוי לא ישיבה ולא תחרות ולא עורף ולא עיפוי", כלומר, במקום "ולא עמידה" נאמר שם: "ולא תחרות", ומי לדעתכם שיבש את הנוסח ומחק את העמידה? ובכן, אני מניח שאתם כבר לא מתפלאים, כי שוב זהו רש"י הטמא, מפני שהוא אומר שם: "ולא עמידה – לא גרסינן", ובמלים אחרות, הוא מוחק ומשבש את התלמוד, ומקרב אל ההגשמה.
ויתרה מזאת, רש"י לא רק מקרב אל ההגשמה, הוא למעשה מחריב את השקפת הרחקת הגשמות לחלוטין! כי לא רק שהוא מוחק את המלים "ולא עמידה", הוא למעשה מוחק את כל מאמר חז"ל הזה אשר כל-כך חשוב ויסודי להרחקת הגשמות! ואסביר מדוע, חז"ל התכוונו להרחיק את ההגשמה מן הקב"ה באמרם למעשה שאין להקב"ה שום מאפיין גשמי מכל צד שהוא, ואילו רש"י העביר את כל המאמר הזה מן הקב"ה – למלאכים! שהרי הוא מפרש שם בגמרא: "לא עורף – דבכל צדיהן יש להם פנים", וברור שכוונת רש"י למלאכים וכפי שהם תוארו בנבואת יחזקאל בפרק הראשון כבעלי פנים מארבעת צדי ראשיהם.
זאת ועוד, המאמר הזה של חז"ל: "אין למעלה לא ישיבה ולא עמידה" וכו', הינו אולי מאמרם היסודי והחשוב ביותר בעניין הרחקת ההגשמה! ולא רק שרש"י הטמא ביטל את מאמרם הנעלה הזה אשר נוגע בהרחקת הגשמות מה' יתעלה, הוא גם החדיר לנו את ההשקפה הרעה שיש למלאכים מאפיינים גופניים מובהקים, ואף ברור מדבריו שהוא הבין את נבואת יחזקאל בפרק א כפשוטה, כלומר שיש למלאכים פני חיות בכל ארבעת צדדי ראשם!
ראיה נוספת לכך שרש"י העביר את המאמר הנפלא והמופלא הזה של חז"ל מהקב"ה – למלאכים, עולה מעצם המצאת הנוסח "ולא תחרות" על-ידי צאצאי המינים ממשיכי דרכו. כלומר, אמנם רש"י היה זה אשר מחק את הנוסח "ולא עמידה" אך לא הוא היה זה שהוסיף את הנוסח "ולא תחרות", שהרי הוא אומר בפירושו "ולא עמידה – לא גרסינן" ותו לא, ואם הוא היה סבור שיש לומר "ולא תחרות" במקום "ולא עמידה" ברור שהוא היה מציין זאת, וכמנהגו הרע לשבש את הנוסחים באלפי מקומות ברחבי התלמוד הבבלי. ובמלים אחרות, צאצאי המינים שבאו אחריו הוסיפו את הנוסח "ולא תחרות" כי הבינו מדברי רש"י בפירושו לעיל: "לא עורף – דבכל צדיהן יש להם פנים", שמדובר במלאכים!
אגב, ממה שרש"י מפרש עיפוי – עייפות, עולה בבירור שהוא כלל לא הבין את האמור בישעיה (יא, יד): "וְעָפוּ בְכָתֵף פְּלִשְׁתִּים יָמָּה, יַחְדָּו יָבֹזּוּ אֶת בְּנֵי קֶדֶם, אֱדוֹם וּמוֹאָב מִשְׁלוֹח יָדָם וּבְנֵי עַמּוֹן מִשְׁמַעְתָּם", וכך תרגם שם יונתן: "וְיִתְחַבְּרוּן כְּתַף חַד לְמִמְחֵי יָת פְּלִשְׁתָּאֵי דִּבְמַעְרְבָא, כַּחְדָּא יִבְּזוּן יָת בְּנֵי מַדְנְחָא, בֶּאֱדוֹם וּמוֹאָב יוֹשְׁטוּן יַדְהוֹן וּבְנֵי עַמּוֹן יִשְׁתַּמְעוּן לְהוֹן". ובאותה הסכלות ממשיכים גם צאצאי המינים לובשי השחורים, מעריציו וממשיכי דרכו של רש"י בימינו, אשר אינם יודעים אפילו לקרוא את פסוקי התנ"ך ללא שגיאות, ואפילו אם לא יקראו בעגת היידיש המבחילה שלהם, אפילו אם יקראו בעברית צריך לתקן אותם שוב ושוב.
"כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם יְיָ לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד" (צפ' ג, ט).
***
לסיכום: כך היה על רש"י לפרש אם הוא באמת היה רוצה להרחיק מן ההגשמה: "כביכול – נאמר [בתורה: "עֲמֹד עִמָּדִי"] בהקב"ה כבאדם אף שאין יכול להיאמר בו כן". ובמשפט הזה אין צל של ספק שהכוונה להקב"ה, שהרי ברור שבאדם כן ניתן לומר לשון עמידה.
לעומת זאת, בפירושו המקורי של רש"י: "נאמר בהקב"ה כבאדם, שיכול להיאמר בו כן", לא ברור למי הכוונה, לאדם או להקב"ה? וכל-שכן שיש חמשה עדים לכך שרש"י התכוון להחדיר את הגשמות ולרמוז שמדובר בהקב"ה ושניתן להגשימו ולומר עליו לשון עמידה:
1) ידוע לכולם שהאדם הולך על שתי רגליים ואין צורך לומר שניתן לומר בו לשון עמידה; 2) רש"י סטה בפירושו מדרך השלילה המפורשת והנחרצת של רבי אבהו בגמרא, וכל סטייה מדרכו הנחרצת של רבי אבהו גוררת עמה את הספק ומדרדרת להגשמה; 3) אם כוונתו של רש"י הייתה להרחיק מן ההגשמה הוא לא היה עושה זאת בדרך של "מתוך הן אתה שומע לאו", דהיינו: הרחקת ההגשמה לא הייתה רק במשתמע, אלא הוא היה אומר במפורש את הלאו, דהיינו מוסיף את המילה "שלא" לפירושו ויוצא מאזור הדמדומים של המינים; 4) עיוות מאמר חז"ל המפורסם בעניין הרחקת הגשמות וייחוס העמידה לה' יתעלה; 5) עשרות ומאות מקומות נוספים בפירושיו שבהם רש"י נוקט בלשונות ובאופנים מגשימים ברורים.
"לַמְשֻׁמָּדִים אַל תְּהִי תִקְוָה, כָּל הַמִּינִים כְּרֶגַע יֹאבֵדוּ, וּמַלְכוּת זָדוֹן תַּעֲקֹר וְתִשְׁבֹּר מְהֵרָה בְיָמֵינוּ, בָּרוּךְ אַתָּה ייי שׁוֹבֵר אוֹיְבִים וּמַכְנִיעַ זֵדִים" (ברכת המינים לפי נוסח רבנו).
בתמונת שער הרשומה: תורה ותרגום ארמי, עיראק המאה ה-11.