רש"י – ראש פרשני ההגשמה (חלק עד)

כב. הגשמה וסכלות בפירוש רש"י לפרשת משפטים – המשך

דוגמה ראשונה

בשמות (כג, ב) נאמר כך: "לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת וְלֹא תַעֲנֶה עַל רִב לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת", ושם פירש רש"י: "לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת – יש במקרא זה מִדְרָשֵׁי חכמי ישראל, אבל אין לשון המקרא מיושב בהן על אופניו". כלומר, לפי רש"י יש לפנינו פסוק יוצא-דופן שפשטו אינו מתפרש על-פי מדרשי חז"ל! ובמלים אחרות, יש בדברי רש"י הללו הוכחה נוספת לשיטתו להשתמש במדרשי חז"ל כאמצעי לפירוש פשטי המקראות, וזו סכלות חמורה.

זאת ועוד, מהמשך פירושו עולה ומתחדדת התובנה בעניין סכלותו, שהרי היינו חושבים שאותם המדרשים שרש"י מזכיר הינם מדרשים ואגדות שפשטיהם עוסקים בענייני הנמנעות וההזיות, ולכן הפסוק לפי דמיונו של רש"י אינו "מיושב בהן על אופניו". ובכן, הדרשות שרש"י מצטט בהמשך פירושו אינן דרשות אגדיות אלא דרשות הלכתיות! ודווקא בהן רש"י קובע שהפסוק אינו מתבאר על-פיהן! ובמלים אחרות, כאשר מדובר בדרשות אגדיות של חז"ל הוא מחדיר את פשטיהן כפירוש לפשט פסוקי התורה, אך כאשר מדובר במדרשי הלכה מובהקים הוא מחליט באופן שרירותי והזוי לחלוטין, שהמדרשים הללו אינם ראויים לפרש את הפשט!

והנה לפניכם המשך דבריו בפירושו הנדון:

"מכאן דרשו שאין מטין לחובה בהכרעת דיין אחד, וסוף המקרא דרשו: 'אחרי רבים להטות', שאם יש שנים במחייבין יותר על המזכין, הטֵּה הדין על פיהם לחובה ובדיני נפשות הכתוב מדבר, ואמצע המקרא דרשו: 'ולא תענה על ריב', על רב, שאין חולקין על מופלא [הדיין הבכיר] שבבית-דין, לפיכך מתחילין בדיני נפשות מן הצד, לקטנים שבהן שואלין תחלה, שיאמרו את דעתם. לפי דברי רבותינו כך פתרון המקרא: 'לא תהיה אחרי רבים לרעות' לחייב מיתה בשביל דיין אחד, שירבו המחייבין על המזכין. 'ולא תענה על הרב לנטות' מדבריו, ולפי שהוא חסר יו"ד דרשו בו כן. 'אחרי רבים להטת' ויש רבים שאתה נוטה אחריהם, ואימתי, בזמן שהן שנים המכריעין במחייבין יותר מן המזכין, וממשמע שנאמר: 'לא תהיה אחרי רבים לרעות' שומע אני אבל היה עמהם לטובה, מכאן אמרו: דיני נפשות מטין על-פי אחד לזכוּת ועל-פי שנים לחובה".

יש בדברי רש"י ערבובי עניינים שמנוסחים בעילגות לשונו הידועה, ועל-כל-פנים דבר חשוב למדנו מפירושו הזה ביחס למינותו ולסכלותו: רש"י אומר על מדרשי ההלכה שהוא מעתיק שלא ניתן לבאר את פשט הפסוק לפיהם, וזו סכלות חמורה ואף מינות, מפני שכפי שנראה לקמן, דווקא לאור מדרשי ההלכה הללו האמורים יש לבאר ולהסביר את הפסוק, כי לא מדובר כלל במדרשי אגדה! אלא במדרשי הלכה שנאמרו במסורת התורה-שבעל-פה שכך יש להבין ולהסביר את הפסוק לעם-ישראל, והנה לפניכם פסק רבנו בהלכות סנהדרין (ח, א ואילך):

"בית-דין שנחלקו, מקצתן אומרים זכאי ומקצתן אומרים חייב – הולכין אחר הרוב, וזו מצות עשה של תורה, שנאמר: 'אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת' [שמ' כג, ב]. במה דברים אמורים? בדיני ממונות, ובשאר דיני איסור והיתר, וטמא וטהור, וכיוצא בהן. אבל בדיני נפשות, אם נחלקו בזה [=באותו] החוטא, אם ייהרג או לא ייהרג, אם היו הרוב מזכין – זכאי, ואם היו הרוב מחייבין – אינו נהרג עד שיהיו המחייבין יתר על המזכין שניים. מפי השמועה למדו, שעל זה הזהיר בתורה ואמר: 'לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת' [שמ' שם]. כלומר, אם היו הרוב נוטין לרעה להרוג, לא תהיה אחריהם עד שיטו הטיה גדולה ויוסיפו המחייבין שניים, שנאמר: 'לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת' [שמ' שם] –הטותך לטובה על-פי אחד, ולרעה על-פי שניים. וכל אלו הדברים קבלה הם".

נמצא אפוא, שלא רק שרש"י לא ידע את מסורת התורה-שבעל-פה שניתנה ונמסרה לנו איש-מפי-איש עד משה רבנו בהר סיני, אלא שהוא טען שלא ניתן לפרש את פשט פסוקי התורה לפי מסורת התורה-שבעל-פה! ובזה הוא חלק למעשה על פירושו של משה רבנו לפסוקי התורה, ויתרה מזאת, הוא חלק בזה למעשה על פירושו של ה' יתעלה, אשר מסר את הפירוש הזה למשה רבנו בהר סיני. שהרי לפי רש"י, כל המדרשים שהוא מעתיק הן דרשות בעלמא!

קצרו של דבר, רש"י לא נמנה על מעתיקי השמועה, ההיפך הגמור, הוא היה מין וסכל אשר החריב את דתנו והרחיק מעם-ישראל את מסורת התורה-שבעל-פה, ובמקומה החדיר לעמֵּנו את שלל הזיות פשטי אגדות חז"ל, ואף עיוות אותן באופנים שיוסיפו חטא על פשע, למען ספות הרווה את הצמאה, והִתעה את עם-ישראל בדרכי ההזיות, בנתיבי הבל שווא ומדוחים.

והנה לפניכם דברי רבנו ביסוד השמיני משלושה-עשר יסודות דתנו: "והיסוד השמיני הוא תורה מן השמים. והוא, שנאמין שכל התורה הזו הנמצאת בידינו היום הזה היא התורה שניתנה למשה רבנו ע"ה, ושהיא כולה מפי-הגבורה, כלומר שהגיעה אליו כולה מאת ה' הגעה שקורים אותה על דרך ההשאלה 'דיבור'. [...] וכן פירושה המקובל גם הוא מפי-הגבורה, וזה שאנו עושים היום צורת הסוכה והלולב והשופר והציצית והתפילין וזולתם, היא עצמה הצורה שאמר ה' למשה ואמר לנו, והוא רק מוביל-שליחות נאמן במה שהביא. והדיבור המורה על היסוד הזה השמיני הוא אמרוֹ: 'בְּזֹאת תֵּדְעוּן כִּי יְיָ שְׁלָחַנִי... כִּי לֹא מִלִּבִּי' [במ' טז, כח]".

ומה דינו של המערער על יסוד מיסודות הדת? ובכן, הנה המשך דברי רבנו שם:

"וכאשר יפקפק אדם ביסוד מאלו היסודות הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשׂנוא אותו ולהשמידו, ועליו הוא אומר: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' [תה' קלט, כא]".

דין נוסף שרש"י מסרב לפרש באמצעותו את הפסוק אף הוא בגדר מסורת תורה-שבעל-פה, והנה פסק חז"ל ורבנו בהלכות סנהדרין (יא, ח): "דיני ממונות והטומאות והטהרות – מתחילין מן הגדול שבדיינין ושומעין את דבריו, ודיני נפשות – מתחילין מן הצד, ואין שומעין דברי הגדול אלא באחרונה". והואיל ודין זה מובא במשנה (סנהדרין ד, ב): "דיני נפשות מתחילין מן הצד" ואין חולק עליו בגמרא שם (סנהדרין לו ע"א), קרוב לוודאי שאף דין זה הוא בגדר מסורת תורה-שבעל-פה שנשמעה ונמסרה לנו אף היא איש-מפי-איש עד משה רבנו ע"ה בהר סיני.

ולסיום עניין זה נחדד תובנה מסוימת בהבנת סכלותו של רש"י: הוא לא הבחין בין שני סוגים שונים לחלוטין של מדרשי ההלכה: בין מדרשי הלכה קדומים שהם פירושים שנמסרו לנו לפסוקי התורה ונמסרו לנו על-ידי משה רבנו בהר סיני, לבין מדרשי הלכה שבאמצעותם חז"ל חידשו דינים בדרכי המדרש (ומדובר בעיקר בדינים ובעניינים שתוקפם מדרבנן, וכדלקמן).

והנה לפניכם שוב דברי רש"י לעיל: "מכאן דרשו [...] וסוף המקרא דרשו [...] ואמצע המקרא דרשו [...] לפי דברי רבותינו כך פתרון המקרא [...] ולפי שהוא חסר יו"ד דרשו בו כן [...] מכאן אמרו" וכו'. כלומר, אין ספק שנדמה לו לרש"י-שר"י, שכל הדרשות הללו הן דרשות שאין להן זיקה לדיני התורה שנמסרו לנו ממשה רבנו ע"ה בהר סיני, שהרי אין שום זכר בדבריו לכך שמדובר במסורת תורה-שבעל-פה, ואדרבה! יש ראיה מדבריו לכך שמדובר בדרשות בעלמא, שהרי רש"י אומר בראש דבריו שלא ניתן לפרש את פשט הפסוק לפי דרשות חז"ל הללו!

קצרו של דבר, מהעיון שערכנו לעיל עולה באופן ברור, שרש"י סבר שכל הדרשות הללו הן דרשות שמנותקות לחלוטין מדין תורה, דהיינו דרשות שמבטאות לכל היותר דינים דרבנן. ובמלים אחרות, רש"י לא ידע להבחין בין מדרש הלכה שנמסר לנו מפי משה רבנו, לבין מדרש הלכה שאין לו שום קשר לסיני, אלא חכמים חידשוהו במשך הדורות ותוקפו הוא מדרבנן; עוד עולה בבירור, שרש"י כלל לא הבין את תפקידם של מדרשי ההלכה לעומת מדרשי האגדה.

ועתה נֹאמר משהו בעניין מדרשי ההלכה הקדומים וחידושי הדינים בשלוש-עשרה המידות. בעניין מדרשי ההלכה הקדומים אומר רבנו בהקדמתו לפירוש-המשנה (עמ' ב):

"כל המצוות נאמרו כללותיהן ופרטותיהן ודקדוקיהן מסיני. והנה לך משל, אמר לו ה': 'בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים' [ויק' כג, מב], וגם הודיעוֹ ה' יתעלה שסוכה זו חובת הזכרים ולא הנקבות, ואינה חובה לחולים ולא להולכי דרכים, ואין מסכּכין אותה אלא בדבר הצומח מן הארץ, ואין מסכּכין אותה לא בצמר ולא במשי ולא בכלים ואפילו מן הצומח בארץ כגון המחצלות והבגדים, והאכילה והשתיה והשינה יהיו בה כל שבעת הימים, ולא יהא חללהּ פחות משבעה טפחים אורך על שבעה טפחים רוחב, ולא יהא גבההּ פחות מעשרה טפחים. וכאשר בא השליח [משה רבנו] עליו השלום קיבל את המצוה הזו [=הפסוק] וביאורה [=פירוש הפסוק והלכותיו], וכך כל השש-מאות-ושלש-עשרה המצות הן ופירושיהן, המקרא כתוב במגילות והפירוש על-פה".

ובעניין חידושי הדינים האמורים לעיל אומר רבנו בהקדמתו לפירוש-המשנה (עמ' יא):

"נמצא לפי הכללים שהקדמנו, שכל הדינים הקבועים בתורה נחלקים לחמשה חלקים: החלק הראשון: הפירושים המקובלים ממשה שיש להם רמז בכתוב או שאפשר ללמדם באחת המידות, וזה אין בו מחלוקת כלל, אלא כל זמן שיאמר אדם קיבלתי כך וכך מסתלק כל ויכוח; החלק השני: הם הדינים שבהם אמרו שהם 'הלכה למשה מסיני', ואין עליהם ראיה כמו שאמרנו, וגם זה ממה שאין בו מחלוקת; החלק השלישי: הם הדינים שנלמדו באחת המידות, ובהם נופלת מחלוקת כמו שאמרנו, ונפסק בהם הדין כדעת הרוב לפי הכללים שהקדמנו [...] אבל אתה, אם תסתפק במשהו, ודאי לא תסתפק במחלוקת בית-שמאי ובית-הלל באמרם: מכבדין את הבית ואחר-כך נוטלין לידים או נוטלין לידים ואחר-כך מכבדין את הבית, שאין אחת משתי הסברות מקובלת ממשה ולא שמעהּ מסיני, וסיבת מחלוקתם כמו שאמרו שאחד מהם אוסר להשתמש בעם-הארץ והשני מתיר, וכן כל הדומה למחלוקות אלו שהם סעיפי-סעיפי-סעיפים [ומדברי רבנו הללו עולה שרוב הדינים הללו הם דינים דרבנן ותוקפם מדרבנן]".

ושימו לב מה אומר רבנו בהמשך דבריו שם בעניין הטועים לסבור שחידושי החכמים הנלמדים בשלוש-עשרה המידות הם דברי קבלה שנמסרו לנו ממשה רבנו ע"ה בסיני, ובמלים אחרות, בעניין המערבּבים בין הקטגוריות של התורה-שבעל-פה שרבנו ביאר לעיל, וכֹה דבריו:

"אבל סברת מי שחשב שגם הדינים שיש בהם מחלוקת קבלה ממשה, ונפלה בהם מחלוקת מחמת טעות בקבלה או שכחה, ושהאחד צודק בקבלתו והשני טעה בקבלתו, או ששכח, או שלא שמע מרבו כל מה שצריך לשמוע, ומביא ראיה לכך מה שאמרו: 'משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שימשו כל צרכן רבתה מחלוקת בישראל ונעשית תורה כשתי תורות' – הנה זה חַי ה' דבר מגונה ומוזר מאד, והוא דבר בלתי נכון ולא מתאים לכללים, וחושד באנשים שמהם קיבלנו את התורה – וכל זה בטל. והביא אותם לידי השקפה נפסדת זו מיעוט ידיעת דברי חכמים הנמצאים בתלמוד, לפי שמצאו שהפירוש מקובל ממשה, וזה נכון לפי הכללים שהקדמנו, אבל הם לא הבדילו בין הכללים המקובלים והחידושים שנלמדו [בדרכי העיון]".

כלומר, לפי רבנו, הערבוב בין הדינים שחידשו חכמים בשלוש-עשרה-המידות לבין הדינים שקיבלנו ממשה רבנו ע"ה בסיני, לא רק שהוא "דבר מגונה ומוזר מאד", ולא רק שהמערבּב הזה "חושד באנשים שמהם קיבלנו את התורה", אלא שהוא גם סכל גמור בהבנת התלמוד: "והביא אותם לידי השקפה נפסדת זו מיעוט ידיעת דברי חכמים הנמצאים בתלמוד". ואם תבקשו לידע: ומדוע יש בערבוב הזה חשד באנשים שמהם קיבלנו את התורה? ובכן, מי שמערבּב בין העניינים יכול לשגות בשתי השקפות נפסדות: או שהוא יסבור שחכמים ע"ה הוסיפו על דיני התורה במה שהם החליטו שדיני דרבנן הם דינים שנמסרו לנו ממשה רבנו, או שהוא יסבור שחכמים גרעו מדיני התורה וקבעו שפירושים מסוימים שקיבלנו ממשה רבנו הינם דרשות בעלמא, דהיינו דרשות פרשניות או דרשות שנועדו להוסיף דינים מחודשים. וכך או כך הוא גם ישגה במחשבה שחכמים ע"ה לא היו בקיאים במסורת התורה-שבעל-פה.

ורש"י לעיל סָכל בעניין הזה שרבנו מציין לעיל בשינוי קל: רבנו דיבר על מי שהוסיף על דיני התורה וסבור שדינים מחודשים של חכמים הם דינים מקובלים בסיני; ואילו רש"י לעיל גרע מדיני התורה שהרי הוא עקר דינים דאורייתא וסבר שהם דרשות בעלמא שכל מהותן מדרבנן. ומי שמוסיף על דיני התורה חושד בחכמים שלא ידעו את מסורת התורה-שבעל-פה, אך מי שגורע גם חושד בחכמים שהם שיבשו את מסורת התורה-שבעל-פה, וגם מערער את כוחם של דינים שניתנו לנו בסיני ומורידם לדרגת דיני דרבנן, ונראה לי שהעוקר הזה חמור יותר.

והנה לפניכם דברי רבנו ביסוד התשיעי משלושה-עשר יסודות הדת:

"והיסוד התשיעי הביטול. והוא שזו תורת משה לא תבטל, ולא תבוא תורה מאת ה' זולתה, ולא יתוסף בה ולא יגָּרע ממנה לא בכתוב ולא בַּפֵּירוש [=בתורה-שבעל-פה], אמר: 'לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ' [דב' יג, א]. וכבר ביארנו מה שצריך לבאר ביסוד זה בהקדמת החיבור הזה".

דוגמה שנייה

בשמות (כג, ט) נאמר כך: "וְגֵר לֹא תִלְחָץ וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם", ושם פירש רש"י: "וְגֵר לֹא תִלְחָץ – בהרבה מקומות הזהירה תורה על הגֵּר מפני שסורו רע". ופירושו מנוגד למטרת התורה בפסוק, שהרי מטרת התורה בציווי הזה היא לרחם על הגֵּרים ולהוסיף בהם אהבה ולהזהיר מפני עינויָם, ואף שר' אליעזר אמר בגמרא (ב"מ נט ע"ב) כדברים האלה, ברור שאין כוונתו לפרש את הפסוק אלא ללמד מוסר להיזהר מן הגרים:

"תניא, רבי אליעזר הגדול אומר: מפני מה הזהירה תורה בשלושים וששה מקומות, ואמרי לה בארבעים וששה מקומות בגר – מפני שֶׁסּוּרוֹ [=שטבעו] רע".

ודבריו של ר' אליעזר אינם פרשנות פשטנית לשום פסוק בתורה, אלא לימוד מוסר להיזהר מן הגֵּרים, מפני שיש לא מעטים שעדיין נדרשת להם דרך ארוכה כדי להתרחק מן ההבל, ומן המפורסמות הוא יחסם הדו-ערכי של חז"ל לגֵּרים, כי לא כולם נספחים לעמֵּנו מאהבת ה'. אך רש"י, בהחדרת דברי מוסר כפירוש לפשט הפסוק, החליט למעשה שכל הגֵּרים הם רָעים וחטָּאים לה' מאד! ועם פרשנות שכזו לפשט הפסוק לא ניתן לקיים את מצוות התורה לאהוב את הגֵּרים. נמצא, שפרשנותו עוקרת הלכה למעשה את מצוות התורה לאהוב את הגרים.

והנה לפניכם פסק חז"ל ורבנו בהלכות דעות (ו, ה):

"אהבת הגֵּר שבא ונכנס תחת כנפי השכינה [=שבדקו אחריו ומצאו שנכנס לדת מאהבת ה'] [כוללת] שתי מצוות עשה: אחת מפני שהוא בכלל רֵעִים [כלומר שיש חובה לאהוב אותו מכוח מצוַת: 'וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ', שהרי הוא יהודי], ואחת מפני שהוא גֵּר והתורה אמרה: 'וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר' – ציווה על אהבת הגר כמו שציווה על אהבת שמוֹ, שנאמר: 'וְאָהַבְתָּ אֵת יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יא, א], הקדוש-ברוך-הוא אוהב גֵּרים [=גרי צדק] שנאמר: 'וְאֹהֵב גֵּר' [שם י, יח]".

ואם תמהתם כיצד רש"י פירש "שסורו רע"? ובכן, בהוריות (יג ע"א) רש"י אומר כך: "שסורו – ייצר הרע, שֶׁשָׂר שלו רע הוא". כלומר, השר השמימי הממונה על ייצר הרע של הגֵּר הוא רע מאד. ודבריו סכלות מוחלטת, כאילו יש לכל אדם שר שמימי דמיוני שממונה על ייצר הרע, ושלושה עניינים חמורים מאד עולים מפירושו: א) בהזיה הזו רש"י מכשיר את כל התועבות, שהרי הן אינן נובעות מבחירת רוע לב האדם אלא מאיזה שר שמימי דמיוני שמאלץ את האדם להָרע ולהתעלל; ב) אם המלאכים הם האשמים ברשעות הרשעים, לא ניתן להרשיע, לייסר ולהעניש את הרשעים; ג) רש"י מוציא לעז על המלאכים, כאילו המלאכים הקדושים הינם רשעים ארורים אשר מתעים את העם מדרכי מישרים ומורידים את בני האדם לבאר שחת.

ולא רק לגֵּרים יש שר ממונה על ייצר הרע, אפילו לעכברים! וכך נאמר במסכת הוריות שם: "שאלו תלמידיו את ר' אלעזר: מפני מה הכל מושלים בעכברים? מפני שסורן רע. מאי היא? רבא אמר: אפילו גלימי גייצי". ושם פירש רש"י: "אמר להם מפני שסורן רע – שיצר לבם [של העכברים] רע הוא יותר מדאי, ו'סורו' שׂר שלהם ["סורו" הוא השר השמימי הממונה על כל העכברים שבעולם], כדאמר בגֵּר: שסורו רע [ב"מ שם] – דהיינו יצר הרע שֶׁשָׂר שלו רע הוא".

דוגמה שלישית

בשמות (כג, טז) נאמר כך: "וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה בְּאָסְפְּךָ אֶת מַעֲשֶׂיךָ מִן הַשָּׂדֶה", ושם פירש רש"י: "וְחַג הָאָסִף – הוא חג הסוכות; בְּאָסְפְּךָ אֶת מַעֲשֶׂיךָ – שכל ימות החמה התבואה מתייבשת בשדות ובחג אוספים אותה אל הבית מפני הגשמים". ואני שומע ולא אבין: "כל ימות החמה התבואה מתייבשת בשדות"? ואם כוונתו לתבואת השדה כגון חיטים ושעורים דבריו סכלות גמורה, שהרי קוצרים את התבואה לקראת חג השבועות שהם ימי האביב טרם שיגיעו ימי החמה; ואם כוונתו ליבול האילנות, עדיין איני מבין, וכי כל ימי החמה הפירות "מתייבשים" בשדות? ואולי התבלבל מרוב עילגותו בין "מתבשלים" לבין "מתייבשים", וכך או כך רש"י לא הבין מאומה בחקלאות, וציינתי זאת מפני שיש בפירוש זה ראיה נוספת לכך שאין שום אמת בהזיה שהוא היה יצרן יין.

דוגמה רביעית

בפירושו לשמות (כג, כז) אומר רש"י כך: "וכן 'ונתתּי', הת"ו מודגשת, שהיא באה במקום שתים, לפי שהיה צריך שלוש תוי"ן, שתים ליסוד, כמו 'בְּיוֹם תֵּת יְיָ' [יהו' י, יב], 'מַתַּת אֱלֹהִים הִיא' [קה' ג, יג], והשלישית לשימוש". כלומר, לפי רש"י המלה "ונתתּי" מודגשת בת"ו השנייה מפני ששורשה הוא נ-ת-ת, כאילו היה צריך לומר ונתתתי, אלא שנשמטה ת"ו אחת ולכן הת"ו השנייה קיבלה דגש. ודבריו הבל מהובל אפילו ליודע לשון קטן אשר כמוני: שורש המלה "ונתתי" הוא לא נ-ת-ת אלא נ-ת-ן והסיבה שיש דגש בת"ו השנייה הוא מפני שהנו"ן השורשית נשלה (ונתנתי), ולכן הת"ו השנייה קיבלה דגש חזק. אגב, גם שם-הפועל "תֵּת" וגם שם-העצם "מַתַּת", שניהם מקורם בפועל נ-ת-ן, כי אין דבר כזה בעברית שרש נ-ת-ת.

ואם מישהו מהאקדמיה ללשון ייקח על עצמו למצוא את כל הזיותיו הלשוניות של רש"י העילג בפירושו, אין לי צל של ספק שימצאו בפירושו עוד שגיאות לא מעטות בענייני לשון, ואין צורך לומר שבענייני תחביר והבעה הוא היה ברמה של ילד קטן, כי פירושיו עילגים ומשובשים מאד. לפיכך, העובדה שרש"י התפרסם כ"גאון ומומחה בלשון" היא עדות נוספת לסכלות שאחזה בחכמי-יועצי-אשכנז, וכן ללהיטותם להפוך את המין הטמא הזה לאלילם – וזאת במטרה לפטֵּם את גאוותם ולא פחות מזה כדי להוסיף ולשקוע בתאוותיהם, כי עבדא בהפקירא ניחא להו.

דוגמה חמישית

בשמות (כג, כח) נאמר כך: "וְשָׁלַחְתִּי אֶת הַצִּרְעָה לְפָנֶיךָ וְגֵרְשָׁה אֶת הַחִוִּי אֶת הַכְּנַעֲנִי וְאֶת הַחִתִּי מִלְּפָנֶיךָ", ושם פירש רש"י: "הצרעה – מין שרץ העוף, והייתה מכה אותם [את הכנעני והחיתי והחיוי] בעיניהם ומטילה בהם ארס והם מתים, והצרעה לא עברה את הירדן, והחתי והכנעני הם ארץ סיחון ועוג, לפיכך, מכל שבע אומות לא מנה כאן אלא אלו. וחיוי אף-על-פי שהוא מעבר הירדן והלאה, שנו רבותינו במסכת סוטה: על שפת הירדן עמדה וזרקה בהם מרה".

והירידה לפרטי האגדות מלמדת עד כמה הוא שקע בהזיות, וכמובן שפירושו סכלות הואיל והוא החדיר את אגדות חז"ל לפירוש פשטני, והנה לפניכם האגדה שבמסכת סוטה (לו ע"א):

"תנא: צרעה לא עברה עמהם. ולא? והא כתיב: 'וְשָׁלַחְתִּי אֶת הַצִּרְעָה לְפָנֶיךָ'! אמר רבי שמעון בן לקיש: על הירדן עמדה וזרקה בהן מרה, וְסִימַּת את עיניהם מלמעלה וסירסתן מלמטה, שנאמר: 'וְאָנֹכִי הִשְׁמַדְתִּי אֶת הָאֱמֹרִי מִפְּנֵיהֶם אֲשֶׁר כְּגֹבַהּ אֲרָזִים גָּבְהוֹ וְחָסֹן הוּא כָּאַלּוֹנִים וָאַשְׁמִיד פִּרְיוֹ מִמַּעַל וְשָׁרָשָׁיו מִתָּחַת' [עמ' ב, ט]. רב פפא אמר: שתי צרעות היו, חדא דמשה וחדא דיהושע, דמשה לא עברה, דיהושע עברה".

אך לא רק אגדות שמובאות בגמרא, גם מדרשי הזיה מאוחרים הוא החדיר לפירושו "הפשטני", וכך נאמר במדרש ההזיות המכונה תנחומא (מהדורת בובר, משפטים יב):

"כיצד האמוריים היו מתים? אמר ר' לוי: שתי צרעות היה מזווג לכל אחד ואחד, וכל אחת ואחת הייתה שופכת ארסה בתוך עיניו, ומיד היה מת".

ומי שמחדיר פטריות הזיה כאלה לתוך פירוש פשטני כופר בתורה ובדברי הנביאים, שהרי לפיו כל תיאורי הכיבוש של עמי כנען שבעבר-הירדן וכן כיבוש החיוי שהיה יושב בסמוך לעבר-הירדן לפי האגדה, כולם הינם שקר וכזב! שהרי לפי השכרן הזה הצרעה היא זו אשר מכה בהם.

ורס"ג פירש שם: "צרעה – מחלה".

דוגמה שישית

בשמות (כד, י) נאמר כך: "וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר", ושם פירש רש"י: "וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל – נסתכלו והציצו ונתחייבו מיתה". ופירושו הגשמה, שהרי הוא חוזר ואף כופל את הפועל "וַיִּרְאוּ" באמרוֹ: "נסתכלו והציצו", כאילו מדובר בראיית עין חושית-אנושית, ומי שניתן לראותו בעיני הבשר הוא בוודאי גוף.

והנה לפניכם תרגומו של אונקלוס שם, וממנו נוסיף ונבין עד כמה רש"י היה סכל ונבל:

"וַחֲזוֹ יָת יְקָר אֱלָהָא דְּיִשְׂרָאֵל, וּתְחוֹת כּוּרְסֵי יְקָרֵיהּ, כְּעוֹבָד אֶבֶן טָבָא וּכְמִחְזֵי שְׁמַיָּא לְבָרִירוּ".

ושלוש הרחקות מן הגשמות יש בתרגומו: א) מה שזקני ישראל ראו הוא כבוד ה' (האור הנברא) ולא אמיתת עצמותו, יתעלה ויתרומם מכל גוף ומראֶה: "וַחֲזוֹ יָת יְקָר אֱלָהָא"; ב) הרגליים שנזכרו בפסוק הן משל לכיסא כבודו: "וּתְחוֹת כּוּרְסֵי יְקָרֵיהּ"; ג) וגם הכיסא אינו כיסאו של ה' יתרומם שמו, אלא של כבודו דהיינו האור הנברא שמסמל את השגחתו: "כּוּרְסֵי יְקָרֵיהּ". אגב, גם רס"ג פירש שם: "וַיִּרְאוּ – ויראו את כבוד אלהי ישראל ולמטה ממנו [מן הכבוד] כמעשה לובן הספיר", וראו: "כתר או נקדישך?", "הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי – האם הקב"ה יושב על כיסא?".

ורש"י? לא רק שהוא לא הרחיק מן הגשמות בפסוק שבו היא כל-כך נדרשת, אלא שהוא החדיר את ההגשמה כאמור: בחזרוֹ על ביטויי הגשמה מפורשים ואף בכפילתם במלים נרדפות. זאת ועוד, רש"י מוסיף בסמוך שם: "וּכְעֶצֶם – כתרגומו לשון מראֶה", והוספת פרשנות שכזו בסמוך לאמרוֹ: "נסתכלו והציצו" מחריפה מאד את צחנת ההגשמה. כמו כן, המראֶה שרש"י התכוון אליו שונה לחלוטין מן המראֶה שאונקלוס הישר התכוון אליו, ולכן זו הוצאת דיבה על אונקלוס ורתימתו לעגלת הסכלות, כאילו גם אונקלוס ממעתיקי השמועה היה ממגשימי ה' יתעלה.

דוגמה שביעית

בשמות (כד, יא) נאמר כך: "וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ", ושם פירש רש"י: "וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים – היו מסתכלין בו בלב גס מתוך אכילה ושתיה, כך מדרש תנחומא. ואונקלוס לא תרגם כן. אצילי לשון גדולים, כמו: 'וּמֵאֲצִילֶיהָ קְרָאתִיךָ' [יש' מא, ט], 'וַיָּאצֶל מִן הָרוּחַ' [במ' יא, כה], 'שֵׁשׁ אַמּוֹת אַצִּילָה' [יח' מא, ח]".

ופירושו של רש"י הינו הגשמה מכוערת ברורה ומפורשת, ודי בהגשמה הזו כדי לקיים בו מצות הריגה ללא התראה וללא עדים וללא דיינים, כדין המינים, וכל ההורגו עושה מצוה ומסיר מכשול מעם-ישראל. והואיל וכבר בחייו הוא היה מת, כל-שכן במיתתו, ולכן לא נותר אלא לשרוף את פירושו – כי אין שום אפשרות אחרת להבין פירוש כזה: "וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים – היו מסתכלין בו בלב גס מתוך אכילה ושתיה". ואם תתמהו: ושמא כך נאמר בתנחומא המשובש ורש"י רק נכשל ונחבל בסכלות הסכלים והפתאים? ובכן, הבה נעיין במדרש תנחומא ונגלה שאפילו בפטריית ההזיה הזו שנקראת "מדרש תנחומא" לא נאמרה הגשמה כל-כך מפורשת! כמו כן, בל נשכח שדינו של מדרש שונה לגמרי מדינו של פירוש שמתיימר ללמד את פשטי המקראות! והנה לפניכם דברי מדרש תנחומא-נמנומא-שעמומא המשובש (בובר, אחרי מות, ז):

"וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים, אלא שזנו עיניהם מן השכינה, כאדם שמביט בחברו מתוך מאכל ומשתה. [...] אמר ר' תנחומא: מלמד שהגיסו את לבם, ועמדו על רגליהם, וזנו עיניהם מן השכינה".

הנה הראיתם לדעת, שאפילו במדרש שעמומא לא העזו לומר שהזקנים זנו עיניהם "בו" אלא נזהרו לומר ש"זנו עיניהם מן השכינה", דהיינו מן האור הנברא או כל נברא אחר כעמוד-הענן וכעמוד-האש שסימלו את השגחתו ורצונו של ה' יתברך באותו המקום או באותו העם. ובמדרש אף הוסיפו: "כאדם שמביט בחברו" וכו', דהיינו שהם התבוננו באותו אור נברא בהעדר יראת שמים, וכמו שאדם מביט בחברו שהוא רגיל בו כאשר הוא ממלא את כרסו באכילה ושתיה.

ורש"י? רש"י-שר"י ראה את המדרש והחליט להחדירו לתוך פירוש פשטני לתורה! ויתרה מזאת, הוא אף החליט לסלף ולזייף את המדרש ולפרש כך: "וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים – היו מסתכלין בו בלב גס מתוך אכילה ושתיה", ואף העז להוסיף ולכזב שכך נאמר במדרש תנחומא.

רש"י מוסיף ומציין ש"אונקלוס לא תרגם כן", וכמובן שגם בפסוק הזה אונקלוס מרחיק מן ההגשמה, והנה תרגומו: "וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים" – "וַחֲזוֹ יָת יְקָרָא דַּייָ", והוא מתרגם כאן כמו שראינו בדוגמה הקודמת, דהיינו שלא את האלהים ראו אלא את כבודו הוא האור הנברא.

וגם רס"ג מפרש שם: "ויראו את כבוד השם" וכו'.

ואסיים עניין זה ב"מומחיותו" ו"גאונותו" של רש"י בענייני לשון, וזה לשונו לעיל: "אצילי לשון גדולים, כמו: [...] 'וַיָּאצֶל מִן הָרוּחַ' [במ' יא, כה]". הבה נבחן אפוא את דבריו: בספר במדבר (יא, כה), נאמר: "וַיֵּרֶד יְיָ בֶּעָנָן וַיְדַבֵּר אֵלָיו וַיָּאצֶל מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלָיו וַיִּתֵּן עַל שִׁבְעִים אִישׁ הַזְּקֵנִים", נמצא, שמשמעות המלה "וַיָּאצֶל" שבפסוק הנדון אינה "גדולים" אלא האצלת שפע רוחני ונבואי ממשה רבנו ע"ה על זקני ישראל, ויש משמעויות מגֻוונות למלה "אציל".

רש''י – ראש פרשני ההגשמה (חלק עד)

.pdf

Download PDF • 221KB